“” (אלה היו מרכאות מיותרות)

ידעתי ש”ענת קם” זה שם קוד שנתנו לה מפעיליה!

תפריט החורף של רביבה וסיליה “קל” ו”בריא”.

מנגל ב”מבצע” ביפו.

המוזיקאים הממורכאים של קובי פרץ.

במעלית הזאת אסור לעשן? לא, במעלית הזאת “אסור לעשן”.

שימוש לרעה במרכאות לגיטימיות

מרכאות הסגי-נהור האלה באתר ערוץ הספורט כל כך גרועות, שאפשר להרגיש את המרפק הננעץ בצלעות.

הלשינו: לאה שלמה, דן מלמד, אחי רז, אורי פולגר, נועה, לורה גויכמן, שי פרנס

• “ארכיון” מרכאות מיותרות.

27 באפריל, 2010 | בנושאים: "מרכאות" מיותרות, ███ | להגיב זה מגניב

חתולת-על מחפשת מצאה בית

נוגה נולדה בירושלים, במסעדת קוריאה האוס, עשתה עליה בתיק גב לתל אביב, שם בילתה את שנות ילדותה, ומשם היגרה לרמת גן. מבריקה, אוהבת אדם, מים זורמים, ממירים ולדחוף את האף בעניינים לא לה. יודעת לתקן מדפסות כשצריך. ~~מחפשת בית טוב.~~ לפרטים.

[עדכון 23.6.2010] נוגה מצאה בית.

27 באפריל, 2010 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

שלגיה והדברים שהיא עשתה עם שבעת הגמדים

בחדשות 2 ברשת מדווחים:

“לשלגיה זה לא היה קורה“? [אנחת יאוש] לפעמים אני תוהה אם הם ואני גולשים באותו אינטרנט. כי באינטרנט שלהם כנראה לא שמעו על התופעה הפופולרית של סלאש פיקשן, בה מתארים בטקסט ובתמונה דמויות בדיוניות בסיטואציות ארוטיות, מיניות או פורנוגרפיות.

(אגב, גם הכותרת “כוכבי שרק מתפשטים” היא שקר סנסציוני שנועד למשוך גולשים. בגוף האייטם נכתבה האמת העילגת: “בימים האחרונים פורסמו ברשת צילומים של דמויות הסרט בהם החמור המפורסם, הנסיכה פיונה ואפילו שרק עצמו, שלידם גברים ונשים בלבוש מינימלי ועוררו סערה בארה”ב”).

27 באפריל, 2010 | בנושאים: 404, התיקונים, עיתונות ותקשורת | 8 תגובות

בידרמן לעיוורים, 27.4.10

שולה זקן עוברת במכס נתב”ג עם מזוודות עמוסות קניות שרכשה באמצעות כספי השוחד (לכאורה). לכל מזוודה מוצמדת תגית עם שם של פרשה (הולילנד, טלנסקי ועוד). ברקע עומד איש מכס כעוס. היא מתלבטת אם להצהיר על הטובין.

• כל הטורים של “בידרמן לעיוורים” • מה זה “בידרמן לעיוורים”?

27 באפריל, 2010 | בנושאים: @אוף לופ, @קטוינים, בידרמן לעיוורים | להגיב זה מגניב

צו השעה – (הטיעון נגד) קנייה כחול לבן

פוסט של מאיר אתזור

בימים אלו אני שומע ללא הפסק את הפרסומות ברדיו שמעודדות קנייה כחול לבן, כי ככה יוצרים מקומות תעסוקה. מצאתי שהרעיון עבר בממשלה כבר באוגוסט 2009, ולפיו: “כולנו מכירים את הצורך לחסוך במים… כעת, הגיע הזמן להחדיר ולהטמיע את המסר כי רכישת תוצרת כחול לבן מייצרת מקומות עבודה למשק הישראלי ומאפשרת פרנסה וקיום בכבוד לתושבי ואזרחי ישראל” – דברי בנימין בן אליעזר, שר התמ”ת.

גם אם נתעלם מהקישור המופרך לצורך לחסוך במים, עדיין יש רק שביבי אמת והרבה ערפל ברעיון הזה, שלכאורה נשמע מאוד טוב, קנייה כחול לבן יוצרת מקומות תעסוקה.

שלא יהיה ספק, המשפט הזה נכון: קנייה כחול לבן יוצרת מקומות תעסוקה. אבל על חשבון מה?

כדי להבהיר את הבעייתיות הראשונה כאן, אספר סיפור ידוע על החלון השבור. נניח ובוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שחלונות ביתך נופצו בלילה, ואתה נאלץ להזמין זגג. בעל המקצוע מעריך את העבודה ב-1000 שקל. אתה משלם לו, והוא ניגש לעבודה. ככה עובר כסף תמורת חומר גלם ועבודה בין 2 אנשים.

האם המסקנה היא שכל בוקר כדאי לשבור חלונות של בית אחר כדי ליצור עבודה לזגג? ברור שלא. בנוסף לזגג ולשאר הבלגן, אתה עכשיו עני ב-1000 שקל, שאותם היית יכול לבזבז במקום אחר, בעצם יכול להיות שהזגג לקח עכשיו את מקום העבודה של החייט שאצלו היית קונה חליפה אם היו לך 1000 שקל. עצם זה שפעולה מסויימת יוצרת עבודה ומסחר, לא עושה אותה פעולה חיובית.

אז מה יקרה אם בהשוואת שני מוצרים זהים, תבחר לקנות כחול לבן, אבל יקר יותר? תיצור מקומות עבודה, אבל תהיה גם עני יותר.

אפשר להסתכל על זה גם בקנה מידה יותר גדול, למשל, צה”ל יחויב חלקית לרכוש מדים כחול-לבן:

לפני כשלוש שנים הגישה ח”כ שלי יחימוביץ’ הצעת חוק שלפיה ייושם חיוב גורף על רכישת טקסטיל כחול־לבן על ידי מערכת הביטחון. בעקבות התנגדויות משרדי הממשלה, הצעת החוק הוקפאה.

לדברי מגישת ההצעה, ח”כ יחימוביץ’: “כל בר-דעת מבין שעלות החוק בטלה בשישים לעומת כמות מקומות העבודה שהיא מייצרת. מדובר בייצור אקטיבי של מקומות עבודה וחיסכון של קצבאות אבטלה ואבטחת הכנסה. משרד הביטחון מתנהג כאילו הוא חברה עסקית ולא חלק מהמדינה האחראי על מימוש יעדי המדינה”.

רגע, זה לא אינטרס של המדינה שצה”ל יחסוך יותר, וכולנו נהיה עניים פחות כתוצאה מכך? ברור שכן, אבל את הצד הזה של המטבע מסתירים או מבטלים, הצד שבו המסחר הכפוי הזה גורם לאנשים לשלם יותר, כדי לממן תעשיות לא מצליחות, ועל ידי כך לוקח מאיתנו כסף שהיינו יכולים להוציא אותו במקום אחר. למשל, בכסף שצה”ל יחסוך על ביגוד, הוא יוציא את חייליו לסוף שבוע בצפון, יגרום לתיירות פנים ומקומות עבודה. וכמובן קיים גם הרעיון להוריד את תקציב הביטחון, ולהחזיר את הכסף לאזרחים, שהם יעשו איתו מה שהם רוצים.

ואם ההיגיון מאחורי כחול לבן כל כך יציב, אז יש להכריח את צה”ל לקנות כל דבר כחול לבן, כמו רכבים ישראלים, למשל. השם אוטוקרס אולי לא כל כך מוכר לכם, אבל השם סוסיתא, הרכב הישראלי (מפיברגלס; אם לא תמות בתאונה, תמות מסרטן), שיוצר באותו מפעל, נראה לי מוכר גם לצעירים מבינכם. מתוך וויקי:

ב-1966 גל פיטורין פקד את אוטוקרס, במסגרתו פוטרו 200 עובדים. הצרכן הכמעט יחיד היה צה”ל. בשנת 1981 נסגר המפעל סופית.

היום “כל בר-דעת מבין” שזה לא משתלם ולא מציאותי לייצר רכבים לצה”ל בישראל. העניין הוא שכנראה גם לא משתלם לייצר בגדים, סיכות, כומתות ודגלים. ההיגיון הוא אותו היגיון.

אז מה עושים עם מקומות העבודה שהולכים לאיבוד, ומה לגבי כל האנשים שמפוטרים? ובכן, אין מה לעשות. הם עוזבים את מקום העבודה שלהם, ומוצאים עבודה בתעשיות אחרות יעילות יותר. מאז קום המדינה נעלמו תעשיות שלמות, אבל עדיין כיום אחוז האבטלה הוא הנמוך ביותר שהיה אי פעם.

וזה מוביל אותי לנקודה השנייה: מקומות עבודה הולכים לאיבוד כל הזמן. ב-1850 היו מהומות ברחובות בעקבות המצאה שפיטרה עשרות אלפי עובדים: מכונת התפירה. לא רק זה, אלא גם אלו שכן הועסקו עבדו בתנאים מחפירים (מה שגרם להתערבות ראשונה של הממשלה בתנאי מקום העבודה, וחקיקה מגנה לעובד). מעטים יטענו היום שיש לעצור המצאות חדשות כי הן יגרמו לפיטורי עובדים.

נמשיך לרגע את דוגמת החלון השבור. נניח ש-25% מעבודת הזגגים היא תיקון חלונות שבורים מפעולת ונדליזם. זה די ברור שהמשטרה צריכה לעצור את התופעה הזו, אפילו אם כתוצאה מכך רבע מעבודת הזגגים תלך לאיבוד.

אין הבדל בין איבוד מקום עבודה כתוצאה מייבוא זול או איבוד מקום עבודה כתוצאה מהתייעלות עסק או המצאה חדשה שנכנסה לשוק. השורה התחתונה היא פשוטה, אם משתלם לקנות בישראל, קונים בישראל, ואם משתלם לייבא אז מייבאים ואת הכסף שנחסך מעבירים לאפיקים אחרים. אם אינטרס המדינה הוא ייצור מקומות עבודה יש מאין, אפשר פשוט לחוקק חוק שאוסר פיטורים, ולחסוך מאיתנו את הפרופגנדה שאין מאחוריה שום היגיון כלכלי.

עוד על ההגיון (והעדרו) מאחורי החלון השבור , מתוך האלמנט החמישי:

…by that simple gesture of destruction, I gave work to at least fifty people today… Father, by creating a little destruction, I am, in fact, encouraging life!

מאיר אתזור הוא משקיע וסוחר בשוק ההון האמריקאי מימי הבועה הטכנולוגית ההיא, בעל השכלה מתמטית, עם עבר במחשבים, אבל כיום משקיע למחייתו, מתעניין בכל נושא כלכלי וכל בעייה הניתנת לחישוב ומפעיל האתר הכלכלי “התמונה הגדולה“, שם מתפרסם הפוסט הזה

27 באפריל, 2010 | בנושאים: 404 | 38 תגובות

קופי-פייסט גמרא

ללא קרדיטא וללא רשותא >> הראל שפירא, בעל אתר האינטרנט “הדף היומי”, שם לב שאתר אחר, “כיכר השבת”, מעתיק ממנו את, ובכן, הדף היומי. אבל כיצד מוודאים שאכן מדובר בהעתקה? >> ידיעה שלי ב”העין השביעית” >>

• עוד בנושא: האם למכון ממרא יש זכויות יוצרים על התנ”ך?

26 באפריל, 2010 | בנושאים: זכויות ויוצרים, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת, קופי-פייסט | 6 תגובות

קשישי רמת גן, אל תלכו כצאן לטבח!

אגף הרווחה של עיריית רמת גן פרסם מודעה: “שרות לגימלאים תושבי רמת גן: הסעה לבית העלמין ‘ירקון'”. ההערה “(הלוך וחזור)”, שנועדה כנראה להרגיע, רק מדאיגה אותי יותר.

26 באפריל, 2010 | בנושאים: @קטוינים, עירוניה | 5 תגובות

בידרמן לעיוורים, 26.4.10

חברת הכנסת שלי יחימוביץ’ והיחצ”ן רני רהב מתמודדים עם חתול שמן, כל אחד בדרכו: רהב מפתה אותו בשמנת, ואילו יחימוביץ’ מנסה להעבירו דרך חישוק באיומי שוט. הדבר לא יצלח בידה, משום שהחתול רחב מכדי לעבור בחישוק, והשמנת תגרום לו להיות שמן יותר.

• כל הטורים של “בידרמן לעיוורים” • מה זה “בידרמן לעיוורים”?

26 באפריל, 2010 | בנושאים: @אוף לופ, בידרמן לעיוורים | להגיב זה מגניב

מעקב | תעודות עיתונאי לבלוגרים

האם לשכת העיתונות הממשלתית העניקה תעודות עיתונאי לבלוגרים? בהחלט, טוען מנהל הלשכה דני סימן, אולם עד כה לא הוצג לנו ולו בלוגר מדופלם אחד. ידיעה שלי ב”העין השביעית” >>

26 באפריל, 2010 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 2 תגובות

תמונה שווה | במעלה החצאית של אליס

מהרגע שראיתי את פסל הענק של הרגליים של אליס (בארץ הפלאות) בקסטרו בדיזנגוף סנטר, היה ברור שלא אשקוט עד שאתפוס שם תמונה אלכס ליבקית. צילמתי שם כמה ימים, העבודה דחקה את עדכון הבלוג ובסוף אותו שבוע מצאתי ב”מוסף הארץ” צילום של הרגליים של אליס במדור של אלכס ליבק.

בכל מקרה, הנה הצילומים שלי, שמשיקים מדור צילומי חדש בחדר 404, “תמונה שווה” (ובהזדמנות זו, ריסקפט+לינק ל”נשלח להסתכלות” של גיל טבת, שמתפרסם ב”העיר” ובטוויטפיק שלו).