האק פייסבוק: עדכוני סטטוס רב-לשוניים
פוסט של שחר גולן
לא ברור לי בדיוק למה, אבל ישראלים רבים נרתעים מהשפה האנגלית. “אם זה באנגלית – אני לא אקרא את זה”, הם אומרים לי. אני? למרות שזו לא שפת האם שלי, אני משתמש באנגלית ברשת כדי לאפשר לעולם כולו להבין את מה שאני אומר. ולכן הייתי צריך למצוא דרך לפרסם בפייסבוק סטטוסים באנגלית לטובת חבריי הרב-תרבותיים, אך במקביל לא להטריד בהם את חבריי הישראליים.
למזלי, פייסבוק מאפשר לסדר את החברים ברשימות, ומאפשר לכל חבר להיות ביותר מרשימה אחת. וכך, בנוסף לרשימות הרגילות שלי (“family”, “workplace” וכו’), יצרתי את הרשימות Hebrew ו-English, ושייכתי אליהן חברים לפי שפתם; חלק מחבריי נכנסו לשתי הרשימות.
אחרי כן, לפרסם סטטוס באנגלית בלי להטריד את חבריי דוברי העברית מצריך פשוט להגדיר בהגדרות הפרטיות (כפתור עם מנעול וחץ ליד כפתור השליחה) שהוא יישלח רק לקבוצת English.
לפעמים, כשאני כותב פוסט בבלוג שלי באנגלית ומפרסם תרגום לעברית בבלוג אחר, אני מעלה סטטוס באנגלית עם לינק לפוסט באנגלית, וסטטוס נוסף, שהגדרת הפרטיות שלו היא “HEBREW; except: ENGLISH“, וכך מבטיח שכל אחד מהחברים שלי יראה רק סטטוס אחד, בשפה שהוא או היא מעדיפ/ה.
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם התפרסם הפוסט במקור באנגלית. גולן כתב בגליון נובמבר 2010 על העתקת ריקוד ב"רוקדים עם כוכבים".
מוות טבעי מדקירות עצמיות בצוואר
פוסט של אהרן פוירשטיין
איך העיתונות שלנו זהירה.
שימו לב לכותרת באתר “הארץ” (16.11.2010): “חשד: אב לשישה נרצח הלילה בדקירות בכניסה לביתו במושב ברקת”.
אתם מבינים? חשד שהאיש נרצח. כי העיתון שלנו לא בטוח. עד שיהיו ראיות, יש אפשרויות תאורטיות אחרות. האיש יכול היה לדקור את עצמו בצוואר בכניסה לביתו, או שיכול היה למות מוות טבעי מדקירות בצוואר.
בקיצור, שטויות. ברור שהאיש נרצח. אבל העיתון מבקש להיות זהיר.
זה לא מקרה יחיד. זאת תופעה. העיתונים מכסתחים את עצמם עם המלה הזאת. חשד.
לא הייתי מתרגש כל כך מן הזהירות הזאת, מן המלה הזאת, אלמלא היתה זאת אותה מלה שמאפשרת לכלי התקשורת לשפוך את דמם של אנשים שחשד קל הוטל בהם. אלמלא זאת היתה אותה התקשורת שלא תחשוב פעמיים לפני שתפרסם שמו של חשוד על סמך אפס מידע כמעט.
המקרה הקיצוני ביותר שעולה בדעתי הוא הסיפור של הסבתא האומללה של משפחת אושרנקו, שבאותו ערב נורא שבו נרצחה עם בעלה בנה כלתה ונכדיה זכתה לכותרת הזאת בנרג’ (17.10.2009): “בני משפחת אושרנקו נרצחו בביתם: הסבתא חשודה”. מי שלא מאמין לי מוזמן ללחוץ על הקישור הזה.
אם תקליקו תגלו שהיא לא היתה סתם חשודה, אלא אפילו “החשודה העיקרית”. פלא שחברים אומרים ש”לא היו סימנים מקדימים”?
העובדה שהכתבה הזאת, המזעזעת הזאת, המנוגדת לכל שכל ישר, עדיין מצוייה באתר נרג’, מעידה על כך שאף אחד בעיתון לא טרח לדפוק לעצמו את הראש בקיר על השטות הזאת, שרמסה את כבודה של קרבן רצח.
ומה שיפה, אם נחזור לענייננו, הוא שהאתר לא טעה בכלל. הסבתא נחשדה. מספיק ששוטר אחד יאמר “אנחנו לא שוללים אף כיוון של חקירה” כדי שהאתר יהיה מכוסה. הסבתא חשודה, ואפילו עיקרית. תוספות אין.
דרך אגב, כל עוד קרליק לא הורשע בדין, הסבתא ז”ל עדיין בגדר חשודה פוטנציאלית. הרי עצם העובדה שהיא נרצחה היא בגדר חשד. לך תדע איך מתה.
אבל שוב, עיני אינה צרה בזהירותם של כלי התקשרות. רק במהירות בה הם מוציאים חשודים להורג בכיכר העיר, או סתם רומסים את שמם הטוב, כבודם ומשפחתם. או לפחות עושים זאת על פי החשד.
הגיע הזמן שאנחנו, צרכני התקשורת וחשודים בפוטנציה, נפתח תחושה של קבס בפני הזלזול הזה בכבודם של בני אדם, ונשתף את כלי התקשורת בתחושה שעולה בנו מול כל הצהוב הצהוב הזה, שוב – רק על פי החשד.
______________________________________
היה זה פוסט של אהרן פוירשטיין, איש טלוויזיה וקולנוע, המתחזק את עולם התוהו וחשוד מיידי ועיקרי, כפי שאמרו חז"ל: "אדם מועד לעולם" (סנהדרין עב'). פוירשטיין כתב על שימוש שגוי של התקשורת בגוגל להוכחת טענות בגליון מרץ 2009.
שאלה אינטימית: אתן מגמרות בעצמכן?
אדם רוטברד מצא את הכותרת-הכי-מצחיקה-כנראה-שלא-בכוונה במוסף “השוק” של כלכליסט, 16.11.2010:
מודעת אבל היא לא מודעת פרסומת: לא צריך לשים בה לוגו של הארגון
לוגואים במודעות אבל: טיפלתי בזה בעבר, אבל עכשיו מיכלי דיווחה על עמוד עמוס במיוחד בידיעות אחרונות, 15.11.2010. מחקתי את כל שאר המודעות והשארתי רק את הלוגואים, שמות החברות והז”ל.
עוד על מודעות אבל:
• J&B מודיעה בתדהמה על מותו של ג’וני ווקר
• מחלקת מודעות האבל של מעריב בדרך לעוד לקוח מרוצה
בעקבות דוח המבקר: קופת חולים מאוחדת מחליפה לוגו
פוסט של עידן בכורכחלק מהמהלך האסטרטגי לבלימת השפעותיו השליליות של דוח מבקר המדינה החליטה הנהלת קופ”ח מאוחדת בישיבה מיוחדת במלון Ritz-Carlton בניו-יורק להחליף את הלוגו והסלוגן הקיימים:
ולהציב במקומם לוגו חדש המבטא את חזון הקופה, ערכיה וייעודה:
______________________________________
היה זה פוסט של עידן בכור, העוסק בייעוץ שיווקי וארגוני וכותב את הבלוגים "הגיגית", על ניהול, שיווק וחדשנות, ו"דאחקה עכשיו", שכשמו כן הוא. בכור כתב על שיטות המכירה באינטרנט של תמי בר בגליון נובמבר 2010.
דירה להשכיר? חפשו אותה בפייסבוק
את מה שעשו הומלס ודומיו ללוחות המקוונים מאיים פייסבוק לעשות להומלס. אנשים מחפשים ברשת החברתית דירות להשכרה ושותפים להשכיר איתם בסטטוסים, דרך חברים ובקבוצות ייעודיות שהוקמו לשם כך. המתווכים רואים בפייסבוק איום אבל גם הזדמנות לשיתופי פעולה ואיתור נכסים. משווקי פרוייקטי הבנייה עדיין לא יודעים איך לעשות זאת בפייסבוק, אך רואים בו את העתיד
לפני כחצי שנה החליטה מיכל רשף, סטודנטית לתסריטאות בת 24 מתל אביב, שהיא רוצה לשדרג את מצב המגורים שלה. רשף פרסמה את דרישותיה – דירת שני חדרים, מרכז תל אביב, בלי שותפים ולא בקומת קרקע – בפייסבוק, בטוויטר ובשורת הסטטוס שלה בג’יטוק. “אם אני גם ככה כל היום דוגרת במקומות האלה ואומרת המון שטויות, לפחות שזה ישתלם לי איכשהו”, היא מסבירה. “במקום להתחיל להזכיר לאנשים כל הזמן פנים מול פנים שאני מחפשת דירה, פייסבוק מאפשר לי להגיד לאנשים במרוכז, וככה אנשים שהם לא בהכרח מכרים קרובים זוכרים אותי”. כמו רשף יש עוד ישראלים רבים, שפעילים ברשתות החברתיות ומשתמשים בהן לחיפוש עבודה, הכרויות ובחירת מקומות בילוי. באופן טבעי, הם פונים לחברים שלהם שם גם כשהם מחפשים דירה להשכרה, דירה להחלפה או שותפים לחיפוש משותף.
במסגרת חיפושי הדירה בדקה רשף גם את אתרי הלוחות, אבל לדבריה “כל דירה שעולה, באמת מסתערים עליה די הרבה. בפייסבוק יש עוד סיכוי שזו דירה בין חברים, ולא אחת שכל העולם רואה”. וזו סיבה נוספת לפופולריות של חיפוש דירות בפייסבוק. ההצלחה של הומלס ושאר אתרי הלוחות המקוונים, שחסכו למחפשים דפדוף מעיק בלוחות מודפסים ועמלות גבוהות של מתווכי הדירות, חזרה אליהם כמו בומרנג. בשוק הביקוש הגבוה שהתפתח בתל אביב והסביבה, הלוחות אפשרו לבעלי הנכסים להעלות מחירים ודרישות, ויצרו תופעה בה כל השוכרים הפוטנציאליים מוזמנים לראות דירה בו זמנית, והבעלים מקיים מכירה פומבית ומשכיר את הדירה למרבה במחיר, גם אם הדירה בקושי ראויה למגורים ולא שווה אפילו את המחיר ההתחלתי שנדרש עבורה. כך נולדה הריאקציה ללוחות המקוונים: חיפוש דירה דרך חברים ברשתות החברתיות. אחת הקבוצות הפופולריות בפייסבוק לחיפוש דירות, עם כמעט 14 אלף חברים, נקראת “דירות ריקות בין חברים בתל אביב, לפני שמתפרסמות בהומלס“.
גם מיכל כהן, בת 31 מחולון, דיילת אוויר ובעלת תואר באדריכלות פנים, חיפשה דירה. ראשית פנתה לחברים, לקבל עצות. הם הזהירו אותה מפני הלוחות המקוונים. היא התעקשה לנסות בעצמה, ונכוותה. “כל ה’שוק’ הזה של השכירות והמכירה הוא משהו שלא רציתי לקחת בו חלק ושיש לי הרבה ביקורת להעביר עליו”, היא מספרת. “אנשים עומדים שעות בתור לראות דירה, מחכים כמו ילדים טובים לטלפון החוזר, רק כדי לגלות בסוף שנתנו אותה למישהו ששילם עוד 200 דולר. והדירה? לא הייתי מאחלת לאף אחד לגור בתנאים האלו”. הצעד הבא שלה היה לפתוח את קבוצת “דירות מפה לאוזן בת”א” בפייסבוק. “טוב, אני מתחילה קבוצה בה נעלה אינפורמציה על דירות טובות ולא קורעות כיסים שאנחנו יודעים שמתפנות, שאתם מפנים,שחברים מפנים שסבתא שלכם מפנה …. או שסתם שמעתם עליה. כל דירה מכל סוג שהוא….אבל טובות וזולות!”, כתבה כהן בדברי ההסבר של הקבוצה, ושלחה אותה לכ-300 החברים שלה בפייסבוק, בתקווה שאחד מהם ישדך אותה לדירת החלומות שלה. שנתיים וחצי עברו והיום יש שם כמעט 18 אלף חברים, שמעדכנים את הקבוצה באופן שוטף בדירות להשכרה, דירות להחלפה וחיפושי שותפים. “כבר יש קבוצות שמחקות אותה”, מספרת כהן בגאווה. ויש גם מי שניזון ממנה: פרופיל הטוויטר @tlvapartments, שבנה יהונתן קלינגר, קולט עדכונים מהקבוצה של כהן ומקבוצות נוספות, מסנן אותם ופולט רק דירות להשכרה בתל אביב.
“אני חושבת שכל יוזמה שמתחילה מתסכול עמוק סופה להצליח, בטח כשהיא משותפת לעוד קהל אנשים גדול מעבר לאדם הספציפי עצמו”, מסבירה כהן את ההצלחה הלא-מתוכננת של הקבוצה שלה. “כנראה שבכמה מילים שנכתבו בדף הראשי, הצלחתי להעביר את התחושה שאנחנו באותה סירה, מבלי לנסות באופן מכוון כמובן, כי אני מחפשת בדיוק כמותם ומתוסכלת בדיוק כמותם. סיבה נוספת היא האפשרות של אותם אנשים לראות שיש פנים מאחורי הקבוצה הזו, יש את מי לשאול שאלות, לבקש ממנו בקשות ואפילו סתם לכתוב את מה שעל לבם. אני באופן אישי ממש לא ציפיתי לכמות התגובות שקיבלתי מאנשים”.
אפשר לעשות מזה כסף?
“הלוואי, אבל אם אתה עושה כסף, תעשה אותו ממקום שאתה בעד האנשים שאתה הולך לעבוד איתם. זו לא היתה המטרה הראשונית שלי”.
כהן עובדת על שדרוג הפעילות של הקבוצה. לדבריה, “פייסבוק הפך להיות קטן ואנחנו רוצים לגדול”.
מותו ולידתו מחדש של סוכן
“לפני עידן הרשתות החברתיות היו מדביקים בחדר מדרגות או במכולת מודעה, ‘זוג צעיר מחפש דירה באזור זה’. זה עבר מהרחוב לרשתות החברתיות”, מפרשן צפריר ורטנפלד, בן 50 מהרצליה, סגן יו”ר ארגון המתווכים הארצי מלד”ן ובעל משרד התיווך תילן. צבי טלית, בן 34 מתל אביב, בעל משרד התיווך “תל אביבים” ויזם אינטרנט, אומר ש”פייסבוק, כמו שאר האתרים, פגע בחלק מהפעילות של עולם התיווך. אם עיקר הלחם של המתווך זה סחר במידע, יש פה בעצם פירצה ענקית בגדר של גן שפעם היה כולו של המתווכים. הרבה מהמידע פתוח, אבל לא כל המידע. מתווך טוב נמדד בעיקר בכמה אנשים הוא מכיר, ופייסבוק הוא אלגוריה מאוד נחמדה לעולם של התיווך. זה קשור לא רק במאמצים, אלא בכמה הקול שלך נשמע”.
“המקצוע משתנה. המתווך תמיד מכר אינפורמציה של נכסים. היום הוא הופך להיות יועץ נדל”ן”, אומר ורטנפלד, ומפתיע כשהוא פוסק ש”זה מבורך שאנשים משתמשים ברשתות החברתיות לחפש נדל”ן, כי לא כל אחד צריך לרכוש שירותים של תיווך, במיוחד חבר’ה צעירים שמחפשים שותפים ומוגבלים תקציבית, וזה נעשה בחוג החברים”. עם זאת, הוא ומתווכים רבים אחרים לא רואים ברשתות החברתיות אויב, אלא פוטנציאל. ההרצאה הראשית באחד הכנסים שערך ארגון המתווכים עסקה בשימוש ברשתות החברתיות לקידום העסק. “אתה יודע מי החברים שלך ברשת החברתית, אז אתה יכול לפנות לקהל יעד מאוד מפולח. אתה יכול לראות מי מנכ”לים, מי בעלי ילדים, מי בעלי מקצועות חופשיים, איפה הם נמצאים גאוגרפית”, מסביר ורטנפלד. “דבר נוסף שתופס תאוצה זה מתווכים שמגדילים את פול הנכסים שלהם על ידי זה שהם משתפים פעולה ביניהם”. ורטנפלד מפעיל זירה כזאת בקבוצת הפייסבוק “מתווכים משתפים פעולה בעסקאות נדל”ן“, בה כ-700 חברים. הוא מדווח ששיווק דירות יוקרה ליהודים עשירים בצרפת ובארה”ב דרך מתווכים יהודים וישראלים-לשעבר בחו”ל, שלדבריו לא היה מגיע אליהם בלי פייסבוק.
“זה לגמרי הקלישאה של הלימונים והלימונדה”, מסביר טלית. “מצד אחד זה פגע, מצד שני זה נותן כלי מדהים לשיתופי פעולה בין מתווכים, זה נותן הרבה יותר אפשרויות למי שהפסיק לפחד ולמד לאהוב את הפצצה. דווקא המדיה האינטרנטית, למי שהחליט שלא מפחד מהעניין, היא מכרה זהב. יצא לי להשיג דרך דירות מפה לאוזן בפייסבוק דירות להשכרה לטווח קצר, עבור עסק השכרת דירות לתיירים שאני עובד איתו. היתה שם מודעה של מישהי, פניתי אליה והצעתי לה את העסקה. יש לנו מערך הזמנות אונליין של תיירות נכנסת, ובתמורה לעמלה אנחנו מסדירים לה את נושא ההשכרה. מעבר לזה אני משתמש בפייסבוק דרך המרקטפלייס [זירת מסחר מובנית בפייסבוק; ע”ק] לשווק דירות שיש לי בבלעדיות להשכרה ולמכירה. יצא לי להשיג כמה קבוצות רכישה וקשר עם יזמים אחרים”.
התיווך העממי
ברוח החינמיות האינטרנטית, גם מחפשי הדירה בפייסבוק מעדיפים לא לשלם. אבל לא כולם, ולא תמיד. רן (שביקש לא להזדהות בשמו המלא), מתכנת בן 29 מתל אביב, חיפש דירה לו ולחברתו ופנה לפייסבוק. הוא ידע שהתחרות שם עזה – “הרבה אנשים נתקלים בהודעות של ‘נותני דירה’ כאלו בטוויטר ופייסבוק ולא זוכרים בדיוק מי חיפש” – והחליט לקנות את היתרון שלו בכסף: הוא פתח קבוצה בפייסבוק והציע בה תשלום למי שימצא לו דירה. “אנשים מוכנים לשלם עבור דירה כבר הרבה הרבה זמן. קוראים לזה תיווך”, הוא הסביר. “זה מאוד פשוט: מתווך לוקח שכר דירה של חודש. עשיתי את החישוב שלי ואני מוכן לתת בערך שליש משכר דירה של חודש. מתווך עושה את זה מאינטרס עסקי וזה המחיה שלו, יותר חשוב לו לעשות כסף – זה לא ממש מבטיח שום דבר. הפרס הוא רק בשביל שמישהו מהחברים שלי או מהמעגל שני – לא זרים – יראה את זה ואולי יזכור אותנו ואת הקבוצה”.
“אני לא הולכת לשלם לאנשים על זה שהם שמעו על דירה והם עוזרים לי”, מזדעזעת רשף. “לא אכפת לי בצעד של מחווה להזמין את אותו אדם לבירה על חשבוני או משהו, כן? אבל זה נראה לי רמה נמוכה. אם בא להם לעזור שיעזרו, אם לא אז לא צריך. נראה לי משונה להגיש לחברים שלי 500 שקל. זה לא משהו שאני עושה. אם הייתי בלחץ של זמן או משהו, זה פתרון סביר. אבל משהו בזה בבסיס לא בסדר. אם אתה תציע 500, ומישהו אחר יציע 600, והלאה והלאה”. אולם ההסלמה הזאת מוגבלת – היא תיעצר כשתגיע לסכום שגובה מתווך מקצועי. התחרות האמיתית היא על מספר האנשים שחיפוש הדירה יגיע לעיניהם.
הפרס הכספי המוצע אמנם נמוך מדמי התיווך המקובלים – חודש שכירות מהשוכר וחודש שכירות מהמשכיר – אבל יותר גבוה מאפס. האם הנישה הזאת יכולה לקרוץ למתווכים? המתווך ורטנפלד סבור שלא: “מתווכים לא יכולים להיכנס לשוק הזה, כי המתווך עושה יותר עבודה מאשר להגיד לך, ‘יש דירה בכתובת זו וזו, שמעתי שהם רוצים להשכיר’. המתווך יתאם לך את הפגישה, יקח אותך לראות 4-5 דירות בסיור אחד, יבדוק שהדירות בתקציב שלך וראויות לצרכים שלך, הוא קרוב לוודאי ביקר בדירה קודם. מישהו שממליץ לך מהאתר, הוא יכול מרב-סרן שמועתי להגיד לך, ‘שמעתי שיש דירה ברחוב זה וזה, תשלח לי 500 שקל אם לקחת’. זה הכל על בסיס מזדמן”.
“יש מחפשי דירות שאחרי שנקעה נפשם מהומלס, WinWin, יד2 ופייסבוק, מגיעים אליך ואתה עוזר להם למצוא”, אומר המתווך טלית. “האגדה כאילו מתווך שולף מהשרוול דירה שהוא עבד עליה שתי שניות ומקבל 3000 שקל היא אגדה. בדרך כלל מושקעת בזה הרבה עבודת רגליים, קשרי רישות עסקי וחברתי, האיש עבד בשביל זה, ואין סיבה לא לשלם על זה אם אתה מקבל משהו שטוב לך. ואם אתה יכול לא לשלם על זה – עוד יותר נחמד”.
אם מישהו מציע 500 שקל בפייסבוק, אתה תציע לו דירה, או שתשמור אותה למי שישלם מחיר מלא?
טלית: “אני אשמור את הדירה למי שישלם 3000. מצד שני, אני גם אדע להגיד לאנשי הקבוצה, אם הם לא יסקלו אותי בכיכר העיר, ‘תשמעו חבר’ה, יש את הדירה הזאת, ויש לה מחיר’. מי שיבחר להרים את הכפפה, מגניב. מעבר לזה, מי שבוחר לא לשלם תיווך, אבל יש לו חברים שאין להם בעיה לשלם, אם הוא חבר טוב הוא יגיד להם, ‘אני לא לוקח את הדירה כי יש תיווך, אבל יש כאן דירה מצויינת’. השם של הקבוצה הוא ‘דירות מפה לאוזן’, לא ‘דירות בחינם ומוות למתווכים’. בקבוצה הספציפית לא יצא לי לפרסם, אז אני לא יודע אם סכנת הסקילה היא ממשית או לאו. אבל יצא לי לפרסם בפייסבוק, לקבל תגובות וגם להשיג עסקאות”.
חברי קבוצת “דירות מפה לאוזן בת”א” לא סוקלים מתווכים, אבל בהחלט לא מחבבים אותם. “בהתחלה הייתי מוחקת הודעות של מתווכים, כי זה לא היה הרעיון של הקבוצה”, נזכרת המייסדת כהן. “אתה צריך לראות איך אנשים הגיבו למתווכים אצלי קבוצה. כתבו להם ‘חיו ותנו לחיות, אל תיכנסו לכאן’. הם כן יצרו איזשהו אנטי. לי אין בעיה עם מתווכים, אבל הם צריכים לדעת לאיזה שוק הם פונים ולהציע דברים מתאימים. זה צעירים, אנשים שאין להם כספים מפה ועד להודעה חדשה להוציא. אם יבוא מתווך שבאמת יביא דברים מדהימים ולא ידרוש הרבה כסף לתיווך, אז הרבה אנשים ילכו אליו”.
אבל בבסיס, אנשים לא רוצים לשלם כסף. זה חלק מהעניין של הקבוצה הזאת.
“אם מחר אני אתן לך דירה מדהימה במחיר שהוא שווה לכל כיס, אתה תשלם את האלף ומשהו שקל למתווך בכיף. אבל אם אומרים לך, תן לי 3000 שקל על דירה שעולה לך 3000 שקל אבל היא חדר, אתה תשלם? לא, כי מראש לא שווה לך הדירה הזאת, אז בטח שגם לא תשלם עוד כסף למתווך”.
דירה עכשיו
היתרונות של חיפוש דירה דרך חברים בפייסבוק רבים: המלצה על דירה מחבר אמינה יותר מתיאור לא-אובייקטיבי במודעה שניסח בעל הדירה או המתווך; אפשר לראות את הדירה לבד, בלי עשרים מועמדים להוטים שנושפים בגבך ומעלים את המחיר; ועל דירה שמוצאים בפייסבוק לא משלמים למתווך. אבל השיטה לא נטולת בעיות: חיפוש דירה בפייסבוק הוא מסע ציד, לעתים ארוך ולעתים מייגע. אם הרשת שלכם מורכבת מקבוצה קטנה של חברים אמיתיים, פוטנציאל החשיפה של חיפוש הדירה שלכם קטן יחסית. אם היא מורכבת ממאות או אלפי אנשים, שאת רובם אתם לא מכירים, אתם מאבדים את היתרון של המלצות אמינות מחברים.
והחסרון הבולט: חיפוש דירה בפייסבוק לא תמיד עובד. “לצערי, זה לא שיש המון פניות”, הודתה רשף, שראתה רק דירה אחת שהגיעה דרך פייסבוק. מספר חודשים אחרי הנסיון הראשון, היא מספרת, “פצחתי בקמפיין ‘דירה עכשיו’ בפייסבוק, בו החלפתי את תמונת הפרופיל שלי ללוגו ‘דירה עכשיו’ בקונספט של ‘שלום עכשיו’, שבו עזר לי הגרפיקאי ארז הנדי. בסופו של דבר את הדירה מצאתי מפה לאוזן – סיפרתי על הקמפיין בהתרגשות בשיחת סלון, ואחד המשתתפים הפנה אותי לדירה שהוא שמע עליה דרך המייל. דירה מהממת”.
פייסבוק לא עזרה גם לרן. בשיחת פוסט מורטם חודשיים אחרי תחילת החיפושים הוא סיפר שמצא דירה, אבל לא דרך הקבוצה שפתח בפייסבוק, אלא בלוח מקוון. “לא קיבלתי הרבה הצעות מהקבוצה בכלל, משהו כמו שלוש או ארבע”, הוא מודה בכשלון. “וגם, זה לא מהקבוצה כמו שזה היה חברים שהתקשרו אחרי שהם ראו את זה”. התמריץ הכלכלי גם הוא לא עזר: “זה שהצעתי כסף לא שינה שום דבר לאנשים, לא עלה בשיחה בכלל, וממש לא היה אישיו משום בחינה. התייחסו לזה בדיוק כמו כל קבוצה בפייסבוק של ‘X מחפש דירה, מי ששומע בלה בלה בלה’, וניסו לעזור מתוך התחשבות”.
למה?
“לדעתי הסיבה היא בדיוק בגלל שזו רשת חברתית, ולי אישית אין בפייסבוק אנשים שסתם הוספתי. לא הצטרפו לקבוצה אנשים זרים, כי לא רציתי להתחיל לקבל הצעות מכל מיני אנשים זרים שיחפשו כסף. אז מי שכן ראה את זה וניסה לעזור עשה את זה מתוך חברות, לא מתוך רצון לכסף. חשבתי שלהציע פרס ייתן לאנשים מוטיבציה או לפחות יזכיר להם שגם אני, מבין אלף חברים אחרים, מחפש דירה, אבל זה לא ממש שיחק תפקיד. אני לא חושב שבאמת יש לאנשים איזה מאגר דירות עצום וכל מה שחסר כדי לספר לאנשים אחרים זה מוטיבציה”.
פרויקט בנייה מחפש את עצמו בפייסבוק
“גינדי קוראים לבאטמן כבר שבוע והוא לא בא”, כתב היחצן דני לוי בפייסבוק על זרקורי הענק שהאירו את שמי תל אביב בחודש שעבר במסגרת קידום המכירות של פרויקט הנדל”ן “גינדי תל אביב”. רבים אחרים ברשתות החברתיות לעגו לגינדי, אבל הסטטוס הסאטירי המוצלח ביותר נכתב על ידי החברה עצמה בעמוד הפייסבוק של הפרויקט: “בעוד יומיים מרכז המבקרים שלנו מסתיים. לתאום פגישה 1800-90-90-90”. 25-30 מיליון שקל הוציאה החברה על פרסום הפרויקט, אבל הצליחה לגייס רק 266 חברים לעמוד הפייסבוק, והשתמשה בו להפנות אותם למענה טלפוני (!). מזל שלא ביקשה מהם מספר פקס לשליחת הזמנות.
“אני פרויקט בנייה, פתחתי דף בפייסבוק כי אני רוצה להיות מעודכן. מה אני עושה מרגע זה ואילך? למה שאנשים יהיו חברים של הפרויקט?”, מתריס בני קרת, פרסומאי נדל”ן ומנכ”ל אזימוט מקבוצת באומן בר ריבנאי. “נניח שהייתי עכשיו לוקח את ‘רוטשילד 1’ ורוצה לעבוד איתו ברשת חברתית. אל”ף, אין מספיק אנשים שמתעניינים בפרויקט – 1000? 1500? 2000? זה עדיין בטל בשישים; בי”ת, מה אני אעדכן אותם, איזה ניוז, שמשאית בטון נכנסה לאתר?”
באותה מידה אפשר להגיד שאין מה לפרסם קטשופ. מדובר על פיצוח הקריאייטיב.
“מדובר על מסה קריטית של אנשים שמתעניינים באותו דבר. בקטשופ כל העולם מתעניין. ברוטשילד 1 – 1000-1500 איש, ויש שם רק מאה דירות, זה מוגבל. לכן צריך להתאים את אופי המדיום לצרכים ולמטרות”.
“אני באופן אישי חושב שהנושא הזה עדיין בחיתולים”, אומר אמיר שאלתיאל, יו”ר חברת אלדר העוסקת בשיווק נדל”ן. “הרבה גורמים עושים אותו בשביל להגיד ‘עשיתי’ אבל עדיין לא יודעים להשתמש בכלי הזה בצורה נכונה, ומה שיוצא זה שהם מטרידים את האנשים שרשומים אצלם. לפעמים אני נכנס לפייסבוק ורואה 6-7 פוסטים של חברה שמוכרת נדל”ן, שמעלה את הנכסים שלה עם תמונה ומחיר אחד אחרי השני. בחור בן 25 נרשם לקבוצה שפועלת בנדל”ן, והיא שולחת לו נכס ב-12 מיליון דולר בהרצליה פיתוח, זה מעניין אותו? זה רלוונטי? לא. אבל בגלל שזה חינם אז יורים לכל הכיוונים. הם שוכחים שבסופו של דבר יש את הפרטיות והתחושה של משתמש הפייסבוק, ואם אתה משניא עליו את העניין, גם אם אתה כבר שולח משהו רלוונטי הוא יקבל את זה בצורה לא טובה, או שהוא יתנתק”.
ובכל זאת, השניים מאמינים שהעתיד נמצא בפייסבוק. “החלום הרטוב של כל מנהל שיווק זה שתגיד לו מי הצרכנים שלו – בהם, אלה שקונים באמת, הוא מוכן להשקיע עד הגג, כי הוא יודע שהם קונים”, אומר קרת. הוא בונה על בני ה-13-15: “הם המסה הקריטית הגולשת, והם יהיו צרכני העתיד בטווח של עשור. הם בילט-אין עם הנושא של הרשת החברתית, כי הם נולדו לתוכה, גדלו איתה ומשתמשים בה, ולרשת יש מספיק זמן לנטר אותם”.
הכתבה התפרסמה בגירסה מקוצרת (כנראה בצדק) במוסף "פירמה" של גלובס, נובמבר 2010
ynet לחרשים
ynet דודל לכבוד יום ההתרמה לחרשים:
נתקלתם בעוד אתרים שעושים את זה? ספרו לי.
האחים עופר ורוג’ר פדרר, אחוזת בית הכרם וכדור פוקימון ועוד לוגואים שהופרדו בלידתם
רוג’ר פדרר ועופר השקעות.
נתאי פרץ כותב: “דמיון מעניין בין הלוגואים של הבנק הבינלאומי ומכשיר הבלקברי של רים. האם מדובר פה במוחות גאוניים שחושבים בצורה זהה, או במומחי מיתוג עצלנים שגובים מחירים מפולפלים מן הלקוח, ועושים וריאציה יצירתית על לוגו מוכר מחו”ל? תחליטו בעצמכם”.
.gif "לוגו הבנק הבינלאומי")
מטבחי גאיה ו-Invisible Pink Unicorn.
אמזון ושלום טי.וי.
אחוזת בית הכרם וכדור פוקימון. צילום: אסף שגיא.
AT&T ובנק יהב.
הלשינו: לירן אלרם, נתאי פרץ, עידן דקל, ליאור כהן, אסף שגיא, איתן שלו.
מה צרכני התקשורת רוצים? הרהורים בעקבות מאמר על אהוד ברק
פוסט של אורית גלילי-צוקר
כמרצה לתקשורת אני שומעת לא מעט תלונות על כך שהמדיה מכתיבה את דעתה – ממש בכפייה ובעריצות – על קהל צרכניה. הקובלנה החוזרת ונשנית, בקרב סטודנטים ובעיקר בציבור הרחב, נשמעת בנוסח די אחיד: “מדוע שלא נקבל את העובדות והנתונים מהתקשורת ואז נחליט לבד? איננו רוצים את תכתיבי הפרשנות של העיתונאים”.
ביום חמישי האחרון פרסמתי מאמר בעיתון “הארץ”. כולו התבסס על עובדות ונתונים. תוארה שם פגישה מצומצמת שערך אהוד ברק לפני כחודשיים עם אנשי אקדמיה בניסיון לבחון באמצעות כלים מהסוציולוגיה, הפסיכולוגיה החברתית והתקשורת את הסיבות להתרסקות מפלגת העבודה ולהתרסקות האישית שלו ולנסות להציע הסבר ואולי מתווה לשינוי. מאז אותה פגישה מעמדו של ברק המשיך להידרדר ומול מנהיגותו הקורסת הוצגו מועמדויות אלטרנטיביות להצלת המפלגה.
המאמר שפרסמתי השתמש במקרה הבוחן של טוני בלייר מ-2005. הפופולריות של ראש ממשלת בריטניה לשעבר היתה אז בשפל, וחברה למיתוג שהלייבור שכר הציעה להעביר את בלייר תהליך של השפלה מזוכיסטית באמצעי התקשורת כדי להחזיר אליו את התדמית הראשונית והרעננה שאתה נכנס לפוליטיקה. החברה מצאה כי לא בהכרח מדיניותו של בלייר היא שהרגיזה את הבוחרים, אלא אטימותו, יהירותו והתנשאותו כלפי אלה שראו בו שמונה שנים קודם לכן מקור לתקווה והבטחה חדשה בפוליטיקה.
זוכרים את המשאלה שעליה סיפרתי בפתח דברי? כנאמנה לגישת העובדות בלבד סיפקתי רק את האינפורמציה. עשיתי זאת ברוח הידע המוכר לי מהמחקר. בסוף הדברים הצגתי שאלה לקוראים: האם זה ישים גם לגבי ברק? הטוקבקיסטים בחלקם התנפלו עלי. את השנאה היוקדת לברק העבירו אלי. תוארתי כמשת”פית, כמי שמנסה בדרך לא הגונה להחיות את הפגר הזה מחדש. הואשמתי גם בטפשות, בחוסר הבנה והוצגתי כאינטרסנטית.
באותו יום, באותו עמוד ב”הארץ”, התפרסם מאמר של אבירמה גולן על יצחק הרצוג, בנושא טיפולו הכושל והאכזרי של משרד הרווחה באוכלוסיית העוורים. גולן שחטה את הרצוג מבלי למצמץ וללא רחמים. פירקה אותו לגורמים. תיארה אותו כאפס ושלחה אותו הביתה. הטוקבקיסטים מתו על זה. הם הסכימו עם כל מלה והשבחים שהרעיפו עליה היו מפה ועד הודעה חדשה. חלקם ציינו את דבר היותה עיתונאית אמיצה ושרבבו את שמי כדוגמא שלילית לעיתונאות מתרפסת.
שאלתי את עצמי מה קרה שם, בעצם, שיצר כזו תגובת נגד. הרי הצגתי מקרה בוחן שעסק בבלייר והשארתי לקוראים שאלה פתוחה על ברק. בסך הכל רציתי להגשים את המשאלה שתיארתי בתחילת הרשימה. זוכרים? אל תכתיבו לנו, תנו לנו להחליט לבד. אבל התברר לי שהתחנונים האלה הם פארש. בעצם צרכני התקשורת שביקשו רק אינפורמציה עבדו עלי. הם דרשו ממני: דוקטור, תני לנו דם, אנחנו רוצים דם. עד שתעשי לברק וידוא הריגה ועד שתפרקי את גווייתו לגורמים ותשליכי אותם למאכל לחיות הבר, לא נניח לך. ואם לא תעשי את זה, אז אותך נהפוך למטרה נעה.
לא מעט ממחקר התקשורת הפוליטית כיום נסוב על זה: האם השיח החומצתי והארסי כלפי הפוליטיקאים מייצג נאמנה את תפקידו של כלב השמירה של הדמוקרטיה, או שכלב השמירה הפך לכלב המשחר לטרף ואותנו לקניבלים של מדיה? ודרך אגב, אהוד ברק התקשר באותו היום ושאל אם כקורא פרטי הוא יכול להשיב על השאלה שהוצגה במאמר. הוא אמר כי היה רוצה לנסות את האסטרטגיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. מי שמאמין לו, מוצע שיעשה זאת על אחריותו בלבד. גורלם של תושבי בריטניה באמת נגע לבלייר ולכן האסרטגיה הזו הצליחה לו. לברק לא ממש מזיז מאתנו, אלא רק אם זה משרת אותו.
___________________
אורית גלילי-צוקר היא ד"ר לתקשורת פוליטית המלמדת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן וכותבת בלוג על פוליטיקה ומדיה
רקורסית נירנברג
כתבתי סטטוס מצחיק.
אירנה זברסקי: “הנה, אני רואה. מה זה רקורסיה?”
הממ, איך אני אסביר את זה. נגיד, את יהודיה אם אבא שלך יהודי, ואבא שלך יהודי אם אבא שלו יהודי, וכן הלאה.
א”ז: “אז רקורסיה זה חוקי נירנברג?”
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
