השמלה שלא מחליפה צבעים הביאה לבאזפיד יותר מ-36 מיליון צפיות

מפעל הוויראלים באזפיד פרסם פוסט על תמונה של שמלה שאנשים רואים אותה בצבעים שונים – שחור-כחול או לבן-זהב. ביום וחצי בערך, הפוסט הכניס לבאזפיד 36 מיליון צפיות.

וזה סרטון-הסלפי שצילם אנדרו מקדונלד מחילוצו ממכוניתו לאחר שעבר תאונת דרכים קשה:

הסיפור סופר בפינה “האחראי על האינטרנט”, המשודרת מדי שבת ב-19:30 בתוכנית שישבת עם עידן קוולר בגל”צ

28 בפברואר, 2015 | בנושאים: 404, האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | להגיב זה מגניב

אירה רוגוזובסקי מכה בברזל // סמול טוק

אירה רוגוזובסקי, לוחמת קרבות אבירים, רוצה שהמדינה תכיר בספורט שלה ומחכה לזימון לתחרות בינלאומית

ניצחת לוחמת מבלארוס. איך ההרגשה?
“זה הרגשה של הישג, כי התאמנתי ממש הרבה לקראת התחרות הזאת, וזה הרגשה ממש טובה. מצד שני זה נותן מוטיבציה להתאמן עוד ולהביא עוד נצחונות”.

מה בדיוק קורה בקרבות אבירים?
“יש כמה סוגים של קרבות. הקרבות כמו שהיה חודש שעבר זה קרבות מסוג Pro-Fight, בעצם בקרבות כאלו מותר כמעט הכל – יש מכות עם החרב, עם המגן, עם אגרופים, בעיטות, הפלות – זה בעצם דומה ל-MMA, רק עם שריון. יש לך שופט, יש לך ניקוד, יכול להיות כרטיס צהוב, כרטיס אדום. יש מקומות שאסור להרביץ להם. למשל בבסיס של הגולגולת, באזור החלציים, מכה ישירה מתחת לברך או מכה לכף הרגל. זה מקומות אסורים ומקבלים על זה כרטיס אדום. החוקים נועדו לשמור על הבריאות של המתחרים”.

יש איזושהי הכרה של המדינה בספורט הזה?
“המדינה לא מכירה בזה כספורט עדיין, אבל אני מניחה שזה הולך להשתנות. אנחנו עובדים קשה בשביל שזה ישתנה”.

אירה רוגוזובסקי זוכה בגביע בטורניר הבינלאומי 2015 לקרבות אבירים. צילום: אריאל שרוסטר

אירה רוגוזובסקי זוכה בגביע בקרבות אבירים. צילום: אריאל שרוסטר

שמתי לב לנוכחות גדולה של שמות רוסיים בין המתחרים. זו מסורת שהגיעה משם?
“אתה יודע, זה שאלה שהרבה שואלים ואני חושבת שהיא ממש לא במקום. אנחנו לא צברים אבל כולנו פה מעל עשר שנה, כולנו שירתנו בצבא, ואני לא חושבת שיש בכלל טעם לדבר על זה שעלינו אי פעם מאיפשהו”.

אני אשאל אחרת, הכוונה של השאלה כמובן לא להיות פוגענית. זה ספורט שהוא פופולרי במיוחד במדינות בריה”מ לשעבר?
“נכון להיום, רוסיה, אוקראינה ובלארוס נמצאות בשלוש המדינות המובילות, אבל לא רחוק מאחוריהן יש לך את ארה”ב ופולין”.

ואיפה ישראל במדד הזה?
“שנה שעברה באליפות העולם לקחנו מקום 8 מתוך 33, וניצחנו מקום ראשון ושלישי באליפות אוסטריה, אז אנחנו על המפה”.

את עוסקת גם בשחזור קרבות היסטוריים, כמו חלק מעמיתייך?
“לא, אני עוסקת נטו בספורט. יש חבר’ה בארץ שעוסקים בשיחזור קרבות אבל אני לא חלק מהם, אני ספורט ספורט ספורט”.

איך נכנסת לתחום הזה?
“האמת שהגעתי לזה די בטעות, טיילתי בפולין ופגשתי מישהו שהוא מהנבחרת שם, הוא הכיר לי את נבחרת ישראל ובאתי לאימון ועפתי”.

מלבד התחרות השנתית, איזה עוד אירועים פומביים פתוחים לציבור יש לכם?
“בארץ יש את אבירי ירושלים זו השנה השישית או השביעית, בדרך כלל באזור פסח, ויש את האירוע שעכשיו היה, הפרו-פייטס, דו-קרב מקצועי, פעם שניה שאנחנו מארחים אותו בארץ, ויש אירועים יותר קטנים”.

תלבושות האבירים והנשק – הבנייה שלהם זה חלק מהעניין או שקונים חליפה מוכנה?
“דבר ראשון זה לא תלבושות – זה מיגון, שהוא מאוד קריטי לסוג הספורט הזה, כי אם לא יהיה לך אתה תצא כולך כחול. דבר שני, אנחנו לא מכינים את זה, אנחנו מזמינים את זה מנפחים מקצועיים שעושים את זה לפי מידות שלנו. זה מאוד חשוב שזה יהיה לפי מידות כי אז זה מגן עליך בצורה אופטימלית, חשוב שזה יהיה נוח וקל משקל. אנחנו לא עושים את זה לבד”.

כמה זה שוקל באמת?
“השריון שלי, לפי דעתי הכי קל בארץ, כולל קסדה ומגן חרב, שוקל בסביבות ה-24 קילו”.

למה לדעתך יש מיעוט של נשים בספורט הזה, ואיך אפשר לתקן את המצב?
“כעקרון אני חושבת שבכל אמנות לחימה יש מיעוט נשים ורוב גברים. האמת, בעולם זה לאט לאט מתפתח. באליפות העולם השנה היו הרבה יותר נשים מאשר שנה שעברה. לפני שלוש שנים לא היה מקצה נשים בכלל, שנה שעברה היה אחד והשנה יהיו שני מקצים לנשים. זה ספורט שהוא פחות מוכר באופן כללי, אז בקרב הנשים גם. ככל שהוא מתפרסם יותר מצטרפים יותר גברים, אבל גם נשים. אני חושבת שכמו כל אמנויות הלחימה – כמו שאתה רואה פחות נשים ב-MMA, באיגרוף תאילנדי, ככה גם בזה”.

הנצחון בקרב האחרון מקדם אותך לתחרות בינלאומית?
“זה מעלה לי את הרייטינג, וכעקרון – נראה. בינתיים אני לא קיבלתי שום זימון לתחרות נוספת, אבל הכל פתוח”.

יש כבר ספונסרים בארץ?
“לצערנו לא, הכל מהכיס שלנו. אבל אנחנו משתדלים למצוא משהו”.

28 בפברואר, 2015 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

אמנות נגד טייפונים // סמול טוק

גל ויניקוב רודפת אחרי טייפונים בפיליפינים, ומטפלת בילדים שנפגעו מהם באמצעות אמנות

איפה את?
“אני נמצאת בגיוואן (Guiuan) במחוז מזרח סמר באי סמר אשר בפיליפינים. מדובר באחד המחוזות העניים יותר, אם לא העני ביותר, במדינה. בנובמבר 2013 פגע הטייפון ‘יולנדה’ בפיליפינים עם רוחות במהירות 235 קמ”ש וגלים של עד 4 מטרים, וגיוואן היתה הנקודה הראשונה שנפגעה, כשאזורים שלמים נמחקו לחלוטין, כיוון שרוב התושבים גרים בבתים העשויים מדיקטים ופחונים. אני נמצאת פה מטעם ‘נתן – קואליציית ארגוני הסיוע הישראלים’ (שפעילותו מאורגנת ומרוכזת על ידי ארגון ‘ברית עולם‘), שלאחר יולנדה שלח משלחות סיוע פסיכו-סוציאליות להתמודדות עם פוסט טראומה. בהמשך הוא התמקד בפרוייקט שבו אני עובדת – מרכז קהילתי בברנגיי (שכונה) פגנמיטן, אחד העניים ביותר, שבו נפגעה כמות גדולה של אנשים. המרכז הקהילתי מתמקד בעבודה בתחומי האומנות השונים עם ילדים בכל הגילאים, ומרכז פעילות יומיומית אשר מספקת תעסוקה לילדי הכפר, פיתוח מיומנויות ויכולות, ומרחב בטוח לבלות בו את שעות אחר הצהריים”.

באילו קשיים נתקלת?
“הקשיים הם רבים – החל מביורוקרטיה מול גופי העירייה השונים וכלה בפנייה לאוכלוסייה בתחום שאינו מוכר להם – אומנות כאמצעי מרגיע ומהנה, ולא רק דרך להעסקת ילדים. בהתחלה היה קשה לרתום את המבוגרים לעניין. קושי נוסף הוא העבודה עם קבלני הבניין המקומיים, ובכלל כל מוסר העבודה הפיליפיני, עמידה בזמנים וכאלה. כמו בכל עבודה עם ילדים, לוקח זמן לשכנע אותם להיפתח ולשתף פעולה, אבל את המחסום הזה עברנו מזמן ועכשיו הברנגיי הוא כמו המשפחה שלי, קהילה של ממש”.

לאן את ממשיכה משם?
“הייתי פה בחודשים יוני-יולי-אוגוסט ביחד עם עדי ארגוב, ציירת ומורה לאומנות, ובחודש אוקטובר חזרתי בגפי על מנת להשלים את המשימה – סיום המבנה והעשרת תכני המרכז. בתחילת דצמבר הגיע אלינו טייפון רובי וכל המשימה שלי תפסה כיוון חדש לגמרי, שעליו אפשר לקרוא בפוסטים שלי בפייסבוק. כרגע לגיוואן שלום ואנחנו לקראת יציאה להערכת מצב באזורים הפגועים אשר נכון להיום הינם מנותקים לחלוטין, הן מתקשורת והן מדרכי הגעה”.

למה את עושה את זה?
“מאז ומתמיד חלמתי על זה. כשהייתי קטנה ראיתי בערוץ הילדים ילד שמחלק אורז בסומליה והיה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות. גם במהלך התואר שלי, ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה, הבנתי שעבודה הומניטרית היא התחום שאליו אני שייכת. יש כל כך הרבה עבודה בעולם, כל כך הרבה אנשים שצריכים עזרה, לרוב לא מאוד מורכבת, וזה נראה לי פשוט טריוויאלי ללכת לעשות את העבודה הזו. לא מרגישה גיבורה גדולה, אני באמת ובתמים אוהבת את מה שאני עושה”.

אחרי הקיפול: “יומני הטייפון” של ויניקוב.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 2.1.2015]]]

להמשך קריאה

27 בפברואר, 2015 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

עיריית תל אביב מציבה מכשול לאופניים, נוזפת בהולכי רגל שהולכים בנתיבי אופניים

עיריית תל אביב מעודדת רכיבה על אופניים – היא אפילו סימנה על כל מיני מדרכות וכבישים לא-רציפים ומלאי מכשולים אייקונים של אופניים, שזה כמעט כמו לסלול שבילי אופניים אמיתיים!

ומי האויב של האופניים?

כמובן, הולכי הרגל. ולא האנשים שהעירייה שלחה לשים פלטפורמה שתחסום שביל אופניים שלם, ולצבוע אותה בשחור כדי שלא תבלוט ותכער את השביל היפה!

עוד על איך עיריית תל אביב מעודדת רכיבה על אופניים:
• מסלול המכשולים של רוכבי האופניים
• מודעה לקידום שבילי אופניים על תחנת אוטובוס שחוסמת שביל אופניים
• מכוניות בשירות עיריית תל אביב חוסמות שבילי אופניים
• מדרכות תל אביב הן מגרש החניה של העירייה
• חנית עם רכב עירייה על שביל האופניים? עזוב קנס, קבל “הבהרה”

26 בפברואר, 2015 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

אריה דרעי לא יגיש מועמדות של ח”כית מש”ס לתואר יקירת העיר תל אביב

“על מה אנו נלחמים?”, כתב ראש ש”ס אריה דרעי בטוויטר. “העיר ת”א בחרה 14 נשים ליקירות העיר, שזה יפה מאוד. אך בכל ת”א-יפו לא נמצאה אישה מזרחית אחת שראויה לתואר יקירת העיר תל אביב?”

ובכן.

דרעי כתב באותו נושא בפייסבוק:

שואלים אותי תמיד על מה אנחנו נלחמים, הנה אחת הסיבות. העיר תל אביב בחרה 14 נשים לתואר יקירות העיר, שזה יפה מאוד, אבל, בכל תל אביב יפו, העיר השנייה בגודלה במדינת ישראל, לא נמצאה אישה מזרחית אחת שתהיה ראויה לתואר ׳יקירת העיר תל אביב׳. ואם לא די בכך, שימו לב לתגובתו של יו״ר הועדה נתן וולך: ״השיקולים היו מועמדות ראויות – אין מועמדות שהיו מתאימות״.
ככה זה כשיש ציבור ענק במדינת ישראל שהוא שקוף. לא קיים.
אין מועמדות מתאימות. אין מועמדות ראויות. זה מקומם, זה מכעיס, זה מרתיח את הדם.

ואז ערך, להבהרה:

ואם לא די בכך, שימו לב לתגובתו של יו״ר הועדה נתן וולך: ״השיקולים היו מועמדות ראויות – אין מועמדות שהיו מתאימות ובכלל יש גם ערבייה אחת שנבחרה״.
ככה זה כשיש ציבור ענק במדינת ישראל שהוא שקוף. לא קיים. אין מועמדות מתאימות. אין מועמדות ראויות. ערבים ומזרחיים זה אותו דבר בשבילו, זה מקומם, זה מכעיס, זה מרתיח את הדם.

ושוב:

ואם לא די בכך, שימו לב לתגובתו של יו״ר הועדה נתן וולך: ״השיקולים היו מועמדות ראויות – אין מועמדות שהיו מתאימות ובכלל יש גם ערבייה אחת שנבחרה״.
ככה זה כשיש ציבור ענק במדינת ישראל שהוא שקוף. לא קיים. אין מועמדות מתאימות. אין מועמדות ראויות. ערבים ומזרחיים וכל מי ששונה ממנו,
זה אותו דבר בשבילו- זה מקומם, זה מכעיס, זה מרתיח את הדם.

26 בפברואר, 2015 | בנושאים: 404, פוליטיקה | להגיב זה מגניב

נתניהו מסתיר בפייסבוק את בעיית הגרעין האיראני

במה שנראה כמו פארודיה עצמית, דף הפייסבוק של ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיב לדוח מבקר המדינה על בעיית הדיור ב”היי, תראו, ברווז גרעיני!”:

שש דקות אחר כך ערכו אנשי הניומדיה של נתניהו את הסטטוס – כדי להסיר ממנו את הלוכסן שהשתרבב לסוף הטקסט. כי זו הבעיה עם הטקסט. 1:34 שעות אחרי הפרסום הראשון נערך הטקסט בשנית, והפעם הוסרה ממנו ההתחייבות לפעול נגד איראן, מה שצריך להעלות חשש בקרב כל ישראלי שיש לו בעיית דיור איראנית.

26 בפברואר, 2015 | בנושאים: פוליטיקה | להגיב זה מגניב

תאכלו קרוב // סמול טוק

אורי מאיר צ’יזיק רוצה שנתקרב למזון שלנו כדי שנפסיק לפגוע בסביבה, בבריאות ובקהילה

מה אתה עושה?
“אני עוסק במרחק בין אדם לאוכל שלו. אנחנו בעצם מאז המהפכה החקלאית התחלנו בתהליך של התרחקות מהאוכל שלנו, ממצב שבו אנחנו יודעים בדיוק מאיפה מגיע האוכל שלנו עד למצב שבו אין לנו מושג מאיפה מגיע האוכל שלנו. וככל שאנחנו מתרחקים מהאוכל שלנו אנחנו מעמידים בסכנה גם את הבריאות שלנו, גם את הסביבה שלנו וגם את הקהילה שלנו. אני עוסק בלקרב בין אנשים לאוכל שלהם, ויש כל מיני דרכים לעשות את זה”.

למה ההתרחקות מהאוכל פוגעת?
“ככל שאנחנו פחות יודעים מאיפה הוא הגיע ומה הוא עבר בדרך, אנחנו קונים אוכל שתהליכי הייצור שלו פגעו באנשים במקומות אחרים, בסביבה במקומות אחרים, השתמשו בהם בחומרים שלא היינו משתמשים בהם; בעוד שכשאתה קונה אוכל קרוב אליך ויודע מאיפה הוא הגיע ומה הוא עבר בדרך, סביר להניח שאתה גם תומך בקהילה, אוכל מקומי ותומך בסביבה שלנו, וכמובן שאתה אוכל אוכל יותר מזין, פחות מעובד, אתה תומך גם בבריאות”.

איך אתה מלמד אנשים להתקרב לאוכל שלהם?
“אני מלמד אנשים לבשל, שואל אותם מאיפה הם קנו את האוכל שלהם ועוסק איתם בשאלה הזאת, מקדם ככה כלכלה מקומית ואוכל מקומי; אני מתעסק במסורות מקומיות של תזונה, החל ממסורות בישול ועד ליקוט צמחי בר למאכל, ואני גם מלמד את ההיסטוריה והאבולוציה של התזונה, שנדע למה אנחנו אוכלים את המזונות שאנו אוכלים”.

העיסוק באוכל בצורה הזאת נשמע כמו תחביב של אנשים שיש להם זמן וכסף – ללקט, לדאוג לקנות מקומי, לבשל. זה לא תמיד נגיש.
“נכון, אבל אני דווקא עוסק בזה מהמקום שבו אני רוצה להפוך את זה לנגיש. כשאני מדבר על כלכלה מקומית ואוכל מקומי, מבחינתי הכוונה היא לקדם את העסקים המקומיים, לשכנע יותר אנשים לקנות אצל בעלי מלאכה, מבחינתי זה מחזק את הקהילה שלנו. אני לא יכול להגיד לבנאדם שמרוויח שכר מינימום שילך לקנות את הבשר אצל הקצב, כי בסופר זה יותר זול. אבל בנאדם שנמצא במעמד קצת יותר גבוה, אני כן יכול להגיד את זה, ואם הוא יעשה את זה, זה ישפיע גם על מצבו הכלכלי של האדם שמקבל שכר מינימום. מבחינתי, חלק מהעניין הוא קידום קהילתי. כששואלים אותי במה אני מתעסק אני אומר שאני מתעסק בבריאות קהילתית, כי ככל שהקהילה שלנו תהיה יותר חזקה, היכולת שלנו לצרוך אוכל מקומי ולקדם את הכלכלה המקומית, תהיה יותר גבוהה. מבחינתי זה חלק מהעיסוק – האוכל הוא רק כלי או אמצעי שהוא מאוד מאוד זמין”.

“השאלות שאני שואל הן גם מאיפה אתה קונה את הארון שלך הביתה, ואיך אתה מקיים בעצם קהילה, גם בריאה, גם חזקה וגם תשמור על הסביבה. את זה אפשר לעשות על ידי פרוייקטים. מסלול הלימודים שלי, ‘הנהגת הבריאות‘, ששמו שאול ספרותית מהרפואה העתיקה, לא מ’להנהיג’ אלא מ’התנהגות’. זה מסלול להכשרת מנחים לאורח חיים בריא ותזונה בקהילה. הסטודנטים בשנה השילישית מפתחים פרוייקטים קהילתיים שעוסקים בבריאות קהילתית. לאו דווקא חייבים לעסוק דווקא באוכל. הם יכולים לעשות בתנועה, בכלכלה, כל מה שמחזק את הקהילה”.

איך הגעת לעיסוק הזה?
“שאלה טובה, אני לא בטוח שאני יודע. תמיד אהבתי אוכל ולאכול, ובאיזשהו שלב בארה”ב נתקלתי בספר על ההיסטוריה של התזונה, קראתי אותו מתחילתו ועד סופו, ספר מאוד גדול, ומאז לא הצלחתי להפסיק, והבנתי שהתזונה היא מנוע מאוד מאוד גדול, גם לתחזוקה ולבריאות של הגוף שלנו, גםן לקהילה, לחקלאות – הכל הכל קשור בחיים שלנו פה. ומאז אני חוקר ולומד את ההיסטוריה של התזונה ושל הרפואה. בעצם אני ד”ר להיסטוריה של התזונה והרפואה”.

התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 20.2.2015

26 בפברואר, 2015 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

תפקיד האישה (אינטרטקסטואליות)

מיכאל בוטיר כותב,

גועל נפש מה שמלמדים בנות חרדיות בסמינר בי-ם.
מצד שני, לפחות לא דורשים מהן להיות רזות, יפות וקצת חשופות כדי למכור מוצרים כמו בבאנרים ה”חילוניים” שבצדדים

25 בפברואר, 2015 | בנושאים: אינטרטקסטואליות, מוֹדעוּת – החומה הצינית | להגיב זה מגניב

ריקי ג’רבייס והטינאייג’רים של אולפני צ’אנלפליפ // ראיון עם קלייר טברנייה

“כל אמן”, אומר ריקי ג’רבייס, “יגיד לכם שהוא רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את העבודה שלו, עם כמה שפחות הפרעה לאותה עבודה. ליצור, לקבל זכויות עריכה סופית, ולהיות הגוף המשדר זו החוויה האמנותית האולטימטיבית. זו הסיבה שחברתי ליוטיוב כדי ליצור תוכניות מקוריות. ובגלל כל הכסף שהם נתנו לי, כמובן”. ג’רבייס, יוצר “המשרד” ו”ניצבים”, אמר את הדברים עם חשיפת השת”פ שלו עם יוטיוב, שמימנה לו הפקת תוכניות מקור במיוחד עבור פלטפורמת הסרטונים שלה, בשיתוף חברת ChannelFlip. מנהלת החברה, קלייר טברנייה, אמרה בראיון ל”פירמה”: “אנחנו היינו מרוצים מהתוצאות והוא היה מרוצה מהתוצאות. הוא למד את הכוח של שליטה מלאה, כי אפילו לריקי ג’רבייס אין שליטה מלאה על מה שהוא עושה בטלוויזיה. יש הרבה אנשים שמסתכלים על זה ומחליטים, זה צריך לזוז, השורה הזאת צריכה להשתנות וכו’, בעוד שכשהוא עשה את סרטוני היוטיוב, היתה לו שליטה יצירתית מלאה, ואני יודעת שהוא מאוד מאוד נהנה מזה”.

רוב הטאלנטים שעובדים עם צ’אנלפליפ מפורסמים הרבה פחות מג’רבייס, במיוחד בקרב הקהל הרחב. אבל הם מפורסמים מאוד בקרב בני נוער, בני העשרה, שיש מפרסמים שהיו מוכנים למכור את הילדים שלהם כדי למצוא את הדרך ללבם ולכיסם. צ’אנלפליפ היא “סטודיו מקוון”, להגדרת טברנייה, ופעילותה מתחלקת לכמה חלקים: “יש לנו רשת ערוצי יוטיוב, שיש בה מספר יוצרי יוטיוב; סוכנות כשרונות מקוונת, שמייצגת כמה מהיוטיוברים מחוץ ליוטיוב; ואנחנו מספקים פתרונות תוכן ממותג למותגים וסוכנויות פרסום”. ברשת של צ’אנלפליפ יש כמאה יוטיוברים, לפי טברנייה, “אבל אנחנו עובדים עם עוד הרבה שלא נמצאים ברשת שלנו, שאנחנו חותמים איתם על חוזה אד-הוק אם יש קמפיין שאנחנו חושבים שיעניין אותם”. בסרטון קידום עצמי ממאי השנה דיווחה החברה על יותר מ-200 ערוצי יוטיוב עם 22 מיליון מנויים וכ-100 מיליון צפיות בחודש, אולם טברנייה אומרת לנו כי “צפיות הן לא מדד טוב להצלחה של האנשים האלה. המנויים הם בטח מדד טוב יותר”.

ליבת העיסוק של צ’אנלפליפ היא תוכן שיווקי. טברנייה: “הביזנס העיקרי שלנו הוא להיות הגורם המתווך בין מותגים, שרוצים להשקיע בתוכן מקוון, לבין יוצרים מקוונים. את רוב התוכן שאנחנו מאפשרים אנחנו לא מפיקים בעצמנו, אלא מתווכים בין המותג לסוכנות וליוצרים עצמם”.

כשאת אומרת מותגים את מתכוונות לחברות שמממנות את התוכן?
“לפעמים הן מממנות, לפעמים הן קונות פרסום סביב זה, אבל לרוב אנחנו מספקים פתרונות משולבים. אנחנו עובדים עם היוצרים שיעלו עם רעיונות לתוכן שישלבו את המותג לתוך הסרטון”.

אז את לא עוזרת לתוכן למצוא חסות, את רוצה שהתוכן יכיל את החסות בתוכו. אם אני יוצר סדרת רשת, נמצא דרך להכניס את קוקה קולה לתוכה.
“כן, זה הסיפור באופן כללי. האנשים שאנחנו עובדים איתם נוטים להיות מה שאנחנו קוראים ‘משפיעני יוטיוב’. זה לא שיש להם סדרת רשת, הם בלוגרים, הם עושים סרטונים שבהם הם מדברים על חייהם ויש להם קשר ישר מאוד עם הקהל שלהם, זה שונה מלהיות שחקן בסדרת רשת. זה יותר דיאלוג, יש להם סרטונים שבהם הם מספרים על החיים שלהם, חיי האהבה שלהם, הבריאות שלהם, כל דבר. זה יוצר מערכת יחסים מאוד מסויימת עם הצופים שלהם, שהופכת את שילוב המותגים למאוד מעניין”.

ואז אתם מבקשים מהם לכלול מותג בתוכנית שלהם.
“כן, אבל בדרך שמתאימה לתוכנית. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות זה להרוס את הקהל שלהם, לאכזב אותו. יש לנו צוות הפקת קריאייטיב שעובד עם יוצרי יוטיוב כדי למצוא דרכים מעניינות שבהן מוצרים ספציפיים יוכלו להיות משולבים לתוך התוכן שלהם”.

14 וידאו-בלוגרים גויסו לקמפיין של צ’אנלפליפ לקורנפלקס “קרייב”, חטיף ממולא שוקולד כמו “כריות” של תלמה. היצרנית קלוג’ז רצתה לשנות את המיתוג שלו מקורנפלקס לילדים לקורנפלקס לבני עשרה. החדרת פרסום סמוי לקרייב בסיטקום היא משימה פשוטה כמו לדחוף את קופסת הקרייב בין שאר הקורנפלקסים במדף של סיינפלד ולדאוג שהוא יוריד אותה במהלך אחד הדיאלוגים במטבח. אבל איך מחדירים תוכן שיווקי לווידאו-בלוג אישי? כל אחד מהמשתתפים קיבל מקרייב משימות מותאמות אישית, ובהן כתיבת שיר שמכיל מילים שקשורות לקרייב ונסיון לתפוס קרייב אחרי לבישת תחפושת של טי-רקס. ואיך היוצרים מסבירים את הפרסומת לצופיהם? כמו שאומר אחד מהם, שמככב בסרטון הקייס-סטאדי של צ’אנלפליפ: “אתם יודעים שהחיים שלי פחות או יותר סובבים סביב דגני בוקר גם ככה”. אה, כן, ויש את העניין של הכסף, שעוזר להחליק את העובדה שהאנשים האלו מבצעים את המקבילה הדיגיטלית של שרבוט סלוגנים של מוצרי צריכה ביומנם האישי. בהרצאתה צחקה טברנייה כשאמרה על קרייב ש”זה בעצם נוטלה עטוף בקורנפלקס, אז אתם יכולים להבין איך זה יכול למשוך בני עשרה”. טברנייה, אולי בלי משים, יצרה הקבלה חתרנית בין הממתק המוסווה כארוחת בוקר בריאה לבין הפרסומת המוסווית כתוכן לגיטימי של וידאו-בלוגר צעיר.

https://www.youtube.com/watch?v=qws5eVsoN_w

צ’אנלפליפ יכולה לסייע לשותף קטן להרוויח 90% יותר ממודעות על תכני הווידאו שלו ולהגיע לסדרי גודל של כ-25 אלף פאונד, ולשותף גדול להגדיל את הרווחים ב-50% לסדר גודל של כ-175 אלף פאונד, כך על פי גרף מקמץ במידע שהציגה טברנייה בהרצאתה על הזדמנויות יצירתיות ועסקיות של יוצרי רשת, שאותה נשאה בכנס “יוצרים ברשת” של איגוד המפיקים שהתקיים באוקטובר. אבל ליוצרי סרטונים לא כדאי למהר ולוותר על הדיי ג’וב שלהם, אם יש כזה. “האם רשת יכולה לעזור לכם להגדיל את הקהל של כוכבי יוטיוב? התשובה היא: כןןןןןןן, בערךךךךךך, אני מאוד נזהרת פה”, מתחה טברנייה את מילותיה בפקפוק לקול צחוקו של הקהל. “התשובה היא שאם הגעתם למסה קריטית – בהחלט, אבל אם אתם זעירים – לא, ואם אתם מאוד גדולים – כנראה שגם לא”.

סוכנות הטאלנטים של צ’אנלפליפ עובדת כמו דומותיה מחוץ לרשת – “אנחנו מסתכלים על הילדים האלה, שהם מאוד מאוד מוכשרים ונורא מפורסמים ביוטיוב, ועובדים איתם כדי לראות אם יש דברים שהם יכולים שהם יכולים לעשות מחוץ ליוטיוב – חוזה לספר, או תוכנית רדיו, או טישרטים, או ספלים, יש הרבה אפשרויות, חלקן נוגעות למוצרים, חלקן הזדמנויות להופיע בתוכניות אירוח. יש לנו רק שישה סוכנים, כי אנחנו בוחרים רק את מי שאנחנו חושבים שיש להם פוטנציאל אמיתי מחוץ ליוטיוב”. ההצלחות הגדולות בתחום הזה – וידאו בלוגרים שצ’אנלפליפ חיברה לתוכניות רדיו, ספרים, מוצרים והופעות – לא גדולות מספיק כדי שיהיו מוכרות בישראל, ואפילו לא לכלל הציבור בבריטניה – “הם עצומים, כוכבי היוטיוב הללו, אבל בדמוגרפיה מאוד מאוד ספציפית, שהיא בני עשרה צעירים. לקחנו שני מכוכבי היוטיוב הבריטיים שלנו לאמריקה, לפסטיבל, ובני עשרה עמדו בתור תשע שעות להצטלם איתם. הם הגיעו בתשע בבוקר ונשארו עד שש בערב בשביל הזדמנות צילום של 30 שניות. זה כמה הילדים האלה מצליחים. אבל הם לא מופיעים בהרבה מהתקשורת המיינסטרימית, כי הם מפורסמים רק בקרב טינאייג’רים”.

איך האולפנים הגדולים מזהים את התופעה הזאת ומגייסים אותם?
“הם לא באמת עושים את זה. הם לא עושים את זה טוב. היו הרבה נסיונות להשתמש בכוכבים הללו בטלוויזיה וברדיו ובמדיומים אחרים, וזה נכשל תכופות, כי לא הצליחו לתרגם את זה. היו כמה יוצאי דופן, ואחד מהם הוא ספרים. אם תסתכל על טבלאות אמזון תראה הרבה ספרים של יוטיוברים. המעריצים שלהם יקנו ספרים שנכתבו על ידיהם או בשיתוף איתם. זה תחום אחד שעבד ממש ממש טוב. אבל טלוויזיה לא כל כך, עד כה”.

זה כי למעריצים שלהם לא אכפת מטלוויזיה, והם צורכים את רוב הבידור שלהם ברשת?
“לא – הרבה מהמעריצים הללו רואים הרבה טלוויזיה. זה נובע מכמה סיבות: אחת היא שפעמים רבות, אולפני הטלוויזיה משתמשים ביוטיוברים כמו בטאלנטים, למרות שמדובר בסוג שונה של אנשים. אלה אנשים שיעשו סרטוני וידאו בחדר השינה שלהם מדי יום, ואז ישבו ויערכו את זה במשך חמש שעות. הם לא הטיפוסים המוחצנים שמצליחים בטלוויזיה. לעתים קרובות הם די ביישנים ורגילים שיש להם שליטה על הכל. ואז בטלוויזיה אנחנו אומרים להם מה לעשות, מה ללבוש, איזה איפור לשים, ואת זה הם לא עושים טוב. הרבה מהכשלונות סבבו סביב הסוגיה הזאת. זה נכון גם למוזיקאי יוטיוב, שלייבלים גדולים רוצים להעלות אותם על הבמה להופעה חיה, אבל הילדים האלה לא עשו הופעה חיה לפני כן, הם רגילים לעשות את זה מחדר השינה ולבלות שעות בעריכה ושפצור, והם לא יודעים מה לעשות על במה. זה לא אומר שזה לא יכול לקרות, אבל אי אפשר פשוט לשים אותם בטלוויזיה או על במה. צריך חשיבה מדוקדקת לגבי התוכן”.

“אני משוכנעת שהם יחיו בדו-קיום”, היא מסכימה לנסות ולחזות את עתיד הטלוויזיה והאינטרוויזיה. “אני חושבת שיהיו יותר ויותר גשרים בין הטלוויזיה ליוטיוב, אתה תראה כוכבי יוטיוב הולכים לטלוויזיה וכוכבי טלוויזיה הולכים ליוטיוב, אבל הם יישארו במסלול מקביל, כמו שתעשיית משחקי הווידאו מתקיימת במקביל לטלוויזיה ולסרטים, עם גשרים בין השניים”. אולם הגשרים הללו לא יאפשרו לצ’אנלפליפ לבנות את הביזנס שלה על כוכבים בסדר הגודל של ג’רבייס, שמישהו אחר גידל בשבילה. טברנייה אמרה באפריל בראיון לאינדיפנדנט הבריטי כי כוכבי הטלוויזיה שעבדו עם החברה שלה נהנו מהחופש, “אם כי הם לא תמיד אהבו את הצ’קים שהגיעו עם זה”. לנו היא אמרה: “השאלה היא אם הוא יוכל להמשיך עם זה, אם פיננסית זה בר קיימא הטווח הארוך, והתשובה היא, אם אתה ריקי ג’רבייס, אתה ככל הנראה עושה יותר כסף בטלוויזיה”.

התפרסם בגליון 2.2015 של מוסף פירמה של גלובס

25 בפברואר, 2015 | בנושאים: 404, כתבות מ"גלובס", פירמה | להגיב זה מגניב

מחירי הדירות מנצחים את איראן, עמית סגל בכל מקום וסיפור אהבה עם סוף אכזבה // רבע לדיגיטל

האזינו לתוכנית >>

@עמית סגל

סוגר יממה בלי דיווח לטלויזיה, אייטם ברדיו או פוש באינטרנט. תודה לשלג, תודה דנינו, חן חן אלעד זוהר

— עמית סגל (@amit_segal) February 19, 2015

את עמית סגל, הכתב הפוליטי של ערוץ 2 ומגיש בערוץ הכנסת, אפשר למצוא בטוויטר ובפייסבוק יותר מאשר במקום העבודה שלו. עם דף פייסבוק פעיל במיוחד וחשבון טוויטר אפילו עוד יותר (למעלה מ-60 אלף עוקבים בכל אחד מהם), סגל מעדכן ומפרשן בשביל הגולש הישראלי כמעט כל דבר שקורה בשדה הפוליטי.

לקראת השתתפותו בכנס DIGIT לעיתונות דיגיטלית, סגל מדבר על השירות שהוא נותן לגולשים ועל ההבדל בין סטטוסים לדיווחים בחדשות. בראיון לעורך התוכנית איתמר חדד הוא אומר: “כל דבר שיכול לעשות יותר אפקט בטלוויזיה הולך לשם. כל דבר קטן מדי לטלוויזיה או גדול מדי לטלוויזיה הולך לטוויטר”, בתוכנית הוא מתייחס לקשר שלו עם הגולשים ומותח ביקורת על קולגות שמתפרעים ברשת.

מחפשים אג’נדה

החיפושים שלנו בגוגל לא יכולים לנבא לאיזו מפלגה נצביע, אבל נותנים אינדיקציה לגבי סדר היום שמעניין את הגולשים לקראת הבחירות. בתוכנית מדבר ראש צוות גוגל טרנדס, נמרוד תמיר, שמנתח את החיפושים שלנו זו מערכת הבחירות השלישית ומשתף תובנות משם.

אהבה מפוברקת

הגולשת איילת ארגוב כתבה בפייסבוק על קשיי מציאת בן זוג, וסיפרה איך בדייט קצר הכירה איש בשם גילי, התאהבה בו וגילתה שהוא חולה סופני. הסטטוס שלה זכה למאות שיתופים ורבבות לייקים. חגית גינזבורג כתבה על כך בטורה האישי במעריב, תחת הכותרת “לחלוחית, קיבינימט”, וכותרת המשנה “אחרי מאות אלפי סטטוסים מצייצים שכבר הקהו את הרגש והעלו את הסף של האכפתיות שלנו, אם כל הסיפורים הגיעה לפייסבוק ושברה את האינטרנט”.

בסמוך לפרסום חשף היחצן אלירן מלכי שאיילת וגילי הם פרופילים בדויים, שהוא הקים לצורך מחקר על ויראליות, והחליט לשרוף עם קמפיין לקידום מודעות לאותה מחלה. “בקמפיין העולמי למחלה ה-ALS, אנשים שפכו על עצמם דלי עם קרח והציבו את האתגר בפני עוד 3 מכרים. בקמפיין הישראלי (שנעשה כולו בהתנדבות מלאה) אנשים בחרו לקרוא טקסט של 1,000 מילה בערך, להכיר את המחלה ולתייג אנשים נוספים”, כתב מלכי בפייסבוק. דיון על המהלך אפשר לקרוא כאן.

גינזבורג אמרה לי בתגובה לחשיפה: “אני יכולה רק להודות לאלירן על הלקח לעתיד: אם זה פוסט בפייסבוק שמצליח לחדור את שכבת הציניות ולהזיז אצלי משהו מבפנים, זה חייב להיות מפוברק”.

ולנטיין שמח.

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

24 בפברואר, 2015 | בנושאים: רבע לדיגיטל | תגובה אחת

לדף הבא →