מי השתיק את ניל גיימן ורכב החלל קיוריוסטי? פירותיו המרים של שיח זכויות היוצרים

סופר פופולרי עומד לשאת נאום תודה על זכייתו בפרס מדע בדיוני יוקרתי. האירוע משודר חי ברשת, אך נקטע בפתאומיות על ידי בוט חסר תבונה שמזהה בטעות הפרה של זכויות יוצרים, ומחליף את הווידאו בהודעה “Worldcon banned due to copyright infringement”. האם אפשר לשים את האירוע הזה תחת הערך “אירוניה” בוויקימילון?

זה קרה בתחילת החודש בטקס פרסי הוגו, ששודר חי בפלטפורמת השידור החי יוסטרים. על המסך הוקרנו קטעים מפרקי הסדרות דוקטור הו וקומיונטי, שהיו מועמדים לפרס על תסריט. מחבר התסריט הזוכה, הסופר ניל גיימן, עלה לבמה לשאת נאום. מערכת בשם Vobile, שיוסטרים מפעילה על חשבונות חינמיים כדי למנוע הפרות זכויות יוצרים, זיהתה את שידור הקטעים כפיראטיות וחתכה את השידור. גיקים זועמים הבעירו את טוויטר בתלונות, וצוות העריכה של יוסטרים ניסה להחזיר את השידור, אך כשל.

לרכב החלל קיוריוסטי היה יותר מזל: ביקורו במאדים שודר במלואו, גם אם לפרקים היה איטי או לא זמין. אבל אחד הסרטונים שלו, שנאסא העלתה ליוטיוב, הוסר לבקשת גוף בשם סקריפס לוקאל ניוז, שטען שהסרטון מכיל קטעים ששייכים לו. נאסא פנתה ליוטיוב, הסרטון הושב וסקריפס התנצלו על הטעות – כסוכנות פדרלית אמריקאית, תכניה של נאסא ממומנים על ידי כספי ציבור ועל כן חופשיים מזכויות יוצרים, גם אם במקרה שודרו על ידי סקריפס. דובר נאסא אמר לאתר ארסטכניקה שסרטונים של הסוכנות מוסרים בערך פעם בחודש, וכי בקשה מיוטיוב לתקן את התקלה “לא עזרה הרבה”.

בזמן שיוטיוב של גוגל משרתת את בעלי הזכויות, יוסטרים מחוייבת למשתמשים. למחרת טקס הוגו פרסם מנכ”ל יוסטרים, בארד האנסטבל, התנצלות על התקלה, הסביר שהוא חייב להשתמש במערכת אוטומטית כדי להתמודד עם הכמות הגדולה של השידורים, והודיע שנטרל אותה עד לתיקון ההגדרות באופן שיאזן בין צרכי המשדרים, הצופים ובעלי זכויות היוצרים.

עוד בנושא:
• ה-EFF על הסכנה באכיפת זכויות יוצרים על ידי בוטים
• יוטיוב נגד הגולשים בשירות חברות המוזיקה

נכתב ב-4.9.2012 והתפרסם במקור במדור fi בגליון ספטמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

15 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

חברים לא נותנים לחברים להוציא כרטיס חבר מועדון

כרטיסי מועדון מאפשרים לרשתות השיווק לאסוף עלינו מידע אינטימי. בדיקה של תקנוני השימוש של שופרסל, מועדון You של מגה, טיב טעם, רמי לוי, ויקטורי וכמעט חינם מעלה שבכל הנוגע לפרטיות, רשתות השיווק לא ממש סופרות את האזרח הקטן, ואנחנו עוזרים להן. הקלות שבה מידע פרטי נגיש לעובדים ומועבר לצדדים שלישיים היא סכנה לפרטיות. הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע “קוראת לציבור לעמוד על זכויותיו ולא למסור פרטים שאינם נדרשים לצורך החברות, ולא להסכים למסור מידע, כאשר מדיניות השימוש במידע היא רחבה ואינה קשורה ישירות לחברות”.

התחקיר המלא של עו”ד יהונתן קלינגר ושלי במוסף “פירמה” של גלובס >>

פרשנות של קלינגר >>

15 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 5 תגובות

חיפושֹית זבל: האשפה שלכם ממלאת את הטאמבלר של ויטה קיירס

בטיול ליפן גילתה ויטה קיירס פער תרבות מפתיע: אין שם כמעט פחים ברחוב, ואלו שיש מופרדים בקפדנות לצורך מיחזור. היא זרק זוג נעליים שהתבלו לפח במלון שבו התאחסנה, וכשחזרה בערב גילתה שהחדרנית הוציאה אותן וסידרה יפה ליד השולחן. “אני חושבת שזו היתה הדרך שלה להגיד לי ‘תודה, אנחנו לא צריכים את הנעליים המסריחות שלך, לכי להיפטר מהן במקום הראוי לכך'”, מספרת קיירס, שפתחה באחרונה את בלוג הטאמבלר “One man’s trash is another man’s garbage“, שמתעד “כל דבר שתושבי תל אביב מוציאים מחוץ לדירות והבניינים שלהם”.

אוסף תמונות הזבל-למסירה ודאי אינו חריג בפלטפורמת הבלוגים טאמבלר, שמאכלסת שלל אוספים נושאיים מוזרים. עבור קיירס, מדובר בהזדמנות להתבוננות סקרנית וביקורתית. היא גילתה, למשל, שאנשים זורקים הרבה רהיטים (“אולי כי אנשים משפצים לקראת השנה החדשה”), אבל מעט בגדים (“אנשים התרגלו לתרום לעמותות, או שבגלל שמדובר בעיר אופנתית למדי, אנשים לא זורקים את הבגדים הישנים שלהם אלא עושים מכירות ביתיות”).

מי שמשאיר זבל ברחוב לשימושם של אחרים סובל, לדעת קיירס, מ”תחושה משלה של עושר”: “הרי אם היה מדובר במאה אחוז אשפה, היינו פשוט זורקים את זה לפח, אבל לא – אנחנו מוציאים את זה ומניחים ליד הפח. כאילו אומרים ‘אנחנו כבר לא צריכים את הטלוויזיה 42 אינץ’ הזו, כי קנינו פלזמה חדשה בעשרה תשלומים, אבל אתם עניים עלובים יכולים לקבל את זה, עלי’. ראיתי פפריקה חריפה שמישהו השאיר על מכסה הפח. פפריקה חריפה! מישהו באמת חשב לעצמו שאולי יעבור איזה ביש גדא שאפילו כסף לתבלינים אין לו”.

_______________________
שלחתי לקיירס כמה שאלות עבור האייטם הזה, אבל העיתונאית המיומנת שהיא שלחה ראיון שהיא ערכה עם עצמה. הנה הוא במלואו:

ויטה הנהדרת, מה הביא אותך לפתיחת הבלוג?
“באחת הפעמים בהן חזרתי ברגל מהעבודה ראיתי בדרך שלושה מקלטי טלוויזיה שמנים זרוקים ברחוב. הן אפילו לא היו מסודרות יפה בצד הדרך, אלא ממש מושלכות, מגורשות. סביר להניח שהבעלים שלהן עברו לטלוויזיה חדשה צעירה ורזה, ואף אחד מהחברים שלהם לא רצה לרשת את המכשיר המיושן. אז אמרתי לעצמי שיהיה מעניין לאסוף תמונות של מוצרי אלקטרוניקה שאנשים זורקים מתוך מחשבה ש”מישהו כבר יקח את זה” וליצור פסיפס של העולם הטכנולוגי שרגע אחד הוא שיא החדשנות ורגע אחרי זה, הוא נזנח ברחוב, מחכה לאלטיזערכן [כך במקור. כולם לצחוק על הרוסיה עם השגיאות המצחיקות. מוהאהאהא; ע”ק].

“שנה אחרי שהמחשבה הזו עלתה לי לראש בפעם הראשונה (ובינתיים לא פתחתי כמובן כלום), נתקלתי בדרך באסלה שזרקה ברחוב. משהו באסלה הזו עודד אותי בכל זאת לפתוח את הבלוג, אבל במקום להתמקד רק בפסולת אלקטרונית, החלטתי לצלם כל דבר שתושבי תל אביב מוציאים מחוץ לדירות והבניינים שלהם”.

מה אנשים זורקים?
“יכול להיות שבגלל שאנחנו מתקרבים לראש השנה ואנשים מתחדשים בסלון חדש או משפצים לקראת השנה החדשה אני מוצאת המון דברים שקשורים לבית. החודש נמשל נתקלתי באותו רחוב בשלוש ספות, שני מזרנים ושידה. לפני שהתחלתי את התהליך הייתי בטוחה שהדבר בו אפגוש הכי הרבה זה בגדים, אבל דווקא כמעט ואיני נתקלת בזה.

“מעבר לזה, אני מגלה שאנשים עדיין לא מבינים את הסכנה שבהשלכת פסולת אלקטרונית. טלוויזיות שמנות עדיין זוכות לאותו גורל שתיארתי קודם, אבל עכשיו אני נתקלת גם במדפסות. יכול להיות שבגלל שרוב התכנים שלנו נשמרים על שרתים ועננים, פחות יש צורך להדפיס – אבל מצד שני, יכול להיות שזה רק צירוף מקרים. יש פעמים שאני נתקלת באותו סוג הזבל אז אני לא מעלה הרבה תמונות. למשל ספרים, דיסקים וקלטות וידאו.

“כשרק פתחתי את הבלוג הייתי בטוחה שרוב הזבל שאתקל בו יהיה בגדים ישנים, אבל לא נתקלתי בהרבה שקי בגדים ברחוב. אני בספק שאנשים כאן לא נפטרים מבגדים ישנים, אבל אולי העובדה שהיו כל מני מבצעי ‘איסוף בגדים לאוכלוסיות מצוקה/פליטים’ בשנים האחרונות שאנשים התרגלו לתרום לעמותות. מצד שני, יכול להיות שבגלל שמדובר בתל אביב, עיר אופנתית למדי, אנשים לא זורקים את הבגדים הישנים שלהם אלא עושים מכירות ביתיות”.

למה דווקא זבל?
“החיפוש אחר זבל מעניין הגביר את המודעות שלי בכל מה שקורה לסביבה בה אני חייה. אני ממש מסתכלת על הרחוב כשאני עוברת בו, לומדת אותו, מכירה טוב יותר את הסביבה שלי.

“דבר נוסף שגורם לי איזו הנאה מאיסוף תמונת לבלוג הוא הניסיון למצוא הסברים וקשר לגבי הדברים שאני רואה. למשל, מתי הזבל מופיע. רוב האנשים מוציאים את הזבל בשעות שאין הרבה אנשים ברחוב, לדוגמה בלילה או מוקדם בבוקר. אני מניחה שזה בגלל שאנשים לא רוצים שיגלו אותם מטנפים את הרחוב, מצד שני ברור להם שמישהו יקח את הזבל שלהם וכך הם כאילו תורמים.

“בכלל, אני חושבת שמשהו בחוויה הזו, של לפנות חפץ כלשהו מהבית אל הרחוב מתוך ידיעה ברורה שמישהו כבר יאסוף את זה, נותן תחושה משלה של עושר. הרי אם היה מדובר במאה אחוז אשפה, היינו פשוט זורקים את זה לפח, אבל לא – אנחנו מוציאים את זה ומניחים ליד הפח. כאילו אומרים ‘אנחנו כבר לא צריכים את הטלוויזיה 42 אינץ’ הזו, כי קנינו פלזמה חדשה בעשרה תשלומים, אבל אתם עניים עלובים יכולים לקבל את זה, עלי’. הערב ראיתי למשל פפריקה חריפה שמישהו השאיר על מכסה הפח. פפריקה חריפה! מישהו באמת חשב לעצמו שאולי יעבור איזה ביש גדא שאפילו כסף לתבלינים אין לו.

“עוד דבר מעניין הוא לגלות כמה מהר רכוש הופך לזבל. היום למשל עברתי ליד מראה שנסדקה. יש בה צדק אחד בלבד בפינה, וחוץ מזה, היא נראית אחלה. סטודנטית יצירתית מאותגרת פיננסית היתה יכולה להדביק משהו על הסדק, לצייר ענף של עץ דובדבן ולהסוות את הסדק – אבל בעליה של המראה כנראה החליטו שהם לא מסתבכים עם שבע שנים של מזל רע והוציאו אותה מחוץ לבניין”.

אנשים יכולים להעלות תמונות לבלוג?
“בטח. בבלוג יש אופציה של “submit new” ואפשר פשוט להעלות לשם את התמונה ולהוסיף כיתוב (אבל התמונה תעלה רק אחרי אישור שלי). רק חשוב לי שהזבל באתר יישאר זבל ישראלי, השאיפה שלי היא שבשלב מסוים יהיה לי מספיק מידע כדי שאוכל לנסות להגיע לאיזה שהן מסקנות לגבי החברה שלנו. דבר אחד שאני כבר יודעת, זה שיש לנו אפס מודעות לגבי הסכנות של פסולת אלקטרונית (כבר ציינתי את זה) וגם המודעות שלנו לגבי מחזור לא גבוהה מידי כמו שמוכיחה התמונה שמציגה ספרי לימוד זרוקים בערימה מבולגנת ליד פח מיחזור נייר…”

אנקדוטה לסיום.
“אחרי הטיול ביפן אני ממש רואה את הפער בין מה שקיים למה שיכול להיות: ביפן כמעט ואין פחים ברחוב, הייתי סוחבת את הזבל שלי קילומטרים עד שהייתי נתקלת בפח, וגם אז יש פח לזכוכית, פחיות שתייה וחומרים מתכלים (עד כמה שאפשר). לא ראיתי ולו פעם אחת טלוויזיה בחוץ. להבנתי, פעם הם היו מוציאים הכל החוצה וישראלים אפילו היו מגיעים לטוקיו כדי לאסוף אלקטרוניקה שהיפנים זורקים, אבל אז אבל עבר חוק שאוסר זאת וכולם באטרף של מחזור. באחד המלונות בהם שהינו זרקתי את הנעליים שלי לפח, ההליכה בשלג הרסה אותם לחלוטין ולא היה לי מה לעשות בהן עוד. כשחזרנו בערב לחדר גיליתי שהחדרנית הוציאה אותם מהפח וסידרה אותם יפה ליד השולחן. אני חושבת שזו היתה הדרך שלה להגיד לי “תודה, אנחנו לא צריכים את הנעליים המסריחות שלך, לכי להיפטר מהן במקום הראוי לכך”.

12 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

תווי שי לחג: 90% שלא תמצאו מקום שמכבד אותם ב-100%

לקבל תווי שי לחג זה כמו לקבל מחלת מין: נתקעתם עם זה להרבה זמן, אבל תגידו תודה שלפחות היה לכם מין. אסף שגיא כותב:

לכל מי שמקבל תו הזהב של שופרסל לחג – אלה הן הרשתות שמכבדות את התו בערכו המלא וללא שום הגבלה על הקניה. את שאר הרשתות השחרתי. מקווה שזה יעזור לכם להחליט איפה להשתמש בתו.

לקריאת התירוצים המטופשים של רשתות השיווק הקליקו כאן.

והנה משהו שרועי זוהר שלח בשנה שעברה:

מתוך העלון שצורף לתו הזהב של שופרסל: הגבלות של רשת סטימצקי.

מי שמצליח לגלות מה *כן* אפשר לקנות שם עם התו מקבל ממני תו אישי לקניית שום דבר בכל מקום.

תזכורת למעסיקים: במקום לקנות לנו תווים שאנחנו משלמים מס על 100% מערכם הנקוב למרות שנתקשה למצוא חנות שמכבדת 100% מהערך הנקוב, יש להם תאריך פקיעה, הם לא מכובדים במבצעים, הם מוגבלים לחנויות מסוימות ואי אפשר לשלם איתם את מלוא סכום הקנייה – תנו לנו מזומן.

10 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 5 תגובות

עכשיו ברשתות השיווק: הפרטים האישיים שלכם

איזה מידע אוספות עלינו רשתות השיווק, האם הן שומרות על החוק ועל הפרטיות שלנו, והאם החסכון בהצטרפות לחברות במועדון הלקוחות מצדיק את המחיר? התחקיר של עו”ד יהונתן קלינגר ושלי מתפרסם בגליון ספטמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס.

אחרי הקיפול תמצאו את תקנוני מועדוני החברים של הרשתות שנסקרו –שופרסל, מועדון You של מגה, טיב טעם, רמי לוי, כמעט חינם ו-ויקטורי.

להמשך קריאה

10 בספטמבר, 2012 | בנושאים: @, 404 | 2 תגובות

דוח החניה הוא עלון פרסומת – ככה זה כשאין מספיק שכל או כסף למצוא שיטת פרסום פחות מגעילה ומשומשת

נועה אסטרייכר כותבת:

ליחצ”ן הגאון של הסרט הישראלי “2 בלילה” שלום רב. לידיעתך, ישראלי ממוצע שחוזר למכוניתו החונה בכחול לבן, מוצא עליה דו”ח חנייה, מזנק לקרוא את הכתוב בו ומגלה שזו בעצם פרסומת לסרט שלכם שמודפסת כמו דו”ח חנייה – לעולם לא ירצה לראות או לשמוע על הסרט שלכם יותר. במקרי קיצון הוא עלול להגיע לפרמיירה רק כדי לכדרר את הדו”ח ולתחוב לך אותו לשוע. כמו כן, זדיין.

אפשר לאחל ליוצרי הסרט יום נעים בדף הפייסבוק שלהם.

עוד זדיינו: פאב פני ליין ואיקאה.

10 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404, פרסום ושיווק | 3 תגובות

ביקורת עצמית: כך נתפס הסופר שהחמיא לעצמו בשמות בדויים באמזון | שישבת

הסיפור שסופר בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם אסף ליברמן בגל”צ:

ניקודמוס ג’ונס וג’לי בין פרסמו באמזון ביקורות כוכב אחד שליליות על כמה מחברי ספרי פשע. את ג’יי.אר אלורי הם דווקא אוהבים, ברמה של 5 כוכבים ומחמאות משתפכות. ביקורת עצמית היא דבר חשוב: ניקודמוס ג’ונס וג’לי בין הם יוזרים שמפעיל ג’יי.אר אלורי. טיפ אנונימי וטעויות שביצע במהלך ההתחזות הביאו לחשיפתו.

גם ג’ון לוק, הסופר הראשון בהוצאה עצמית שמכר מיליון ספרים דיגיטליים בקינדל, קיבל ביקורות מפוברקות, 300 במספר. בניגוד לאלורי, לוק רכש אותן דרך אתר GettingBookReviews.com. כדי לשוות להן נופך של אמינות, בעל האתר ביקש מכותבי הביקורות לרכוש את הספר של לוק שהם כותבים עליו, במחיר של דולר אחד, כדי שיופיעו באמזון עם סימן שמעיד שהם בוודאות רכשו את הספר שהם כותבים עליו.

הסיפור המלא בוואלה >>

8 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404, האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | להגיב זה מגניב

ללהקה דרושים סולן, גיטריסט, גוגל הנגאאוט ודרופבוקס

להקת ג’ונס סטריט סטיישן נוסדה ב-2005 בברוקלין, וחבריה התפזרו מאז בערים ומדינות שונות בארה”ב. במקום להתפרק, הם החליטו להוציא פרויקט שאפתני, Perennials, שעליו הם עובדים מארבעה אולפנים שונים ברחבי ארה”ב, תוך שימוש בשירותים כמו הווידאו-צ’ט גוגל הנגאאוט ושיתוף הקבצים דרופבוקס.

השבוע יצא השיר הראשון, ושיר חדש יצא לאור מדי שבוע במשך שנה, כשכולם להורדה בחינם באתר הלהקה, עם אופציה לתרום לאחד מ-12 ארגוני צדקה שהלהקה בחרה, אחד לכל חודש בשנה.

__________________
התפרסם במקור במדור “דברים חדשים” במוסף הארץ, 7.9.2012

7 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

איידיגיטל וההארדיסק המולאם: קרב גרסאות

אמש דיווחתי על תלונה של לקוח איידיגיטל, אורי זילכה, ששלח מחשב לתיקון וגילה שההארדיסק התקול שלו, על כל קבציו, הפך לרכושה של החברה, אחרי שהיא התקינה לו הארדיסק חדש. הדבר מופיע בתנאי האחריות של איידיגיטל, וגם בתנאי האחריות של אפל בארה”ב.

זילכה שלח לי הבוקר גירסה מפורטת יותר של הסיפור, שאני מביא בעריכה קלה:

“שלחתי את המק בוק הישן שלי [לתיקון]. הוא נלקח למעבדה לבדיקה ואז הם שלחו לי מייל שהארד דיסק נדפק לא היתה לו אחריות, והארד דיסק חדש פלוס שעת העבודה יעלה 972 שקל (שעת מעבדה עולה ארבע מאות ומשהו שקל). אחי ניסה [לשחזר את המידע שעליו] ולא הצליח. לא רציתי להשקיע עכשיו אלפיים שקל לשחזורים. חשבתי שפשוט אני אשמור אותו ויעשה את בהזדמנות הראשונה. לא גיליתי כלום שם וכל החיים שלי בתוך הקופסה הזאת. הם לא דיברו איתי עליו בכלל. לא שאלו אותי אם אני רוצה אותו או לא. לא אמרו מילה על זה שהוא נשאר שם. זאת עובדה שמציבים לך ותתמודד. אחרי שהתקשרתי אליהם וצעקתי הם חזרו אליי ואמרו לי שאני יכול לקנות אותו מהם. מאין לי לדעת שבאמת אני אקבל אותו ולא אחר? אין לי מושג מה הם עשו עם האינפורמציה שם. לא מדברים איתך על מחיקה כי הם נותנים לך להבין שהוא מת ואין מה לעשות. אולי באמת הם לא יכולים לעשות כלום אבל בטוח יש מקומות שכן מכולם והיה נחמד אם היו משאירים לי את האופציה. אחרי שפרסמתי את הסטטוס הם כתבו שהם יצרו איתי קשר. בינתייים זה לא קרה :-/”

זו הצעת המחיר שקיבל זילכה:

“לדעתי זה ממש ניצול תמימות הלקוח”, הוא אומר. “לקחת משהו כל כך אישי בלי ליידע, ואני לא מדבר על סעיף שנמצא באיזה חוזה. ביננו הם יכולים לשים מה שהם רוצים שם. מישהו קורא את כל הדברים האלה? שלחתי מכשיר לתיקון החליפו לי אותו אז ההגיון הבריא אומר שהם יחזירו לי את הישן. בכל שלב בנושא הזה אף אחד שם לא טרח לומר לי שאני לא מקבל את הארד דיסק שלי חזרה. אם הייתי יודע לא הייתי שולח אותו אצלהם. לא רציתי להשקיע עכשיו אלפיי שקלים בשיחזור אבל יש לי שם את כל החיים שלי אז בשלב זה או אחר הייתי מעוניין לנסות. עכשיו אני צריך להתפלל שהם יביאו לי את הרכוש שלי בחזרה. הזוי ולא מובן”.

התנאי שקובע שהרכיב התקול שמוחלף ברכיב חדש הופך לרכוש איידיגיטל נוגע לתיקונים במסגרת האחריות. המחשב של זילכה תוקן שלא במסגרת האחריות, ובתשלום על העבודה ועל ההארדיסק החדש. אם כך, מדוע עבר ההארדיסק התקול לבעלות איידיגיטל? ולמה ביקשו ממנו, כפי שטען בתלונה המקורית בפייסבוק, לשלם למעלה ממאתיים שקל כדי לשאול את ההארדיסק התקול לשבועיים?

איידיגיטל מסרו בתגובה גירסה שונה (נכתבה אתמול, נשלחה הבוקר):

הלקוח אורי זילכה מסר את מחשבו לתיקון בחנות דיזינגוף כשעל גבי טופס הכניסה למעבדה חתם כי במידה ותידרש החלפת דיסק קשיח, אינו מעוניין בדיסק התקול. לאחר בדיקת טכנאי, נשלחה ללקוח הצעת מחיר לתיקון הכוללת מחיר החלפה של הדיסק + עבודה אותה אישר בכתב, והתיקון בוצע בהתאם.

עפ”י מדיניות החברה רשאי לקוח להשאיל דיסק תקול בנוהל פיקדון למשך 14 ימים לשם שחזור / גיבוי. במקרה זה, חתם הלקוח כאמור שאינו מעוניין בדיסק התקול ולפיכך חוייב במסגרת הצעת המחיר שקיבל במחיר החלפה בלבד, הנמוך ממחיר רכישה.

עם פנייתו של הלקוח למוקד השרות היום, הובהר לו כי בהתאם לנוהלי אפל מוחזרים חלקי החילוף התקולים ליצרן. לאור בקשתו לרכישת הדיסק התקול, הובטח לו כי תבוצע בדיקה ובמידה והדיסק טרם הוחזר לאפל, יוכל לרכשו. הלקוח אסף את המחשב הערב מהחנות.

7 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

מקיסטים, היזהרו: אם איידיגיטל/אפל התקינה לכם הארדיסק חדש, הישן עם הקבצים שלכם הופך לרכושן

לקוח שמסר לאיידיגיטל מחשב מק עם הארדיסק תקול לתיקון קיבל הארדיסק חדש. כשביקש לקבל את ההארדיסק הישן, כדי לנסות ולשחזר את הקבצים שעליו, התבקש לדבריו לשלם מעל 200 שקל כדי לשאול אותו (!) לחודשיים. בדיקה בתקנון החברה מגלה שכשהיא מתקינה פריט חדש במסגרת תיקון, הפריט הישן עובר לבעלותה.

הלקוח, אורי זילכה, כתב בפייסבוק של איידיגיטל:

נשמע לא סביר, אבל כך כתוב במפורש בתנאי האחריות: “מוצהר במפורש, שבמידה והחברה תחליף פריט או חלק פגום בציוד, ישאר החלק או הפריט הפגום בבעלותה. הלקוח רשאי לרכוש מהחברה את הפריט/החלק הפגום שהוחלף במחיר כמפורט במחירוני החברה באותה העת”.

[עדכון 23:48] תנאי זהה מופיע בתנאי האחריות של אפל בארה”ב: ”

When a product or part is replaced or a refund provided, any replacement item becomes your property and the replaced or refunded item becomes Apple’s property.

בתרגום לעברית, “כשמוצר או חלק מוחלף או ניתן עבורו החזר, כל הפריטים החלופיים הופכים להיות רכושך והחלק שהוחלף או שניתן זיכוי תמורתו הופך להיות הרכוש של אפל”.[\עדכון]

יש הגיון בכך שהחברה תשאיר אצלה את הפריט הפגום – יתכן שהיא מזדכה עליו אצל אפל, מתקנת אותו ומוכרת אותו כפריט משומש או מתקנת ומשתמשת בו כחלק חילוף משומש. אבל הארדיסק אינו פריט ככל הפריטים – מעבר לברזל, יש עליו תכנים שעשויים להיות יקרים לבעליו. מכירתו ללקוח, כפי שכתוב בתנאי האחריות, היא אפשרות סבירה. אפשרות נוספת היא השאלתו ללקוח בחינם וכנגד ערבון, כדי שיוכל לנסות להעתיק ממנו את התכנים (למה לא לנסות את ההעתקה לפני מסירת המכשיר לתיקון באיידיגיטל? כי סביר להניח שאם ינסה לתפעל את התקלה לבד או באמצעות טכנאי לא מורשה, האחריות תפוג). אין הצדקה לגביית 200 שקלים על ההשאלה.

ועוד לפני שזה קורה: תמיד תמיד לשמור את המחשב מגובה, עדיף בשירות שמבצע גיבוי אוטומטי מתוזמן מראש, ושומר את הקבצים רחוק פיזית מהמחשב המגובה.

איידיגיטל הגיבו לסטטוס של זילכה דקה אחרי הפרסום: ” אנו מתנצלים שזו הרגשתך, נציג מטעמנו יצור איתך קשר בנושא”. לא הצלחתי לדבר הערב עם זילכה ולשאול אותו אם איידיגיטל אמרו לו מראש שהחלפת ההארדיסק מעבירה את ההארדיסק הישן לבעלותם (גם אם זה כתוב בתנאי האחריות, ראוי להבהיר זאת במעמד מסירת המחשב); אם כחלופה להשאלה הציעו לו לרכוש את ההארדיסק התקול, ובכמה כסף; אם הציעו לו לנסות לחלץ עבורו את המידע מההארדיסק, ובאיזה סכום; אם הבטיחו לו שבמידה שהוא משאיר את הדיסק ברשותם, הם ימחקו את המידע שעליו באופן בלתי הפיך, כדי שלא יגיע לידיים זרות; ומה הציעו לו אחרי שפרסם את התלונה בפייסבוק.

ביקשתי את תגובת איידיגיטל הערב. אפרסמה כשתתקבל.

6 בספטמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 6 תגובות

← לדף הקודם — לדף הבא →