הערים הנסתרות מן העין ושיעורי הזכאות לבגרות בהן
פוסט אורח של אביתר כפכפי
בבוקר יום שלישי ה-11.8 התפרסמו בכל העיתונים נתונים שפירסם משרד החינוך על שיעור הזכאים לתעודות בגרות בתשס”ח, בחלוקה לפי יישובי המוצא של התלמידים. כתבות פורסמו גם באתרי האינטרנט של שלושת העיתונים המובילים (וויינט, נרג’ והארץ). הכתבות התמקדו, מדרך הטבע, ביישובים שבראש הרשימה ובתחתיתה. כתושב העיר בית-שמש חיפשתי אזכור לעירי, ולא מצאתי. מסתבר שלא הייתי היחיד. רשימת התגובות לכתבה זו באתר וויינט, למשל, גררה תגובות של אזרחים רבים מכל רחבי הארץ, ששואלים “ומה עם בת-ים? ומה אחוז הזכאים בנס ציונה?” וכדומה.
בעיתון מודפס אפשר להבין זאת. לכתבה אורך מוגבל, ואי אפשר להכניס בה נתונים עבור מעל מאה יישובים (למען הדיוק, 144 יישובים ומועצות אזוריות שמספר תושביהם מעל 10,000 נפש). זה יהפוך אותה לארוכה ובלתי קריאה. אך כתבה בעיתון אינטרנטי אינה יכולה להסתפק במה שהיה טוב עבור עיתוני הפרינט של האלף הקודם, כשהיא יכולה להביא את כל הנתונים הרלוונטיים בקלות ובעלות אפסית. וויינט והאחרים יכלו בקלות להציב באתרם את הטבלה המלאה של כל הנתונים (קובץ אקסל בגודל 120 קילובייט), לטובת הקוראים שרוצים להתעמק בנתונים.
זוהי דוגמה נוספת לפער הקיים בין התקשורת המסורתית (גם האינטרנטית) לבין התקשורת החדשה. אילו היתה הידיעה על שיעור הזכאות לבגרות מתפרסמת באחד הבלוגים, האם נראה לכם שהכותב היה מעז לפרסם אותה ללא קישור לנתונים המלאים, רצוי באתר הרשמי של משרד החינוך? מאחר שבאינטרנט כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, הצגת הנתונים באתר רשמי היתה מחזקת את האמינות של העובדות (מערכות העיתונים המסורתיים אינן זקוקות לקישור, כי בתקשורת המסורתית מה שנכתב בעיתון הוא בעל אמינות מובנית, בעיניהן).
במקרה זה לא יכלו העיתונים האינטרנטיים, גם לו רצו בכך, להוסיף קישור אל הנתונים המלאים באתר האינטרנט של משרד החינוך, פשוט כי הנתונים לא היו שם. ביום שלישי בבוקר, עם פרסום הכתבות בעיתונים האינטרנטיים, אתר משרד החינוך לא הכיל זכר לעובדה ששיעורי הזכאות פורסמו. הטבלה המלאה הופיעה שם רק שעות מאוחר יותר, וגם זאת בצורה מוצנעת (נסו לחפש אותה בעצמכם באתר המשרד; ספרו לי אם הצלחתם). מסתבר שמשרד החינוך הפיץ את החומר למערכות העיתונים ביום חמישי ה-6.8, תחת אמברגו לפרסום ביום ג’ ב-5:00, כלומר הסכמה שלהם לא לפרסם את הנתונים לפני מועד זה.
כמו העיתונות המסורתית, גם משרדי הממשלה עדיין לא הסתגלו לעידן האינטרנט, שבו השקיפות אינה סתם סיסמת בחירות. חובתם לאזרחי המדינה קודמת, או לפחות שווה, לחובתם לכלי התקשורת. לפיכך היה משרד החינוך חייב לפרסם את הנתונים המלאים של אחוזי הזכאות לבגרות, לפי יישובים, באתר האינטרנט שלו, במקביל לפרסומם בכלי התקשורת, כלומר ביום שלישי בחמש בבוקר. פרסום כזה גם היה מועיל לכלי התקשורת, שיכולים היו לתת לינק (או להדפיס לינק מקוצר בפרינט), שיאפשר לקוראים להעמיק בנתונים ולמצוא את התשובות לשאלות שכתבה קצרה אינה יכולה לענות עליהן.
למתעניינים, הטבלה זמינה להורדה כאן.
אביתר כפכפי הוא מהנדס תוכנה
הודעת מערכת
בטעות נמחקו עשרים התגובות האחרונות שהועלו לבלוג. לא הצלחתי לשחזרן. סליחה מהמגיבים שתגובותיהם נמחקו.
שלא תגידי שלא אמרנו לך (לא להתרועע עם ערבים): על גבולות ופאניקה מוסרית בפרשת הרצח בתל ברוך
רצח סתמי הוא תמיד יותר קשה. אי אפשר להסביר אותו, לא ניתן היה למנוע אותו ומסובך נורא להפיק ממנו לקחים. רובינו מעדיפים את הרצח שלנו עם סיבות. אם לא סיבות פסיכולוגיות עמוקות אז לפחות הקשר חברתי שיסביר. כזה שיחזק את הגבולות ויבהיר שאצלנו זה לא קורה. שהילדים שלנו או של השכנים לא ירצחו ככה סתם נהג מונית, נער אחר שעבר במקום או נערה בבית הספר. גם הרצח המכונה לינץ’ בחוף תל ברוך היה רצח סתמי מהסוג הזה. ולמרות זאת הוא מוסגר כ”אירוע” חברתי סוציאלי שבמרכזו שתי צעירות יהודיות ש”הסתובבו” עם ערבים מג’לג’וליה.
לא משלנו: זו שמסתובבת עם ערבים
סיפור הרצח, כפי שהוצג בהארץ, וויינט ונרג’, הוא בעיקר סיפורן של שתי צעירות, כמעט נערות, בנות 17 ו-19, הסובלות מבעיות אישית חברתיות ומוסריות. ההתדרדרות שהובילה לרצח החלה, כפי שמספרים הוריה של אחת החשודות, כבר לפני זמן רב:
“בשנה האחרונה”, סיפרו, “היא הכירה קבוצה של נערים מג’לג’וליה והחלה להסתובב אתם. היא החלה לחזור הביתה מסוממת ושיכורה – רק בילויים היו בראש שלה – והם היו מבלים ביערות, בראש העין ובחוף הים, כשהם שותים כל הזמן”.
יותר מכך, כפי שסיפרה האם לוויינט, ההורים והמשפחה היו מודעים היטב למצבה הקשה, שעיקרו “התרועעות עם ערבים”, ואף דיווחה על כך למשטרה, אך שם “לא נתנו לה תשובה ואומרו שאין בזה שום דבר לא חוקי”.
לנרג’ סיפרו קרובי המשפחה כי ידעו שמדובר בבחורה שתסתבך:
“היא ילדה טובה שהלכה לאיבוד, נגררת”, סיפרה חברתה. “היא רק הייתה שומעת שהם מתקשרים, וישר היתה נדלקת, ישר רצה לפגוש אותם. האמת, ידענו שהיא תסתבך”.
קו הסיבתיות שהוביל למעשה ברור מאוד, הן לקרובי המשפחה והן לכתבי החדשות. נערות, אמנם לא “בנות טובים” אך גם לא נצר למשפחות פשע, סתם ילדות טובות, ששוליותן והמצוקה החברתית והנפשית שהן סובלות ממנה באה לידי ביטוי בקשרים עם צעירים ערביים, כאלו שנועדו לסבך אותן בבילויים ושתייה, ובסופו של דבר גם ברצח אכזרי.
.
חיזוק לאותו קו מביא גם הפסיכולוג שמתבקש להסביר כיצד קורה “דבר” כזה:
“הרבה פעמים נערים ונערות כאלה מתחברים לבני נוער אחרים שגם הם נפלטו ממסגרות, והרשויות הסוציאליות לא מצליחות להכניס אותם שוב למסגרות מתאימות. לפעמים נוצרות חבורות שיש בהן נערים ונערות מקבוצות שונות בחברה”.
ה”דבר”, או “השאלה המעניינת” , כפי שניתן להבין מהתשובה, הוא כמובן האינטראקציה הבלתי נתפסת בין יהודיות לערבים.
ביחס לשבעת הגברים החשודים ברצח, הסיפור פשוט הרבה יותר. מדובר בבני מיעוטים. ל”ערבים” או “תושבי ג’לג’וליה” אין שמות, גילאים או הורים וקרובי משפחה שיסבירו את המעשה. עצם הערביות היא סיבה מספקת. אפילו ראש מועצת ג’לג’וליה המבוהל, שמתאר אותם בראיון כ:
“בחורים נחמדים, הם צעירים בוגרי תיכון, שקטים וחלק מהם בעלי ממוצע של יותר מבינוני בבחינות הבגרות. חלק מהם נרשמו ללימודים באוניברסיטה וחלק עובדים עם הוריהם. המשפחות שלהם שקטות ואין להן סכסוך עם אף אחד”.
מצטייר יותר כדמות ערבית ממסדית סטראוטיפית, חנפנית ומצטדקת, מאשר כמי שבאמת מבקש להגן על מי שהוא מאמין שלא ביצעו את המעשה.
הבנאליות של הרוע: סיפור שאפשר היה לספר אחרת
אף אחד לא אוהב רוע בנאלי, בטח לא כשהוא מופיע בחצר הקדמית ומסכן כל אחת ואחד מאיתנו. המסגרת של “התרועעות עם בני מיעוטים”, יחד עם הפניקה המוסרית שנלווית אליה, היא פתרון מוכר. היא מסירה כמעט לחלוטין את האשמה מן הנערות היהודיות, שהן ה”אנחנו” הקולקטיבי, ומעבירה אותה אל מרחבים חיצוניים וזרים, משכנם של “הצעירים הערבים”, אלה שהם “לא משלנו”. קדמו לו אירועים דומים בהם היו נערות ישראליות מעורבות בקשרים כאלו ואחרים עם ערבים ישראליים ובדואים. גם במקרים הללו תפסה החרדה לכבוד האומה את מקומו של דיון ענייני במצוקות כלכליות וכשלים חינוכיים.
כקו הגנה פרטי של הנערות והוריהן, מדובר בכיוון כמעט לגיטימי. שיתוף הפעולה המוחלט של העיתונות עם קו ההגנה הזה, לעומת זאת, מטשטש משמעויות רלוונטיות אחרות שניתן היה לתת לרצח. אבל סיפור על אנשים מרושעים ואכזריים וחברה שהולכת ונעשית אלימה מיום ליום, או על גברים מפוקפקים שמדרדרים נערות במצוקה לסמים ואלכוהול, הוא סיפור מפחיד ומורכב הרבה יותר מהאזהרה הפשוטה “אל תסתובבי עם ערבים. זה ייגמר ברצח”.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
תנצב”ה
(חן רותם / תום דולינגר)
התיקונים 21
כאן אפשר להגיב על הטור.
נתקלתם בטעויות עיתונות שוות? הלשינו לי עם לינק וצילומסך (נקי, בלי סימונים) לכתובת tikunim@kenans.net
עוד תיקונים בקבוצת הדיון של התיקונים • התיקונים ברסס (RSS) • ארכיון התיקונים
• התיקונים הקודמים:
צרות ברחוב פלורטין • המירוץ למיליארד • רוב גדול, רוב קטן
כפות רגליים
כפות רגליים ב-ynet (דרך שי פרידמן).
תזכורת: הערב (ד’) קואלה ופלטיפוס בפסטיבל הקומיקס
קוראת* יקרה, בואי בהמונייך.
* המודעה מיועדת לגברים ולנשים כאחד.
באג 2000 ממשיך להכות
אתר חברה קדישא הופך שנים מהמאה ה-20 לשנים מהמאה ה-21.
זה לא מה שאמרתי
אוף.
אז הנה המשפט המקורי על אתר 140 של מעיין כהן:
אם כהן תצליח כלכלית, היא עשויה לפרוץ דרך לעיתונאים נוספים בתחומים נוספים. אם היא תצליח עיתונאית, פריצת הדרך הזאת תהיה בשורה משמחת.
והנה המשפט כפי שהופיע בגלובס:
כהן תצליח להוכיח את עצמה שוב כעיתונאית, סביר להניח. אבל אם היא גם תצליח כלכלית, היא עשויה לפרוץ דרך לעיתונאים נוספים בתחומים נוספים. וזו תהיה באמת בשורה משמחת.
אני עומד מאחורי הגירסה המקורית.
חיל האוויר נגד פייסבוק
חיל האוויר מזהיר חיילים מפני חשיפת מידע צבאי סודי בפייסבוק. אמן סודי צילם את זה בבסיס חיל אוויר (איירוניקלי):
• מן הארכיף: חייל 8200 נשלח למחבוש על פרסום תמונה שלו בבסיס בפייסבוק
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
