מהו הרגע הכי FAIL בעיניכם?
לפרסם תמונה בעמוד המותג שלכם תחת הכותרת “מה הרגע הישראלי בעיניכם” שמציגה חומוס בלי טחינה, ים גנרי ונעליים כבדות במסגרת מבצע חלוקת כרטיסים ל”זמר הכי ישראלי, שלמה ארצי“, ולקבל במקום זה סמוחטה לפנים בדמות מגיבים עוקצניים כצבר:
הכי ישראלי בעינינו
(והקטסטרופה ממשיכה. שם)
יהונתן זילבר הוא יהודי זקן ועשיר, חוץ מהקטע של עשיר
יש סנאי בתמונה. תצליחו למצוא אותו?
איתן שלו מדווח, “סימן שאמריקה #217: סנאי בפארק הירקון”. האם תצליחו למצוא אותו בתמונה?
בפרקים הקודמים: יש חתול בתמונה >>
اخیرا در اسرائیل شرکت تاکسیرانی که همه رانندگانش زن هستند
הפוסט על מוניתה, תחנת מוניות של נשים בלבד, תורגם לפרסית באתר טהתל. יאי!
שיר קלישאות אתרי ההכרויות (“אני גם בדואר חם עולמי, אותו כינוי / בלי קריצות בבקשה, אין לי מנוי”)
מיכל פרי כתבה שיר על כל הקלישאות שמושרשות עמוק באתרי ההכרויות. היא מחפשת מלחין, זמר וזמרת שהשיר מצא חן בעיניהם כל כך שהם רוצים להלחינו ולבצעו. בני בשן, שומע?
אין הנחתום. / מיכל פרי
(בחורה)
ילדה אישה שלושים ושתיים,
אוהבת לפנק ולהתפנק, פסיק
איכותית עם ראש על הכתפיים
קליק שמחפש דאבל קליק.(בחור)
אין הנחתום מעיד על עיסתו
אוהב לצחוק ולהצחיק סימן קריאה!
אמא שלי אומרת, משכיל מאין כמותו
וגם אוהב להסתכל על השקיעה.(פזמון- שורה בחור, שורה בחורה)
אני פה במקרה, סתם גלשתי בסביבה,
זו הפעם הראשונה שלי באתר.
אני לא מאמין שאמצא פה אהבה,
מצד שני נכנסתי, אז אם כבר…
אני גם בדואר חם עולמי*, אותו כינוי
בלי קריצות בבקשה, אין לי מנוי.(בחורה)
מחפשת גבר שגמר עם המשחקים,
ספונטני, אמין וגם נאמן.
בלי שיער על הכתפיים, מחפשת זיקוקים,
הנסיך על הסוס הלבן.(בחור)
מחפש בחורה חייכנית ונשית,
ילדה רעה וגם אנושית.
חטובה, לא רק חמודה,
שתזרום, אהבה זה לא מדע.
(בחור ובחורה שרים יחד)
רק בעלי/ות תמונה עדכנית ייענו. נקודה.(פזמון- שורה בחור, שורה בחורה)
אני פה במקרה, סתם גלשתי בסביבה,
זו הפעם הראשונה שלי באתר.
אני לא מאמין שאמצא פה אהבה,
אולי הלילה לא יהיה לי קר…
אני גם בדואר חם עולמי, אותו כינוי
בלי קריצות בבקשה, אין לי מנוי.(צ’ט – שורה בחור, שורה בחורה)
היי ילדה אישה, רוצה לדבר?
וואו, אתה מקליד ממש מהר!
את יודעת, מים שקטים חודרים עמוק,
יש הרבה דגים בים אבל אתה הכי מתוק!איזה קטע, גם אני שומע מוסיקה ישראלית!
אני לא מאמינה, גם אני מדברת אנגלית!
יו, אני חושב שאנחנו מה זה מתאימים
נו, ברור, זה דלי ותאומים!(פאוזה).
(קול מסוקס של גבר חדש נכנס לשיר)
היי ילדה אישה, רוצה לדבר?
(הבחורה, לעצמה)
שיט גם הוא מקליד נורא מהר
(הבחור הראשון)
הלו, את שם, את עוד מולי?
(הבחורה, לעצמה)
וואי, דגים! דגים אוכל דלי!(הבחור הראשון נכנס)
הלו, מה קורה, נו תעני..
(הבחורה)
ת’אמת אני לא בנויה לקשר רציני.
(הבחור הראשון)
סבבה, מצוין, אני בעד שנזרום
(בחורה)
נסה את מזלך בפאק דוט קום.(הבחור החדש עם הקול המסוקס)
ילדה אישה. נו, אז יש מצב?
(בחורה)
בטח, אני רק שלך מעכשיו.
* חלק מאתרי ההכרויות חסמו כתיבת כתובת אימייל בהודעות, כדי למנוע מגולשים לעבור לתקשר באימייל ולהתחמק מרישום בתשלום לאתר. דואר חם היה הקוד ל-Hotmail, ודואר חם עולמי ל-Hotmail.com, להבדיל מדואר חם ישראלי, Hotmail.co.il.
אסף לוץ נלחם בעברייני הספאם
ממה ספאמרים מתפרנסים? בין השאר, ממכירת לידים. נגיד שחברה מסויימת רוצה לגייס לקוחות. היא עושה מיקור חוץ ללִידִים (ליד: שם ופרטי יצירת קשר של מישהו שהביע עניין במוצר שהיא מוכרת), כלומר משלמת X שקלים לכל ליד. גופי מכירת הלידים מקימים עמוד נחיתה למילוי פרטים, שלא תמיד אפשר לדעת מי החברה שעבורה הוא מגייס לידים (בדוגמה המלונקקת כאן, עמוד למכירת שירות מכירת לידים, yo dawg). את כתובת העמוד הזה מפיצים בספאם. נתקלתי גם במקרה שמשרד הפרסום של החברה עשה מיקור חוץ ללידים, ולטענתו בכלל לא ידע שהם מושגים באמצעות ספאם.
בכל מקרה, מי שנכנס לעמוד הנחיתה וממלא פרטים אמיתיים מממן במו ידיו את תעשיית הספאם.
איך אפשר להילחם בזה?
1. למצוא את ספקי הלידים ולתבוע אותם לפי חוק הספאם, 1000 שקל על כל הודעה ללא הוכחת נזק. חסרונות: לוקח זמן ומאמץ, ולא מובטח שבית המשפט יפסוק לטובתכם, או יפסוק את מלוא הסכום.
2. למלא פרטים אמיתיים, לחכות לטלפון/אימייל מהחברה שמגייסת את הלקוחות כדי לגלות את זהותה, להתלונן שספקי הלידים שלה משתמשים בספאם, לתבוע אותה על ספאם ולטנף את שמה תחת כל פייסבוק רענן. חסרונות: הלינק בספאם עשוי להיות ייחודי, והקלקה עליו מגלה לספאמר שכתובת האימייל שלכם פעילה (אם כי זה לא באמת משנה, אם הכתובת במאגר שלו הוא ישלח אליה בכל מקרה), זה מצריך הפקרת פרטי ההתקשרות שלכם בידי הספאמרים, שיתכן שיעשו בהם שימושים נוספים, ותביעה, כאמור, זה לא פשוט ולא מבטיח נצחון.
3. להציף את עמוד הנחיתה בלידים מזוייפים – שם: אסף לוץ, אימייל: fake@cusimash.cha, טלפון: 00-0000000. אם אתם רעים במיוחד, תכתבו בשם “לידים בספאם זו עבירה על החוק” ותכניסו אימייל וטלפון של הספאמר. בהנחה שספק הלידים לא עובר על הלידים אחד-אחד אלא מעביר אותם בערימה, החברה המגייסת תגלה שמכרו לה לידים דפוקים ותסגור חשבון עם הספק. חסרונות: מה, תשבו ותעבדו בלהמציא לידים מזוייפים? זה מספק את יצר הנקמה לחמש דקות בערך, ואז אתם צריכים להמשיך בחייכם.
4. לבנות בוט שיציף את עמוד הנחיתה בכמות עצומה של לידים מזוייפים, שתהפוך את הדאטהבייס של הספק לפח אשפה מוחלט. חסרונות: לא שידוע לי.
אם הוספמתם ונשלחתם לעמוד נחיתה, למה שלא תפרסמו את כתובתו כאן בטוקבק? חבר שלכם אסף לוץ יודה לכם.
האדם הוא תבנית נוף אימייליו?
“לפני כשלוש שנים התחלתי לפתח סקרנות כלפי הצורניות של כתיבת המיילים שלי ושל אחרים”, מספר יניב יור, בוגר לימודי צילום במוסררה. תוצאת הביניים של הסקרנות הזאת היא מיצג הווידאו E-mail landscape #3, שיוצג מהיום ועד חמישי בפסטיבל “קולה של מילה 11” במרכז ז’ראר בכר בירושלים.
“שמתי לב שיש תבניתיות שהיא מאוד חזקה באיך שבנאדם כותב מייל”, מספר יור, “מין כתב יד מאוד אישי בעיצוב של האימייל – המרווחים ביו שורות, האורכים של השורות, מתי אתה עושה אנטר, מתי אתה נותן רווח בין שורות. התחלתי לחקור את זה על עצמי, הלכתי אחורה למייילים מ-2004 עד היום, ואני קולט שיש לי כתב יד מאוד ברור באיך שאני מעצב את המייל. הייתי לוקח מיילים, מעבה את הטקסט עד שאי אפשר לזהות את האותיות ומשאיר אותו כצורה בלבד. זה השאיר מסיכה כזאת שאדם לובש על עצמו – כמו הלבוש שלך, כמו כתב היד שלך, דברים שבמודע או לא במודע הם אחידים אצלנו וחוזרים על עצמם, ואנחנו תקועים בתבנית של עצמנו”.
העבודה הנוכחית מציגה מיילים של יור ושל אמו. “קלטתי שלמיילים מסויימים אני יותר נמשך מבחינת הצורניות, ומצד שני, הדברים שהם מביעים, הטקסט שבפנים, בין אם זה מייל אישי או לעבודה או למס הכנסה, זה היה הולך לאיבוד אם הייתי מעבד את האותיות”, הוא מסביר. “במקום לסתום את האותיות נתתי להן את ההטיה הזאת והפכתי אותן למין נוף של העולם של הבנאדם שכותב את המייל. בניתי את זה כחלונות של רכבת, כאילו אני נוסע דרך הנוף של אותו עולם, הרבה יותר קל מבחינה רגשית להתחבר לדבר הזה”.
ניסית לפענח מה “כתב היד” הזה אומר על האנשים שכותבים את האימיילים?
“עוד לא חקרתי את זה על מספיק אנשים. נכון לעכשיו זו עבודה מאוד אינטואיטיבית מבחינתי. זה עדיין פתוח, העבודה תמשיך לחיות ואני אמשיך לחקור את זה על עוד אנשים, למצוא דרך יותר מדוייקת להציג את זה. זו עבודה בהתפתחות”.
אני לא עירומה, אני רק מצויירת ככה
מישל יבור נחסמה בפייסבוק ליממה בגלל שפרסמה תמונת עירום שלה, שהוסרה על ידי הרשת החברתית. זו לא הפעם הראשונה שיבור מסתבכת עם רשויות האינטרנט, אבל הפעם מדובר בעירום מצויר. יופי, פייסבוק טיפש. [עדכון 15.8.2012 00:54] התמונה הוחזרה והחסימה הוסרה! פרטים בסוף הפוסט [\עדכון]
לפני חודשיים פרסמה יבור באינסטגרם תמונה שלה מהמותניים ומעלה בעירום. גולש דיווח עליה ואינסטגרם הסירו את התמונה. “הובא לידיעתנו שהחשבון שלך באינסטגרם הפר את הכללים המנחים הקהילתיים שלנו, שאפשר למצוא כאן“, נכתב באימייל שקיבלה מאינסטגרם, שציין כי אסור לשתף “תמונות שמראות עירום או תוכן למבוגרים”. ההתנכלות ליבור לא ברורה, משום שאינסטגרם מוצפת בתמונות עירום. בחברה לא השיבו אז לשאלותיי בנושא.
אינסטגרם מחקו גם תמונה שצילמה קרין לי אבן-חיים, ושבה נראית יבור (לבושה) עומדת ליד הקרנה של תמונת העירום על קיר. יבור חתכה את התמונה והשתמשה בה גם כתמונת פרופיל בפייסבוק, עד שפייסבוק הסירו אותה.
“ואז ליזה [מורשקובסקי, חברה של יבור; ע”ק] ציירה את זו כהלצה על כך שכל הזמן מצנזרים את השדיים שלי, והיא היתה איתי המון זמן”, סיפרה לי יבור על הציור שלה בגופיה חושפת פטמות, שהפך לתמונת הפרופיל שלה לפני יותר מחודש, ושהוסר היום וגרם לחסימתה. היום דיווחה מורשקובסקי:
איזה אנשים חולי נפש….ציירתי לחברה שלי מישל יבור ציור. מישהו דיווח עליו ועכשיו היא חסומה ל3 ימים [יבור מתקנת שמדובר ביממה אחת, ע”ק]. זה מרתיח מצד אחד ומחמיא מצד שני. כי מישה כל כך יפה שיש כאלה שעומד להם רק מלהסתכל על ציור שבו היא מצויירת. לא יאמן….
האם לפייסבוק יש מדיניות נגד יצירות אמנות שמציגות עירום? צילומי עירום, גם אמנותיים, אסורים, אולם בפייסבוק יש מדיניות בלתי כתובה שמתירה פרסום ציורים ופסלים שמציגים עירום, כפי שדוברת החברה אמרה לניו יורק טיימס בפרשה קודמת, שבה פייסבוק הסירה ציורי עירום: “אנו מברכים את האמן על התיאור המציאותי, שאם להיות כנים, הטעה את הבודקים שלנו”.
“מדיניות מגוחכת, אני מרגישה כמו ילדה שנזפו בה ונמצאת בטיים אאוט, אבל אלה חוקי המשחק”, כתבה לי יבור על מחיקת התמונה וחסימתה. היא לא יודעת זאת בוודאות, אבל חושדת שהתמונה הוסרה בעקבות דיווח שגולש שלח לפייסבוק. “אני בעיקר מאד מאוכזבת שיש מי שעוקב אחרי ובאופן עקבי מדווח על כל שטות, כי לתחושתי זה אותו אדם. אני בעונש, והכי מטריד זה שיש לי אויבי שמרן או טרחן במיוחד :)”. לדבריה, היא לא חשבה שאיור יכול לסבך אותה עם פייסבוק: “זה נראה לי מטופש לדווח על פטמות מצויירות. מאידך, הרעיון שזה תוכן מיני לא עלה על דעתי. אוף, אני ממש מתאבלת עליה :) היא גם דייקה אותי במעט אמצעים וגם הייתה מצחיקה מאוד :)”.
מורשקובסקי העלתה היום גירסה מפוקסלת של האיור ושאלה: “ככה מותר?”
[עדכון 15.8.2012 00:54] תגובת פייסבוק טרם התקבלה, אבל התמונה הוחזרה והחסימה הוסרה. יבור מדווחת:
נהג מונית: צדק או לינצ’טרנט?
אחרי אמין אסלנוב מניף החתולה ונהג אוטובוס שצעק על מהגרים הגיע נהג המונית שתורם לתרבות האונס. אתמול פרסמה ליאן רם בפייסבוק תמונה ופרטים של שמואל, נהג מונית ש”המליץ שאפזר את שערי כי זה נשי יותר, והעביר עלי מבטים ארוכים מלמעלה למטה, הציע שאשאיר את שמי ואת הטלפון שלי כך שיוכל לקחת אותי לנסיעה חינם לשמוע איתו מוזיקה, כל עוד אשב לצידו”. היא פרסמה את מספר הטלפון שלו “אם למישהי יהיה חשק להסביר לנהג האדיב למה בלתי נסבל לנו לעלות על מוניות, ואיזה תפקיד חשוב הוא ממלא בתרבות האונס”. באחת התגובות היא מסבירה:
אכן לא כתבתי כלום על הבחירות שלי בנסיעה, ועומדת מאחורי הבחירה להותיר את זה ככה, כי מבחינתי זה לא רלוונטי.
גם אם בחוק למניעת הטרדה מינית על המוטרדת להבהיר למטריד שהתנהגותו לא נעימה לה, ע”פ החוק שלי לאף גבר בעולם אין זכות לפלוש למרחב שלי, להתעסק בצורה שלי, להעביר עלי מבטים משפילים, או להציע לי זיונים כשאין כל סימן של עניין מצידי.
אם חוק המדינה היה מגן עלי, הייתי מסתפקת בו, מכיוון שמדובר באות מתה, בוחרת בכל פרקטיקה זמינה על מנת להפסיק את ההתעללות הזו. אם העברת מעל לשבוע בארץ, את בוודאי יודעת שלא מדובר בנהג מונית אחד יוצא דופן, ושההצעות האלה הן עניין יומיומי
התמונה זכתה לשיתופים של תומכים ומתנגדים.
אורי אפשטיין כותב,
“המילון החדש” חוזר, והפעם עם משהו שחוגג כאן בימים האחרונים – לינצ’טרנט. הכוונה היא ללינץ’ תקשורתי שעושים בבודדים אשר – לכאורה – עשו מעשים הראויים לכל גינוי. הבעיה, כמובן, היא שבד”כ למשתפי הפוסט אין כל דרך לדעת האם הכתוב בו הוא אמת.
התהליך בד”כ קורה כך:
1. מישהו עושה משהו רע לאשה, חתול, הומלס או כל יצור אחר החלש ממנו.
2. מישהו אחר מפרסם פוסט על זה, ובו תמונת המתעלל פלוס כל תמונת המתעלל + כל פרט מזהה אחר שהוא הצליח ללקט.
3. הפוסט משותף במהירות הבזק ברחבי הרשת, תוך תגובות מתלהמות הקוראות לחיסול המתעלל, כל תושבי איזור החיוג שלו וצאצאיו עד דור עשירי, ואז להיכנס בו עוד קצת.
4. עידוק וחורימבה מפרסמים פוסטים על זה.
5. שיבי, עבגד ושאר הממיסטים מפרסמים במשך יומיים ממים משעשעים בעניין.
5. המשטרה בתושיה נדירה מאתרת את המתעלל, כשכל מה שיש בפוסט זו תמונתו, כתובתו, מספרי הטלפון שלו, מספרי הזהות ושמות כל חבריו. כל הכבוד! מזמנים אותו לתחנה הקרובה ואומרים לו שלא יפה להתעלל.
6. מתפרסמים פוסטים וכתבות על האם לא הגזמנו בלינצ’טרנט, ככה להרוס את חייו של אדם (אשתו לא דיברה איתו יומיים!) רק כיוון שנהג לתלות זקנות מהמנורה בבית-האבות בו עבד.
7. כולם שוכחים מזה. חוץ מהמנורה שבסעיף הקודם.
נועה ארו כותבת,
אגבבבב בואו לא נעשה מלינץ’ פייסבוק יותר ממה שזה באמת – זה לא שמישהו יזכור את הפרצוף מה-מם מחר כשהוא יעצור מונית לרמת החייל, יתיישב במושב האחורי ויקווה שהנהג יסתוםםםם
דורה קישינבסקי כותבת,
טוב דווקא לא התכוונתי להגיב לזה אבל אם כבר תייגו אותי ושלחו לי הודעות ועניינים (ניג’סים) — יש כאן כמה אישוז:
1. האם התגובה שלה מוצדקת — על פניו נשמע שהוא לא עשה שום דבר מפחיד, אז אני מבינה מה את אומרת, אבל מצד שני אפשר לחשוב איזה “לינץ'” זה, היא כולה שמה את התמונה שלו באינטרנט. היא לא כתבה שהוא שורף חתלתולים או משהו, היא כתבה בדיוק את מה שקרה ומי שמתעצבן יכול להעביר ומי שלא מתעצבן יכול להגיב כמו שאת הגבת. נשמע לי סופר-הוגן. ואני מקווה שאנשים ימשיכו להעלות דברים כאלה בפייסבוק בין אם הם קטנים או גדולים, לא יזיק להכניס אלמנט חינוכי של בושה לרחוב הישראלי.
2. זה שהוא כולה התחיל איתה וכו’ והיא מתעצבנת רק כי הוא זקן ולא אטרקטיבי — אני הולכת להגיד משהו שהוא אולי לא פוליטיקלי קורקט ואני לא יודעת אם הוא מייצג הרגשה של מישהי חוץ ממני, אבל: מבחינתי כל הדור הזה של הגברים (הדור של האבאים שלנו) הוא דור דפוק בשכל בצורה מפחידה. הם נולדו לפני הפמיניזם והם בטוחים שהם אדוני העולם, ואם הם צברים אז בפרט אדוני מדינת ישראל, ולמה לא, הם צודקים, הרי אנשים כמוהם מנהלים את הממשלה והצבא וקונים את ים המלח, לא נשים כמוני. יש להם יחס מאוד פשוט לנשים צעירות — מבחינתם אנחנו סוג של חיית-רחוב קטנה שאפשר ללטף או לאלף. בין אם זה אינסטלטור או נהג מונית או מרצה באוניברסיטה או מנכ”ל או הנשיא קצב, הוא לא יפספס שום הזדמנות להזכיר לי שאני קטנה ומטומטמת ושתפקידי להיות קישוט ליום שלו ושאני צריכה לחייך ולעשות משהו עם השיער.
אני בכלל לא רואה בזה “התחלה”, כאילו בד”כ הבן אדם ממש לא נשמע כאילו הוא רוצה/מצפה ברצינות שאני אשכב איתו. הוא סתם רוצה לסמן עליי טריטוריה. אז אם הוא הבוס או המרצה שלי הוא יכול להתנכל לי ולהזיק לי, ואם הוא אלים כמו קצב הוא יכול אשכרה להתקיף אותי, ואם הוא שרברב או מוסכניק הוא יכול להסביר לי כמה שאני מטומטמת ולא מבינה עניינים טכניים ואיפה הגבר במשפחה, ואם הוא נהג מונית הוא יכול סתם לזרוק הערות על המראה שלי שהן כאילו חיוביות ולהמשיך למרות שברור שאני לא מגיבה באופן חיובי ולהנות מאיך שאני יושבת במושב האחורי מכווצת באי נעימות ולא מעזה להגיד כלום ומחכה שהנסיעה תיגמר.
אז כשא’ דיברה על הסיפור עם קצב היא אמרה גם שהתגובה הראשונה שלה היתה “למה שאני אלך איתו, אני צעירה ויפה”, וירדו עליה על זה, וגם אני הגבתי באותה צורה כשהבוס שלי בגיל 20 שם לי יד מתחת לחולצה (“למה לעזאזל הזקן המכוער הזה חושב שאני ארצה לגעת בו?!”), וכעסתי על עצמי על זה, אבל רבאק, האנשים האלה באים אלייך בבוז ובהתנשאות ובניצול אז כן — את רוצה לצעוק עליהם שהגיל שלהם והמין שלהם לא מרשימים אותך ולא הופכים אותם לדמויות סמכותיות/אבהיות/נערצות שתרצי לשכב איתן, להיפך, הם רק הופכים אותם לסבאים מג’ויפים ומסריחים מסיגריות שאת לא תגעי בהם עם מקל.
עבגד יבאור כותב,
שתי אגורות על נהג המונית: האשה שיתפה סיפור שעומד לשיפוט אנשים ברשת החברתית שנחשפים אליו. אם נהג המונית לא עשה שום דבר רע – מי שיקרא את הסיפור פשוט יחשוב שהיא מגזימה (ורבים חושבים כך), אם הוא כן – אז הוא יקבל כמה טלפונים נזעמים.
בנוסף, לגבי המם – לפני שאתם מתעמתים עם החלק הזה בדבריה של האשה שהוטרדה לכאורה, בואו נוודא שכולנו מדברים על אותו הדבר (נגיד בויקיפדיה).
דור צח כותב,
חלומו הגדול של מארק צוקרברג כולל נהג מונית שמנסה להתחיל עם חתולה אתיופית מחוץ לסניף הביטוח הלאומי בזמן שהוא מצטלם לאלבום תאילנד כשרק הלוגו של סטטוסים מצייצים לגופו. כל זה, אגב, קורה באיראן.
רחלי רוטנר כותבת,
טוב, קצת הגזמנו. עכשיו מפיצים תמונה שמישהי העלתה של נהג מונית, והיא מתארת בכיתוב המצורף ש”אחרי שהמליץ שאפזר את שערי כי זה נשי יותר, והעביר עלי מבטים ארוכים מלמעלה למטה, הציע שאשאיר את שמי ואת הטלפון שלי כך שיוכל לקחת אותי לנסיעה חינם לשמוע איתו מוזיקה, כל עוד אשב לצידו. אם למישהי יהיה חשק להסביר לנהג האדיב למה בלתי נסבל לנו לעלות על מוניות, ואיזה תפקיד חשוב הוא ממלא בתרבות האונס, זה המספר שלו”, והמספר.
די כבר. בהתחלה זה באמת היה מלהיב שאפשר לצלם כל עוול חברתי ולהעלות לפייסבוק ולהעניש את הפושע על ידי חרם / הטרדה קולקטיבית / תיוג משטרת ישראל, הרגשנו חשובים ומשפיעים וצודקים ולפעמים זה אפילו הגיע לחדשות ודיברנו עם גיא לרר. באמת נחמד. אבל באמת, נהג מונית התחיל איתך? אמר לך שיותר יפה לך פזור? זה מה שמצדיק את הפרסום הווירטואלי שלו בתור אנס (סליחה, “תורם לתרבות האונס”) והצפת הטלפון הפרטי שלו במאות שיחות אנונימיות זועמות?
אה, הוא עשה את זה “במסגרת התפקיד שלו”, בזמן שהוא היה אמור רק להסיע אותה. בגלל זה זה היה כל כך נורא. נכון, אנשים לא יוצרים אף פעם קשרים חברתיים כשהם במסגרת העבודה שלהם. כלומר, אלא אם כן הם ברמנים חתיכים ואז זה מגניב. אבל נהג מונית מבוגר? איח! איך הוא מעז בכלל לנסות את מזלו איתי! שלא לדבר על להסתכל על הגוף שלי ישירות!
בתור מישהי שעברה הטרדות מיניות בחיים שלה מאנשים שבאמת מסכנים את המרקם האנושי העדין של החברה שלנו, אני אומרת: יאללה יאללה.
בן מאירי כותב,
זה קירי, הקיר שמחזיק את הגג שלי ברחוב הרצל.
אתמול, כאשר הלכתי לתומי לכיוון הסלון שלי מחדר השנה, תקף הקיר את הזרת ברגל ימין שלי. למרות שלא התגריתי בו או לבשתי לבוש חשוף מדי.
אם למישהו יהיה חשק להסביר לקיר למה בלתי נסבל לנו ללכת ולחטוף מכות ברגל, ואיזה תפקיד חשוב הוא ממלא בתרבות האונס של הרגליים, זה המספר שלו: 03-5XXXXXX
שתפו תמונה זאת כדי שכולם ידעו להיזהר מהקיר הזה.
משטרת ישראל העמוד הרשמי
נמרוד צוק כותב,
הבנתי שהטרנד עכשיו זה לארגן לינץ’ פייסבוק נגד מישהו שעשה משהו לא יפה, ואני לא רוצה לצאת לא בעניינים, אבל הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה להתבכיין על השכנה הלסבית הערסית מקומת הקרקע שכבר כמה פעמים צעקה על החתול שלי “יא בן שרמוטה” וכדומה, והשמיעה מיני איומים, אחרי שהוא גרם לכלב המצ’וקמק שלה לנסות לתקוף אותו בכך שטייל לתומו בחדר המדרגות (אין פה אנלוגיה לסכסוך הישראלי-פלסטיני או הישראלי-אירני).
רציתי לצרף תמונה הולמת, אבל לא צילמתי את המאורע, וחיפוש “נאסטי לאסביין” בגוגל תמונות הביא רק פורנו, אז הנה תמונת אילוסטרציה של חתול מבוהל.
יואב אברמוביץ’ כותב,
תגובה שכתבתי בעניין נהג המונית, אך רלוונטית גם למשפטי ההמון בפייסבוק בכלל:
אני רוצה לחזור לבעיה המוסרית הבסיסית שבמתקפת הפייס[ב]וק על הנהג: ההנחה האוטמטית שהנהג (ששמו, פניו ומס’ הטלפון שלו פורסמו לעולם הרחב, עם הזמנה להטרידו) אכן אשם במשהו – אפילו לא מהבחינה העקרונית, אלא רק מבחינת קבלת אמיתותו ושלמותו של סיפורה של המאשימה. להזכירכם, זהו סיפור שתואר בפיסקה קצרה מאוד על ידי מישהי שלרובנו אין כל היכרות איתה.
בעוד שלרוב כולנו ספקנים בני-ספקנים, המחפשים את כל זויות הסיפור הנסתרות בידיעה עיתונאית או בדיווח דובר, מסתבר שתיאור אישי קצרצר עם צילום בפייסבוק מכשיר כל שמועה. אם זה פורסם בפייסבוק, אז זה חייב להיות אמת לאמיתה, ואף מצדיק פעולה עצמאית כנגד הנהג, אפילו בלי הצורך האלמנטרי של לתת לו להשמיע את גרסתו. אשמתו (בין אם היא פלילית או לא) כבר הוכחה למעלה מכל ספק.
אין לי ספק שמי שפרסמה את הסיפור חוותה חוויה קשה. עם זאת, לא כל חוויה קשה בהכרח משמעה שמישהו בצד השני אכן אשם, ואף ראוי לעונש. אני בכלל לא מתכוון לסוגיה החשובה של מיקומו של הגבול שבין הטרדה מינית לאיטראקציה אנושית לגיטימית – אני מתכוון למשהו הרבה יותר בסיסי. איך המאשימים יכולים להיות כל כך בטוחים שהסיפור מתואר באופן מדוייק ומלא? איך הם מוכנים לקבל בכזו קלות את האפשרות שהנהג יסבול הטרדות טלפוניות, ואולי אף פגיעה בחייו האישיים, בשמו ובפרנסתו, וזאת בכלל בלי העניין האלמנטרי לשמוע את גרסתו? פיסקה, תמונה – יש לנו אשם. בואו נעניש אותו!
ממים:
עוד בנושא:
• הישראלי המכוער בפייסבוק: אתם
• הפייסבוקבקיסטים של ידיעות אחרונות לזוג הנאנס: תצמיחו ביצים
• אספסוף רשת, האקר גזען ונער אחד מת
• לייק לינץ’
מהפכה בפילטר מגניב: עדכוני אינסטגרם מסוריה המדממת
עיתונאים שמצליחים לחדור לסוריה ולסקר מבפנים את המהפכה נגד בשאר אסד מסכנים לא רק את החופש שלהם, אלא גם את חייהם – רבים הותקפו, הועלמו, עונו ונרצחו שם. ובכל זאת, יש מי שמצליח לשדר משם תמונות, חלקן מחרידות, דרך הרשת החברתית הצילומית אינסטגרם (שהקדישה פוסט לנושא), כשהם מתחרים על תשומת הלב עם תמונות נעליים, ארוחות שחיתות וחיות מחמד.
אוסף תמונות אינסטגרם מסוריה באתר באזפיד >>
_____________
התפרסם במקור במוסף הארץ, 10.8.2012
אזכרובוט: סטוני, הרובוט שיתאבל עלינו אחרי שכולנו נמות
Stony הוא רובוט שנוהג מנהגי אבלות – ניקוי המצבה, הנחת אבנים והחלפת פרחים. יוצריו הם איתמר שמשוני, אמן בן 32 משכונת שפירא בתל אביב, וצביק’ה מרקפלד, מייקר. מיצג רובוטי שעורך טקסי אזכרה”, מספר שושני, שהציג את סטוני בתערוכת בוגרי תואר שני בבצלאל בחודש יוני. “זו הצעה לחזון: פלטפורמה חדשה שמחליפה את בני האדם, ובודקת לאן העולם הזה של לוויות ואמנות הולך, ואיך הוא יכול להיראות עוד עשר שנים. אפשר להסתכל על הרובוט כאמן שפועל בסטודיו שלו, מנהל, מסדר ומנקה אותו. יחס בין אובייקט סטטי לאובייקט נע בחלל, אובייקט מטפל באובייקט. הוא שם אבן, הוא שם פרח, הוא מרטיב – זה משל על עבודת האמן בסטודיו”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=wRMqVL__yLE[/youtube]
ההשראה הגיעה מבתי קברות, אזכרות, ו”הפער העצום בין האנשים שאנחנו נורא אוהבים להזנחה ולאיך שמקום קבורתם נראה”, מסביר שושני. “המניע הוא לנסות לראות איך עולמות משתלבים. זו פעם רביעית שאני לוקח את עולם האמנות ועוד עולם אחר, מנסה לערבב בין שני הדברים ולראות מה התוצאה. לראות איך החיים משתלבים עם אמנות, אם בכלל”.
“כל החזון הזה הוא די שלילי וקודר”, אומר שושני, “ומעביר ביקורת על לאן אנחנו הולכים ומה בדיוק יקרה איתנו בעולם טכנולוגי, שבו רובוט יכול לנקות מצבה. אתה לא צריך לצאת החוצה. לקהל יש גדר שחוסמת אותו, אתה לא יכול לעבור פנימה. אתה צופה על עולם שקורה ואתה עדיין פה, משהו בחסימה הזאת היה לי מאוד חשוב”.
העבודה על סטוני נמשכה “שנה של פיתוח, איסוף חומרים, שיחות עם אנשים וכל מה שקשור”, אומר שושני. “מצאתי את צביק’ה מרקפלד, שקורא לעצמו ‘מייקר’, והוא האיש שהוציא את כל הרעיונות ההזויים מהראש שלי למציאות. הרבה שעות של תכנות, עבודה, ניסויים והבנה של הדבר הזה. יש הרבה מאוד דברים שלא היו בידיים שלי אלא של מתכנתים, ואני כמו בחדר הלידה, מחכה לפריצת דרך, כשמדי פעם היו שואלים אותי משהו והייתי אומר כן/לא”.
מה הדבר הבא?
“איזשהו פסל רובוטי, זה פתח לי את התאבון. ויש גם תוכנית לווידאו ארט חדש”.
____________
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” במוסף הארץ, 22.6.2012
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
