אישתון גייס 4.04 ביטקוין בתרומות [הפוסט עודכן]
ביטקוין. איור: Tiger Pixel, cc-by-nc-nd
אישתון הוא בלוגר שתחת מעטה אנונימיות חושף ומנתח מסמכים ומידע על נושאים ובהם שיעור הפשיעה של מהגרים בישראל ומספר ההתאבדויות בצה”ל. כדי לממן את פעילותו, אישתון מגייס תרומות באמצעות הקריפטומטבע ביטקוין, שמאפשר לו לקבל כסף בלי להזדהות מול המסלקה והתורמים.
כתובת הביטקוין (“מספר החשבון) של אישתון הוא 17PaFCxftudu4yjm7XDSxVvDTdTfiwed7S. מאחר שכל הפעילויות בביטקוין מתועדות, נשמרות וגלויות לציבור, אפשר לראות שאישתון קיבל 14 הפקדות לחשבון בסכום כולל של 6.04057679 4.04057679 ביטקוין [אישתון מסביר שהחזיר 2 ביטקוין שנתרמו בטעות, ראו בהמשך].
6.04057679 ביטקוין הם כ-2618 דולר וכ-9000 שקל בשערי ביטקוין/דולר ודולר/שקל של היום. [עדכון] אישתון טוען, ודי בצדק:
אני לא חושב שיש כל כך טעם לציין מה הערך של מטבעות אלו כיום, למעט בכדי לזרוע מלח בפצעים שלי (היות וכפי שציינת, אני מכרתי אותם במחירים נמוכים בהרבה). תכלס הכותרת היא 2850 שקל ולא 9000 (מבלי להוריד את 2 הביטקוין שהחזרתי – אבל זה לא יכולת לדעת נראה לי). […] כשאני חושב על זה, גם 2850 זה לא נכון לומר ש”גייסתי”. אתה צריך לבדוק את ערך הביטקוין ביום שקיבלתי אותם ולא ביום שמכרתי, בכדי לראות מה גייסתי (אחרת זה כמו שאני אחשב את השכר שקיבלת מהארץ, בתור מה שהגיע לחשבון + הריבית שעשית עליו בזמן שהוא ישב בפק”מ).
[\עדכון]
ההפקדה הראשונה בוצעה ב-8.5.2013, והאחרונה עד כה כחמישה חודשים אחר כך, ב-11.10.2013. התרומות הגדולות ביותר בביטקוין עומדות על ביטקוין אחד (כ-1500 שקל היום), אולם ב-6.9.2013 הועברו לו שלוש תרומות של ביטקוין אחד, משלושה חשבונות שונים, בדיוק באותה שעה, 09:39:17, על כן ייתכן שמדובר בתורם אחד שתרם את שלושת הביטקוין (אז 373.53 דולר שהם כ-1356 שקל, היום כ-4500 שקל) משלושה חשבונות שונים. [עדכון] אישתון מטקבק: “לגבי ה-3 ביטקוין, אז אם אני זוכר נכונה זה היה טעות. הבן אדם פנה אלי וביקש שאני אחזיר לו שניים וכך היה למיטב זכרוני”. עם זאת, שני הביטקוין הוחזרו לחשבון אחר משלושת החשבונות שמהם נתרמו שלושת הביטקוין. [\עדכון]
אישתון הריק את החשבון בארבעה חודשים בארבע העברות לשני חשבונות. ב-9.6.2013, כשלוש שעות אחרי שקיבל 3 ביטקוין, העביר לחשבון 1QW1855Z4sEPaMZDCvidh9QcDYYFiFuw1 סכום של 2 ביטקוין (אז היה שוויים 249.02 דולר שהם כ-900 שקל, היום כ-3000 שקל) [כאמור בעדכון, אישתון טוען ששני הביטקויין הללו הוחזרו לתורם לאחר שנתרמו בטעות]. בין 15-16.10.2013 הפקיד בשלוש העברות 4 ביטקוין (אז כ-545 דולר שהם כ-1950 שקל, היום כ-6000 שקל) לכתובת 1LWjAtfftPbZpt6X6KvRwbL7L678QEEEqW. בחשבון של אישתון נותרו 0.03807679 ביטקוין, שהם היום פחות מ-60 שקלים.
פעילות הביטקוין של אישתון
שוברים אמברגו: פקודת יום של הרמטכ”ל ליום הזכרון
רוצים לקרוא את פקודת היום של הרמטכ”ל ליום הזכרון. ההודעה לעיתונות נשלחה היום באמברגו לפרסום היום ב-16:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.
תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.
צהריים טובים,
מצ”ב פקודת יום של הרמטכ”ל ליום הזיכרון.
שימו לב כי האמברגו הוא עד השעה 16:00
שימושכם,
בברכה,
מדור רדיו ואינטרנט
חטיבת דובר צה”ל
מדברים עם המתים • נלחמים בתאגידיממשלות • משתחררים מהכבלים // האחראי על האינטרנט
הסיפורים היום בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ, היום בהגשת אסף ליברמן:
1. יורם קניוק מת, אבל בפייסבוק הוא מקבל ברכות ליום ההולדת. להבדיל, גם אדולף היטלר מת, אבל בטוויטר הוא מקבל גידופים לכבוד יום השואה. לכתבה ולפוסט >>
2. ג’וליאן אוליבר, אמן רשת ו”מהנדס ביקורתי” כהגדרתו, רוצה שנלמד טכנולוגיה כדי להחזיר לידינו את השליטה בפרטיות ובסדר היום הציבורי. לכתבה >>
3. ראש הממשלה בנימין נתניהו, כנראה לא מודע לכך שהוא מתועד, יוצא נגד ההתמכרות לגאדג’טים ולצילומים.
יום הזכרון: זוכרים מצויירים // סמול טוק עם נעם נדב
נעם נדב אצר פרויקט שמציג סיפורי שכול צבאי בסרטונים מונפשים
למה לזכור את הנופלים בסרטונים מונפשים?
“אני אוצר התערוכה ‘פנים.יום.זיכרון‘ של אתר בית אבי חי, סוג של מנהל אמנותי ויועץ בענייני האנימציה והבימוי. הסיבה שעושים את זה באנימציה היא כדי שנהיה נוכחים במדיום שמתאים למדיות החדשות, במיוחד לאינטרנט, והסיבה השניה היא שיש בזה פן רגשי, שלפעמים הוא יותר אפקטיבי מאשר סרט מצולם”.
זאת אומרת שבאיזשהו אופן יש פה, אני לא יודע אם להגיד כניעה, אבל התאמה לקהל היעד, לדור הצעיר?
“אני מאוד מקווה שכן. אבל לא רק – כל מי שמוכן. אתה יודע, היום יש לא רק צעירים שיושבים על האינטרנט ומחפשים ביוטיוב, ופייסבוק זה בכלל נחלתם של המבוגרים יותר. הילדים והצעירים כולם בוואטסאפ“.
איך הופכים סיפור אישי למשהו שהוא מרגש אבל לא נופל לקלישאות ומסחטת דמעות?
“אי אפשר לתת לזה כללים מראש, זה הנס שבאמנות. יש ועדת מנהלים של בית אבי חי, הם קיבלו סיפורים מעמותת אלמנות ויתומי צה”ל ומעמותה נוספת, בחרו סיפורים שנראו להם בעלי עניין, ומגוון כדי שלא יהיו סיפורים דומים מדי באותה שנה. אחר כך יש תהליך של כתיבת תסריט, הכנת סטוריבורד ועיצוב דמויות, תהליך של שלבים מורכבים שדרכם אתה גם יכול לבחון מה קורה. בפועל זה לקח בין 4-5 חודשים, התחלנו לעבוד עליו כבר בקיץ שעבר”.
היה דיאלוג עם בעלי הסיפורים?
“היה דיאלוג מאוד מוגבל. קיבלנו סיפורים שהתבססו על ראיונות וספרי זכרון של משפחות, אבל לא היה קשר בזמן העבודה. אני חושב שזה טוב, כי אחרת אי אפשר היה להוציא סרט. אם אתה עובד בשיתוף פעולה עם בעלי העניין והם נכנסים לתוך היצירה, אני לא חושב שאפשר לעבוד. מוכרחים לנתק בשלב כלשהו את הסיפור מהסביבה הטבעית שלו ולהעביר אותו לטריטוריה של היוצרים. יש כמובן אישור עקרוני של הסרטים בהתחלה ובסוף, אבל במהלך העבודה אין קשר”.
קיבלתם תגובות מעניינות מהמשפחות?
“אני יודע שהיתה משפחה אחת שבתגובה הראשונה מאוד לא אהבה את הסרט, אבל אחר כך היתה הבנה והשלמה למה שנעשה שם. אני כמובן לא אוכל להגיד במי מדובר. היה בהתחלה סוג של הלם, הסרט, איך הוא מתעמת עם הזכרון המשפחתי, ואחר כך היתה קבלה הרבה יותר טובה”.
איך אתה רואה את העתיד של הזכרון בעידן המולטימדיה? לאן זה הולך?
“הלוואי וידעתי. אם הייתי יודע בטח גם הייתי יכול לעשות מזה כסף. אני מקווה שהחלקה הקטנה הזאת תמשיך להחזיק מעמד ושיהיה לה קהל שילך ויגדל עם הזמן, שיהיה לה קיום ויהיה לזה היבט של פידבק מהצופים”.
הפוסט התפרסמה גם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 2.5.2014
מדברים עם המתים ברשתות החברתיות: מזלטובים ליורם קניוק, גידופים לאדולף היטלר
יורם קניוק. צילום: עידו קינן
היום ה-2 במאי, יום הולדתו של יורם קניוק. חברבוקים שלו שקיבלו הודעה אוטומטית על יום הולדתו הגיעו לאחל לו מזל טוב על קיר הפייסבוק שלו. קניוק מת ב-8.6.2013. כתבתי על מקרה דומה בעבר, ושם אמרתי שמדובר בכשל בממשק בין הטכנולוגי לחברתי – חברים בפייסבוק אינם בהכרח חברים מחוץ לפייסבוק. הם לא תמיד מתעדכנים במצבו הקיומי של ה”חבר” שלהם, ואין עדיין פיצ’ר שמעדכן את פייסבוק אוטומטית כשאדם נפטר.
חברים בפייסבוק מברכים את יורם קניוק ליום הולדתו, אחרי מותו, 2.5.2104. קליק להגדלה
אמיר בן דוד כתב על כך:
מה שקורה הבוקר על קיר הפייסבוק של יורם קניוק (yoram kaniuk) הוא די לא ייאמן. יורם היה אמור לחגוג היום יומולדת, אלא שאתרע מזלו והוא מת. זה לא מפריע לעוקבים רבים לברך אותו, לאחל לו בריאות טובה, לשמח אותו בשירי יומולדת חמודים מיוטיוב. כשנזכרים שקניוק עסק ביחס למתים ברבים מספריו – סוסעץ, פוסט מורטם, נבלות ועיטים ועוד – זה אפילו עוד יותר משעשע.
יובל בן-עמי כתב:
היום יום הולדתו של אהוב נפשי המנוח יורם קניוק. לא מעט אנשים, שכנראה עובדים על אוטומט, כותבים לו ״יומולדת שמח!״ ו-״מזל טוב!״ בוול, וגם חולקים שם תמונות של עוגות וכדומה. כבר עכשיו. לפני שבע בבוקר, הספיק לפחות חבר אחד שלי להתבעת מבורותם ולחלוק צילום מסך של הברכות. אז כן, זה קצת מוזר ומורבידי והכל, וכן, חלקם כנראה קצת מנותקים, וכן, יש כאן הוכחה נאה לעומקו האמיתי של הקשר שאנחנו חווים עם חברי הפייס שלנו, קשר שלפעמים הוא עמוק כל כך שאנחנו לא שמים לב שהם מתים. מצד שני, מה? למתים לא מגיע שיגידו להם יומולדת שמח? אני נזכר בסיפור שסיפר לי פעם יורם. בשנות התשעים מצא את עצמו יום אחד מתהלך לאורך הטיילת בתל אביב. היה חם והוא נכנס לרחוב צדדי לחפש צל – רחוב הירדן שמאחורי מגדל האופרה. תוך התהלכות נזכר יורם שפעם גר באותו רחוב מקס ברוד, שהיה סופר ועורך יהודי בפראג לפני המלחמה. ברוד ידוע במיוחד בזכות בגידה ברוכה שלו בהבטחה שהבטיח לאדם גוסס: קפקא ביקש ממנו לשרוף את כתביו לאחר מותו. הוא לא שרף אותם, ובזכותו אנחנו קוראים את ״המשפט״ ו-״הטירה״. ברוד עצמו מת עשרות שנים לפני היום החם ההוא, ויורם ניסה להזכר באיזו כניסה בדיוק השתכן לאחר עלותו ארצה והרהר בדירה עמוסת הספרים בה ביקר כילד עם אביו. כשפסע לתוך אחת המבואות, בנסיון לשחזר את הזכרון, מצא שקבועה על הקיר בה תיבת דואר גדולה, שמימדיה מתאימים לאיש ספר המקבל כתבי יד וכתבי עת. על התיבה היו רשומות בבירור המילים: מקס ברוד. ״אתה מבין?״ סיכם בהתרגשות, ״הוא מת, ועדיין מקבל מכתבים!״
להבדיל, גם עם אדולף היטלר יש לגולשים דיאלוג, כפי שגילה אוריה כנף, שחיפש את השם “היטלר” בטוויטר ביום הזכרון לשואה. הגולשים כועסים עליו, מקללים אותו ומאחלים לו דברים איומים.
היטלר מת ב-30.4.1945 ממנת יתר של ציאניד.
האם מישהו זייף את הכתבה שאתם קוראים עכשיו?
חלקי רימון השקיפות. צילום: ג’וליאן אוליבר
אם אתם קוראים את הכתבה הזאת ברשת אלחוטית ציבורית ולא מאובטחת, למשל בבית קפה, לא בטוח שאתם קוראים את הכתבה שאנחנו פרסמנו. יכול להיות שמישהו השתלט על הרשת ושולח לכם גירסה מזוייפת של האתר, שבה הוא הכניס טקסט משלו. המישהו הזה עשוי להיות אמן הרשת ג’וליאן אוליבר, שמגדיר את עצמו כמהנדס ביקורתי והיה שותף לכתיבת “מניפסט ההנדסה הביקורתית“. אוליבר ודניל וסילייב יצרו יחד את פרוייקט “ניוזטוויק“, מכשיר שנראה כמו שקע מגן מפני קפיצות מתח, מוסתר על גבי שקע בבית קפה, מיירט גלישה ברשתות האלחוטיות ומאפשר להם, בשליטה מרחוק, לשלוח לגולשים גירסאות מזוייפות של כתבות מאתרי החדשות שאליהם גלשו.
בביקורו בימים אלו בישראל, אוליבר, ניו-זילנדי שמתגורר בברלין, מעביר בשנקר את סדנת “הרשת כחומר”, שם הוא מלמד איך להשתמש ברשת כמדיום ליצירת אמנות, וכמשתתף בפסטיבל פרינט סקרין בסינמטק חולון. “מהנדס ביקורתי הוא כל אדם זריז טכנית, שבאמצעות עבודתו מנסה לחשוף ולעסוק בהשפעה של הנדסה על הסביבה שלנו ועלינו”, מסביר אוליבר בראיון ל”הארץ”. “הוא/היא מבינ/ה שככל שאנחנו מסתמכים יותר על עבודה נתונה של הנדסה, אנחנו יותר מהונדסים על ידה. ככזאת, אנחנו חייבים לנשל את ההנדסה מממעמדה כשירות בלעדי לתעשייה, היא חייבת להיות מעורבת באופן ביקורתי כחומר יצירתי והפכפך לפרקטיקה ולדיון”.
האם מישהו יכול להיות מהנדס ביקורתי באמצעות הנדסה מעשית בלבד, בלי להיכנס לשדה האמנותי?
“בוודאי! נדיר שאני פוגש מהנדס שלא מעלה רעיון לשימוש בטכנולוגיה בצורה בלתי שימושית אך יצירתית ו/או ביקורתית. בניגוד לקלישאה, לעתים מהנדסים מלאים ברעיונות טובים ודעות מוצקות בדיוק כמו כולנו. חלק מהם נראים לגמרי לא מודעים לכך שהם נתפסים כאמנים ואקטיביסטים מתוסכלים, שכלואים בארון הפרקטיות. ההנדסה, עם ההתמכרות שלה לנראטיב של תועלת, שנאכף על ידי תעשיה שמתקבצות סביב לחצים של זמן ועלות, היא הבעיה כאן. מהנדסים יכולים לשנות את העולם. הם כבר עושים זאת, רק לא ברפלקסיביות או דיסקורס ביקורתיים”.
העמדה ההנדסית-הביקורתית מניעה את הפרוייקטים האמנותיים של אוליבר, ובהם ניוזטוויק, משחק מילים על השבועון ניוזוויק והמילה tweak, שמשמעותה לתקן באמצעות שינויים זעירים. באתר הפרוייקט נכתב כי הוא “מזהיר שמציאות שמוכתבת על ידי התקשורת בלבד היא מציאות פגיעה; שהרבה ידיים בוחשות לאורך מסלול הפצת החדשות – עובדי ספקי האינטרנט, מספר רב של מנהלי שרתים ובעלי נקודות גישה אלחוטיות”. באתר יש מדריך מפורט להכנה עצמית של ניוזטוויקים, הדהוד לכך שהיוצרים לא חוששים רק מהמניפולציות התוכניות של התקשורת, אלא גם מפני הבורות הטכנולוגית של צרכניה. אוריינות טכנולוגית נחוצה לא רק למי שרוצה לעבוד בתעשיית ההייטק, אלא גם לחיי היומיום של אזרחי המאה ה-21, והיוצרים אומרים ש”ניוזטוויק יכול להיתפס כמכשיר טקטי לשינוי המציאות פר-רשת”. הפרויקט זכה בפרס הגולדן ניקה בקטגוריית האמנות האינטראקטיבית בתחרות הפרי אקס אלקטרוניקה ב-2011.
אנשים תופסים טכנולוגיה בשתי דרכים מנוגדות: איום גדול והזדמנות גדולה. נראה לי שבשנים האחרונות, המטוטלת נעה באלימות לכיוון של האיום. מה אתה חושב?
אוליבר: “אני מסכים. התחושה האנדמית בעולם המפותח היא שאיבדנו שליטה על הטכנולוגיה. אולם החרדה עצמה אינה חדשה – הלודיטים בני המאה ה-19 התנגדו להכנסת מכונות ‘חוסכות עבודה’ לתעשיית הטקסטיל במהלך המהפכה התעשייתית, בצופם את ההשלכה שתהיה להן על התחום שלהם ועל איכות החיים שלהם. עם זאת, היום הפחדים הללו כלליים הרבה יותר, מוּנעים מהמורכבות של האלמנטים הטכניים הרבים והחופפים של הסביבה ההולכת והופכת ליותר מהונדסת; הנדסה שאנחנו מסתמכים עליה, עובדים איתה ומביעים את עצמנו דרכה”.
אייפוד, אתה לא מובן
באופן פרדוקסלי, הטכנולוגיה של ימינו פשוטה יותר לשימוש ובו זמנית וקשה יותר להבנה, טוען אוליבר, ומדגים זאת באמצעות השוואה בין נגן מוזיקה ישן לחדש: “רק מלהסתכל על הגרמופון, ‘נגן האמפי3’ של זמנו, אפשר לקבל רמזים לגבי איך הוא עובד, משום שכל הפונקציונליות שלו מתבטאת כלפי חוץ. אנחנו רואים את הכננת בצד אחד, ומבחינים שאם נסובב אותה ונספק אנרגיה קינטית למערכת, הפלטה שעליה התקליט תתחיל להסתובב. זה הקלט האנרגטי שלנו. התקליט עצמו תומך במחט שעולה ויורדת על חריצים דקים על גבי ספירלה לכיוון המרכז. זה מדיום האחסון שלנו. בינתיים מוזיקה יוצאת מהקרן, ובאמצעות הצורה הקונכייתית המתרחבת של הקרן, אפשר לזהות באופן כמעט אינטואיטיבי שזה מה שמגביר את הקול ומעביר אותו לאוויר. כך, הגרמופון היה פיסת טכנולוגיה חברתית ובמידת מה שקופה.
“עכשיו תחשוב על אייפוד ננו. אם תפרק את המכשיר הזה, מה שבלי ספק יפיג את האחריות עליו, כמעט אף אחד שאתה או אני מכירים לא יוכל להגיד בדיוק מה כל אחד מהרכיבים הזעירים עושה. רבים אפילו לא היו מזהים את הסוללה, מקור האנרגיה שלנו, ובטח שלא איפה המוזיקה נמצאת. לרוב האנשים, המכשיר הוא קופסה שחורה, עמומה וקסומה, שהפונקציות הפנימיות המורכבות שלה יושבות מאחורי מעטה בלתי חדיר של מטאפורות ממשק”.
iPhone Gramophone – Walnut, רמקול לאייפון בצורת גרמופון בעיצוב מט ריצ’מונד, למכירה באתר Restoration Hardware
סטיב ג’ובס, מייסד אפל, אמר שהוא לא שואל את המשתמשים מה הם רוצים, אלא מגדיר עבורם את צרכיהם. אידיאולוגיה זו עומדת מאחורי הקלות והאינטואיטיביות שבשימוש במכשירי החברה. לשם כך, המכשירים נבנו כך שהם שולטים בחוויית השימוש, מפשטים אותה ומגבילים אותה. אפל שולטת גם באפליקציות חיצוניות, שחייבות לעמוד בתנאים שלה כדי להיכנס לחנות האפליקציות שלה, אפסטור. אוליבר מתנגד לתפיסה הזאת: “המורכבות והעמימות היחסיות של הטכנולוגיה המודרנית גורמת לאנשים רבים להרגיש מוחלשים, אפילו כשאותה טכנולוגיה נמכרת על בסיס הפוך. יותר מכך, תעשיות הטכנולוגיה רוצות שנישאר כך, כי הן זיהו שלבורות הצרכנית יש שווי שוק משמעותי. יותר טוב לשורה התחתונה שלהן שפשוט נשתוק, נשתמש במכשירים שלהן ולא נשאל שאלות. זהו חוסר שליטה שמוטמע באופן אקטיבי על ידי יצרני הטכנולוגיה”.
יצרניות החומרה והתוכנה פוגעות בזכויות שלנו, לשיטת אוליבר: “לא רק שהמכשירים הרבים שבבעלותנו ובשימושנו מגיעים בלי מדריך שימוש, נאסר עלינו יותר ויותר לפתוח אותם למטרות לימוד, על ידי הפגת האחריות ובמקרים מסויימים על ידי הטלת קנסות על ביצוע רוט או ג’יילברייקינג [פריצת מערכת ההפעלה של מכשיר האנדרואיד/אייפון באופן שמסיר מגבלות שמוטמעות בגירסת היצרן, ע”ק]. כשאנחנו מדברים על איבוד שליטה במסגרת הזאת אנחנו מדברים גם על איבוד בעלות, משום שזכות הקניין היא הזכות לפתוח, לשנות-ייעוד, לתקן וגם לקלקל. הזכויות הללו מגיעות עם אופניים, אבל פחות ופחות עם חפצי ‘הייטק'”.
התאגידים יושבים בצד אחד של ציר הרשע, ואת הצד השני מאכלסות ממשלות, לפי אוליבר: “חבר את המתחים הללו עם מה שנראה כמו אספקה בלתי נפסקת של שערוריות של מעקב רחב וחודר-כל אחרי אזרחים, לעתים קרובות תוך ניצול ישיר של בורות בנוגע לסיכונים מהותיים, וצמרמורת עמוקה ומדאיגה משתלטת: אולי עבדו עלינו”.
מה למדת בגן היום, אזרח מודע שלי?
“פרינט סקרין השנה עוסק בשאלת השכחה בעידן הדיגיטלי ובמיוחד האם קיימת לנו הזכות להישכח בעולם של תיעוד מאסיבי”, אומר ליאור זלמנסון, המנהל האמנותי של הפסטיבל. “עבודותיו של אוליבר מדגישות עד כמה אין לנו שליטה על המידע האישי שלנו, בין אם אנו מחצינים אותו מרצון על ידי הכנסתו לאתרים ובוודאי במקרים בהם הוא נאסף מבלי מודעותנו. העבודות משחקות עם מנגנוני זרימת המידע של הרשת, חושפות את חולשותיו ומנצלות אותן לצרכים ביקורתיים, חינוכיים ואמנותיים”.
ג’וליאן (מימין) ומושון זר-אביב בישראל, השבוע. צילום: אחיקם בן יוסף/שנקר
“רימון השקיפות“, פרוייקט של אוליבר מ-2012, הוא מכשיר שמעוצב כרימון נפץ צבאי מפלסטיק שקוף למחצה שבתוכו רכיבים אלקטרוניים ובעל מנגנון עשוי כסף. שחרור הניצרה והמנוף גורם לו להתחיל ליירט תשדורות רשת אלחוטיות מקומיות ולשדר אותן למחשב מרוחק, שעליו אפשר לראות את התכנים הלא-מוצפנים שעוברים באותן רשתות. “היעדר שקיפות תאגידית וממשלתית הוא נושא מעורר מחלוקת בשנים האחרונות”, כתב אוליבר, “ועם זאת הכלי היחיד לעידוד פתיחות רבה יותר הוא התהליך האיטי והמעייף של שינוי מדיניות. רימון השקיפות, שמוצג בצורת רימון יד סובייטי F1, הוא תרופה איקונית לתסכולים הללו, כשהוא הופך את תהליך הדלפת המידע מפגישות סגורות לפשוט כמו שליפת נצרה”. למטרה המנוגדת, שיבוש תקשורת, יצר אוליבר את No Network הוא משבש רשתות סלולריות שמעוצב כטנק קרבי.
נראה שאתה תופס טכנולוגיה כנשק, וקורא לציבור להשתמש בנשק הזה נגד ממשלות ותאגידים. אתה מאמין שהגישה המיליטריסטית הזאת היא הגישה הנכונה? אתה מרגיש שהיא יעילה?
“אני לא תופס טכנולוגיה כנשק, לא, אם כי היא יכולה להיות מעוצבת כך. בהגדרה משוחררת, טכנולוגיה היא מה שאנחנו יוצרים כדי לעשות בו שימוש. מאחר שאנחנו לא יכולים לצוד ולהרוג חיות בידיים, נדרשנו להמציא כלי נשק שיסייעו לנו להרוג אותן, שאחר כך סייעו לנו להרוג זה את זה. מאחר שבשר נא בדרך כלל עושה אותנו חולים, נדרשנו ללמוד לשלוט באש לפני שנוכל לאכול אותו, וכן הלאה. אני גם לא טוען שגישה כללית של מתקפה על ממשלות ותאגידים היא חכמה. מה שכן, אני מאמין שכשישויות כאלו מנצלות לרעה באופן אקטיבי את הבורות שלנו, את האמון שלנו או את שניהם, ודוחפות לנו טכנולוגיות חדשות וסגורות כל הזמן, אנחנו נהיה טפשים אם לא נעשה משהו בקשר לזה”.
הבשורה הטובה היא שיש מה לעשות בקשר לזה, מסביר אוליבר: “חינוך הוא הצעד המכונן הראשון – רכישות מיומנויות ולימוד אחרים. השני הוא ביזור. השלישי הוא הצפנה, הצפנה, הצפנה” (כשביקשתי מאוליבר לשלוח לי פרטים על פרוייקטים עתידיים שלו, הוא שאל אותי אם יש לי מפתח PGP, שמאפשר לתקשר באופן מוצפן, ואמר: “תשיג מפתח PGP ואז נדבר הרבה”).
הסדנאות שמעביר אוליבר משמשות אותו להפיץ את הידע ואת הרעיונות של ההנדסה הביקורתית. “מניפסט ההנדסה הביקורתית תורגם לעברית על ידי אמנית הרשת צילה חסין, ובהשראתו היא, אני ואחרים בשנקר מבקשים לחדד את הזווית ההומניסטית במפגש המרתק והקריטי שבין הנדסה ועיצוב, שתי הפקולטות של שנקר”, מספר מושון זר-אביב, שיזם את הסדנה של אוליבר בשנקר. “כקבוצה שכוללת סטודנטים להנדסת תוכנה, סטודנטיות לאמנות בינתחומית מרצים לעיצוב ולימודי תרבות וגם כמה אורחים מבחוץ, למדנו את חומרי הגלם מהם עשויה הרשת וגם איך להשתמש ברשת עצמה כחומר גלם. יומיים לתוך סדנת ה-NetWorkShop של ג׳וליאן כבר הספקנו להתקין סביבת לינוקס, ללמוד להשתמש בממשק הטקסטואלי של ה-Command Line וגם לייצר קולאז’ ענקי מכל התמונות שזוהו בתעבורת רשת wifi שריגלנו אחריה. ביום האחרון לסדנה נסייר במתחם הבורסה עם לפטופים ואנטנות ונרחרח שם אחרי הדיבורים באוויר”.
מה אנשים שאינם מהנדסים יכולים לעשות כדי לתמוך במטרות של המהנדסים הביקורתיים?
“באופן משונה, זו שאלה קשה! אמורה להיות לי תשובה מוכנה לכל הצעה לסיוע, אבל ברמה הפרקטית אני חושב שזה עלול לסכן את האפשרות של הזמנתנו להעביר סדנה בארגון שלך, קנייה או הזמנה של פרויקט, והטוב מכל, של מימון המחקר”.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
