הנה למה אני לא קורא את הטוקבקים שלך

אתה חופר, אתה לא חבר, אתה אומר שאתה עו”ד או דוקטור ואין לך שלוש שנות לימוד: הנה למה אני לא קורא את הטוקבקים שלך

כולנו יודעים שהטוקבקים הם החלק הכי טוב של הכתבה. הכתב אולי השקיע כמה שעות (ובאופן ריאלי, את הזמן שנדרש לו לגמור את הסנדוויץ’) בניסוח משפטים מדוייקים ובהירים ובבדיקת עובדות מקיפה בוויקיפדיה – אבל אחרי זה בא הטוקבקיסט וגוזר את הכתב באבחת מקש: בום! טראח! ומהכתבה לא נשאר יותר מאשר קונפטי על רצפת המערכת. זה למה אנחנו קוראים, על פי סדר, את הכותרת, את שם הכתב למטרת ניאוץ, ואז את הטוקבקים. הטוקבק הוא המדיום של העתיד: קצר, קולע ולא סמולני. ועל כן רבים מחברינו העיתונאים גם הם לא קוראים את הכתבות שלהם עצמם, ובמקום זה משקיעים את זמנם ומרצם בטיקבוק עצמי סוער לאמור: אחלה כתבה! מסכים איתך במאה אחוז!

אבל יש טוקבקים טובים, ויש את הטוקבקים שלך. אתה כותב “כנסו כנסו” אבל אני לא מתכוון להיכנס לטוקבקים שלך, אני לא מתכוון להמליץ עליהם, אפילו לא להמליץ עליהם בלי להירשם. יודע למה? הנה למה:

אתה אומר שאתה עו”ד או רופא, ולכן כדאי להקשיב לך. בפועל יש לך שש שנות לימוד, ועורכי דין ראית רק ב”פרקליטי אל. איי”. זה לא מפריע לך לכתוב שלפי דעתך המלומדת, בכתבה יש סביודיצה ללא הוכחת נזק וכל בית משפט מחוזי יכול להוציא על זה אובליגו – חוות דעת המבוססת על משהו ששמעת היום באוטובוס. אני יכול להבין מה אתה עושה: אתה מניח שאף אחד לא ישים על הדעה שלך על השתלת שיער בתינוקות אם לא תכתוב שאתה דוקטור. ואני גם מסכים איתך: אף אחד לא ישים על הדעה שלך.

אתה ההוא מהמתכון של הסטייק שמספר לנו שבשר זה רצח. מצאת לך את הקהל הנכון, כמו שאומרים. כל מי שנכנס לכתבה הזאת – שלוותה גם בהפנייה מההומפייג’ עם תמונה של נתח פרה אדום ומהביל השוחה בדמו-שלו – מאוד מעוניין עכשיו במוסרניות למודת-החסה שלך. אל תעצור כאן, גבר, ופרסם גם כמה מילים בשבח הג’וגינג בכתבה על פורשה חדשה. תודה לך, טוב שהיית איתנו. תת-זן נוסף שלך: ההוא שמספר לנו שהמתכון הזה של שרימפסים שלוקים ברוטב בייקון הינו, ואני מצטט, “לא כשר אתם יהודים אתם!!!!!!”

אתה מדבר לעניין, אבל לא לעניין הנכון. לכתבה שלנו על איך משפרים את הקליטה האלחוטית טיקבקת “גם לגלעד שליט אין קליטה!!!”; למאמר על מבנה המוח אצל יונקים כתבת “המוסלמים יחסלו את כולנו!!”; ולמתכון של שרימפסים שלוקים ברוטב בייקון כתבת “יהודים טובים שימו תפילין ובדקו מזוזה!1”. שמע, אני לא מצפה ממך לקרוא את הכתבה, הרי גם אני לא קראתי אותה. אבל תהיה כמו כל הטוקבקיסטים האחרים: קרא את הכותרת.

אתה מסכים איתי משום מה. כולם יודעים שהטוקבקים הם שדה הקטל, הרי בדיוק עכשיו הסברתי לך איך בטוקבקים מראים לכתב מה הגודל האמיתי שלו, לאמור “ממנטו מורי“, והנה אתה בא וחושב שהכתבה שלי יפה מאוד, מסכים איתי במאה אחוז. אתה הרי מוציא אותי פה רע, הרי אף אחד, כולל אמא שלי, לא יאמין לי שלא כתבתי את הטוקבק הזה בעצמי. חוכמת אנשים מלומדה מימים ימימה היא שאם אתה רוצה לעשות רצח אופי למישהו, תשאיר לו עשרות טוקבקים מפרגנים – אצל הגולשים הוא יהיה גמור. למה אתה עושה לי את זה? הרי נהנית מהכתבה שלי, למה ככה, כפרה?

יהונתן זילבר הוא עדיין עורך ynet מחשבים, עדיין חייב לי מאה שקל ועדיין לא קורא את הבלוג שלך

17 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404 | 6 תגובות

למה להיות ארכי-נבל ולא סופר-גיבור? זה פשוט יותר רווחי

“בעולם שסוגד לכסף, הוא הופך לכוח העל האמיתי היחיד”, אומר המאייר מיש רוזנוב על סדרת האיורים “כוח-העל האמיתי” שפרסם בדף העבודות החדש שלו, “ואלה שיש להם את כוח העל הזה נוטים להתנהל כמו נבלי-על מספרי קומיקס – הם קונים ומפלסים את דרכם לעוד כוח ושליטה על עוד אנשים, שטחים, חומרים”.

ברוס וויין, בדרך כלל באטמן, מוצג כתעשיין עשיר שמורח איפור על פניו של אנרכיסט אנונימי כפות, המוכר רק בכינוי “ג’וקר”. לקס לות’ור הוא איל נדל”ן שחורט עם דוקרן קריפטונייט את ה-S האדומה של סופרמן על חזהו של העיתונאי הדלפון קלארק קנט. טוני “איירון מן” סטארק אונס את פיטר “ספיידמן” פרקר, צלם פרילאנס אביון. “ביליונר ששם עליו מסכה וגלימה ונלחם למען חסרי ישע?”, שואל רוזנוב ומשיב: “לא בעולם הזה”.

אפרופו כוחות וכסף, רוזנוב אחראי גם ל“מפלצוני הכנסת”, מפלצות דמויות פוקימון של מנהיגי המדינה, שהתחילו כאיור, עברו לסרטון ואולי מתישהו נראה סדרה בכיכובם.

17 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, קומיקס | 2 תגובות

באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה לא הכלב של דיכטר

החתולים שולטים באינטרנט, אבל גם כלבים הם אקססורי-רשת נחשק. תשאלו את 485 אלף חברי-הפייסבוק של ביסט, הכלב הלבן והצמרירי של מייסד פייסבוק מארק זאקרברג וזוגתו. כשאבי דיכטר הודיע בתחילת השבוע שהוא יתמודד על ראשות “קדימה”, הוא ליווה את ההודעה בפייסבוק בתמונה שלו בחליפה, כורע לצד כלב גדול, ביד אחת מלטפו ובשניה אוחז ברגלו הקדמית.

למה פוליטיקאי ישראלי בוחר להצטלם עם כלב? אולי הוא קינא בבנימין “ביבי גאמפ” נתניהו, ורצה שאומת האינטרנט תעשה גם עליו מם ויראלי עם עיבודי פוטושופ. וכך היה.

אלברט נולד בשדה בוקר לאם כנענית עם תעודות ואב לא ידוע, נשלח לצבא וגוייס לבסיס פלמ”חים של חיל האוויר. כאוהב אדם וחופש הוא לא הסתדר עם המסגרת הצבאית הנוקשה ושוחרר על סעיף חוסר התאמה. וכאילו הבחירה של דיכטר להצטלם עם כלב לא מספיק משונה, מסתבר שהכלב בכלל לא שלו.

“חבר של חבר ששירת בכלבייה אמר שיש אצלם כלב אחד מדהים ושכדאי לי מאד לאמץ אותו”, מספר הצלם גיל לביא, הבעלים של אלברט. לבו נצבט בגעגוע כשראה את אלברט ודיכטר מככבים במם האינטרנטי: הוא השאיר את אלברט אצל ההורים כשעבר לניו יורק לתחזק קריירה בינלאומית מצליחה.

מה הסיפור עם התמונה של דיכטר?
לביא: “התמונה צולמה בסטודיו הישן שלי בת”א באווירת מאחורי הקלעים, תוך כדי שצילמתי את הפורטרט הרשמי שלו. האמת, אין לי מושג איך התמונה של דיכטר [עם אלברט] נפלטה ככה לעולם”.

כשלביא עוד עבד בארץ, אלברט נהג להסתובב בסטודיו ולהתיידד עם מצולמים. לא כולם קיבלו אותו יפה, אבל לביא הבהיר להם בנחרצות את סדר העדיפויות שלו: “לא פעם איבדתי בגללו עבודה כשסילקתי מצולמים שפחדו מכלבים”. אף שהוא כלב נאה, אלברט השתדל להימנע מאור הזרקורים: “הוא הופיע רק על שער ‘ישראל היום’ ובכמה פרסומים מקומיים של מרצ“.

ראש השב”כ לשעבר הוא לא הפוליטיקאי הראשון שנופל שדוד לרגליו של אלברט, ששבר את הקרח עם לא מעט פוליטיקאים שבאו לעשות דיוקנאות בחירות אצל לביא: “עם חלק הוא הצטלם, עם אחרים רק שיחק או נבח עליהם. אגב, הוא חבר טוב של אבו-וילן”.

התפרסם במקור בגירסה שונה מעט ב”מוסף הארץ”, 17.2.2012. הנה היא:

המציג אינו כלב

הקמפיין של אבי דיכטר מציג אותו באווירה ביתית לצד כלב שהוא בכלל לא מכיר

כשאבי דיכטר הכריז בתחילת השבוע על כוונתו להתמודד על ראשות קדימה, הוא ליווה את ההודעה בפייסבוק בתמונת דיוקן שלו בחליפה שחורה, כורע לצד כלב חום-לבן גדול, ביד אחת מלטפו ובשנייה אוחז ברגלו הקדמית.

כבר ביום הראשון התמלא האינטרנט בהמוני מחוות, פרודיות ובדיחות על חשבון התמונה הרשמית. התגובה הזאת היתה צפויה. למה שפוליטיקאי ישראלי ישיק קמפיין בתמונה שבה הכלב הוא הדבר הבולט ביותר בפריים? אולי הוא רצה לשדר איזו אווירה אמריקאית שבה המנהיג הקשוח מגלה רוך ביתי לצד כלבו הצמרירי והאהוב. צמרירי? ודאי. אהוב? אולי. כלבו? אז זהו.

כאילו הבחירה של דיכטר להצטלם עם הכלב אינה משונה מספיק, מתברר גם שהכלב בכלל אינו שלו. “חבר של חבר ששירת בכלבייה אמר שיש אצלם כלב אחד מדהים ושכדאי לי מאוד לאמץ אותו”, מספר הצלם גיל לביא, הבעלים של אלברט הכלב ומי שצילם את דיכטר. לבו של לביא נצבט בגעגוע כשראה את אלברט ואת חבר הכנסת מככבים באינטרנט: מאז שצולמו התמונות, לביא עבר לעבוד בניו יורק והשאיר את אלברט עם ההורים.

מה הסיפור עם התמונה של דיכטר ואלברט?
לביא: “התמונה צולמה בסטודיו הישן שלי בתל אביב באווירת אחורי הקלעים, תוך כדי שצילמתי את הדיוקן הרשמי של דיכטר. האמת, אין לי מושג איך התמונה נפלטה ככה לעולם”.

אלברט נולד בשדה בוקר לאם כנענית עם תעודות ולאב לא ידוע. הוא נשלח לצבא וגויס לבסיס פלמחים של חיל האוויר. כאוהב אדם וחופש הוא לא הסתדר עם המסגרת הצבאית הנוקשה, ולבסוף שוחרר על סעיף חוסר התאמה. ח”כ אבי דיכטר נולד באשקלון ושירת כלוחם בסיירת מטכ”ל. עם שחרורו הצטרף לשב”כ ושירת שם בתפקידים בכירים עד שבשנת 2000 מונה לתפקיד ראש השירות. עם סיום תפקידו הצטרף למפלגת קדימה ונבחר לכנסת.

כאשר לביא עוד עבד בארץ, אלברט נהג להסתובב בסטודיו שלו והתיידד עם המצולמים. לא כולם קיבלו אותו יפה, אבל לביא הבהיר להם בנחרצות את סדר העדיפויות שלו: “לא פעם איבדתי בגללו עבודה כשסילקתי מצולמים שפחדו מכלבים”. אף שהוא כלב נאה, אלברט השתדל להימנע מאור הזרקורים. לביא: “הוא הופיע רק על שער ‘ישראל היום’ ובכמה פרסומים מקומיים של מרצ”. לביא מספר שאלברט שבר את הקרח עם לא מעט פוליטיקאים שבאו לעשות דיוקנאות בחירות אצלו: “עם חלק הוא הצטלם, עם אחרים רק שיחק או נבח עליהם. אגב, הוא חבר טוב של אבו וילן”.

17 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, מם (meme), צילום | להגיב זה מגניב

אתה יכול להיכנס, ד”ר ברמן תצייר אותך עכשיו

לגל המשמח של קומיקסים עבריים דמויי XKCD (דמויות מקל, קווים פשוטים, שחור-לבן לרוב, בדיחות חדשות) מצטרף הסטריפ הרפואי של יוליה ברמן. “כמו להרבה סטודנטים לרפואה, אין לי הרבה ‘עיסוק מלבד הלימודים'”, מספרת ברמן, בת 24, במקור מאשדוד והיום ירושלמית. “התחלתי לכתוב את הקומיקס כשלמדתי למבחנים ב’מבוא לפנימית’, שהיו מייאשים ומתישים, והייתה ציפיה גדולה להתחיל בלימודים הקליניים ולהכנס לבית החולים. בהתחלה הבדיחה הייתה שבתור סטודנטים אנחנו יודעים טוב מאוד להתמודד עם חומר עיוני ובחינות, ולא יודעים כלום על חולים אמיתיים. עכשיו, אחרי שנכנסנו בשערי המחלקות, התברר שהדרכים להכשל בהתמודדות עם חולים אמיתיים הן רבות ומגוונות משחשבנו”.

ועוד:
• רופאים הודים משתלטים על הפייסבוק של המתמחים המתפטרים
• מכשירים את הדור הבא של הרופאים המתפטרים
• חטפתי התקף לב בכאילו. יש רופא אילוסטרציה בקהל?

17 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, קומיקס | 13 תגובות

סודות הדת הדרוזית, הרופא המעופף ועוד מערכונים מ”בתוך הקנקן”

פוסט של איל גבע

גם בשישי זה זוכים גולשי חדר 404 להאזנת טרום בכורה למערכוני בתוך הקנקן! התוכנית המלאה תשודר בשתיים בלילה בגלי צה”ל.

והפעם בסדרת החיים הפתטיים נתלווה אל גיבורנו בצעדיו הראשונים במערכת הביטחון – הצו הראשון.

נעקוב אחרי עלילותיו של ארל’ה שכל כך מנסה אך תמיד נשאר פדופיל כושל.

בצעד מיוחד וראשון נחשוף בתוכנית הקרובה את סודות הדת הדרוזית.

ומי זה חזר אלינו? הרופא המעופף! הגיבור שתמיד יציל את היום, איכשהו. חלק ראשון מתוך סאגת הקרב אולטימטיבית.

כל זאת ועוד בימי שישי, שתיים בלילה, גלי צה”ל. אל תאזינו לקנקן, אלא למה שבתוכו.

“בתוך הקנקן” היא תוכנית המערכונים של סמל איל גבע, רב”ט אמיר גליקמן וצוות המורכב אך ורק מחיילים בסדיר שרוצים לעשות שטויות בזמן שידור ציבורי. בתוך הקנקן בפייסבוק, באייקאסט

17 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

גדולללללללה!!!1 נשים שמנות מחנכות ברשת את עולם האופנה

ריי שגב. צילום: ויקטור בן צבי

בדיוק בשבוע שבו הזמרת המצליחה אדל, סלבית שעושה יחסי ציבור מצויינים למידות לא אנורקטיות, גרפה פרסי גראמי עם מריצה, מגזין ווג הבהיר שכדי לככב על השער שלו היא צריכה לעבור הצרת היקפים בפוטושופ. מצד שני, בשבועות האחרונים מופצות בפייסבוק תמונות של “נשים אמיתיות”, כלומר דוגמניות במידות גדולות, עם כיתובים מתפעלים על כך שגם נשים שמנות הן יפות ואיזה יופי שיש דוגמניות שמציבות מודל חיקוי ריאלי. “התמונות האלו, שמסתובבות בפייסבוק ומקבלות אלפי תגובות ולייקים, עם כל מיני מסרים כאלה או אחרים על הנושא מודלים של יופי ודימוי גוף – בעיניי, כל מה שמעודד אנשים להיות מודעים וליצור דיון פורה בנושא הוא מבורך, בכל צורת הגשה שתהיה”, אומרת הבלוגרית ודוגמנית המידות הגדולות ריי שגב, בת 27, במקור מירושלים והיום בתל אביב. “יש תמיד בצילומים סוג של שקר, כי זה בכל זאת צלם מקצועי שמצלם דוגמנית מקצועית עם תאורה מקצועית, איפור ושיער מקצועי וכו’, אבל עצם זה שהאשה הממוצעת על מידותיה השונות (98% מהאוכלוסיה הן לא במידת דוגמנית מסלול) תראה עוד מודלים של יופי שמייצגים אותה, אומר שהיא תוכל להזדהות, להתחבר ואולי ללמוד משהו על עצמה”.

דוגמניות מידות גדולות היו גם לפני האינטרנט. במה הרשת תרמה לך ולתחום הזה באופן מיוחד?
“האינטרנט נותן במה לכל אחת שרק לוקחת את ההזדמנות לכתוב, להעלות תמונות ולהביע את עצמה. בלוגריות אופנה למידות גדולות, ובכלל נשים אמיתיות, שמעלות תמונות, טיפים, דיונים בנושא של מודל יופי ודימוי גוף, הן בעלות יכולת השפעה עצומה על נשים. הן מעוררות מודעות שמסוגלת להוציא את האשה הממוצעת לחשוב מחוץ לקופסה. אשה שניזונה מהפרסום והמדיה, כמו כולנו, שטיפת המוח שמוצגת לנו מכל עבר מילדות, שלטי חוצות, טלוויזיה, מגזינים, חלונות ראווה וכו’, יכולה לקבל תפנית כתוצאה מכך שתיחשף למודלים אחרים. כך אני נחשפתי למהפכה ב-2009 וזה מה שגרם לי לקום ולהתחיל להוביל את השינוי הזה”.

מאי ארבל, מתוך מיני-פרויקט אופנה של שרון בן שבת

השינוי הוא גם בהעלאת מודעות צרכנית ולחץ כלכלי. “לכל מי שלא מכיר אותי, היי אני שרון, מידה 44 גאה, גובה 1.76 משקל 80 פלוס מינוס ולא, לא אכפת לי להגיד לכם את זה. הגוף שלי, למרות המידה ה’מפחידה’ נראה סבבה לגמרי, ואני לא נראית כמו משהו ענק ויוצא-דופן שלא נראה בעולם הזה”, כתבה הצלמת שרון בן שבת בדצמבר בבלוגה, Bright Lights. היא מחתה שם נגד החלטת רשת האופנה פוראבר 21, שפתחה חנות בישראל, להביא בגדים רק עד מידות 40-42. “זה לא יתכן שבחורות שהן מלאות אשכרה נענשות על זה, מרגישות שהן לא טובות מספיק לקנות בחנות בגדים שכל החברות הרזות שלהן קונות שם”, אומרת בן שבת. “מה שעצבן אותי זה שאני בתור בחורה צעירה, בת 22, והרבה בחורות צעירות ממני, לא צריכות להיות מוגבלות לקנות בגדיים של דודות, בגדים שנראים עלינו כמו אוהלים”.

בן שבת לא צפתה את הסערה: הפוסט זכה לכ-1000 תגובות ו-1580 לייקים רק בכפתור הפייסבוק בגוף הפוסט, והוא הגיע גם לתקשורת. לדבריה, “בעקרון, הרשתות החברתיות באינטרנט זה הכלי הכי חזק היום להפיץ דברים כאלה. הפוסט שכתבתי הופץ ואשכרה אלפי אנשים ישבו וקראו אותו, הקדישו 10 דקות מהזמן לקרוא את הפוסט. אנשים שאני לא מכירה אמרו לי, ‘היי את זאת שכתבת את זה’, זה הגיע לרחוב, זה הגיע לכולם. אבל אני לא יודעת כמה זה יכול לשנות. השינוי נמצא בידיים של הרשתות, ולא ממש מזיז להן מה אנחנו חושבות. גם אם היו לי אלף תגובות ורובן של תמיכה, האינטרנט יכול להפיץ בשורה, אבל אני לא יודעת עד כמה ניתן להשיג שינוי. אבל אני ממשיכה לנסות. בקרוב אני מרימה הפקת אופנה של בנות מלאות, מידה 42-46, שתתפרסם באתר מוכר. זה משהו שאף אחד לא מצלם בארץ, לצערנו. גם עשיתי בבלוג מיני-פרויקט צילום של בנות במידה 40 ומעלה. זו הדרך האידיאלית מבחינתי לשנות ולקדם את העניין הזה. אני לא יודעת כמה זה יעבוד, אבל מנסה לא לאבד תקווה. אולי משהו ישתנה”.

בעוד בן שבת השתמשה בבלוגה לקדם סוגיה צרכנית של הדרת שמנות, שגב השתמשה בבלוג שלה כדי להפוך לדוגמנית: “במקצועי אני מעצבת תפאורה ותלבושות. “את הבלוג פתחתי לפני כמעט שלוש שנים. חשבתי לכתוב על עיצוב ועל סטים של פרסומות וסרטים שבהם עבדתי בתפאורה. כשהתחלתי, הבנתי שאין לי שם מספיק בשר וזה פחות עניין אותי. מה שכן עניין אותי היתה הסערה שהחלה להתרחש בעולם והוציאה ממני פתאום כעס והמון חשק לכתוב. התחברתי לנושא הזה מהבטן, איזה ניצוץ נדלק אצלי והבנתי שלשם אני הולכת ושאני רוצה לקחת חלק פעיל במהפכה הזאת. כשבדקתי את התחום בארץ הבנתי שאין כאן בכלל שוק או רצון לשווק אופנה במידות גדולות, וירד לי האסימון שאני כנראה אצטרך להוביל את כל העניין בעצמי. אז השתמשתי בכל הקשרים שהיו לי מהתעשייה כדי לגרום לאנשים לצלם אותי. זה לא היה פשוט בכלל, כי אנשים הכירו אותי כמעצבת סטים שמתלבשת כמו פועל עם ג’ינס וטישרט ונעליים אוסטרליות, אבל איכשהו ההתלהבות שלי עבדה, ואנשים התגייסו למעני ולמען המהפכה. תוך כדי כתבתי על החוויות שלי בבלוג. הכתיבה עזרה לי לעכל את הדברים יותר טוב, חשפה את החוויות שלי לעוד נשים שהזדהו ותמכו וגם לאנשים בתעשיית האופנה שהתחילו להבין שאני פה כדי להישאר. כמובן שהיו גם טוקבקים שליליים, אבל מסתבר שיש לי סוג של כשרון לסנן אותם ופשוט להמשיך הלאה”.

יעל קלבה רגב. צילום: דותן מורנו

גם יעל “קלבה” רגב ספגה טוקבקים שליליים על משקלה. היא כתבה טור אופנה במידות גדולות ב-ynet אופנה, וכבר בטור הראשון העירו לה כמה מגיבים על עצם העובדה שהיא מרשה לעצמה להתקיים במשקלה עודף. רגב אספה טוקבקים נבחרים, הסבה אותם לגוף ראשון ופרסמה אותם בטור בבלוגי, “חדר 404”. “אני לא שמנה. אני שמנה מאוד, מאוד, מאוד”, כתבה רגב. “אני אפילו לא מידה 48. שיקרתי. אני הרבה יותר מזה. אלוהים איזה דבה. עוד בטטה, אם תרצו. זכותו של אדם לאכול, לשתות, לחשוב ששמן זה יפה, שרזה זה יפה… מותר הכל. אבל אני חושבת שאני כבר לא שמנה – אלא גרוטסקית (…) אני בטוחה שממש לא בא לכם על מדור של שמנה לא אסתטית במימדים באמת מוגזמים-אפילו בעיני שמנות, שמסבירה היכן ניתן למצוא בגדים למידה 54 ואיך להתמיד ולתפוח ולהרוס הן את המראה והן את הבריאות”.

שגב לא בוססה במי האפסיים של הטרולים והמשיכה קדימה, כשהיא מגיסת את הרשת לקידום עצמי: “בעזרת הטוויטר והפייסבוק יצרתי קשרים עם בלוגריות ודוגמניות מכל העולם וקיבלתי המון כוח להמשיך הלאה, עם המון ביטחון שיש צורך למה שאני עושה ואני יכולה להיות השפעה חיובית על נשים אחרות. אין שום סיכוי שהייתי מגיעה למה שהגעתי עד היום בתעשיית האופנה אם לא הייתי כותבת את הבלוג, הבלוג גרם להרבה אנשים להיחשף לחזון שלי ולתמונות שלי והיום מחשיבים אותי כסטייל אייקון לנשים אמיתיות. עברתי מהאינטרנט למדורי אופנה שונים במגזינים ולראיונות בטלוויזיה וזה מה שמדהים. אם לא הייתי לוקחת לעצמי את הבמה בבלוג לפני כמעט שלוש שנים, אף אחד לא היה יודע עליי ואולי הכל היה נשאר בגדר חלום ילדות. האם אנשים בתעשיית האופנה הגיעו אליי? ממש ממש לא! הייתי צריכה להתחנן ולרדוף ולהפיק אחרי אנשים כדי שיצלמו אותו, היתה סטייליסטית אחת בשם לימור ריחנה שלימים נהייתה אחת מחברותיי הטובות, והיא הראשונה שהאמינה בי ודחפה אותי קדימה. אני מאמינה שזה עבד טוב לשני הכיוונים כי גם היא יצאה נשכרת מהיתרון שלה בהלבשת נשים אמיתיות. בכל מקרה תמיד אני אזכור לה את הפוש הזה של ההתחלה”.

הולדת ונוס: המקור של בוטיצ’לי, והגירסה הרזה והחטובה של אנה אוטופיה ג’יאורדנו

נשים אמיתיות הן גם הנושא של היצירה “ונוס” של האמנית האיטלקית אנה אוטופיה ג’יאורדנו, שלקחה עשרה ציורים קלאסיים של האלה המזוהה עם יופי ופריון, והעבירה אותה דיאטה ואימוני כושר בשיטת פוטושופ. היצירה מאירה את השינויים במודל היופי הנשי כנגזרת של תקופה ותרבות, ומזכירה לנו את המעורבות הפוטושופית העמוקה באימג’ים שאנחנו מוקפים בהם היום.

“חו”ל זו לגמרי השאיפה שלי”, אומרת שגב, שהישגיה עד כה כוללים שנה שלישית כדוגמנית של רשת אלמביקה, שער בזמנים מודרניים וכתבת וידאו לווג איטליה. בהנחה שלא תגיע לשם בשעות הקרובות, הערב אפשר יהיה לשמוע אותה בהרצאה “הדוגמנית ה-21“. בהזמנה נכתב: “בשבוע האופנה האחרון בקשתי להתאפר לפני העליה למסלול בתצוגה של אלמביקה. המאפרת לא הבינה לראשונה מי אני ואחר כך היא התיחסה אלי, בדומה למלבישה, כדוגמנית ה-21. הן חשבו על המספר הזה כמספר יוצא דופן במספר הדוגמניות בתצוגה ואולי התייחסו לגוף שלי, כחריג בנוף הדוגמניות הדקיקות. אני חשבתי על המאה ה-21. (…) האינטרנט ומהפכת המידע נותנים לכל אדם, גם לילדה בודדה מעיר שכוחת אל, את האפשרות להכניס את הפריים שלה לכל מקום, והמהפכה הזו גורמת ליותר מבעים אישיים לצאת החוצה ולא להיכנע רק למוסכמות של עולם האופנה השמרני. בגלל זה אני פה”.

התפרסם גם ב-ynet מחשבים

16 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

יעקב אבינו: מי מצותת לכם לגלישה באינטרנט?

“כל דף שאתה מבקר בו, מישהו שואב את המידע הזה ואוסף תיקים עליך”, אומר מושון זר-אביב, בן 35 מתל אביב, מעצב ומרצה בבצלאל ובשנקר. הוא מכוון ל-web trackers, אפליקציות שעוקבות אחרי הגלישה שלנו ומעבירות את המידע לבעלי האתרים, למפרסמים ומי יודע למי עוד. זר-אביב מבקש להעלות את המודעות לסוגיות הפרטיות שעולות מכך באמצעות Good Listeners, תוסף לדפדפן כרום שהוא פרויקט אמנותי, שנוצר בהזמנת מוזיאון העיצוב בחולון כחלק מתערוכת “די-קוד”.

“גוגל חולשת על בין 80-90% מכל דפי האינטרנט מבחינת טראקינג”, אומר זר-אביב. “היא לא צריכה לשים לך משהו על הדפדפן או לבקש את אישורך, כי דפי האינטרנט האלה עושים שימוש בשירותים של גוגל בתמורה לפרטיות של הגולשים שלהם. השאלה שאני רוצה להעלות דרך הפרויקט, כמובן בצורה מוזרה ומגוחכת, היא על איזה בסיס אנחנו נותנים את האמון העיוור הזה בכוחות העל-טבעיים האלה שנמצאים בכל מקום בו זמנית, ואנחנו לא יכולים לראות אותם”.

כוחות על-טבעיים שנמצאים בכל מקום? אלוהים אדירים. בכל פעם שהתוסף מזהה טראקר הוא מקפיץ דמות של כומר שמשמיע אמרת שפר דתית. “אחד הדברים שהכומר החביב שלי אומר זה שכשאתה נוהג במכונית אתה לא צריך להבין מה קורה במנוע כדי לנהוג. זה ממש ציטוט של אמירה לגבי דת – אתה לא אמור להבין, אתה אמור להאמין”, מסביר זר-אביב. “אני מנסה לשאול: האם באמת אתה לא צריך להבין? באתר של התוסף אני מפנה לכמה יוזמות ופרויקטים ותאורטיקנים שמתמודדים עם השאלות, מנסים למצוא דרכים אחרות ולהסביר מה עלול להיות לא בסדר בזה שמישהו מנסה להפסיק לעשן, והטראקר כל הזמן מנסה לדחוף לו פרסומות לעישון. יש אמירה מאוד רלוונטית, שלפני האינטרנט הכל היה פרטי והיית צריך להתאמץ כדי להפוך משהו לפומבי. היום זה הפוך: הכל פומבי כברירת מחדל ואתה צריך להתאמץ כדי שזה יהיה פרטי. אנחנו עדיין לא מבינים מה זה אומר לגבי איך שאנחנו פועלים”.

התפרסם במקור במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

הראיון המלא עם מושון זר-אביב, ראיון טלפוני ב-23.11.2011:

“בעקרון, הנושא של ווב טראקרז הוא נושא שהוא בעיניי מאוד מהותי, והוא כמעט ולא נידון, מהסיבה הפשוטה שאנשים לא מודעים לו. זה נושא שהוא כמעט אינו שנוי במחלוקת מבחינת הקהל הרחב, בעיקר עקב העובדה שהוא לא נודע. אבל כל דף שאתה מבקר בו, מישהו שואב את המידע הזה ואוסף תיקים עליך. באופן ספציפי, ברוב האתרים שתבקר תראה טראקר של גוגל אנליטיקס, גוגל אדז או גוגל פלוס 1. גוגל חולשת על בין 80-90% מכל דפי האינטרנט מבחינת טראקינג. מה שמעניין בזה, גוגל לא צריכה לשים לך משהו על הדפדפן או לבקש את אישורך, כי דפי האינטרנט האלה עושים שימוש בשירותים של גוגל בתמורה לפרטיות של הגולשים שלהם. השאלה שאני רוצה להעלות דרך הפרויקט, כמובן בצורה מוזרה ומגוחכת, היא על איזה בסיס אנחנו נותנים את האמון העיוור הזה בכוחות העל-טבעיים האלה שנמצאים בכל מקום בו זמנית, ואנחנו לא יכולים לראות אותם. זה מתחבר לי עם דיבור על דת. במסגראת המחקר לפרויקט הזה גיליתי תת-תרבות מדהימה של אתרי אמרות שפר דתיות, שמחולקים תמטית עם כמות שטיפת מוח די מדהימה, ומה שהיה יפה באמת זה שאם אני קורא אותם מתוך מחשבה שלא מדובר על אלוהים אלא על ווב טראקר או על הקלאוד, נוצרות פה הרבה משמעויות מאוד מעניינות.

“כשהכומר החביב מדבר ואומר את המילה GOD כתוב ‘גוד’ אבל אתה שומע ‘קלאוד’ או ‘גוגל’. יש כל מיני איסטר אגז (אפיקומנים, הפתעות שמתכנתים מסתירים בתוך פורמטים דיגיטליים, ע”ק) בתוך הפרויקט, ככל שאתה משתמש בו יותר הוא לומד מי הטראקרים שמופיעים יותר, והקול של הכומר נהיה יותר נמוך ככל שהטראקר נפוץ יותר. לפי סוג הטראקר משתנה סוג האנימציה וסוג הציטוטים. כשמדובר בטראקר שהוא שירות פרסומות, למשל, הוא מחזיק מגאפון קטן ויש שלט ‘your ad here’.

“העבודה הזאת הוזמנה על ידי מוזיאון העיצוב במסגרת ההגעה של תערוכת דיקוד של ה-V&A לישראל. בחרתי לקחת זווית קצת שונה משאר העבודות שם. הם רצו ממני עבודת ווב, שמרחב התצוגה שלה הוא קודם כל הדפדפן. העבודה הגיעה כסוג של תגובה לסנטימנט שיכול לצאת מהתערוכה, של אסתטיזציה של הדאטהבייס – איזה יופי זה מידע, ואיזה יופי אפשר להציג אותו. גם GL הוא סוג של ויזואליזציה, אבל בניגוד לוויזואליזציה גרפית של טבלאות וגרפים, היא ויזואליזציה אלגורית, שלא מסתירה את עצם היותה מניפולטיבית”.

העבודה אוספת מידע ולומדת על המשתמשים?
“לא. זו נקודה חשובה: פלאגין יכול לעשות דבר כזה, אבל כחלק מהרעיון אני מנסה שלא לאגור מידע על המשתמש, כי אז אני משחזר את אותה מערכת. זו המורכבות של להביא את הפלגין לדפדפנים אחרים. הסיבה שהוא עובד על כרום היא שכרום תומך בטקסט-טו-ספיץ’ באופן מובנה, ולא דורש לגשת בכל פעם לשירות רשת. שלבי ההתקדמות של הפרויקט מוגבלים למה שאפשר לעשות ללא צורך להתבסס על שירותי אינטרנט שעלולים גם לעקוב אחריך. כדי להוכיח שאנחנו לא רק אומרים אלא גם עושים, הפרויקט משוחרר כקוד פתוח, וכל אחד מוזמן להציץ בקוד עצמו ולראות מה אנחנו עושים ומה לא.

“בסופו של דבר הדיון בנושא הזה, כשהוא כן מתקיים, טענת הנגד הראשונה היא שהאינטרנט בא עם פרסומות, כדי לעשות פרסומות יעילות צריך לעשות פרסום ממוקד, ואם לא עושים טראקינג אי אפשר לעשות פרסום ממוקד. אז קודם כל, זה לא שחור ולבן, צריך לדעת מה החוקים של האיסוף, לכמה זמן אוספים, האם מי שאוסף עלי מידע יכול למכור את זה לצד שלישי או רביעי? יש גם יוזמות שאומרות שאפשר לעשות פרסום התנהגותי ללא מעקב. למשל יש יוזמה שנקראת adnostics, שמציעה למפרסמים לשלוח לדפדפן עצמו 20 פרסומות, והדפדפן עצמו יעשה את המעקב אחרי השימוש שלי ויחליט אילו פרסומות להראות, וככה אנחנו יכולים לקבל את המיטב משני הצדדים. זה דיון שיש מקום לקיים אותו אבל הוא פשוט לא מתקיים. בגלל חוסר המודעות. אחד הדברים שהכומר החביב שלי אומר זה שכשאתה נוהג במכונית אתה לא צריך להבין מה קורה במנוע כדי לנהוג. זה ממש ציטוט של אמירה לגבי דת – אתה לא אמור להבין, אתה אמור להאמין. אני מנסה לשאול: האם באמת אתה לא צריך להבין. באתר אני מפנה לכמה יוזמות ופרויקטים ותאורטיקנים שמתמודדים עם השאלות, מנסים למצוא דרכים אחרות ולהסביר מה עלול להיות לא בסדר בזה שמישהו מנסה להפסיק לעשן, והטראקר כל הזמן מנסה לדחוף לו פרסומות לעישון. הדיון על הפרטיות קופץ למקום המאוד דרמטי שפרטיות זה רק לטרוריסטים. אני אומר שלא. למשל, אם מישהי בהריון והיא צריכה להחליט אם ומתי לספר לבוס.

“הדרך שבה כל מיני שירותים שומרים עלינו מידע שמוציא את הקונטקסט מהפעילות הראשונית, אם זה גלישה או יצירת תוכן באינטרנט, זה משהו שמשנה את הדרך שבה אנחנו מתנהגים ומתנהלים. אני חושב שזה שווה התייחסות וביקורת. הלן ניסנבאום, אחת התאורטיקניות שמתעסקת בנושא של פרטיות, מדברת על contextual integrity, אמינות של הקשר. אם אני במסיבת קריוקי לכבוד היומולדת שלי אני משתגע לחלוטין, כשאני עומד מול הסטודנטים שלי אותה תמונה [שלי משתגע] שמה אותי באור קצת אחר. אם סטודנט שלי לא עושה שיעורים אבל החליט להיות חבר שלי בפייסבוק וראיתי שכל השבוע הוא עדכן סטטוסים, ובזמן הזה הוא יכול היה לעשות שיעורים, פעילות אחת זולגת לתוך קונטקסט אחר. בגלל שהדברים האלה כ”כ רוחביים ואנחנו לא יכולים לצפות את ההשלכות שלהם, אנחנו הופכים להיות קורבנות שלהם בלי אפשרות לנסח ולנהל את עצמנו בתוכם. הניסוח הוא לא רק מה שאמרת אלא איפה אמרת ולמי”.

יש מסר פרקטי ל-GL?
“יש סימן שאלה שמופיע לצד כל שם של טראקר, שיקח אותך לאתר של חברה שאוספת מידע על הטראקר, מה מדיניות הפרטיות שלו וכו’. יש לינק מהכפתור של הפלאגין ‘the devil’s software’, פלגין ghostery שהיה השראה לפרויקט – הוא מספק מידע כמו GL אבל גם מאפשר חסימה, וגם מתי ולמי להיחשף. יש פעילות בתחום הזה, GL רוצה להיות צעד ראשון בתוך הדיון הזה, וגם לכוון לאיפה להמשיך משם”.

אדם יכול להחליט שהוא לא משתמש באתרים ושירותים שפוגעים בפרטיות שלו? למשל, שהוא לא משתמש בגוגל פלוס או פייסבוק?
“גוגל פלוס כן. אתה לא חייב. אלא אם אתה חייב לדבר עם החברים הגיקים שלך. אבל התשובה היא לא: אתה חייב להיות מחובר אם אתה עוסק בתחום הזה, ולרוב גם אם אתה לא. ב-NYU לימדתי במחלקה לתקשורת, וכל סמסטר הייתי נותן לסטודנטים תרגיל, שבוע בלי גוגל, שבוע שבו כולנו ניסינו שלא להשתמש בשום שירות של גוגל. תמיד יש את ההרגשה הזאת שאם אני רוצה אני יכול להפסיק – סיגריות למשל. הימים הראשונים ממש קשים, מי שמגיע ליום השלישי-רביעי, זה הופך להיות אתגר מדליק, ובחמישי-שישי-שבת זה כבר ‘וואלה, אני יכול לחיות בלי זה, אבל זה עוד מעט נגמר, ואפשר לחזור ולהתנהג כמו אנשים נורמליים’. אני חושב שחשוב שאנחנו נבחר, ושנבין גם מה זה אומר, החינם הזה, ובמה אנחנו משלמים.

“אני לא משתמש בג’ימייל כשירות האימייל הראשי שלי בגלל סוגיות של פרטיות, ואני משלם על זה, כי אני חושב שג’ימייל הוא השירות הכי טוב היום. בזמן שאולי היתה יכולה להיות תחרות אם לא כולם היו נוהרים לג’ימייל, זה לא המצב. הגדרתי לי את הקו של האימייל שאני לא עובר. אני משתמש בג’ימייל רק לרשימות תפוצה. אני כל הזמן מרגיש שאני בקרב מפסיד (losing battle), אבל אני לא אכנע בלי קרב. במקביל, כבנאדם שמתעסק בלפתח פלטפורמות כאלה, חשוב לי לנסות להבין איך אני יכול למצוא נתיבים שלא דורשים את זה. יש פרויקט מעניין שנקרא the locker project. היום אתה יכול לעשות כל מיני דברים עם הפיד של טוויטר או גוגל מאפּס – יש שירותים שאוגרים את המידע שלך ושירותים שמאפשרים לעשות מאשאפים של המידע. הפרויקט אומר: במקום שהגופים יחזיקו עליך מידע ואתה תבקש מהם אישור להשתמש בו, נחזור למצב הנכון שבו המידע הזה נשאר שלך, אתה מחזיק את המידע והם מבקשים רשות להשתמש בו. במקום לשבת על הענן, זה מייצר לך עננה קטנה בבית, ואתה מחליט מתי לפתוח את החלון ומתי לא. הדיון היום על פרטיות הוא מאוד בסיסי, אנשים לא מבינים למה זה חשוב להם.

“יש אמירה מאוד רלוונטית, שלפני האינטרנט הכל היה פרטי בדיפולט והיית צריך להתאמץ כדי להפוך אותו לפומבי. היום הכל פומבי בדיפולט ואתה צריך להתאמץ כדי שזה יהיה פרטי. ההיפוך הזה, אנחנו עדיין לא מבינים מה זה אומר לגבי איך שאנחנו פועלים”.

15 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, אמנות גיקית, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פרטיות | 2 תגובות

פייסבוקנובלה לוולנטיין: בחור מתייעץ על דייט בפייסבוק. נחשו את מי הוא פוגש שם

“יש לי שאלה קצת מביכה- יצאתי אתמול לדייט ראשון, ת’אמת זה היה נראה שהיא ממש נהנתה, אני לא כל כך יודע אם אני צריך להתקשר אליה לספר שנהנתי גם או לחכות שהיא תתקשר?!”, כתב אריאל (שם בדוי) בקבוצת פייסבוק סגורה ובת כ-9000 חברים, שמיועדת לאנשים שצריכים עזרה בכל נושא שהוא.

“פשוט צרף אותה לקבוצה ותראה לה את הפוסט הזה”, הציע אחד. “אתה בטוח שהיא לא קשורה איכשהו לקבוצה? זה יותר פדיחות לקרוא פה לעיני כולם מה בדיוק חושב בן זוגך לדייט ראשון מאתמול מאשר לשמוע את זה בטלפון או אפילו בסמס!”, כתב אחר.

פחות משעה אחר כך, ורה (שם בדוי גם כן) הגיבה: “[אריאל]..אתה רוצה לספר לי משהו ..”.

או, שיט.

עדכון בסוף הפוסט זהירות, ספוילר

“חחח את המדוברת?”, היא נשאלה, והשיבה: “אני גם שואלת ..אולי מישהו היה בשני דייטים בו זמנית ואני לא יודעת על זה ..”

“אוי אברוך! אם זו אכן את- פשוט תגידי לו אם גם את נהנית, ורוצה להיפגש שוב ונסגור את השירשור הזה :)”

ורה: “סורי על החפירות ..אבל מדהים אותי שפייסבוק גם דואג לייעוץ דייטים ..ותודה ל[אריאל] על השקט =-)”

אריאל: “אממ [ורה] זה לא מה שאת חושבת.. אני כבר אתקשר!”

ורה: “אז אח הגדול עבר לפייסבוק ..יפה”.

ומישהי כתבה: “שהרווקים ימדו מהפוסט הזה שחובה, חובה להתקשר אחרי דייט ראשון. אין בזה שאלות. ולא אחרי שלושה ימים. אין מצב. יום אחרי מתקשרים ושואלים אם היא רוצה להמשיך/מתנצלים בצורה מכובדת ואומרים שלא מעוניינים להמשיך. בכל מקרה מתקשרים יום אחרי”.

חצי שעה אחרי התגובה הראשונה של ורה, אריאל פתח שרשור חדש: “צריך עידוד…”

“משל למה הדבר דומה?”, עודד אותו מישהו, “לאדם שטבע במצולות הים, כשהגיע לתחתית גילה ששם נמצאים האוצרות הכי מעניינים. ככה זה גם בדייטים (מנסיון)-אחרי שהיא זורקת אותך (או הפוך) אז או שאתה תמצא אחרת שיותר תתאים לך שהיא תחזור אליך בענק. מנסיון אחי”.

השרשור החדש לא חמק מעיניה של ורה, שהצטרפה לדיון: “חבר’ה ..כולו דייט אחד ..תנו לי גם קצת לחשוב ..או שגם בזה צריך לשתף ?”

אחת כתבה: “[אריאל] בבקשה אל תשתףף אתה הורס לעצמךךךךךךךךךךךךך. אני לא יכולה לראות את זה”.

אחד דרש את שמגיע לו: “אתם לא יכולים להכניס אותנו לטנלובלה ולא לגלות לנו. אז [ורה], אתם ממשיכים?”

ורה: “אני גם שואלת איך הכנסתי את עצמי לתוכנית הזו ..אז כן , קיבלתי הודעה לאשר שאכן מדובר עלי ..”

תמונת הפרופיל של אריאל מציגה אותו עם בחורה. מישהו מתעניין, ו-ורה מסבירה שמדובר באחותו. מישהי כותבת: “בפרק הבא של…….. ‘[שם הקבוצה]’ האם [ורה] תצא עם [אריאל]..? האם [ורה] היא אחותו של [אריאל]? האם [אריאל] הוא אחותה של [ורה]? האם [ורה] ו[אריאל] יכנסו לבית האח הגדול?! האם נדפקנו כולנו מהפייסבוק?”

ורה: “אמאלה ,תגידו לי שזה חלום רע ואני לא באמצע לספר ל 9000 איש על הדייט שלנו ? [אריאל] ?!”

מישהי: “[אריאל].. סגרו אינטרנט, שבו לכם במקום נחמד לדבר לא בקבוצת דיון עתירת משתתפים, ואם זה הולך טוב תעלי לפה את השאלה למי להזמין מנה צימחונית בחתונה. תסתכלי על הצד החיובי, לפי ההענות כיסיתם כבר את מחיר האולם לפני הדייט”.

ורה: “טוב ..זה לא תקין מה שהולך פה ..חברים שלי כבר התחילו לשלוח לי הודעות להגיד לי מה לעשות ..”

אחת כותבת: “חברים, מה אתם לוקחים את זה קשה. אתם לא רואים שהם מסתלבטים עליכם?! חח נשבעת שאתם משועממים!”

ורה: “אם הייתי מכירה אותך הייתי אולי משתפת איתך פעולה ..תאמיני לי שזה היה מקל עלי מאוד לדעת שכל זה היה בצחוק”.

מישהו: “זה התסריט לתוכנית המציאות הבאה שתעלה בערוץ ‘תכלת'”.

אריאל: “טוב חברים זה לא נעים לא לי ולא ל[ורה]!! דייי!!”

תאונת הדרכים נמשכת ברגעים אלו. אני לא יכול להוריד ממנה את העיניים.

עדכון 23:12

ורה ואריאל מתחו את אנשי הקבוצה. אריאל כתב: “טוב אנשים יקרים שלי, עקב בקשת אנשים אני מצטער אבל אני ו[ורה] מכירים כבר שנים ואנחנו חברים טובים, גילינו פה אנשים יקרים שעוזרים וממש מעוניינים לתמוך… חוץ מ[X] שהוא מחפש לגרום למריבות ואיתו כבר דיברתי בפרטי… (גם הוא שתול.. הוא חבר יקר ואהוב שלי..) סליחה אם פגענו אבל תודו שנתנו פה מעט אקשן וחיוכים…”

אהבנו.

15 בפברואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק | 4 תגובות