פרשת ענת קם | במדינה מתוקנת
המקור העיתונאי המפורסם בהיסטוריה כונה “גרון עמוק”, על שם סרט הפורנו הנושא את אותו השם. רוצה לומר, במדינה מתוקנת היתה פרשת ענת קם-אורי בלאו – פקידה צבאית, לשכת האלוף, מסמכים סודיים, צריבה לדיסק, עיתונאי חוקר, סקופ ענק, חקירה במרתפי השב”כ, צו איסור פרסום, בריחה לאירופה, שמועות באינטרנט – מעובדת במהירות לסרט פורנו שמבוסס עליה בצורה מאוד רופפת, בכיכובם של “ענת קאם-סלאט” ו”אורי בלואו-ג’וב”. את הסינופסיס אני משאיר לדמיונכם.
המטה ללוחמה בטרור נפל קורבן לאסון פוטושופ
זה הצילום בכניסה לאתר המטה ללוחמה בטרור.
על השולחן השתקפות פאנטום.
אה, והם גם לא יודעים איך נראה העולם:
איור אליס: ג’ון טניאל
התמודדות לשכת העיתונות הממשלתית עם “החיה החדשה הזאת”, האינטרנט
החיה החדשה הזאת // דני סימן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, מגיב להוראת בג”ץ ללשכה לשנות את תנאי הסף לקבלת תעודת עיתונאי, ומגלה כי כבר כעת הוא מחלק תעודות לבלוגרים // ראיון ב”העין השביעית” >>
צווי איסור פרסום הם סוג של תשבץ שצריך לפתור
כי אם בית המשפט היה מתכוון אליהם באמת, דברים כאלה לא היו קורים:
• עוד בנושא: א.א. ניחושים
א.א. ניחושים
לכבוד איסור הפרסום המטומטם בתולדות המדינה*, בואו ננסה לנחש מי יכול להיות “א”א” החשוד בפרשת הולילנד. טקבקו.
* נכון לרגע כתיבת פוסט זה, לכו דעו איזו הברקה תגיע מחר
בג”צ ללע”מ: שנו תנאי הענקת תעודות עיתונאי לאתרים
“כללי משחק חדשים” // ניצחון לעיתונות העצמאית: בג”צ קבע כי על לשכת העיתונות הממשלתית לשנות את הכללים למתן תעודות עיתונאי ולהוריד את תנאי הסף, כך שלא יופלו לרעה העיתונות המקוונת והאתרים העצמאיים // ידיעה שלי ב”העין השביעית” >>
מן הארכיב: יש לי סקופ בשבילכם: לתוכן חינם יש מחיר • עורך scoop.co.il, שי גולדן, תוהה אם יש לו זכות קיום
הסכסוך המיני-ישראלי מיני-פלסטיני
מבקרים בפארק המיניאטורות “מיני ישראל” מתנכלים לדמויות הערבים באל אקצה. הפתרון: מיגון פרספקס. ואם אתם חושבים שזה סאטירי, חכו שתשמעו את הדיון בפייסבוק בנושא. אייטם שלי ב”מוסף הארץ” >>
מתחם הר הבית במיני ישראל.
הכותל במיני ישראל.
הגילוי אצל זיו ברנע, והדיון שבעקבותיו.
yes, הפטריה שלך חזרה
צפניה התלונן, יונה ויזנטל החליט להסיר את הפופאפים משידורי yes, מחיאות כפיים על היחס והטיפול בטוויטר, עברו ארבעה חודשים, יונה ויזנטל החליט להחזיר את הפופאפים לשידורי yes, צפניה התלונן, ויזנטל לא ענה. אייטם שלי ב”העין השביעית” >>
ברכו את מסטוש החתולה, שחוגגת 18 אביבים
את המודעה העצובה הזאת מצאתי בנווה צדק:
ומצד שני, תמר עילם גינדין ואורי ברנש מצאו את המודעה הנפלאה הזאת בכפר סבא:
האימייל של מסטוש הוא mastush@gmail.com, ואתם מוזמנים לאחל לה מזל טוב. ואם מצאתם את החתול השחור והשמן בעל שלוש הרגליים, הודיעו לבעליו, הוא מתגעגע.
לטמון ראש בחול ולספור עד 6,000,000
פוסט של מיכל ויצמן
כשהתעוררתי בבוקר היום ההוא, ניגשתי למטבח ולחצתי על הכפתור של הקומקום החשמלי. בזמן שהמתנתי שהמים ירתחו התחילה הצפירה. נשארתי לעמוד שם, מופתעת מהתזמון בראש מורכן, ופתאום הקומקום התחיל לעשות את הרעש שלו, וחשבתי פתאום איזה חוסר כבוד זה לעמוד בצפירה של יום השואה, כשאת על הדרך ממתינה למים שירתחו. אז בלי שאף אחד ירגיש, לקחתי חמישה צעדים גדולים והשתדלתי מאוד שהם יהיו צעדים רציניים ולא ג’ון קליזיים, ועברתי לחדר השינה. נעמדתי שם והרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.
בעוד אני עומדת ומתאמצת לנקות את הראש, קוטע אותי השעון המעורר של הסלולרי שמזכיר לי שלחצתי על הסנוז לפני שעה. בהתחלה היה רק צפצוף קטן, אבל הוא הסלים, אתם יודעים איך זה. תוך כדי שזה צועק עליי יותר ויותר חזק, שמעתי את הקומקום עושה משהו דומה לשריקה, והבנתי שאין, השנה הזאת עשיתי את הפדיחה, ורק רציתי שהשואה הזאת תיגמר [וידעתי כשחשבתי את זה שזה לא מצחיק, במיוחד לא באותו יום]. בזמן שאני שומעת את המים מתבעבעים, נזכרתי שהקומקום הוא מתוצרת חברה גרמנית. כעסתי שדווקא איתו אני חולקת את הצפירה, אבל מאידך הייתי מבסוטה עד הירח שהמים ושורפים את הבנזונה מבפנים, כי בטח בסבא שלו הרתיחו מים לקפה של היטלר.
אחרי כל הענין הזה שמתי ג‘ינס וחולצה שחורה וירדתי למטה בשביל הקפה, כי אלוהים יודע מה מכשירי החשמל ועוזריהם מתכננים מאחורי הגב שלי.
למטה קניתי מעריב, וקראתי שהחברה שאמורה לדאוג לניצולים העבירה בינתיים רק 60 מיליון שקל לניצולים עצמם. זאת, על אף ש”נכסיה מוערכים בכ-700 מיליון ש”ח”. כאילו שזה לא מספיק גרוע, הם הוציאו כמעט 60 מליון שקל על דברים כמו תמיכה בפרויקטים, תפעול מנהלות ומשכורות. התברר גם כי השנה החברה הזו גם צירפה לשורותיה 13 עובדים נוספים להצטרף לגירבוץ ההמוני. המשוואה פשוטה: עוד עובדים = עוד משכורות = פחות כסף לניצולים.
תוך כדי קריאה ברחה לי דמעה ונחתה על העיתון. ואני נשבעת, לא ראיתי מעולם צדק כמו טיפת דמעה המתנפצת על הטקסט שעורר אותה לצאת, כמו תוקפת אותו בחזרה. קחו עשירית מההשקעה בחינגת יום העצמאות, או אפילו את מה שהושקע בטקסי יום השואה, וחלקו אותו להם. מוגזם מצדי לנחש שמשפחות הקורבנות יקבלו את זה בהבנה? הרי כל משכורת לסאונדמן או למאבטח בכל אחד מהטקסים הללו יכלה לחמם או להאכיל את אחד מהגיבורים האלה, שרק מבקשים להזדקן בכבוד. כמה שמצער להודות, לא נשאר להם הרבה זמן. הכסף הזה לא יקנה להם מכונית, אלא רק ישים להם אוכל בפה. יודעים מה? אפילו אם אתם בדרגים הגבוהים אטומים מדי בשביל לעשות את זה בשבילם, אז מה לגבי לעשות את זה בשבילנו, חברה שרוצה להחשיב עצמה הומנית?
אז גם אם השנה קשה לומר שהתייחדתי עם זכרם של קורבנות השואה, אולי ראוי יותר להתעסק דווקא בניצולים שעדיין חיים, במצב כלכלי קשה עד מחפיר. המצב רק מחמיר, כי בהתחשב במחירים הנוסקים של מוצרי המזון הבסיסיים, ובאימפוטנציה של המדינה והחברה שאמורה לעזור להם, בשנה הבאה אנחנו עלולים לעמוד גם לזכרם.
__________________________________
מיכל ויצמן כתבה על פתיחת חנות H&M בישראל בגליון מרץ 2010
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
