מיוחד: Live Blogging מאירוע אפל ב-2 במרץ

פוסט של גילעד נס

בוקר טוב לכם, אנחנו נמצאים בלייב-בלוגינג חי של בלוג “ישגאדג’ט”, מהאירוע של חברת אפל שמתקיים במקום כלשהו בארצות הברית, אבל זה מעניין לכם את התחת, כי הרי אתם קוראים אותנו, אז זה לא ממש משנה היכן האירוע מתקיים.

בוקר טוב, מה אנחנו יכולים לצפות שיתרחש היום באירוע?

ובכן, סביר להניח שיקרו הרבה דברים לא מלהיבים, ובסוף סטיב ג’ובס יזרוק איזו פצצה.

אז יש לנו כבר כותרת: “מסתמן: סטיב ג’ובס מתכוון להתאבד בפיצוץ ולהפוך לשאהיד”

בדיוק. שים לב שמתוך 70 הבתולות שיקבל, אפל תיקח 30%.

מדהים.

מדהים.

יאללה, מתחילים. אל הבמה עולה מישהו שאינו סטיב ג’ובס. הוא מבקש מהקהל לכבות את כל ה-Wi-Fi שלו, אחרת העולם יחרב. אנחנו כמובן נהיה מגניבים ולא נכבה.

עכשיו הבחור שאינו סטיב ג’ובס קורא לבחור נוסף שאינו סטיב ג’ובס, נקרא לו “לא סטיב ג’ובס 2”. לא סטיב ג’ובס 2 מספר שבמהלך השנה האחרונה מספר האפליקציות לאייפון הגיע ל-2983 טריליון, אפל מכרה 9023 מיליארד אייפוד טאץ’, ובמאדים גם יש אוניברסיטה שבה כל התלמידים הפכו את עצמם לאפליקציה והם שולחים את עצמם אחד לשני מאייפד לאייפד.

לא סטיב ג’ובס 2 יורד מהבמה. מהצד נכנס ליונל ריצ’י.

הhי, זה לא ההוא ששר בטקס האולימפידה בלוס אנג’לס ב-1984?

כן, שיר גדול, All Night Long.

וואו. אבא שלי איבד את בתוליו באותו לילה. תראה מה זה, אני בן חמש ואני מרגיש שאני כבר זקן במקצוע הזה.

טוב, אז ליונל ריצ’י אכן מבצע את השיר הזה על הבמה, והוא משתמש אך ורק באפליקציות. נראה שהוא קצת מתקשה לעמוד בקצב הדאבל קליק על הכפתור המרכזי בכדי לעבור בין כלי נגינה אחד לשני.

למה לא הביאו מישהו יותר עדכני, כמו בוב דילן?

בוב דילן באירוע של מיקרוסופט. הם שילמו 100 מיליון דולר על הסלוגן The Times They Are a-Changin’, אז הוא הגיע כעסקת חבילה. מאז Start me up של הרולינג סטונס לא היתה תחיה כזו לתעשיית המוזיקה.

ליונל ריצ’י מסיים ויורד מהבמה, לאיחסון בארון הנפטלין שלו. אל הבמה עולה לא סטיב ג’ובס 1, שמזמין את לא סטיב ג’ובס 4.

מסתבר שלא סטיב ג’ובס 4 היה עד לאחרונה לא סטיב ג’ובס 17, אך הוא קודם.

מדהים.

מדהים.

לא סטיב ג’ובס 4 מדבר על סביבת הפיתוח של האייפון והאייפד. “בטח שמעתם על המשחק הזה עם הציפורים והחזירים, אנחנו מאוד שמחים לתמוך בממלכת החי כאן באפל”. הקהל צוחק, ואפל לקחה 30% מהצחוק. עכשיו עולים לבמה כמה אנשים שמספרים שהם מפתחי אפליקציות, ומראים דברים מגניבים שכבר ראינו לפני חודש. “העדפנו לא להגיע לתערוכת הסלולר בברצלונה, כיוון שאנחנו לא מאמינים בסביבה סגורה שלא מאפשרת פעילות חופשית”, אומר לא סטיב ג’ובס 4.

שמע, האירוע הזה סופר משעמם, בשביל מה אנחנו כאן?

אתה רוצה שנכתוב כותרת ראשית באתר בלי להיות כאן?

כן, קח משהו מאיזה בלוגר בן שנתיים ונגמור עם זה.

לא נעים, כולם מסתכלים. אני אמשיך.

עכשיו הרגע שכולנו חיכינו לו: לא סטיב ג’ובס 4 יורד מהבמה, וסטיב ג’ובס עולה לבמה!

אתה יודע, מהזווית הזו נראה שהדיווחים בבלוגים היו נכונים – הוא באמת נראה דק בכמה סנטימטרים לעומת הפעם האחרונה שראינו אותו.

כן, קראתי ש-44 עובדים במפעל של פוקסקון התאבדו לאחר שהם סיימו לשייף אותו.

מדהים.

מדהים.

סטיב ג’ובס לבוש בביקיני, הבמה מתמלאת בחול ופתאום מתברר שאנחנו נמצאים בחוף הים. הוא ניגש לקופסה שמשייטת על המים, פותח אותה, ומוציא משהו שקשה לי מכאן לראות.

אני חושב שזה עירוי – יכול להיות שהדיווחים בבלוגים היו נכונים ואפל נכנסת לתחום הרפואה? קראתי שמישהו באיזה פאב באלסקה מצא על השולחן תוכניות למכשיר סריקת רנטגן שעובד של אפל השאיר שם.

מכאן זה נראה לי יותר כמו המטריה מקרטון שמכניסים לקוקטיילים. אני זוכר שקראתי שרשות התקשורת הפדרלית בארה”ב אישרה לאפל לבצע ניסויים בשליטה במזג אוויר, יתכן שזה איזה אקססורי שאחד היצרנים הסיניים מתכוון למכור במסגרת התחום הזה.

מדהים.

מדהים.

סטיב ג’ובס צונח על הבמה. הלם בקהל.

מניית אפל צונחת בטריליון אחוזים.

רגע, אני רואה שהוא מניף שלט קטן, “Oh, and one more thing”.

הקהל באקסטזה.

מניית אפל מזנקת בטריליון אחוזים.

השקף על המסך שעל הבמה מציג: Stiff Jobs. גבירותי ורבותיי, השמועות היו נכונות, אפל אכן מכריזה על מותו של סטיב ג’ובס.

תשמע, האייפון שיגע את תעשיית הסלולר, האייפד שיגע את תעשיית העיתונות, אני חושב שמותו של סטיב ג’ובס ישגע את תעשיית המצבות.

הנה, אנחנו קוראים בבלוגים ששלושה יצרנים כבר מתכוונים למכור החל ממחר מצבות עם מסך רטינה, שאפשר לראות מה חקוק בהן גם באור שמש מלא.

מדהים.

מדהים.

קסום, אפילו הייתי אומר.

קסום במדהימותו.

ארבעה אנשים עולים לבמה, מכניסים את Stiff Jobs לארון, ונושאים אותו החוצה. נראה שהם מתקשים ללכת.

אני חושב שהם מחזיקים את הארון בצורה לא נכונה.

אני קורא כאן עדכון ב-CNN: הקונסיומר ריפורטס ממליץ לצרכנים לא למות.

פחחח. אני מאמין שעד סוף השבוע 70 מיליון משתמשי אפל ימותו.

הרגע קיבלתי SMS: אנליסט בפייפר ג’פרי חוזה שעד סוף השנה 1.5 מיליארד איש ימותו, ובתוך 3 שנים אפל תהיה אחראית למותם של 87% מאזרחי העולם.

קסום.

אני חושב שאפשר לסכם את האירוע הזה באמצעות הסלוגן שמוקרן כאן על גבי המסך “לקחנו את המוות, והפכנו אותו למרגש, קסום, מרהיב, נפלא, קסום, מופלא וקסום עוד יותר”.

להתראות בשבעה.

תביא מטען, בטח הבטריה תיגמר עוד לפני שיגיע האוכל.

28 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 9 תגובות

ישראל לסוריה: ידנו מושטת להתראות

פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית

איתמר אייכנר מדווח ב”ידיעות אחרונות” כי נשיא סוריה, בשאר אסד, “העביר בסוף השבוע מסר לראש הממשלה בנימין נתניהו ולפיו הוא מעוניין לחדש את המשא ומתן ואינו תלוי באיראן”. על פי דיווחו של אייכנר, נתניהו אמר לנושאי המסר בתגובה כי אם כוונותיה של סוריה רציניות, היא תמצא בישראל פרטנר אמיתי, אך מיד הוסיף מדוע לדעתו כוונותיה אינן רציניות: “אסד דורש שישראל תצהיר שהיא מוותרת על הכל. ככה לא מנהלים משא ומתן. זה לא מקובל, לא נהוג ולא מראה על רצינות”.

עוד הוסיף נתניהו, על פי דיווחו של אייכנר, מכשול נוסף בפני חידוש המשא ומתן והוא שיתוף הפעולה של סוריה עם איראן. בסוף השבוע, מדווח אייכנר, עגנו ספינות מלחמה איראניות בנמל סורי ושתי המדינות חתמו על הסכם שיתוף פעולה ארוך טווח.

אי הנכונות של ראש הממשלה הישראלי לפתוח במשא ומתן עם סוריה מדווח בקצרה, בלא בולטות מיוחדת. “ידיעות אחרונות”, שכבר כמעט שנתיים מבקר בחריפות את נתניהו כמעט בכל הזדמנות, מעניק הבוקר שטח גדול בהרבה לידיעה נוספת מאת אייכנר, לפיה ביתו הפרטי של נתניהו בירושלים מאובטח מזה שנתיים על חשבון הציבור, וזאת למרות שהוא עומד ריק.

אם לסמוך על כושר השיפוט המדויק בדרך כלל של עורכי “ידיעות אחרונות”, הציבור הרחב בישראל יתעצבן יותר מבזבוז זניח יחסית של כספיו על אבטחת ביתו הפרטי והריק של ראש הממשלה מאשר מאי נכונותו להיענות להזמנת סוריה לפתוח במשא ומתן לשלום.

________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור כחלק מסקירת העיתונות היומית

27 בפברואר, 2011 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | 5 תגובות

אל תענו על חידות מטומטמות בבאנרים

יש תשובה לחידה שבאנר הזה, והיא לא מופיעה בגוף הבאנר. אבל קודם לאזהרה: אם אתם רואים חידה קלה עד טמטום בבאנר, כנראה שהמטרה שלה היא לגרום לכם להירשם לחידון סלולרי במחשבה שתוכלו לענות על חידות קלות כמוה ולזכות בכסף קל. יש שם כסף קל, אלא שהוא הולך למפעילי החידון, ולפעמים תגלו את זה רק אחרי שתחויבו בעשרות עד מאות שקלים בחשבון הסלולרי.

התשובה לבאנר שלעיל, אגב, היא: תלוי מאיזה כיוון מסתכלים.

הנה חידה מטופשת נוספת מארכיון החדר:

התשובה: יכולת או אי-יכולת לראות מספר במבחן עיוורון צבעים לא מעידה על אייקיו, אלא על ראייה תקינה או עיוורון צבעים.

25 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404 | 7 תגובות

משולשי סולידריות: הזמינו פיצה למפגינים בוויסקונסין

פוסט של שחר גולן, frgdr.com

“עתיד זכויות העובדים בארצנו לא יוכרע בבתי המשפט, הוא לא יוכרע בקונגרס, הוא לא יוכרע ברדיו, הוא לא יוכרע בפוקס ניוז. עתיד זכויות העובדים בארצנו יוכרע ברחובות מדיסן, וויסקונסין” – טום מורלו (רייג’ אגנסט דה משין), 21 בפברואר 2011.

בעיר מדיסן, וויסקונסין מתקיימות בימים אלה מחאות נגד הצעת חוק אשר תנשל ועדי עובדי ציבור מהזכות למשא ומתן קולקטיבי. הצעת החוק הוגשה ב-14 בפברואר 2011 לבקשת המושל סקוט ווקר, נבדקה במשך יומיים בועדת הכלכלה של ויסקונסין והיתה אמור לעלות להצבעה ב-17 בפברואר. ההצבעה לא התקיימה כיון שכל 14 הסנטורים הדמוקרטים במדינה עזבו את המדינה ומסרבים לחזור עד שהצעת החוק תתוקן.

להבעת תמיכתם בעובדים בחרו אזרחים מכל רחבי ארצות-הברית ומכל רחבי העולם לצלצל לפיצריה של איאן ברחוב סטייט ולהזמין מגשי פיצות לרבבות המפגינים בעד האיגודים. כאשר שמעתי על כך לפני מספר ימים חשבתי לעצמי שזו דרך נפלאה להביע סולידריות, וכך בשיחת סקייפ מישראל לפיצריה של איאן, הזמנתי מגש פיצה ומענו הרחק הרחק מכאן. כך יצא ששמה של ישראל התווסף ללוח עליו צוות המסעדה רושם את שמות המדינות מהן נתרמו הפיצות – לא לפני שמישהו טרח לרשום “JURUSALEM” – כי אתם יודעים…

בכל מקרה, הנה וידאו חביב המתעד את ההתגייסות העולמית להבעת סולידריות דרך משולשי פיצה:

___________________
שחר גולן הוא אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם התפרסם הפוסט במקור ברשיון cc-by-nc. גולן כתב על סקסיזם במוסד לבטיחות ולגיהות בגליון ינואר 2011

25 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404 | 9 תגובות

אקזיסטנציאליזם בממשקים

פוסט של ויטלי מיז'יריצקי, UXtasy

ביקרתי באתר www.gov.il, ובו ראיתי את התרשים הבא:

אתם לא חושבים שהתרשים הזה ממש, אבל ממש מדכא?

אני אישית נמצא אחרי שלב החתונה ולפני ההורות – וזה שניים מהסוף? זהו?? אי אפשר היה להכניס משהו באמצע, עוד איזו עבודה, רכישת דירה, משבר גיל המעבר, משהו? ואני לא רוצה לחשוב על מדוע הגבר נותר לבד בגיל הזהב ומה קרה לאישתו ואם ילדיו. אני מעדיף להיות אופטימי ולחשוב שהם התגרשו (גם הסטטיסטיקה לצידי). ונר הנשמה הזה… דיכאון עולם.

אל תבינו אותי לא נכון. זו לא ביקורת על האתר, ההתרשמות המהירה שלי ממנו היא מצוינת. והרכיב הזה הוא למעשה אחת ההברקות בו, הוא נחוץ, יעיל, ברור, מדויק ואלגנטי. גם אין לי הצעות עיצוביות מעודדות יותר, חוץ מבאמת להחיות את הגברת הקשישה – וגם – כשבוחרים באחת הדמויות – לעשות את החיווי של ה”לא-בחור” לקצת פחות מורבידי מהכחול חדר-מתים הזה אשר צובע את פני יתר הדמויות:

ואולי גם הקשת הכחולה יכולה לא להתכנס באופן כה חסר רחמים לעבר הבלתי-נמנע. אבל מעבר לזה זו ממש לא ביקורת על האתר. כנראה שזו ביקורת על החיים :)

________________________
ויטלי מיז'יריצקי מאפיין ממשקים וחוויית משתמש בחברת נטקראפט. הוא חבר מערכת ב-UXI – חוויית משתמש ישראל וכותב על ממשקולוגיה ב-UXtasy, שם התפרסם הפוסט במקור

• קישור אסוציאטיבי: זה הכל רק משחק של דמעות

25 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 7 תגובות

המהפכה והטכנולוגיה

ארי שביט פרסם מאמר על התפקיד שהאמריקאים לקחו וצריכים לקחת במהפכות בעולם הערבי, והתייחס בין השאר לחברות האינטרנט:

יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד. לעבור ממגננה למתקפה. […] אל תעשו זאת רק בתוניסיה, במצרים, בתימן ובבחריין. עשו זאת גם בהתערבות הומניטרית תקיפה בלוב. עשו זאת גם באיראן. קחו את רוח החופש של כיכרות קהיר והביאו אותה אל הכיכרות של טהראן. קחו את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר והביאו אותן אל האיאתוללות. מוטטו את הרודנות של אחמדינג’אד כפי שמוטטתם את הרודנות של מובארק. הילחמו בפשיזם הדתי של השיעים ובטירוף של קדאפי באותה נחישות שבה נלחמתם בדיקטטורות הפרו-מערביות.

יוסי גורביץ מנתח ומכסח:

וואו. וואו. מה כבר אפשר לומר? מה אפשר לומר על אדם בור כל כך, שהוא חושב שאפשר “לקחת את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר”, מבחוץ, ולהביא אותן “אל האייטולות”? גוגל (איך לעזאזל היא השתרבבה לפה?), פייסבוק וטוויטר הם כלים. התוכן שבכלים הללו מיוצר על ידי המשתמשים, לא על ידי החברות. מותר להניח שחמינאי לא יתפטר, גם אם מארק צוקרברג יודיע לו בהכנעה שיש מיליון חברים בקבוצה שדורשת את זה, שאף סודני לא יצא לרחובות חרטום כי גרופאון יצאה במבצע של שלושה במחיר אחד על הפיכות, ושאף ירדני לא יצעד אל ארמון המלוכה מתוך תקווה קלושה להיות ה-Mayor שלו בפורסקוור. טוויטר ופייסבוק משמשים את המפגינים והמתקוממים לתקשורת; הם אמצעי למטרה שמתווים המשתמשים בהם; הם לא חוטים של איזה מפעיל-בובות שמקבל הנחיות מהבית הלבן.

תיאוריית הקונספירציה המשתמעת של שביט – אובמה יכול להפיל את המזרח התיכון, הוא פשוט לא רוצה – מעמידה אותו בשורה אחת עם הבדרן הפוליטי האמריקני גלן בק, שטען לאחרונה כי מנהלים בגוגל, שעומדים בקשר ישיר עם הבית הלבן, הם האחראים לנפילת השלטון במצרים, טענה שאותה השמיע גם סגן ראש ממשלת רוסיה. זו, איך לומר, חברה מוזרה לפרשן פוליטי בכיר בישראל.

ועפרי אילני כותב ב”ארץ האמורי” על המהפכה כטכנולוגיה:

מספרים לנו שההתפתחות הטכנולוגית היא זו שיכולה לפרוץ את המגבלותיו הקיימות שמציב לנו הטבע. הטכנולוגיה מאפשרת למשל להפיק מכמה גרמים של אורניום אנרגיה עצומה שיכולה להניע מפעלים שלמים, או לרתום את הרוח והשמש לטובת רווחתם של בני האדם. סכר אסואן הציל את מצרים מכמה שנות בצורת, ואיפשר לחבר אלפי כפרים לחשמל (למרות שבשדה בוקר לימדו אותנו לשנוא אותו בגלל הנזק שהוא גורם לחופים החוליים בישראל).

ובאמת, במצב הטרום-תחרירי, הטכנולוגיה היתה האופק היחיד שלנו. בעצם, המדור היחיד בחדשות שבישר לכאורה איזושהי התקדמות פוזיטיווית היה מדור הטכנולוגיה, עם סוגי המדיה החדשים שהופיעו בו חדשות לבקרים: גוגל, יוטיוב, פייסבוק וכו’. הפולחן ההיסטרי, הלגמרי בלתי רציונלי, שהתפתח סביב אובייקטים כמו האייפוד, האייפון והאייפד וסביב סטיב ג’ובס ממציאם נבע מהעובדה שפיתוחיו של מנכ”ל אפל היו המישורים היחידים של ההוויה שבהם הורגש סוג כלשהו של התפתחות מרגשת, ולמעשה של קידמה. לכן גם, בשונה מעיתונאים ואקדמאים, כל מי שמתעסק במה שקשור לאינטרנט מסתובב עם ברק בעיניים, ואינו שותף בכלל לנראטיב השקיעה. המהפכה נוקזה לתוך הפייסבוק והאייפון, שמעניקים פיצוי על עולם שנעשה עגום יותר ויותר.

וכאן אנחנו חוזרים לכיכר תחריר: לכאורה, עשו הצעירים המצרים מהלך הפוך: הם ניקזו את פייסבוק למען המהפכה. אבל למעשה, בעולם שנשלט על ידי המטאפורה הטכנולוגית, אפשר לתאר את מה שעשו גם מהכיוון הנגדי: הם המציאו טכנולוגיות חדשות.

“יום הזעם”, “יום העזיבה”, קריאות ה”סלמייה”, הקסדות המאולתרות שהכינו המפגינים, השרשראות האנושיות והשימוש בטכנולוגיה עצמה הם אפליקציות גאוניות לא פחות מכל אפליקציה לפייסבוק, אלא שהן מכוונת אל החופש והשחרור, ואל פריצת המבוי הסתום שבו נמצאת האנושות.

דווקא אם מציבים את הטכנולוגיות הפוליטיות האלה במישור אחד עם הטכנולוגיות הרגילות, כלומר מוסיפים אותן לאינטרנט ולפיתוחים טכנולוגיים אחרים, מתברר ששום דבר לא אבוד, ושכל מחסום ניתן לפריצה. מתברר שהטבע אינו נתון קבוע המציב גבולות לפוליטי, אלא שניהם כרוכים זה בזה ושניהם ניתנים לשינוי. בישראל למשל, שום טכנולוגיית התפלה או אנרגיה שהומצאה בטכניון לא תציל אותנו אם לא נמציא טכנולוגיה להתגברות על הגזענות ועל האפרטהייד – שהם טבעיים לא יותר ולא פחות מאקוויפר ההר המידלדל.

בקיצור, אפשר לומר שהמהפכה היא סטרטאפ, אפליקציה חדשה. בעידן שלנו, בעולם המושגים שלנו, זה לא עלבון אלא מחמאה. המחשבה על המהפכה כטכנולוגיה משחררת גם מבעיות של ייצוג, שמשתקות את השמאל כבר עשרות שנים, וגם חוללו סערה בבלוג הזה בכמה פוסטים אחרונים. כמו שהאייפון או סכר אסואן לא אמורים לייצג מישהו, אלא להסיר מגבלות שמציב הטבע בצורה שבה אנחנו תופשים אותו כיום, כך גם המהפכה לא אמורה לייצג אף קבוצה מוגדרת. נדמה לי שבמצרים זה די הורגש.

24 בפברואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 2 תגובות

צ’ק אין בפורסקוור: אתה נמצא כאן ← •

שירותים מבוססי מיקום בישראל: למה אין פה קהילת פורסקוור משמעותית, אבל איקאה נמצאת במקום הראשון בחיפושים ב-GPS. וגם: רוצים להיות פרזנטורים של הסופרמרקט שלכם בחינם ובעל כורחכם?

תגידו, איפה אתם נמצאים כרגע? זה לא אני שואל, אלא הרשתות החברתיות, ספקיות הסלולר ובעלי העסקים שרוצים לדעת. הם חושבים שאפשר לעשות הרבה כסף משירותים מבוססי מיקום (LBS – Location Based Services), ומאמינים שאתם בשלים לוותר גם על החלק הזה בפרטיותכם ההולכת ומתכרסמת. אם אתם ראש העיר של בית הקפה השכונתי שלכם בפורסקוור, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, בואו איתי ונעשה ריאלטי צ’ק-אין.

שירותים מבוססי מיקום הם יישומים שמבררים את מיקומו של המשתמש (בעיקר באמצעות לווייני GPS ותאים סלולריים) ומספקים למכשירו הנייד מידע רלוונטי לאותו מיקום. למשל: דיווחי תנועה, הצעת מבצעים וקופונים לחנויות בסביבה, אפליקציה להזמנת מונית, תשלום חניה סלולרי אוטומטי, ומעקב אחרי חבילות בדואר, שם המיקום הוא לא של המשתמש אלא של החבילה שהוא מצפה לה. פורסקוור, שעוד נחזור אליה בהמשך, היא רשת חברתית-משחקית שמשתמשיה מעדכנים דרכה ברשתות החברתיות היכן הם נמצאים ומבלים, מתחרים ביניהם ומקבלים הטבות. אבל אם צרכן שירותי המיקום הישראלי שאתם רואים בעיני רוחכם הוא סטריאוטיפ של תל אביבי צעיר שעובד בתעשיית ההייטק/מדיה ועושה סיבובי ברים ומועדונים בסוף השבוע תוך שליחת ציוצים בטוויטר, חשבו שנית.

לפי נתוני טלמאפ, המספקת שירותים ניידים מבוססי מיקום לכל חברות הסלולר בארץ ולחברות בעולם, מילת החיפוש הפופולרית והמוקלקת ביותר ב-GPS בישראל ב-2010 היתה איקאה, ולצדה סינמה סיטי, ירושלים, חיפה, דלק ותל אביב. בדפי זהב, שמספקת אפליקציות חיפוש בתי עסק מבוססות מיקום, 40% מהחיפושים הם בתחומי הפנאי והבידור, כשהפופולריים ביותר הם מסעדות, בתי קפה, פיצריות וקולנוע, ו-20% נוספים עוסקים בשירותים יומיומיים, כשבראש הרשימה מוניות, בנקים, בתי מרקחת ותחנות דלק.

700 אלף מכשירים סלולריים, עשירית מכלל המכשירים בישראל, משתמשים בשירותים של טלמאפ, ובדפי זהב מדברים על מאות אלפי שימושים בחודש באפליקציות של דפי זהב ואתר המסעדות שלה, REST. גבע קרא עוז, בעל הבלוג “תוכן סלולרי” ובעברו סמנכ”ל התוכן של לוגיה מובייל, חברת התוכן של סלקום, מעריך כי 1.5-2 מיליון ישראלים משתמשים בשירותי ניווט.

GPS על סטרואידים

“שירותים מבוססי מיקום מהווים באזוורד בעולם הסלולרי כבר יותר מעשור, אבל עד עתה, מלבד הניווט, לא נמצא להם שימוש מסחרי אמיתי”, טוען קרא עוז. “הם סוג של אגדה שמפרנסת הרבה מאוד מצגות וסטארט-אפים, אבל עדיין לא פוצחה הנוסחה לשירותים שבאמת מביאים תועלת ממשית לאנשים, כך שהם יהיו מוכנים לשלם עליהם, או שמספר המשתמשים יהיה מספיק גבוה כדי לייצר כסף מפרסום”. סקר שמיקרוסופט פרסמה לאחרונה לציון יום פרטיות המידע מאשש את הטענה. מבין 1500 נשאלים בארה”ב, בריטניה, גרמניה, קנדה ויפן שהשתתפו בדצמבר בפאנל מקוון, למעלה מ-70% הביעו העדפה לשימוש בשירותי LBS חינמיים, והנכונות לשלם עמדה על פחות מ-10$ לחודש. בשורה אופטימית אחת לתעשייה היא ששיעור השימוש בשירותי LBS גבוה יותר אצל צעירים, והם גם אלו שהביעו נכונות גבוהה יותר לשלם על שירותים כאלו.

“שירותים מבוססי מיקום הם משהו שבשוק התקשורת הישראלי והעולמי היה לו כבר גל אחד של הייפ, לפני כמה שנים טובות, וזה נכון שהוא לא התפתח לכדי משהו משמעותי, אם ברמת מספר המשתמשים ואם ברמת הכסף המעורב”, מודה אלון פודהארסט, מנהל יחידת “טלמאפ ישראל” בטלמאפ. מנהל תחום הסלולר בדפי זהב, ברק לשם, מעיד כי “עבדתי בעברי בפלאפון וניהלתי את מחלקת התוכן. באותן שנים, 2004-2006, באתי במגע עם הרבה מוצרים שאין סיבה בעולם שהם לא יעבדו, חשבנו שניכנס כולנו לקניונים ונקבל הצעות בסלולר, והיינו בטוחים ובנינו תוכניות עסקיות באמת נורא עשירות עם השותפים, ולא קרה הרבה”.

מה השתנה?
לשם: “כאלה דברים אפשר לנתח רק בדיעבד, אבל אני חושב שהתשובה היא די פשוטה – המשתמשים לא היו שם, מכשירי הקצה לא תמכו בחווית משתמש טובה. וזה השינוי הגדול שקרה בשנים האחרונות: עולם האפליקציות כבש את השוק ויצר חוויית משתמש שונה לגמרי, בשילוב עם הטרנדים של ווב 2.0 והנכונות של אנשים לחשיפה מאוד מאוד גבוהה פתאום. בעבר זה היה אישיו אמיתי, האם אדם בכלל יסכים לתת מידע מהסוג הזה, הכל היה נראה כמו משהו שקשה מאוד להתבסס עליו. היום אנשים מנדבים את המידע הזה בשמחה רבה, כמו הרבה מידע אחר שהם מנדבים בפייסבוק. רק תן לנו משהו בתמורה ואנחנו מוכנים לתת לך הכל. המשתמשים היו פשוט בדיליי של כמה שנים אחרי הטכנולוגיה במקרה הזה, ועכשיו הדברים מסתדרים”.

פודהארסט: “מה שהשתנה דרמטית מהימים ההם זה מה שקרה למכשירי הקצה, כלומר הטלפונים. הרכיב שהיה חסר, וכעת הוא ישנו על סטרואידים, זה מקלט ה-GPS, שמאפשר את הטריאנגולציה הפשוטה שאומרת לך המשתמש ‘אתה נמצא פה’ ברמת דיוק של מטרים ספורים. זה משהו שהיה קיים בארה”ב עקב רגולציה, שחייבה יצרנים לכלול את ה-GPS בטלפונים בנימוק של בטיחות, ולכן אנחנו רואים שהעולם של שירותים מבוססי מיקום, לרבות ניווט על גבי טלפונים ניידים, פרח ברמות פסיכיות בשוק האמריקאי עוד לפני השוק האירופי. ועכשיו ההגברה הבאמת אקספוננציאלית של מספר המכשירים עם GPS בילט אין הפכו את השירותים האלה, את היכולות ואת הפוטנציאל, למשהו שהוא כבר לא דברת ברמה של סליידים אם כי משהו שהוא אמיתי, עסקי, פורח. זה נכון לכל העולם וזה נכון ספציפית בישראל”.

“שירותים מסוג ‘מצא מסעדה’ או ‘הזמן מונית’ הם שירותים שהקהל שזקוק להם באמת הוא קהל שלא נמצא בסביבה הטבעית שלו”, אומר קרא עוז. “ישראל היא מדינה קטנה ואנשים יודעים לבד איפה לאכול ואיפה יש מונית. הקהל הטבעי של שירותים מסוג זה הם תיירים. להערכתי, מי שיפתח שירותים מבוססי מיקום לתיירים בישראל יזכה להצלחה גדולה הרבה יותר מאשר מי שינסה לפנות לקהל הישראלי. קיימת פה גם נישה של תיירות פנים, למשל בצפון. לחברות כמו ‘מפה’ למשל, זה יהיה טבעי להוסיף שכבה מבוססת מיקום לשירותים שלהם”.

האם ישראל קטנה מדי, מבחינת השטח ומספר התושבים, מכדי להפוך לשוק LBS משמעותי? פודהארסט לא מסכים: “האופי הספציפי הישראלי הראה אחוזי הצלחה ושימוש והגברת שימוש שלא דומים לדברים שאנחנו רואים בשווקים אירופאיים אחרים. על אף הארץ הקטנה, ועל אף שכולנו היינו מפקדי סיירת מטכ”ל וניווטנו עשרות שעות ביום ובלילה, ועל אף שאין פה בכלל כתובת שאתה לא יכול להגיע אליה בשלוש עצירות עם מכונית – על אף כל הדברים האלה, אנחנו רואים שהישראלים הם משתמשים פעילים בטירוף, גם בפונקצית הניווט הבסיסית של ‘קח אותי מפה לפה’, אבל גם בכל מה שקשור למסביב – לחיפושים, למשלוח כתובות לחברים, לחיפוש דברים כמו מסעדות דרך האפליקציה”.

“הנקודה המשמעותית היא שעדיין אין בישראל כמות גדולה של מכשירים שתומכת בנתוני מיקום בצורה טובה – פחות מ-15% להערכתי – ולכן החדירה של השירותים שכבר קיימים איטית”, אומר קרא עוז. מנהלת השיווק של דפי זהב, ענת גיסין, מציגה מספרים שונים: “היום אנחנו כבר מדברים על מסה קריטית של עשרות אחוזים, ועד 2013 מדברים על לפחות 50% מהמשתמשים בארץ שיהיו עם מכשירים חכמים”.

HAL 9000 just checked in @ space

בשנת 2000 הקימו דניס קראולי ואלכס ריינרט את “דודג’בול”, מעין גירסה פרימיטיבית מוקדמת של פורסקוור בהפעלה ידנית מתישה. בעלי סלולריים שרצו להשתמש בשירות נדרשו לדווח לו בסמס איפה הם נמצאים או מתכוונים להיות בזמן הקרוב. בתגובה הם קיבלו עדכונים על מקומות בילוי וחברים שנמצאים בסביבה או מתכוונים להגיע לשם, גם כן בסמסים. השירות היה זמין רק בכ-20 ערים בארה”ב.

ב-2005 נרכש דודג’בול על ידי גוגל, ולרגע העתיד נראה היה מבטיח. אלא שהחברה לא פיתחה אותו בהתאם לתוכניות ולשאיפות של מייסדיו. “גוגל לא תמכה בדודג’בול כמו שציפינו. החוויה כולה היתה מאוד מתסכלת עבורנו”, כתב קראולי בפרופיל הפליקר שלו באפריל 2007, מתחת לתמונה שהציגה אותו ואת ריינרט בפרצופים עגומים ובאגודלים מונפים כלפי מטה. השניים, הודיע קראולי, מתפטרים מגוגל. בתחילת 2009 סגרה גוגל את השירות לחלוטין והשיקה תחתיו את גוגל לאטיטיוד, שעוקב אחרי מיקום המשתמשים באמצעות איכון אוטומטי (ללא צורך בשליחת סמס). חודש לאחר מכן השיק קראולי עם שותף חדש את פורסקוור.

פורסקוור, כאמור, היא רשת חברתית מבוססת מיקום, שמאפשרת לבעלי טלפונים סלולריים לבצע (באמצעות אפליקציה במכשירים חכמים, ובאמצעות סמס בכל המכשירים) פעולה בשם “צ’ק-אין”, כלומר לדווח לעולם איפה הם נמצאים כרגע, למשל בפאב או בהופעה. אם המיקום/אירוע הספציפי עדיין לא מופיע על המפה, הם יכולים להוסיף אותו בעצמם.

פורסקוור מספקת למשתמשיה שלושה מניעים עיקריים לפעולה. המניע החברתי: את הצ’ק-אין אפשר לפרסם בפייסבוק ובטוויטר, ואפשר לאתר צ’ק-אינים של חברים בסביבה ולהיפגש איתם. המניע המשחקי-תחרותי: המשתמשים זוכים לעיטורים (badges) שונים שמעידים על פעילותם, ומתחרים ביניהם על מי יעשה הכי הרבה צ’ק-אינים יומיים למקום מסוים כדי להדיח מכסאו את “ראש העיר” של אותו מקום ולתפוס את מקומו. המניע הצ’יפורי: בתי עסק יכולים להשתמש בפורסקוור ככלי לניהול מועדון לקוחות, ולעודד ריבוי צ’ק-אינים (שמספקים להם פרסום חינם) באמצעות הנחות, מבצעים והטבות לפיתוי צ’ק-איניסטים מזדמנים ולעידוד המתמידים. למשל, מסעדה מצליחה יכולה לעשות כבוד לראש העיר שלה ולהכניס אותו בליל שישי העמוס בלי תור, וגם לתת לו תלוש לקינוח חינם. הון, שלטון וקופון.

בתחילת דרכה פורסקוור היתה מוגבלת לכמאה ערים ברחבי העולם, מה שנראה כמו חזרה על מחלת הילדות של דודג’בול, אולם בתחילת 2010 פתחה את הרשת לכל העולם. מ-400 אלף משתמשים בדצמבר 2009 היא זינקה בתוך פחות משנה, באוגוסט 2010, ל-3 מיליון. בתחילת דצמבר האחרון היא כבר דיווחה על למעלה מ-5 מיליון משתמשים, גידול של 1250% בשנה אחת.

גוגל השיבה אש, כשפרסמה כמה ימים לאחר מכן הודעה על השקת אפליקציה לאייפון, וזרקה כבדרך אגב כי ללאטיטיוד יש “יותר מ-9 מיליון אנשים שמשתמשים בו באופן אקטיבי”. השימוש במילה “אקטיבי” מטעה, משום שהשימוש הוא פסיבי מרגע שהמשתמש מפעיל את לאטיטיוד, כשהשירות מעדכן את המיקום אוטומטית וברציפות עד לכיבויו על ידי המשתמש או ייבוש הסוללה, מה שמגיע קודם. צ’ק-אין בפורסקוור דורש פעולה אקטיבית מהמשתמש, אם כי קראולי הודיע שהחברה תרשה להפעיל יישומי צ’ק-אין אוטומטיים ברגע שתשתיתה תאפשר זאת.

בדוח לסיכום 2010 סיפרה פורסקוור על צמיחה של 3400%, עם 6 מיליון חברים וכ-381.5 מיליון צ’ק-אינים. האירוע שזכה לכמות הצ’ק-אינים הגדולה ביותר היה “העצרת להחזרת השפיות ו/או הפחד” של מגישי תוכניות הבידור החדשותיות ג’ון סטוארט וסטיבן קולבר, שבו עשו צ’ק-אין כ-30,500 אנשים, שהם כ-15% מכלל המשתתפים. החברה דיווחה גם על צ’ק-אינים משני מקומות חשוכים ומבודדים: תחנת החלל הבינלאומית וצפון קוריאה.

אבל עם כל הכבוד לתחנת החלל, סקר שערך מרכז המחקר PEW באוגוסט-ספטמבר 2010 הראה שמבין האמריקאים הבוגרים שמשתמשים באינטרנט סלולרי, רק 7% משתמשים בפורסקוור ודומיו, שיעור שיורד ל-4% כשבודקים את השימוש בקרב כלל הגולשים האמריקאים הבוגרים, שיעור דומה לזה שנמדד בסקר דומה במאי, 5%. בכל יום נתון, קובע הסקר, רק אחוז אחד ממשתמשי האינטרנט האמריקאים עושים שימוש בשירותים הללו. עוד גילה הסקר כי השימוש בפורסקוורים גדול בצורה מובהקת בקרב גברים ובקרב היספאנים.

מי ישים את ישראל על המפה?

מדינה כמו ישראל, עם חדירה סלולרית גבוה וחיבה לחידושים טכנולוגיים, נשמעת כמו החלום הרטוב של פורסקוורים למיניהם. השוק הזה עדיין בתולי – פה ושם בארץ ישראל אפשר למצוא בתי קפה, רשתות קטנות ואפילו את רשת סופרפארם שמשתמשים בפורסקוור לקידום עסקיהם, אבל “כמה אלפי יוזרים ישראלים בפורסקוור זה חסר משמעות מבחינה מסחרית”, אומר קרא עוז.

סלקום עשתה צעד בכיוון כשהקימה באוגוסט האחרון את “מטרופולין“, משחק סלולר מבוסס מיקום שמשלב בין פורסקוור למשחק מונופול, כשבמקום רחובות אפשר לקנות בו בתי עסק (מתוך המאגר של “מפה”), ואלה יכולים גם להציע הטבות לשחקנים. אולם ספקית הסלולר לא מתכוונת למנף את המיזם להקמת פורסקוור ישראלי. “אני מאמין שחברת סלולר, כמו שלא תקים מין רשת חברתית שמתחרה לפייסבוק, היא גם לא תעשה פעילות כזאת על LBS”, אומר סמנכ”ל השיווק עדי כהן. “אני לא חושב שאנחנו צריכים בהיבטים האלה לנסות ולהקים דברים שאין לנו בהם יתרון יחסי. להקים פורסקוור בעצמי ולהיות יותר טוב מפורסקוור, שזה כל העסק שלו וכל המיקוד הניהולי שלו, זה נראה לי פשוט לא נכון. מהבחינה הזאת אני לא חושב שיהיו חברות סלולר בעולם שינסו להקים את הדברים האלה ולפתח אותם בעצמן. היו גישות כאלה בעולם של חברות הסלולר, של לנסות להקים את הדברים האלה שרצים באינטרנט בעצמם כרשת סגורה בתוך הרשת שלהם. הדברים האלה בעיניי, גם מנסיון וגם מתוך ויז’ן, פשוט נידונים לכשלון. אין סיכוי שרשת סלולרית בעולם, גם גדולה מסלקום, תקים רשת חברתית שתתחרה בפורסקוור או בכל דבר אחר. זה חסר סיכוי וחסר כל תוחלת עסקית. אנחנו מעדיפים להתעסק בדברים שבהם אנחנו יכולים לנצח”.

“גוגל ופייסבוק עדיין לא נכנסו בצורה משמעותית לעולם הזה”, אומר קרא עוז. “אין לי ספק שברגע שהם יגבירו מהלך ויצליחו בעולם, זה יקרה גם בישראל. מדובר בשני האתרים הפופולרים ביותר בארץ, וכשהם ימצאו דרך לייצר שירותים בעלי ערך, שקשורים למיקום, אין סיבה שהם לא יצליחו גם בישראל, אבל כרגע אף אחד לא המציא עדיין את ה’קילר אפ’ של התחום”.

בחודש שבו הקימה סלקום את מטרופולין השיקה פייסבוק שירות מיקום משלה, “פייסבוק פלייסז”. עם 600 מיליון חברים פעילים, היא עשויה לקבור (או לרכוש ולהטמיע) את פורסקוור. ועם יותר מ-2 מיליון משתמשים בישראל, אפשר להסתכן ולחזות שפייסבוק, אולי בשיתוף פעולה עם ספקיות הסלולר, היא זו שתגרום לישראל ישראלי לעשות סוף סוף צ’ק-אין.

מקום לדאגה

פרסומות מבוססות מיקום אמורות להיות יעילות יותר בהפעלת הצרכן הפוטנציאלי. הפרסום שאינו מבוסס מיקום מוצג לו לפי פילוחים דמוגרפיים (גיל, מין, רמת הכנסה), קלנדריים (חגים, עונות), שעתיים (פריים טיים) וחיפושיים (גוגל). הפרסום מבוסס המיקום מוסיף שכבת רלוונטיות חזקה מאוד – הוא מוצג לצרכן הפוטנציאלי כשזה נמצא בסביבת בית העסק ויכול לפעול לפיו מיידית. ואכן, 80% מהנשאלים בסקר של מיקרוסופט אמרו שמודעות מבוססות מיקום הן בעלות ערך, ו-46% דיווחו כי פרסומת מבוססת מיקום הובילה אותם לפעולה כמו כניסה לחנות או שימוש בקופון.

מצד שני, אותו סקר עצמו מציג שיעור גבוה של חשש משימוש בשירותי מיקום: 52% הביעו דאגה משמעותית לגבי שיתוף המיקום עם אנשים וגופים, 84% חוששים משיתוף המיקום שלהם ללא הסכמתם, 87% חוששים משיתוף המיקום שלהם עם אנשים וגופים שהם לא בחרו במפורש לשתפם, ובשורה התחתונה רק 18% מדווחים לאחרים על מיקומם באמצעות LBS.

פייסבוק, שפועלת בנחישות להפשיט את העולם מפרטיותו, סיפקה באחרונה סיבה נוספת לחששות הציבור מפני שירותי מיקום. חשבתם פעם שתהיו פרזנטורים של רשת הסופרמרקטים שבה אתם עושים קניות? אם תעשו שם צ’ק-אין באמצעות פייסבוק פלייסז, יכול להיות שחלומכם יתגשם. הוא יתגשם גם אם מדובר בסיוט שלכם: בסוף ינואר הכריזה החברה על תוכנית פרסום חדשה בשם Sponsored Stories. היא תאפשר לבעלי מותגים ועסקים להפוך אינטראקציות של משתמשים למודעות בכיכובכם. פייסבוק לא תאפשר למשתמשיה להסיר את עצמכם מהתוכנית הזאת, והדרך היחידה להימנע מלהופיע בפרסומות היא להימנע מצ’ק-אינים, לייקים, כתיבה בעמודי מותגים ושימוש באפליקציות שלהם. אפשרות נוספת היא לסגור לחלוטין את הפרופיל שלכם בפייסבוק. כן, אה?

_________________________
הפוסט נכתב במקור לגליון 2.2011 של מגזין פירמה של גלובס. הוא פורסם שם ככתבה משותפת עם עמי ברנד

24 בפברואר, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ"גלובס" | 2 תגובות

כך תסבירו בקלות ובקצרה למה עיצוב טוב עדיף על עיצוב גרוע

פוסט של אחי רז, פלייס הולדר

לא פעם מתעוררות אצל אנשים תהיות רדומות באשר לתרומה האמיתית של עיצוב הממשק והעיצוב הגרפי לשורה התחתונה (ולא משנה כרגע אם היא כסף, משתמשים יחודיים, תדמית, או כל פרמטר אחר). אשקר אם אומר שאצלי לא מתעוררות תהיות דומות מפעם בפעם, ובהחלט רוצה לקוות שאני לא היחיד שזה קורה לו בביזנס (אני אצא ממש אידיוט אם זה ככה, הא?)

בכל אופן, בדיוק בשביל הרהורים כאלה, טוב שמדי פעם מפעפעות היישר ללב המיינסטרים דוגמאות מובהקות לחוויה גרועה מכף רגל ועד ראש. מקרים כל כך בוטים של חוסר מחשבה, תכנון וליקויים עיצוביים, שגם מי שזה לא הדיי ג’וב שלו חוטף צמרמורת. וחשוב אולי יותר מכל במקרה הספציפי שלפנינו: דוגמה לעיצוב שבאופן מובהק פוגע בהכנסות של המוצר.

איך לעשות את זה נכון

כולם מדברים בזמן האחרון על שירותי הקופונים, וכמובן שבמדינת המעאכרים הזאת כבר יש איזה 92 מתחרים, וכל יום מתווסף עוד אחד לרשימה. מכיוון שאני סאקר של שופינג, אני מנוי על כולם, ואוהב לפתוח עם המבצעים האלה את הבוקר. זה מרגיע אותי, ומדי פעם אני גם קונה איזה קופון.

עכשיו, לכאורה אין פה אתגר גדול מדי. מייל יומי, עם מבצע אחד, שניים או שלושה, תמונה יפה, אינדיקציה צעקנית לאחוזי החיסכון, וכפתור הנעה לפעולה עצום. אז בואו נתחיל באמת באיך לעשות את זה נכון.

הדרך הבטוחה והקלה ביותר, כמו שאתם יכולים לראות כאן למטה, במבצע היומי של באליגם, היא לשכתב – או לשאוב השראה בשפתנו עיצוב שידוע שהוא עובד. בעולם הדילים, לא צריך לחפור יותר מדי. יש שחקן אחד מרכזי, שקוראים לו גרופון, וכל מי שניגש להקים מיזם דילים הולך ללמוד מהם. אפשר להגיד הרבה דברים על העתקה ממוצר מצליח (כדאי לקרוא מה ג’ייקוב נילסן חושב בנושא), אבל זאת ככל הנראה האופציה הכי פחות מסוכנת, וככל הנראה גם הזולה מכולן. בעולם הזה, של רשימות תפוצה בנות עמוד בודד עם תרחישי שימוש מאוד ברורים ומוגבלים, אני מוכן להסתכן ולומר שהיא כנראה גם הדרך הכי חכמה. אז כל הכבוד לבאליגם (וגם ל-Buy2 של ~~וואלה!~~ מקו, בין השאר). אני באמת חושב שלא היה צריך ללכת רחוק יותר במקרה הזה.

איך עושים את זה לא נכון

מנגד, קחו את המוצר המקביל של Ynet, שקוראים לו BigDeal (המייל היומי מהם נמצא כאן למטה. האתר דווקא נראה כמו שצריך) ותראו איך הדבר האחרון שבא לכם לעשות זה לקנות ממנו דיל. קודם כל, כי לא ברור שזה מה שהמייל הזה רוצה שתעשו. אם אצל באליגם יש כפתור ירוק ענק שאומר “קנה”, ב-BigDeal אף אחד לא טורח להזכיר מה אמורים לעשות פה, למרות שלמייל הזה יש רק מטרה אחת. בניגוד למה שעשוי להתפרש ממנו, המטרה הזאת היא לא שתגזרו אותו בקו המקווקוו, אלא שתקנו מארזי עדשות מגע בחצי מחיר.

הלאה. בעוד אצל באליגם ודומיו ברור מאוד איזה מוצר עומד למכירה, בביגדיל צריך להתאמץ ממש כדי לפענח את העניין. הפונטים קטנים מאוד, ובהצעות הנוספות קורה הבלתי ייאמן ושמות המוצרים נחתכים באמצע! האם סביר לצפות ממישהו לקנות “פדיקור דגים gar…” או “עיצוב עוגות קפו…”? (קראתי שבאפל אף אחד לא מסתכל על סקיצות עם כותרות סטייל “לורם איפסום” או “כאן תהיה כותרת”, אלא רק על טקסטים אמיתיים. זה בדיוק מה שהיה מונע את התקלה המטופשת הזאת).

נוסף על כל הצרות האלה, התמונות קטנות מכדי שאפשר יהיה ללמוד מהן משהו על המוצר שהן מלוות. 3 מתוך 4 התמונות התחתונות סתומות לחלוטין, ויוצרות אפקט הפוך מהמטרה שלשמן הן הוכנסו: במקום להדגיש את המוצרים, הן יוצרות רעש שלא מאפשר להתמקד במבצעים.

עכשיו נשאלת השאלה, האם הייתם קונים מהחבר’ה האלה פדיקור דגים. וזה, בקצרה, הסיבה בשבגללה עיצוב טוב עדיף על עיצוב גרוע.

________________________
אחי רז הוא מעצב חוויית משתמש ויועץ ווב עצמאי. בעל הבלוג פלייס הולדר, שם התפרסם הפוסט במקור