כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל | פולמוס צומטסקי

פוסט של שחר מ”תודעה כוזבת”


לפני כמה שבועות התחוללה בחדר 404 סערה מהסוג שפעם היתה חלק בלתי נפרד מהנוף של הבלוגוספירה העברית, פוסט נכתב בתגובה לפוסט אחר, ואחריו באו נוספים. זה כבר לא קורה כמעט. לפני שאגש לעניין עצמו אני חושב שראוי לחשוב מעט על השינוי הזה, הבלת נמנע, ככל הנראה, ואולי להצטער עליו מעט.

ראשיתו של הפולמוס בקול קורא שפרסם הסופר אלכס אפשטיין ובו קרא לחובבי הספרות העברית להחרים את הדואופול הדורסני של סטימצקי ושל צומת ספרים (להלן צומטסקי) ולבכר קנייה בחנויות העצמאיות הספורות שעוד נותרו. הקול הקורא של אפשטיין זכה, ובצדק, ללא מעט תמיכה והפצה בפייסבוק, אבל גם, ובצדק, לקולות של ביקורת.

אחת המבקרות האלה, רינה ארטשטיין, בחרה לפרסם את הביקורת שלה כפוסט בחדר 404, וכך נולד הפולמוס (בקישור הזה תמצאו את כל הפוסטים שנכללו בו, לרובם לא אתייחס כאן).

הפוסט של ארטשטיין, זה שהפך את הפולמוס לפולמוס כאמור, התחיל מנקודת המוצא המעצבנת והמוצדקת במידות שוות לפיה אין הבדל בין הקריאה של אפשטיין לבין קריאה מקבילה לקנות אך ורק בגדי מעצבים יקרים.

בסופו של הפוסט פנתה ארטשטיין לסופרים וביקשה להתוות כיוון הגיוני יותר למאבקם (ההדגשות שלי).

צאו וראו מה קרה לתעשיית המוזיקה בשנים האחרונות, תהליך שקורה גם בתחום הספרות. כשכל אחד יכול לפרסם בפורמט דיגיטלי ולמכור בחנות מקוונת – פתאום מגלים את הזנב הארוך. פתאום אפשר להחזיק גם ספרים קצת יותר ישנים במלאי, כי המלאי הוא כמה ביטים על שרת, ולא ספר שתופס מקום יקר במחסן. פתאום אפשר להגיע כל אותם צרכנים מבודדים שרוצים משהו איכותי שאינו במיינסטרים. ובאופן מפתיע – הם מוכנים לשלם. כמה הם מוכנים לשלם? דולרים בודדים במקרה הטוב. אבל כשאין את כל מנגנוני השיווק, החנויות, המוכרים, המחסנים וכל גוזרי הקופונים בדרך, מסתבר שזה מספיק.

אז תתאגדו, תחתמו על חוזים יותר מוצלחים, תפתחו הוצאה לאור משלכם, תמכרו באינטרנט. אל תבואו אל הרשת הגדולה, שמטרתה – כמוכם, היא להרוויח ותגידו לה להרוויח פחות. ובוודאי אל תבואו אל הצרכן ותגידו לו שהוא שווה פחות מכם, ולכן הוא צריך לקנות ביוקר מוצר זהה, רק כדי שמישהו אחר ירוויח על גבו.

יש לי כמה בעיות עם ההצעות האלה.

הזנב הארוך חוזר לנשוך

על הזנב הארוך כתבתי כאן כבר כמה פעמים, החל מימיו המוקדמים מאוד של הבלוג “תודעה כוזבת”, ואף על פי כן נדמה לי שיש נקודה אחת שאני נאלץ לחזור אליה פעם אחר פעם. נקודה שיצא לי פעם לשאול גם את כריס אנדרסון עצמו לגביה ולקבל אישור לתפישה שלי. מדובר, אני חושד, בנקודה שניצבת במרכז הפולמוס הנוכחי.

שוק המו”לות הישראלי, אני טוען, כבר גילה מזמן את הזנב הארוך, וזה בדיוק מה שחונק את היוצרים שאמורים (גם הם) להתפרנס ממנו.

כי תיאוריית הזנב הארוך, אני מבקש להזכיר, נולדה כשאנדרסון נתקל בהצלחות הגדולות של כמה מהחנויות המקוונות הראשונות, ובעיקר, חשוב לזכור, ברווחים העצומים שהן גרפו ממכירה של מוצרים שכל אחד מהם בפני עצמו דווקא היה כשלון מסחרי (שירים שהורדו פעמים ספורות במשך חודשים, ספרים שמכרו עותקים בודדים). הזנב הארוך נולד ברגע שמוצרים אכן כבר “לא תפסו מקום יקר במחסן” (או לפחות אפשרו להגלות את המחסן הזה לאיזו שממה עם שכירות אפסית ולהסתמך על הזמנות מקוונות).

נכון, גם אנדרסון התאהב בכמה סיפורי הצלחה שהתרחשו בזכות הזנב הארוך, אבל לא סיפורי ההצלחה האלה הם שהופכים את הזנב הארוך למודל עסקי משתלם עבור נטפליקס או אמזון, עבור צומת ספרים וסטימצקי, וגם, חשוב לא פחות, עבור הוצאות הספרים הישראליות.

הקורא הישראלי חי במציאות של זנב ארוך, הוא צורך את הטלוויזיה והקולנוע שלו בשרותי VOD, בהורדות ובסטרימינג (בין אם באופן חוקי או לא), ככה גם עם מוזיקה. הוא מצפה, באופן טבעי ואולי גם מוצדק, לצרוך את הספרות שלו באופן דומה. אז זה מה שהוא מקבל, בכפוף לכמה אילוצים ומגבלות.

שוק הספרים הדיגיטלי בעברית אינו קיים (עוד אגיע בהמשך לשאלה עד כמה זה יכול לשנות את המצב) והמכירה עדיין מתבססת על מודל מיושן לכאורה של חנויות קטנות ובהן מדפים עמוסי ספרים, על כל הכרוך בכך. הזנב הארוך, במתכונתו הקלאסית, אם כן, לא יכול להגיע לשוק הספרים הישראלי. אבל זה מה שהצרכנים רוצים, וזה הכיוון שאליו צועדת התרבות העולמית, אז מאלתרים על הנושא.

כותרת המשנה של The Long Tail היתה Why the Future of Business is Selling Less of More, וזה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו גם בעולם הספרות הישראלי. גם ההוצאות וגם הרשתות יודעות שהציבור אינו מוכן לשלם “יותר מידי” על פריט תרבות בודד, אבל הן יודעות גם שאפשר להרוויח על-ידי מכירה בזול של פחות עותקים כל עוד ימשיך הזרם העצום של כותרים לשטוף את השוק.

אז הוצאות הספרים פולטות עוד ועוד כותרים, סטימצקי אפילו הפכה למיני הוצאה שעושה על זה עוד קצת כסף, החנויות מחליפות את המלאי בקצב גובר ומוכרות במבצעים קיצוניים, והסופרים מוצאים את עצמם מצטופפים לאורכו של אותו זנב ארוך, כשלונותיהם האישיים (מסחרית, גם אם לא אמנותית) מצטברים להצלחה ארוכת הזנב של המו”לים והרשתות.

כשארטשטיין מציעה לסופרים את הזנב הארוך כאפשרות להיחלץ מהמשבר הנוכחי היא מפספסת את העובדה שהזנב הארוך כבר כאן, שהוא חלק מרכזי מהמשבר ולא הפתרון שלו.

אף אחד לא יעז לשבור את הדינמיקה הזו, אף הוצאה גדולה לא תחליט לקצץ בחדות את מספר הכותרים שהיא מוציאה בשנה, כי אז היא תפסיד לאחרות. עוד ועוד ספרים שלא אמורים היו להתפרסם יגיעו לחנויות לביקור קצר של כמה שבועות, יימכרו מעט במבצע וייעלמו.

כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל

אבל אתה מוציא את דבריי מהקשרם, תטען ארטשטיין בכל הנוגע לדיון הזנב הארוך, ומתעלם מהפתיחה: “כשכל אחד יכול לפרסם בפורמט דיגיטלי”. גם אפשטיין חזר בימים האחרונים ופרסם פוסט בנושא המו”לות הדיגיטלית, פוסט שנחתם בפסקה הנבואית

מבצעים של קנה ספר וקבל עוד שלושה מאבדים מחינם בספרות דיגיטלית, מהסיבה הפשוטה שקבצים דיגיטלים הם לא מתנה מספקת לימי הולדת – אי אפשר לעטוף אותם בנייר מרשרש. ומי שמתכוון להמשיך להוזיל את ערך הספר ויוצריו ימצא את עצמו בקרוב במשחק אחר לגמרי: זהו משחק שבו לכל ספר יש רק עותק אחד, וכולם מורידים אותו בחינם אין כסף. והפיראטיות, אם למדנו משהו מעסקי המוזיקה, פוגעת לאורך זמן במתווך הרבה יותר מאשר ביוצר. כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה, כמובן, אך כאן בכל זאת אסתכן: בעוד פחות מעשר שנים גם צומת ספרים וגם רשת סטימצקי יטעמו מהתרופה המרה שטעמו בגללן רבות מחנויות הספרים הפרטיות בארץ עד שנסגרו, ויעברו למכור בעיקר כלי כתיבה.

יכול להיות שאפשטיין צודק, זה אפילו סביר מאוד. אם אנשי צומטסקי לא יתעוררו בזמן הם יגלו שמישהו גנב להם את השוק עם קורא דיגיטלי ייעודי, אפליקציות טובות לטאבלטים והסכמים עם המו”לים הגדולים. מי שמבקש לראות בצומטסקי אויב יוכל להיות מרוצה מההפסד העתידי שלהם. אבל מבט זריז אל מעבר לים יוכיח שאין סיבה של ממש להתמוגג מהאפשרות הזו.

לפני כמה שבועות נשברו שלושה מו”לים גדולים בארצות הברית אל מול הלחץ של אמזון ושל הרגולציה. שני מו”לים נוספים, בגיבוי של אפל עוד מסרבים להרים ידיים, אבל נדמה שהקרב הוכרע. מה שעמד במרכז המאבק הזה, שלא במפתיע, מזכיר מאוד את הפולמוס המקומי, גם אם הוא מתחולל סביב ביטים וירטואליים ולא סביב כתמי דיו על דפי נייר.

התייחסתי בעבר בקצרה לסוגיית התמחור של ספרים דיגיטליים על-ידי אמזון, גם עכשיו אני לא מתכוון להיכנס לפרטים המדוייקים, ואסתפק בסקירה שטחית וקצרה. אמזון, עם השקת הקינדל, הכריזה על מדיניות של תמחור אגרסיבי במסגרתה ספרים חדשים נמכרו במחיר של כעשרה דולרים. בימים הראשונים אמזון הפסידה כסף על כל עותק כזה, אבל ידעה היטב שלא יעבור זמן רב עד שתוכל לכופף את זרועות המו”לים. זה אכן קרה. ואז התחילו חלק מהמו”לים להביע תרעומת.

לאמזון יש גם מודל מכירות אחר בקינדל, כזה שבו המוכר אינו אמזון עצמה, אלא המו”ל, אמזון משמשת כמתווך בלבד וגובה עמלה. זה מודל שלא מעט הוצאות קטנות עושות בו שימוש, כמו גם סופרים שויתרו על המו”ל ומנסים למכור את ספריהם ישירות לקוראים. ספרים שנמכרים במודל הזה הם לרוב זולים מאוד (דולרים בודדים). אבל המו”לים פנו אליו במטרה להחזיר לעצמם את השליטה במחיר שייקבע לספריהם, ולהעלות אותו מעט.

ספרים חדשים ונחשקים החלו להימכר במחירים של בין חמישה עשר לעשרים דולר (עדיין פחות ממהדורת הכריכה הקשה שלהם) עם הבהרה מטעם אמזון לפיה “המחיר נקבע על-ידי המו”ל”.

אבל אז נתפסו המו”לים המדוברים בסדרת פגישות במסעדות יוקרה בניו יורק (זה אף פעם לא מצטלם טוב) לצורך תיאום מחירים, והרגולטור התערב. אפל, שמרגישה איום מסויים מכיוון אמזון והטאבלט החדש שלה מיהרה להתייצב לצד המו”לים. נכון לעכשיו, כאמור, נדמה שזה לא עזר להם.

אמזון, במלים אחרות, הצליחה לעשות צומטסקי יותר טוב מצומטסקי. הרבה יותר טוב.

יש משהו מפחיד בתהליך הזה. הרגולציה מתקשה להסתגל למציאות דיגיטלית מטורפת שבה חברות שונות זו מזו לכאורה כמו גוגל (חיפוש), פייסבוק (רשת חברתית), אפל (חומרה סקסית), אמזון (קמעונאית רשת) ואפילו מיקרוסופט (תוכנה) מנהלות מלחמת גוג ומגוג שהיא גם מלחמת הישרדות של כל אחת מהן, על המשאב היחיד שיישאר מוגבל לנצח – תשומת הלב שלנו.

עם מו”לים שנפגשים בחשאי לתיאום מחירים קל להתמודד, עם ענק בינלאומי שלא ברור אם הוא חנות ספרים, ספריית וידאו עולמית, יצרן חומרה או ספק שרותים, קצת יותר קשה. לא ברור מה בדיוק קורה שם, מה מותר ומה אסור, ואם לחץ על אמזון בצד אחד לא יפקיר את כולנו בידי אפל בצד השני.

כל זה בא לומר שהספר הדיגיטלי בדרך לכאן מן הסתם, יכול להיות אפילו שזה יקרה דרך הוספת תמיכה בעברית לקינדל של אמזון, וכשהוא יגיע יכול מאוד להיות שהסופרים עוד יתגעגעו לצומטסקי.

ספרי T9

כדי להמחיש את הפגיעה של צומטסקי בספרות העברית פנה אפשטיין לתרגיל מבריק ומשעשע במסגרתו הוא מעביר קטעים מיצירות ספרותיות חשובות דרך התיווך ההרסני של שרות התרגום של גוגל.

התוצאות, ראוי לציין, נעות בין המשעשע למפחיד, בדיוק כמו שאפשטיין רצה. ההגיון של אפשטיין טוען שהלחץ הנוצר על-ידי מחירי המבצע של הספרים מחייב את ההוצאות לחשוב על דרכים חדשות לקצץ בהוצאותיהן, קיצוצים המתבטאים בשכר נמוך למתרגמים ועורכים, אולי אפילו בויתור על עבודתם של מתרגמים ועורכים מקצועיים, ואולי, עוד מעט, בהחלפתם בשרות תרגום מכונה חינמי כמו זה של גוגל.

אבל בינינו, מי בכלל צריך עורכים ומתרגמים כשיש גוגל טרנסלייט ואוטוקורקט של אייפון. כנאמר, פחחחח.

שואל אפשטיין בשם הוצאת קלאסי-ביס הדמיונית, ומזכיר לי משהו מן העבר הרחוק.

במקביל לימיו הראשונים של הבלוג “תודעה כוזבת” הרצתי בבלוגלי גם פרוייקט משועשע בשם שירי T9. שירים נבחרים היו מוקלדים אל הטלפון שלי אז דרך מנגנון החיזוי האוטומוטי שלו, ה-T9 (בו די היה ללחוץ פעם אחת על כל מקש, והמנגנון כבר היה מנחש לבד את המילה אליה כיוונת).

טענתי אז (וקצת בצדק) שהפרוייקט הזה חושף את התת-מודע הקולקטיבי של תקופתנו. חמש שנים אחר כך כל זה נראה מיושן כל כך. היום יש בדיחות אוטוקורקט.

מערכת היחסים בין שפה לטכנולוגיה היא מורכבת ודינמית מאוד, ממש כשם שלא היה טעם של ממש להיאחז ב-T9 כדי לייצר אמירה על התת-מודע הקולקטיבי, כך אין טעם להיאחז ביכולות התרגום הנוכחיות של גוגל לעברית כדי להעביר מסר כמו של אפשטיין.

יצא לי לקרוא לפני למעלה משנה מסמך מקצועי שנשלח אליי ברוסית משום מה, לפני שפניתי לחבר דובר רוסית לעזרה ניסיתי להריץ אותו דרך גוגל טרנסלייט. חשבתי שאזכה למעט צחוקים, אבל אולי אצליח להבין את המסמך בין עילגות אחת לאחרת. הופתעתי. לא רק שהמסמך היה קריא לחלוטין (למעט כמה מושגים טכניים שעברו תעתיק פונטי לא מוצלח במקום תרגום), הוא היה נקי משגיאות תחביריות מביכות, ובאופן כללי קשה היה לנחש שעבר דרך תרגום מכונה.

כן, תרגום של יצירה ספרותית הוא משימה מורכבת בהרבה מזה של מסמך טכני ששפתו דלה במתכוון, אבל השימוש שאפשטיין עושה בה נשמע לי הרבה יותר כמו נסיון לטעון שאין תחליף למתרגם האנושי, שמכונה קרה ומנוכרת לעולם לא תצליח להחליף את המגע האנושי החם והאוהב.

זה טיעון בעייתי מאוד, בעיקר כי בעוד כמה שנים הוא ייראה מגוחך, מגוחך לא פחות מקריאה לנתץ נולים מכניים שהם פרי-המצאת השטן.

איפה הכסף?

ניל סטיבנסון סיפר פעם על אירוע שבו נשאל ממה הוא מתפרנס. זו שאלה שלא מעט סופרים נתקלים בה, אני משער. אבל לסטיבנסון זה קרה במסגרת איזה אירוע ספרותי אליו הוזמן (אולי חלוקת פרסים, אני כבר לא זוכר) והשואל היה סופר אחר. “אני סופר” הוא ענה בתמיהה. “כן, גם אני סופר” השיב לו בן שיחו, “כולנו סופרים, אבל ממה אתה חי?”.

בהמשך הדרך מגלה סטיבנסון שהוא היחיד בין המוזמנים שמתפרנס מספריו בכבוד (ואף יותר מזה), ושהאחרים אוחזים כולם במשרות אקדמיות או מקבלים מענקים מקרנות.

זה היה עוד לפני הספרים הדיגיטליים, ועם סופרים הכותבים באנגלית, זה לא ממש רלוונטי, קשה מאוד להתפרנס מכתיבת ספרים. קשה כאן ועכשיו יותר משהיה קשה שם ואז, אבל קשה בכל מקרה.

בעולם המוזיקה אפשר לשמוע לא מעט קולות שכבר ויתרו על הכנסות משמעותיות ממכירת מוזיקה, מעדיפים לחשוב על ההפצה דרך הרשת (ושוב, פחות חשוב אם באופן חוקי או פיראטי) כעל אמצעי לקדם את ההופעות החיות מהן אפשר להמשיך ולהרוויח.גם בעולם הטלוויזיה (איזה שם אנכרוניסטי) מתגבשים מודלים כלכליים חליפיים, חלקם ייבחנו בשנה הקרובה עם הערוצים החדשים של יוטיוב.

אבל סופרים כלואים במצב בעייתי מאוד, אין להם הופעות למכור להן כרטיסים, אין להם דרך סבירה להרוויח כסף ממפרסמים. אין לי מושג מה בדיוק אפשר לעשות, אבל אפשר לקוות שבין כל המהפכות שיביא הספר הדיגיטלי, אולי יימצא גם מודל כלכלי חדש שיוכל לפרנס את הכותבים.

לא בטוח ששיתוף הפעולה הנוכחי בין צומת ספרים לבין איקאה הוא צעד בכיוון של מודל עתידי כזה, אבל הוא ללא ספק צעד שמשתלב במגמות כלכליות עכשוויות (אלה שכריס אנדרסון דיבר עליהן ב-Free). כן, גם אני, כמו הרבה חובבי ספר, לא הצלחתי להימנע מתגובה רגשית נרתעת אל מול זילות הספרות שמהלך כזה מייצג לכאורה. אבל צעד כזה, כמו כל צעד שיכול לגלגל את הנשיאה בהורדת מחיר הספרים לפתחם של גורמים מסחריים המסוגלים לשאת בה, הוא צעד בכיוון שראוי להתייחס אליו בכבוד ולא במחאה בעייתית כמו זו שקידם אפשטיין.

מה יהיה?

בניגוד למה שיכול להשתמע מהדברים שכתבתי עד עכשיו, אני דווקא מצדד במאבק העקרוני של אפשטיין, אני חושד גם שההשפעה ארוכת הטווח של צומטסקי במתכונת הנוכחית בהחלט יכולה להיות הרסנית.

יצא לי לבקר בבוסטון לא מזמן, זכרתי ביקור קודם לפני יותר מעשור, והנחתי שעשר דקות במרכז העיר תספקנה לי כדי למצוא איזו חנות ספרים גדולה ולשוטט בה. אחרי ארבע שעות נשברתי ושאלתי מוכרת בחנות נעליים. “היתה כאן בפינה חנות, אבל היא נסגרה לפני כמה חודשים” אמרה לי, “תנסה באזור של הרווארד או M.I.T”.

לא רחוק משם, בסמוך מאוד זו לזו דווקא מצאתי שתי חנויות גדולות לספרים משומשים ועתיקים, כאלה שכרכים מרופטים של ספרי מד”ב נמכרים בהן בדולר בודד, כשלצידם אפשר למצוא מהדורה ראשונה חתומה בכריכת עור במאות דולרים. המשבר הכלכלי בארצות הברית, ואיתו ההצלחה המהירה של הספרים הדיגיטליים הצליחו לפגוע אנושות בצומטסקי שלהם, אבל הותירו על עומדן דווקא את החנויות האלה, המיושנות במפגיע.

חזון החנות הקטנה, השכונתית, שמוכריה הם אוהבי ספר אמיתיים שיודעים להמליץ באמת ולומדים לקלוע לטעמו של כל לקוח, מרחף ברקע המאבק הנוכחי והקריאה להחרים את צומטסקי. זה חזון יפה, אפילו מרגש, הוא משתלב היטב ברצון המתעורר לחזור לערכים של קהילתיות ולהציב מודלים אחראיים יותר של צרכנות (ראו פוסט של ציפי גוריון בפולמוס). כפי שהביקור שלי בבוסטון מלמד, נדמה שיש לו זכות קיום, אפילו כאשר השוק החופשי מכריע את רשתות הענק. אבל כמו יותר מידי חלקים בהתעוררות החברתית הגלובלית, חשוב לזכור שזכות הקיום שלו מצומצמת, מוגבלת לכמה מרכזים תרבותיים בערים גדולות. טוב שיש מודל כזה, ראוי לעודד את המשך קיומו, אבל הוא אינו פתרון לבעיה האמיתית שהספרות והמו”לות ניצבות בפניה.

קשה לדעת לאן תתקדם הספרות, צריך לא מעט דמיון ומקוריות כדי לנסות להתמודד עם השאלה הזו, נדמה לי שאלה התכונות שמהן קורצו סופרים טובים מאז ומעולם.


שחר הוא, בדרך כלל, כותבו של הבלוג הלא ממש ממוקד נושאית תודעה כוזבת, שם התפרסם הפוסט במקור. שחר כתב על SEO למשחקי פלאש לילדים בגליון אפריל 2012


הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין
מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

תגובות

8 תגובות לפוסט “כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל | פולמוס צומטסקי”

  1. זהבית on 3 ביוני, 2012 20:52

    אני חייבת להגיד אני אומנם מבינה את התקדמות עולם הספרים לכיוון הדיגיטלי אבל אני מאלה שאוהבים ספר טוב עב כרס עם דפים מרשרשים. רצוי עם היסטוריה אם אפשר ומאוד חבל לי לראות את ספריית הנייר הופכת לדיגיטלית. זה לא אותו דבר אף פעם לא יהיה. למרות שכמו כולם אני אסתגל למצב החדש אף חבל לי שספרים כמו שאנחנו מכירים אותם היום עומדים להפוך לעולם הולך ונעלם ומוסד שנדיר למצאו.שום דבר לא ישווה לספר טוב שניתן לדפדף בו.

  2. רועי on 3 ביוני, 2012 21:09

    יש בברוקליין (עיר במסצ’וסטס מטר מבוסטון) חנות ספרים די מוצלחת. אני לא חושב שהיה יותר מידי חנויות בבוסטון מלכתחילה.

  3. יובל on 4 ביוני, 2012 09:14

    יו קיפ סיינג דיס וורד, ״בצדק״. איי דו נוט תינק איט מינז וואט יו תינק איט מינז.

  4. שחר on 4 ביוני, 2012 11:30

    זהבית: יש דווקא כיוון שלא ציינתי כאן, אבל הוא בהחלט קיים בשנים האחרונות, של שימוש ביתרונות המובנים של ספרי הנייר כדי לשמר את מעמדם, לפחות בגזרות מסויימות. האתר brainpickings.org ממליץ מידי יום כמעט על ספרים שאני מתפתה להזמין בגירסתם הפיזית, פשוט כי אין דרך להעביר את חווית הדפדוף שבהם לפורמט דיגיטלי שאכן קיים היום. יחד עם זאת, בהרבה מאוד מקרים הדבקות בנייר נראית לי מלאכותית וקל מאוד להתגבר עליה ברגע שעוברים לדיגיטלי.
    רועי: יכול להיות שאף פעם לא היו יותר מידי חנויות ספרים בבוסטון, אבל הסתובבתי עכשיו באותם אזורים שבהם הסתובבתי אז. בכלל, לפני עשר עד חמש עשרה שנים יצא לי להסתובב בכמה ערים אמריקאיות, חלקן מאוד נידחות ורחוקות מלהיות מרכזים תרבותיים. ברגע שהגעתי למרכז העיר די היה בכמה דקות כדי למצוא, לפחות, סניף אחד של בורדרס (שכבר אינה קיימת) או של בארנס אנד נובל.
    יובל: השתמשתי ב”בצדק” שלוש פעמים, מאחורי השתיים הראשונות אני עומד (וחושב שהפוסט באופן כללי מסביר למה), בפעם השלישית הסתייגתי מראש (“קצת בצדק”).

    אורי (מהתגובות פייסבוק המעצבנות): אני לא בטוח שנכון לטעון שהזנב הארוך לא עובד בישראל. מה שבאמת לא עובד כאן הוא היכולת להצליח באזור “הבטן”. מסיבות די ברורות, כפי שציינתי בכמה מקרים בעבר, אוהבים לזהות את הזנב הארוך דווקא עם סיפורי ההצלחה האלה.

    אלברט: האמת היא שדי התלבטתי לגבי בחירת ההלחם.

  5. תופרת וחופרת on 4 ביוני, 2012 13:14

    ראשית, תודה לשחר על התגובה המחכימה. אכן, לא הכרתי את הבעייתיות במודל הנוכחי של ספרים אלקטרוניים ברשת. עם זאת, אני עומדת מאחורי עמדתי שאומרת שזו “בעיה” של הסופרים לדאוג לפרנסתם ולא של הצרכנים, ושאין זכות יסוד מוקנית להתפרנס ממה שאתה אוהב לעשות, אפילו אם זה בגדר תרבות. אני רוצה להדגיש שהפסיקים בין ההצעות שלי היו “או-או” ולא “גם-וגם”, כך שלא יצאתי מתוך הנחה שהפתרון האינטרנטי הוא היחיד. ובכל זאת, אם אני פונה להיבטים המסחריים של האינטרנט, הרי שאין זה הכרחי להשתמש במתווך (כמו אמזון) כדי להגיע ללקוחות. בסופו של דבר, ספר אלקטרוני הוא קובץ. וpdf ניתן לקרוא על מגוון של מכשירים נוחים יותר או פחות. אפשר למכור לבד – אבל אז צריך להשקיע הרבה זמן, כסף ומאמץ בשיווק (כמו בתחום היצירה המוכר לי יותר מקרוב, שבו מצד אחד נשים רבות מוכרות ישירות מהבלוג שלהן, ומצד שני רבות מנצלות את הפלטפורמה של etsy לצורך זה, גם לספרים אלקטרוניים). אם בוחרים בכל זאת להשתמש במתווך, הרי שזה בגלל היתרונות שלו כמשווק שעוזר לך להגיע לקהל היעד (אמזפל וסטומצקי זהים במובן הזה). ואז, כנראה שהמציאות הכלכלית טופחת על פנינו. באותו אופן, ספרים “נחשקים” (עם ובלי קשר לאיכותם) יוכלו תמיד להמכר במחיר יותר גבוה ממקביליהם הפחות נחשקים. אפילו אני, “חסידת המבצעים”, הסכמתי לשלם על ספרי הארי פוטר מעל 130 ש”ח כדי לקנות אותם בשבוע שהם יצאו (אאל”ט, הספר האחרון עלה 179 ש”ח, או סכום מופקע דומה).
    ועוד הערה, זה מתחיל להיות מוזר כל העניין הזה של לראות את השם שלי בכל מקום, אתם יודעים שהתקשרו אלי מהרדיו בעקבות כל הפולמוס הזה (גלי ישראל אמנם, אבל בכל זאת רדיו)? הזוי.

  6. לי on 8 ביוני, 2012 18:39

    בנוגע לדיון כולו, שבוע הספר הוא זמן טוב להזכר בספר הראשון שקניתי בכספי האישי. בגיל 12, לפני 17 שנים, הודעתי להורי שאני מעוניינת לפדות את דמי הכיס שלי (כן, היה לנו מן סידור כזה) ובאושר רב נסעתי לדוכני שבוע הספר לרכוש את בית קברות לחיות.
    מאז קרו שני דברים:
    1. הבנתי שכמו בענייני הקולנוע, גם ספרות אימה היא ממני והלאה. בכלל את הספר קניתי כי אהבתי את החתול.
    2. מחיר ספרים בארץ שילש את עצמו. אני לא זוכרת את המחיר המדויק אבל הוא היה נמוך מ40 ש”ח.
    אני לא יודעת ממה מורכב תמחור ספר, אבל אני לא מבינה איך המחיר של ספרים קפץ פתאום פי שלושה. מאה ש”ח לספר זה סכום שבלתי אפשרי לעמוד בו בשום צורה, ובעוד שבספרים עתיקי תרגום היתה עריכה ושפה נפלאה, הרי שהיום ספרים מתורגמים שיוצאים מרוב ההוצאות מרגישים שחסכו כסף על מתרגם ועורך. יתרה מזאת, למיטב ידיעתי סטימצקי הם היבואנים הרשמיים של ספרות זרה לארץ. מחירו של ספר בשפת המקור הוא כ60-65 ש”ח, כמעט זהה לערכו במדינה המדפיסה על פי המחיר המומלץ ביורו\דולר שמודפס על גב הספר. אז מה ההבדל? למה זה כל כך יקר בעברית?
    בארבע-חמש השנים האחרונות רכשתי עשרות ספרים (בשנה החולפת כ25 ספרים). המשותף לכולם הוא שאני רוכשת אותם באנגלית, או בחנויות משומשים או במדף הפגומים. ספר עברי במחיר מלא זה פשוט לא משהו שאני יכולה לעמוד בו.

  7. שבוע הספר: איריס בראל ואבי שומר חותמים על ספרם “4 ב-100″, עכשיו בדוכני צומטסקי | חדר 404 on 11 ביוני, 2012 02:08

    […] • לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין • חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף • סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר • ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין • ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר • מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין • על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון • ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר • בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין • חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין • מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו • כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל // שחר מ&#8… […]

  8. מעשה צומטסקי (ש"ע): הזמנת אלפי ספרים למבצע 3 ב-96 והחלפת המבצע ל-4 ב-100 תוך דפיקת המו"לים והסופרים | פולמוס צומטסקי - חדר 404 | חדר 404 on 1 ביולי, 2012 22:24

    […] לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו • כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל // שחר מ”… • שבוע הספר: איריס בראל ואבי שומר חותמים על ספרם “4 […]

פרסום תגובה