סקייפ הופכת לחברה עצמאית

מקו / דיגיטל / ועיקרן תחילה / סקייפ הופכת לחברה עצמאית / וגם: סרטון היוטיוב המגעיל של דומינוז פיצה, מיליון העוקבים של אשטון קוצ’ר בטוויטר וראיונות עם גולשים שמוצאים פרטנרים לסקס מזדמן בקרייגזליסט חדשות הרשת

19 באפריל, 2009 | בנושאים: @idokwrites | להגיב זה מגניב

The great granny conspiracy

באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלוש השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.

בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכרה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.

דיאטת שלוש השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוחך. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.

זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. עם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.

ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת היא כמו הפאנצ’ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?

טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במקו ואת הבלוג קורות ממלכת עילם, שם פורסם במקור פוסט זה

18 באפריל, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 4 תגובות

שעבר עליו הפסח

החג הארור הזה (יותר גרוע רק מיום כיפור וימי הזכרון), והרבה עבודה (אם זה לא מספיק שמשלמים לי למצוא דברים מגניבים באינטרנט וכדי לצחוק על שגיאות בתקשורת, עכשיו אני גם מקבל כסף כדי לעדכן טוויטר), גרמו לכך שלא כתבתי פוסט מזה הרבה זמן ממש. אז היום אכתוב פוסט על FAILפסח ועוד כמה דברים שקשורים לחג.

כלומר, אני לא אכתוב. אבל לפחות שתהיה הבטחה כזו שאוכל להפר ואז לעשות חשבון נפש על כך שהפרתי אותה.

17 באפריל, 2009 | בנושאים: 404, חדשות 404 | 5 תגובות

איזה אתר הרגיז את אנשי האינטרנט ברחבי העולם?

מקו / דיגיטל / ועיקרן תחילה / חוק ראשון של מועדון קרב: אתה לא מרגיז את אומת האינטרנט / איזה אתר הרגיז את אנשי האינטרנט ברחבי העולם? וגם: האקרים ישראליים השחיתו אתרי טרור, רובוט שמטפל בצמחים וכנפויות ביוטיוב. חדשות רשת

16 באפריל, 2009 | בנושאים: @idokwrites | להגיב זה מגניב

הקדישו לי שיר!

זו לא הפעם הראשונה שמישהו כותב לי שיר, אבל זה מרגש בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה.

(ללא כותרת) / פרופ’ אליהו בן-חנן

עפרונית חיננית
דעתנית ופטפטנית
בהבנת הנקרא
איננה חזקה.

ידיעה שרוחבה סנטימטר
ועומקה אינו עולה על מילימטר
נטולת כלים מתודולוגיה וכתר
שארלטנות היא, ולא יתר.

מומחיות אינה הגדרה עצמית
אלא הכרה של חבורה ידענית
הבוחנת ללא משוא-פנים
ישירות ובעקיפין
את תרומתו של ה”מבין”.

מסננת ומבחינה היא בין אלה
שהבל וריק מפיקים
לעומת מי שחדש ומקורי מגלים.
ועידו קינן אינו בין הנמנים האחרונים…

12 באפריל, 2009 | בנושאים: 404, חדשות 404 | 13 תגובות

התיקונים #3: האם פרעה חלם על תירס?

העין השביעית / התיקונים / גיב פיס איי צ’אנס / תירס תנ”כי ב”הארץ”, מלחמה ושלום בגלי-צה”ל, ynet עם בובליל במיטה, מודעה עם בשר נטול בשר ועוד הפתעות משעשעות בעיתונות העברית. כאן אפשר להגיב לטור.

מצאתם טעויות בתקשורת? אנא הלשינו לכתובת tikunim@kenans.net.

12 באפריל, 2009 | בנושאים: 404, התיקונים, עיתונות ותקשורת | 7 תגובות

העין השביעית – גיב פיס איי צ’אנס

העין השביעית / התיקונים / גיב פיס איי צ’אנס / תירס תנ”כי ב”הארץ”, מלחמה ושלום בגלי-צה”ל, ynet עם בובליל במיטה, מודעה עם בשר נטול בשר ועוד הפתעות משעשעות בעיתונות העברית

11 באפריל, 2009 | בנושאים: @idokwrites, התיקונים, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

רגולציה על האינטרוויזיה

הרגולטורים של הטלוויזיה בישראל סיימו כנראה לטפל בטלוויזיה, כי עכשיו הם מתפנים לאינטרנט. בחודש שעבר סיכמו משרד התקשורת ומועצת הכבלים והלוויין על בחינת דרכי פיקוח על שידורי הטלוויזיה באינטרנט, וביום עיון שנערך החודש בחיפה, השמיעה הרשות השנייה דברים דומים. תגובת הבטן לשאיפות ההתרחבות הללו היא “פחחח”. התגובה הארוכה והמנומקת יותר: “פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח”.

גופי השידור מבולבלים מהחופש הרב-כיווני של הרשת: מצד אחד הם נאבקים בשיתוף קבצים ובאתרי סרטונים כמו יוטיוב, שם עוברים תכנים שגופי השידור שילמו עליהם ומצפים להכניס מהם כסף בפרסומות או בדמי מנוי; מצד שני, הם משתמשים ביכולות ההפצה הנרחבות ועלות השידור הנמוכה יחסית של הרשת למכור עוד פרסומות באתרים שלהם, בלי ההגבלות הרגולטריות המעיקות. האתרים משמשים גם לקידום שידורי הטלוויזיה, ובטלוויזיה מפמפמים את כתובות האתרים.

גופי הרגולציה מבולבלים גם הם: ההנמקה וההצדקה של הפיקוח הממסדי על השידורים הן שהם תלויים במשאב מוגבל, טווח תדרי השידור. המדינה מוכרת את הזיכיון לתדרים הללו, ובתמורה דורשת מהזכיינים לעמוד בכללים שונים, בהם מכסות של הפקות מקור וסוגה עילית, התאמת אופי התכנים לשעות השידור והגבלה על הזמן המוקדש לפרסומות ופרומו. האינטרנט, בניגוד לתדרים, אינו משאב מוגבל: כל טמבל יכול לפתוח מצלמת רשת ולהתחיל לשדר.

גם אם הרגולטור יתעלם מהסוגיה העקרונית, הוא ימצא את עצמו במבוכה כשינסה להגיד לאינטרנט מה לעשות. תוכניות של יס, לדוגמה, משודרות בוואלה, חברה שלא נמצאת בסמכות מועצת הכבלים והלוויין, והוט עובדת בסידור דומה עם ynet, שגם הוא לא כפוף לניצן חן. רשת וקשת אמנם פועלות באתרים משלהן, אבל הן יכולות בקלות לעשות אאוטסורסינג לשידורי האינטרוויזיה שלהן, למשל באמצעות הסכם לשידור התכנים ביוטיוב תמורת שיתוף בהכנסות, כמו שעשו כמה גופי מדיה אמריקאיים גדולים.

“לצופה לא אכפת איך הוא מקבל את השידורים שלו – דרך חיבור לכבלים או ללוויין או דרך חיבור לאינטרנט. אבל הוא כן רוצה שתכני הטלוויזיה שהוא מקבל בסלון ישמרו על ‘המרחב המוגן’ שלו”, אמר עו”ד אבני מהרשות השנייה ביום העיון. אבל מי שמחבר את המסך בסלון למחשב יכול להגיע בקלות לכל סוג של תוכן שיש לאינטרנט להציע. רק לשם הדמגוגיה, כשהילדים שלו יפלו בטעות על סרטון פורנו רך ביוטיוב, מה תעשה הרשות השניה? תקנוס את יוטיוב? תדרוש מספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתר? תתבע את האחראי על האינטרנט? ואולי יו”ר הרשות נורית דאבוש וחברי המועצה פשוט יעברו בית-בית ויכבו לנו את הטלוויזיה. אם כבר רגולציה אז עד הסוף.

(פורסם במקור בגירסה שונה מעט במגזין רייטינג, 25/3/2009)

8 באפריל, 2009 | בנושאים: 404, אינטרוויזיה | 10 תגובות

לכי לכי, יש עוד 100 כמוך

לא הלכתי למופע פתיחת חגיגות ה”תל אביב 100ממת!!!1″ – בתור תל אביבי מצופה ממני להתנשא עליו ולהשאיר אותו להמונים הצובאים עליו מהפרברים, למרות שבפועל בתור תל אביבי אני לא פחות מהפרברים מהם, רק שאני גם משלם שכר דירה מופקע, משקיע יותר זמן בלחפש חניה מאשר בנהיגה עצמה, וזכיתי להצביע לזה שהפסיד לראש העירייה; ולא הלכתי פשוט כי לא התחשק לי ללכת.

דרור פויר כתב על חייו בתל אביב:

אני אוהב את הידיעה שבכל רגע נתון אני מפסיד משהו – זו דרך המחשבה היחידה שתשאיר את האדם האורבני שפוי ושמח. אם ירצה לא להפסיד דבר סופו שיעבור מחוץ לעיר ויפסיד הכל.

זה ניסוח מזוקק לנימוק הלא מנוסח עד כה שאני מחזיק כבר כמה שנים בנוגע לבחירה שלי בתל אביב, שמציעה לי בחלונות הראווה (המטאפוריים) שלה פריטים שלעולם לא אקנה, אבל בזכותם בחרתי לגור פה, כי הם יהיו שם בכל פעם שאני יוצא מהבית, כדי שבכל פעם אוכל להחליט מחדש שאני לא רוצה לקנות אותם, ולדעת שהם יהיו שם גם מחר.

8 באפריל, 2009 | בנושאים: 404, עירוניה | 7 תגובות