קרקס ללימוד יהדות // סמול טוק
סתיו מישר רוצה לתת לילדים שלכם חינוך יהודי טוב, אז היא עושה להם קרקס
מה הקשר בין קרקס לחינוך?
“קרקס כאמצעי לחינוך לכישורי חיים וכישורים חברתיים ומוטוריים זה משהו שקיים כבר שנים. יש בכל העולם ארגונים של קרקס חברתי שמלמדים ילדים ג’אג’לינג, אקרובטיקה, ליצנות וכל מיני דברים כאלה כאמצעי לרכישה של קואורדינציה, של כישורי עבודת צוות, תקשורת וכישורים מוטוריים. הדברים האלה עוזרים לילדים גם נורמטיביים וגם עם קשיים וצרכים מיוחדים לרכוש מיומנויות. חינוך יהודי וקרקס, ככל שידוע לי, אני הראשונה שחשבה לחבר בין השניים, ככה שאני יוצרת את זה די ממוחי הקודח בעודי מתקדמת”.
מה ייחודי בקישור שאת עושה בין קרקס לבין חינוך יהודי?
“אני לא זוכרת מי אמר את זה, אבל פסיכולוג כזה או אחר מצא שילדים לומדים כ-20% ממה שהם שומעים, 30% ממה שהם רואים ואני חושבת 80% ממה שהם עושים. כך שישנו הוכחות בשטח שיש יותר תועלת בלימוד שהוא אקטיבי ושיתופי מאשר משהו שהוא פרונטלי ממקום של להרצות. 
יש המון בתי ספר ואפיקים שמשתמשים במוזיקה, במחול, בתאטרון בשביל ללמד. אני פשוט הבאתי את הקרקס כי זה מה שאני עושה, וזו התשוקה שלי והמגנט סביבו סובבים חיי בשנים האחרונות. אני עובדת בחינוך יהודי כבר שנים, אז כשהתחלתי לעסוק בקרקס זה פשוט נראה טבעי להתחיל להביא את מה שאני אוהבת ונותן לי ניצוץ בעיניים לכיתה, בתקווה לתת את הניצוץ הזה גם לילדים שלי. התחלתי לחשוב איך אפשר להשיק בין שני התחומים האלה והצלחתי למצוא כל מיני שיעורים יעודיים, ערכים ונושאים שאפשר להביא אליהם את הקרקס, בין אם זה אקרובטיקה, ג’אגלינג או כל מיני דברים קטנים. אני קוראת לזה Dreamcoat Experience, מחווה למחזמר ‘יוסף וכתונת הפסים המשגעת’, מתוך איזושהי גישה ליהדות שהיא צבעונית ורב-תחומית כמו הכתונת”.
את חיה ופועלת בניו יורק. איך את מלמדת שם?
“כשחיים במציאות הישראלית של סכנה ופיגועים ומלחמות וכל זה, מאוד קל להרגיש קרובים אחד לשני. אבל פה, בשביל הילדים שאני מלמדת אותם, ארץ ישראל זה משהו נורא רחוק ובלתי נתפס. יהדות זה משהו שהם עושים פעם-פעמיים בשבוע, הולכים לבית כנסת, ולא ממש משהו שהם מרגישים שהוא חלק מהאישיות ומהחיים שלהם. המשפט ‘כל בני ישראל ערבים זה לזה’ הוא משהו שלא קל להעביר וללמד אותו. מצאתי שאקרובטיקה ופרטנר-אקרו, כלומר שותפות אקרובטים בין אנשים, זה משהו שמעביר בצורה נורא ברורה מה זה אומר להיות ערב אחד לשני. ברגע שאתה על הגב ומרים משקל של מישהו בידיים או ברגליים, אתה מרגיש אחריות וערבות. אם תפיל אותו חס וחלילה על הראש זה לא יהיה נעים, ובטח ובטח אם תפיל אותו על עצמך. אחרי פעילות כזאת אפשרי לפתוח דיון איך זה להיות ערב לשלומו של מישהו אחר. הבנאדם האוויר – איך הרגיש עבורך לסמוך על מישהו אחר, לתת לו להיות ערב לך”.
את מגיעה לביקורים בארץ. את מתכוונת להעביר כאן שיעורי קרקס וחינוך יהודי?
“הייתי נורא שמחה לעשות את הפעילויות האלה גם בארץ, אבל מרגיש לי כאילו הדת בארץ היא משהו ששייך לדתיים החרדים, לאורתודוקסים, הם ניכסו את זה לעצמם, וכל מי שמנסה למצוא גישה אחרת ליהדות, יותר פלורליסטית ומודרנית, זה נורא קשה. כשאני התחלתי לעסוק בזה התגובה המיידית של אמא שלי היתה, ‘אוי, אל תתני להם להפוך אותך לאחת מהם’. אם היה לזה קהל בארץ, אם היו מזמינים אותי לעשות תוכנית כזאת במקום שהוא לא דתי, לא משיחי, אלא מקום שמלמד יהדות כמשהו שהוא חברתי ותרבותי, הייתי שמחה. אבל אין לי מושג אפילו איפה לחפש מקום כזה”.
קל לדמיין איך עסקני דת לא יראו בעין יפה אישה בבגדי קרקס צמודים מלמדת יהדות.
“באמת בתחילת דרכי בחינוך היהודי עבדתי אצל חב”ד, אצל אורתודוקסים מודרניים. הייתי כמובן מתלבשת כמו שצריך, שרוולים ארוכים, מכסה את כל הקעקועים כדי לא להעליב אף אחד. בזמנו היה לי שיער כחול, ובית הכנסת שלימדתי בו שנתיים, ומאוד אהבו אותי, הממונה עלי נאלצה לפטר אותי משום שהשיער הכחול לא התאים ואני חושבת שהיא מאוד הופתעה כשחילונית שכמותי אמרה לה, ‘גברת, אני יודעת את החוקים וההלכה, אין שום דבר נגד צביעת שיער, את לא יכולה להביא לי את זה בתור עילה לפיטורים. זה לא נכון’. היא השפילה את הראש ואמרה, ‘אני אומד אוהבת אותך כמו
שאת אבל ההורים אומרים שאת לא מודל יהודי טוב לילדים שלהם'”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 30.1.2015
מכתבים אחרי מותם // מאיפה יש ליאיר לפיד מאגר מידע של ניצולי שואה?
שר האוצר לשעבר יאיר לפיד המציא ז’אנר ספרותי חדש, פוסטהומוס-אוטוביוגרפיה, כשאחרי מות אביו, יוסף “טומי” לפיד, פרסם ביוגרפיה של האב, בשמו של האב ובגוף ראשון. מכתב התעמולה ששלח לפיד מטעם מפלגת “יש עתיד” לניצולי שואה הוא סוג אחר של חוויה לאחר המוות.
“המחויבות שלי לניצולי השואה לא נולדה כשנכנסתי למשרד האוצר, וגם לא כשנכנסתי לחיים הפוליטיים. היא נולדה בפברואר 1945, כשאבא שלי, ילד יהודי בן 13, עמד לבד ברחובות המושלגים של גטו בודפשט ולא היה לו לאן ללכת”, הסביר לפיד את מחויבותו בת ה-70 ל”ניצולות וניצולי שואה יקרים”, שאליהם מיען את המכתב. בהמשכו מנה את הישגי מפלגתו לטובת ניצולי השואה, ופירט מה יעשה לכשיבחר בשנית.
הנמען נתן צים התקשה להתרגש, ולא כי שר האוצר לשעבר לא יודע ללחוץ על בלוטות הרגש, אלא כי הוא מת לפני חמישה חודשים, בספטמבר 2014, עשר שנים, ב-2004, בגיל 80. “יש עתיד ויאיר לפיד שלחו מכתב מרגש לסבא שלי. לא יכולתי להישאר אדיש אז רצתי לספר לו בבית הקברות בו הוא קבור. הוא ממש התהפך בקברו”, כתב בפייסבוק נכדו, עודד אשכנזי.
דובר “יש עתיד”, רועי קונקול, לא מסר תגובה על הסיפור.
לטייל זה קל, נראה אתכם חוזרים בחיים // סמול טוק
ישראלים הם טיילים הרפתקנים, לפעמים עד סיכון חיים. גלעד שדה רוצה ללמד אותנו לשרוד בשטח
למה אני צריך לללמוד הישרדות בשטח?
“קודם כל, בגלל שאנחנו הישראלים, אחרי שאנחנו יוצאים לעולם הגדול אנחנו חושבים שאנחנו כל יכולים, אז כדאי מאוד שנדע איך לצאת מהצרות שאנחנו מבשלים לעצמנו בשטח. בגרף של מטיילים בעולם אנחנו בין ההרפתקנים ביותר. הייתי שם עוד כמה מדינות ביחד איתנו – גרמניה, ארה”ב, פולין וצ’כיה. אלה רוב האנשים שבהם נתקלתי בסיטואציות הכי הזויות בשטח”.
תן לי דוגמה.
“רכס הקווקז, זוג צ’כים לבד בלי מפה באמצע שומקום. במקרה מצאתי אותם שמה כשעשיתי טרק. ירדתי מרכס מאוד מורכב, היה שמה ערפל כבד ותנאים מאוד קשים לניווט. האישה נקעה את הרגל, כמעט סיימו את האוכל שלהם, לא ידעו מה לעשות. היו די קרוב לכפר אבל הם לא ידעו את זה כי לא היתה להם מפה. מה שהכי מצחיק, כשאני ראיתי אותם ממרחק של כמה מאות מטרים למטה, 
הם היו באמצע סקס פרוע לחלוטין – כאילו, אין מחר, יאללה, בוא נשתגע. ניסיתי לעקוף אותם וכשהם ראו אותי הם התחילו לצרוח ולקרוא לי שהם צריכים עזרה. חבשתי את הרגל שלה, לקחנו חלק מהציוד ועזרתי להם לצאת משם”.
מה אתה מלמד בקורס הישרדות?
“זה מתחלק לכמה חלקים. אחד זה עניין של פסיכולוגיה, איך אנחנו מתמודדים עם מצבי חירום, פועלים נכון ולא נותנים לפאניקה להשתלט עלינו. חלק שני זה מיומנויות פרימיטיביות – הדלקת אש בכל מיני דרכים, אם זה רק על ידי חיכוך של עצים, אבני צור, ודרכים מתקדמות כמו שימוש בבטריות ונייר של מסטיק; מציאת מים בשטח – איך למצוא מים באזורים מיוערים ומדבריים בעזרת כל מיני סימנים בשטח, סוג של גששות; בניית מחסה מכל מיני דברים שיש בשטח, מעצים ועד שימוש בזבל של האחד שהוא האוצר של האחר, זה יכול להיות יריעת ניילון, תרמיל, כל מיני דברים כאלה; שיטות לחימום, כמו מיטת גחלים – אתה חופר באדמה, מדליק מדורה, ועל המדורה הזאת אתה שם אבנים ואדמה, הם מתחממים ואתה יכול לישון עליה, והרצפה פולטת חום במקום לקרר אותך”.
יש לך גם בלוג.
“כשחיפשתי מידע בעברית והבנתי שאין הרבה, מלבד כמה ספרים שקשה להשיג אותם, החלטתי שאני כותב בלוג, ‘בשטח של גלעד‘, שאנשים יכולים להגיע אליו בקלות, שהמידע יהיה זמין לכל אחד בחינם. אני גם עושה הרצאות חינמיות. מטיילים לפני טיול גדול יכולים להגיע, לשמוע על כל מיני סיטואציות שהם יכולים להיקלע אליהן, איך להתנהג נכון במדינות עולם שלישי, איך להתארגן על ציוד נכון ובזול בלי להתפתות לדברים שהם לא צריכים. הטופ של זה זה איך לנהל מצב חירום בשטח, מה קורה כשנתקעים באיזושהי צרה, עם מי מדברים, איך מנהלים את הרגשות וכל מה שעובר להם בבטן תוך כדי הסיפור הזה”.
מה הביא אותך לעיסוק הזה?
“כשהייתי ילד ראיתי ירחון של נשיונל ג’יאוגרפיק. די התמכרתי, בעיקר לכתבות של כל מיני אנשים שחצו כל מיני מקומות בעולם ועשו דברים משוגעים, והחלטתי שזה מה שאני אעשה בחיים – טיולים מטורפים בכל מיני מקומות בעולם ולעשות על זה כתבות, להגיע לקצה. וחלק מהעניין של לעשות את הטיולים ואת כל המסעות על הקצה זה לדעת להתמודד עם מצבי חירום. החיבור שלי הוא ברצון לחיות כמה שיותר פראי”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 16.1.2015
לדואר ישראל יש אתר אינטרנט כדי שיהיה איפה להודיע שהתעריפון החדש עדיין לא התפרסם
תיבת דואר מעצבנת. איור: Jon Nagl (cc-by)
דואר ישראל ממשיך להוכיח שהוא עוד לא הגיע לשלהי המאה ה-20, שלא לדבר על תחילת המאה ה-21.
מיטל פלוטניק הגיעה היום לסניף הדואר גאולה בתל אביב כדי לשלוח מוצרים ללקוחות שלה, וגילתה שתעריף החבילות עלה ב-30%. העליה נובעת מעדכון תעריפים (חלקם עולים וחלקים יורדים) כחלק מהרפורמה בדואר, שהוצגה באוקטובר אשתקד ואושרה בנובמבר (פדף). היום בצהריים פורסמה בדה-מרקר ידיעה עם חלק מהמחירים החדשים.
ואיך נערכו באתר דואר ישראל לעדכון, שהיה צפוי מזה ארבעה חודשים, שחלקו פורסם בתקשורת ושהדואר כבר משתמש בו לגבות תשלום על השירותים השונים?
בהודעה שלפיה “החל מיום א’ 12.2015 ישונו תעריפי חברת דואר ישראל. עקב עדכון התעריפים המחירון אינו זמין. מחירון מעודכן יעלה בקרוב לאתר”.
לפי פלוטניק, גם בסניף הדואר לא הציגו לה את התעריפון החדש:
היא [הפקידה בדואר; ע”ק] אמרה שהיא רק יכולה לעשות לפי מה שהמחשב אומר לה. זה היה כל כך הזוי ומוזר שממש הייתי בטוחה שאני אגיע חזרה למחשב ואכנס לאתר הדואר לבדוק את זה ואגלה שהיא טעתה בתום לב (הן באמת נחמדות מאד, הפקידות בסניף הזה).
זה היה בסניף גאולה בת”א אבל אני בטוחה שזה אותו הדבר בכל הסניפים. את המחשב כדי לגבות לא הייתה להם שום בעייה לעדכן, רק את האתר- כלומר, את הלקוחות- קצת פחות דחוף להם.
תגובת דואר ישראל תתפרסם כאן כשתתקבל.
המשטרה מודה שטעתה כשטרטרה אזרח שדיווח בפייסבוק על נפל מרגמה
כשמשטרת ישראל קיבלה בפייסבוק דיווח מפורט על נפל מרגמה מסכן חיים, כולל מפה וקואורדינטות, היא שלחה את המדווח להתקשר למוקד 100, כפי שהיא נוהגת לעשות למרות שהיא מחוייבת לטפל בתלונות שהתקבלו בפייסבוק. רק שלוש וחצי שעות אחרי הדיווח הודיעה המשטרה כי היא מטפלת בנפל.
בועז ערד מדווח בפייסבוק של המשטרה על נפל של מרגמה, 24.1.2015עו”ד פנחס פישלר, מבקר עיקש של המשטרה, התלונן על כך בפני היועץ המשפטי למשטרה, תנ”ץ עו”ד שאול גורדון. זה השיב לו שאף שהטירחה בשיחה למוקד 100 אינה גדולה, התלונה מוצדקת.
המענה שניתן לאזרח היה לקוי.
אמת, ככלל יש לפנות למוקד 100 (ואין מדובר כלל ב’טרטור’ או בבירוקרטיה, בסה”כ שיחה קצרה, מסירת העובדות, שם ומספר טלפון לחזרה במידת הצורך. אגב, גם אני עושה כך כל אימת שאני נתקל בעניין המחייב דיווח).
יחד עם זאת, בדיווח על אירוע מסכן חיים, לא היה צורך להתעקש. הוער והופקו לקחים.
תודה על הפניית תשומת הלב.
[עדכון] ערד הגיב על הפוסט הזה בפייסבוק, בתשובה לגולש שאמר שהוא היה צריך להתקשר 100:
כמה פעמים צריך להסביר לך, שעד שהגורמים המטפלים לא ראו את המפה בעיניהם, האירוע לא טופל כמו שצריך?
אם אתה טוען שהייתי צריך לשלוח להם את התמונה בווצאפ ולא בפייסבוק אז באמת שאין לי מה לומר לך.
כשתמצא אתה נפל מרגמה בלב המדבר, תתקשר 100 ותחכה לניידת, רק ספר איפה אתה בפייסבוק שנדע להביא לך ציוד קמפינג…[…]
אגב, בדקתי את יומן השיחות. הטיפול באירוע (לאחר שפרטים מלאים כבר הועברו בפייסבוק!) דרש 8 שיחות טלפון שונות, באורך כולל של כחצי שעה, בין השעות 09:30 ל14:30. וזה מבלי להחשיב את התכתבות הווצאפ עם קצין ההנדסה. הטרטור הזה פחות או יותר השבית אותי במשך חצי יום עבודה כי לפחות פעם בשעה נאלצתי להפסיק מה שאני עושה ולספר שוב למישהו חדש את אותו הסיפור שסיפרתי לכל הקודמים. כל זה היה נחסך אם מישהו במשטרה היה פשוט מעביר את הדיווח המקורי במלואו הלאה, כולל התמונה.
[…]
אה, וכמעט שכחתי: מהפייסבוק זה עבר למוקד המשטרה, שם האירוע *נסגר* כי הם לא ראו את המפה, טעו בהזנת הנ.צ. וחשבו שזה במצריים. רק למחרת (ולדעתי רק בגלל הרעש התקשורתי) התקשרו אלי לוודא שלא התבלבלתי והייתי במצריים בטעות. אם הייתי מתקשר במקור, היו שוכחים מזה.
לא תאמין מה סבתא שלך מספרת // סמול טוק
נתאי פרץ מתעד סיפורים של אנשי דור השואה והקמת המדינה, וגם שם אין מספיק נשים
איך הגעת לעסוק בתיעוד סיפורים אישיים של ישראלים?
“של דור המדינה, נקרא לזה. אני תסריטאי ודוקומנטריסט בהכשרה שלי. יש לי משיכה להיסטוריה ולסיפורים. עבדתי כמה שנים בפרויקט של המכון למורשת בן גוריון שנקרא ‘והגדת לבנך’, תיעוד ראשוני וחלוצי הנגב. אם אין לך תקציב לאלף פרשים אוסטרלים שרוכבים לשקיעה או צבא ההצלה של קאוקג’י עולה על ההר, זו מגבלה אמנותית מאוד חמורה, שהפכנו אותה איכשהו ליתרון. מה שאתה עושה זה לא בדיוק סרט. הפרדוקס הוא שאם הייתי מגיש את הסרטים שאני עושה עכשיו בבית הספר לקולנוע שבו למדתי, היו מגלגלים אותי מכל המדרגות. כי זה לא נחשב קולנוע, זה נחשב משהו מאוד נחות בתעשיה, ראשים מדברים, למרות שיש במאים שעושים כאלו, כמו ארול מוריס, שהוא לא בדיוק במיינסטרים”.
https://www.youtube.com/watch?v=F6TTdg4pqcQ
מה הגישה שלך?
“מה שאני עושה זה להתרכז בסיפור של האדם מנקודת מבטו, מהנרטיב שלו, כיצד הוא מספר אותו. אני פחות במאי ויותר שליח של האדם לדורות הבאים. אני רואה את עצמי ככלי שבאמצעותו האדם מספר את סיפורו כפי שהוא היה רוצה לספר אותו לדורות הבאים. זה משהו שמאוד משחרר מבחינתי ומאוד מקל על העשיה. סרטים דוקומנטריים בדרך כלל נופלים או בהגדרה של המקום של הבמאי או באיך שהוא מספר את הסיפור. אני משתדל לא להימצא אלא לתת לאדם להיות הבמאי, והתפקיד שלי הוא לעזור לו שהסיפור יהיה קוהרנטי. אני משוחרר מלהמציא נרטיב, אני עומד ליד”.
אתה מתעד הרבה סיפורי שואה וגבורה, נקרא לזה.
“כן. כילד, כתוצר של מערכת החינוך, לא כל כך התחברתי לנושא השואה. כשאומרים לך שבאושוויץ נהרגו כל יום 40 אלף איש, כילד, וגם כמבוגר, לא בטוח שיש לך מה לעשות עם המידע הזה. אבל דווקא מהסיפורים האישיים של אנשים, אפילו אלה שהסיפורים שלהם לא סיפורי שואה הארדקור, אתה פתאום כן מתחיל להתחבר לנושא הזה. יותר קל להבין את השואה מסיפור של אדם אחד, שגם לא היה ממש בשואה אלא רק היה פליט, מאשר מלראות הר אפר במיידאנק, לפחות לי אישית. מה שכן, בזמן האחרון אני מעדיף לעשות על מזרחיים, כי היה סרט אחד על זוג באושוויץ שפשוט הכניס אותי לדכאון שהיה מאוד קשה לצאת ממנו – חומרים קשים מנשוא”.
כמספר שעומד מהצד, יש לך אידיאולוגיה?
“קראתי לעסק ‘סיפורי סבתא‘ כי אני יותר אוהב לתעד סיפורים של נשים מבוגרות, כי הן חסרות בהיסטוריה. כשאתה בא לנשים, הן בדרך כלל באיזושהי מבוכה מעצם הבקשה, בדרך כלל של הילדים שלהן, שיספרו – ‘אני? מה כבר עשיתי?’ – אפילו אישה ששרדה את השואה או פליטוּת אחרת והגיעה למשפחה משגשגת. זה משפט שאני שומע הרבה. חשוב לי להנכיח סיפורים נשיים. זה לא שאני לא מקבל לקוחות גברים, אבל אני באמת רואה בזה משימה מיוחדת”.
התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 23.1.2015
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
