הפרה המחייכת גועה בבכי
למה החיות על אריזות המזון מחייכות? ענבל יומטוביאן, בתו של לולן, מאתגרת בהצגה “היידי” את התפיסה של חיות משק
איך נולדה ההצגה “היידי”, שאת כתבת ומציגה ואנה ויילד ביימה?
“אני עושה תאטרון חפצים. גדלתי בקדימה, ואבא שלי היה לולן. אמא שלי בכלל עירונית במקור, הם התגלגלו להיות חקלאים. כולנו גדלנו בלול. אחי נהיה טבעוני, אחותי נהייתה צמחונית. הבנתי שמטריד אותי לאכול בשר, ואני לא צמחונית. חזרתי הביתה והסתכלתי ופתאום ראיתי את הלול הזה. אף פעם לא ראיתי אותו”.
גבינת “הפרה המחייכת” מככבת בהצגה שלך. זה גרוטסקי שמראים חיות מחייכות ובריאות על מוצרי מזון.
“זו היתה נקודת מוצא מאוד משמעותית. המתח בין זה לבין הפרה האמיתית, בין העוף לתרנגולת, בין הסיפור על התרנגולת לבין החיים האמיתיים של התרנגולת. מה שאנחנו לומדים על חיות משק – אין לזה קשר למציאות. יש לנו המון אגדות”.
בהצגה יש נערה שוויצרית בלונדינית שחיה בחווה חקלאית עם פרות ותרנגולות וסבא מדען מטורף שעושה בהן ניסויים מפלצתיים. למה ברחת עד לשווייץ ולהיידי בת ההרים?
“היידי זה מותג של מוצרי חלב בשווייץ. למה לרצות להיות היידי? מה יש בפסטורליה הזאת שמושך? אתה שומע את זה ומחייך. ‘שווייץ’. למה אתה רוצה להיות שם? עניין אותי האימג’ – כשאני אומרת ‘חווה חקלאית’ מדמיינים ירוק, גדרות נמוכות, פרות רועות באחו. זה מה שחושבים כשאומרים ‘שווייץ’, אבל פרות בכל העולם חיות באותה צורה. רציתי לשבת שעה בלול ולהסתכל על תרנגולת, לראות מה היא עושה. זה בלתי אפשרי. הן לא יכולות לעשות כלום. הכל נראה אותו דבר, אין לה אפשרות לפתח זהות”.
הכנסת להצגה את מותג החלב הפרטי של רשת השיווק השוייצרית מיגרו. איך שכנעת אותם לשתף פעולה?
“התקשרתי וסיפרתי שאני עושה עבודה וזקוקה ל-100 קרטוני חלב, והפנו אותי למפעל. מעניין מה הם יחשבו. אני חושבת להופיע עם זה בשווייץ ולהזמין אותם”.
הם מודעים למסרים האנטי-תעשייתיים?
“הם לא שאלו”.
“היידי” תוצג בתל אביב החודש ובחודש הבא. לפרטים >>
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 15.3.2013
פרויקט סינדרלה: שירותי נקיון בשכר הוגן והכשרה מקצועית לעתיד
שירלי קציר, מה הבעיה עם נשים מהנגב שעובדות בנקיון?
“בעמותת עדן, שאני ייסדתי ומשמשת כמנכ”לית שלה, זיהינו מצב מאוד מאוד קשה. בקהילות המבוססות כלכלית בנגב אנשים גרים בבתים גדולים וצורכים שירותי נקיון, ויש נשים חסרות השכלה שרוצות לעבוד בנקיון. מכיוון שיש בעיית נגישות לישובים האלו – לתוך החלל הזה נכנסו קבלני כוח אדם שמעסיקים את הנשים בתנאי ניצול מחפירים. בגלל שקיים ביקוש לשירותי נקיון ומצד שני ביקוש לעבודה, הקבלנים יכולים לחגוג ולגזור את הקופון שלהם בצורה מאוד צינית וקשה”.
ומה הפתרון?
“‘סינדרלה‘ הוא פרויקט שעמותת עדן יזמה לפני שנה וחצי. אנחנו מעסיקים נשים שעובדות ארבעה ימים בשבוע בנקיון, מקבלות 50% יותר משכר המינימום, כולל כל התנאים הסוציאליים הנלווים והסעות מהבית וחזרה. בשלושת החודשים הראשונים הן מקבלות ביום החמישי סדנת העצמה, לחבר אותן אל עצמן, אל הכוחות שלהן, אל הזהות שלהן, ואחרי שלושה חודשים הן מתחילות לעבור קורס הכשרה מקצועית כדי למצוא מקצוע. הנקיון הוא שלב ביניים בדרך לרכישת מקצוע. כמו שכשאני למדתי באוניברסיטה, ניקיתי בתים למחייתי. הפרויקט נמשך שנתיים, וכל אישה שנכנסת אליו עוברת סדנאות והכשרה מקצועית, ובסוף נעזור לה בתהליך של השמה”.
מי המשתתפות?
“כרגע יש 40 נשים בפרויקט, בשנה וחצי עברו יותר מ-100. לא כולן מסיימות את המסלול. אוכלוסיית היעד שלנו מגיעה משלושה מגזרים – נשים חרדיות שנכנסות למעגל העבודה ואין להן כישורים בסיסיים להשתלב בשוק העבודה – אין הרגלי עבודה ומיומנויות; עולות מבריה”מ לשעבר ואתיופיה; ובדואיות. שלושה מגזרים שמוגדים כמוחלשים, ולמעשה זה נשים שישבו בבית עד היום וקיבלו הבטחת הכנסה. אנחנו מוצאים אותן למעגל יצרני. הפיתוי להישאר בבית ולקבל השלמת הכנסה הוא גדול, ולהתאמץ בשביל לקבל קצת יותר כסף לא תמיד מתאים להן”.
התעריפים שלכם גבוהים מהמקובל.
“אנחנו גובים מהלקוחות שלנו 55 ש”ח לשעה. הלקוחות שלנו מוכנים לשלם יותר כי הם יודעים שהם משתתפים בפרויקט חברתי. הם מקבלים נקיון של בית אבל גם עוזרים לאישה לצאת ממעגל מצוקה ועוני למעגל יצרני. אנחנו משלמים משכורות יותר גבוהות מהקבלנים, וההוצאות שלנו גדולות. הוצאה גדולה היא ההסעה – כשאני צריכה להסיע אישה מנתיבות ללהבים או לעומר, זה המון כסף. לפרויקט הזה יש בעיה בהיתכנות הכלכלית שלו. באנו למדינה ואמרנו, אנחנו חוסכים לכם מיליונים בשנה על הבטחת הכנסה. ביקשנו שיתנו לנו שליש מהבטחת הכנסה כדי לממן את מערך ההסעות. אבל המדינה לא עושה חשבון – זה שחסכנו בכיס אחד לא אומר שנעזור בכיס אחר. ללא עזרת המדינה, הסיכוי שלנו להמשיך את המפעל המדהים הזה מאוד נמוך. בחזון שלנו אנחנו רואים את זה כמפעל ארצי, הוא במובן מסוים מהווה תחליף לתוכנית וויסקונסין שנעלמה לפני כמה שנים, ואין לה תחליף. עד שהמדינה תחליט לתמוך, אנחנו נאבד את זה, כי העמותה מתקשה לעמוד בגרעונות שהפרויקט הזה יוצר”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 8.3.2013
אתם פורים שמח ומבדח? כי אופיר משבנק כן.
בילדותו עבר אופיר משבנק אשפוז מדכא בגלל סכרת. בבגרותו הוא מגיע כל פורים לשמח ילדים מאושפזים
אופיר משבנק, איך אתה חוגג את פורים?
“בשבילי פורים זה תאריך מאוד מאוד מיוחד – כבר כמה שנים שאני מארגן פרויקט שבו אני אוסף כספים, תרומות מאנשים, ליצניות רפואיות, נגנים, קוסמים, זמרים וזמרות, מאפרים, השנה יש לי גם קרקס שמגיע איתנו. כל איש מקצוע שיכול לעשות שמח. בכספים אני קונה משחקים, צעצועים, בובות, אביזרי רעש ועידוד שיעשו שמח. המטרה היא להגיע למחלקות ילדים בבתי חולים ברחבי הארץ על מנת לשמח את החולים ואת המשפחות שלהם בחג”.
איך זה התחיל?
“לפני 28 שנים, כשחליתי בסכרת נעורים ואושפזתי בבית חולים מאיר בכפר סבא בפסח למשך שבוע. זו תחושה נוראית, אתה חולה, אתה בן 9.5, מפחיד, רופאים, אחיות, מכשירים רועשים, דקירות. תחושה של סבל. אני זוכר דבר מאוד מקסים באשפוז הזה – הגיעה אישה מקסימה ערב אחד עם גיטרה וכלי הקשה, אספו אותנו ברחבה והיא שרה לנו שירים ועשתה לנו שמח, בערך חצי שעה-שעה. זה הוציא אותנו מהאווירה הדכאונית של החולי. זכרתי את זה טוב טוב, ואני בעצם ממשיך את הדרך שלה בדרך שלי, כי אני וגיטרה לא חברים. שנים אחורה השתתפתי בפרויקט קטנצ’יק כזה כאיש צוות במשך כמה שנים, והשנה זו השנה השלישית שאני מארגן את הכל”.
למה דווקא בפורים?
“אין סיבה מיוחדת, יצא ככה. זה חג שמח, וכואב לדעת שחלק מהילדים בחג כזה שמח חולים וסובלים ומפסידים את המסיבה עם החברים”.
כמה אנשים הצלחת לגייס השנה?
“השנה הצלחתי לגייס דרך פייסבוק 270 איש שאישרו הגעה, ויש עוד 150 איש מאחורי הקלעים – תאטרון, צוות קפוארה, צוות שעושה הצגה של מבוכים ודרקונים, הצוות שלי שבא לאריזות ולקניות לחלוקת משלוח מנות ומתנות. בערך 400 איש. השנה שברתי את כל השיאים – נגיע ל-15 מחלקות בכל הארץ. זה נהיה משהו מדהים. זה לא רע, זה קרוב להגשמת החלום שלי: אני שואף להגיע לכל בתי החולים בארץ”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 22.2.2013
הסטודיו המשוחזר של דודו גבע – תמונות וראיון עם המעצבת
העבודה עם דודו גבע היתה כיפית אבל לא מצחיקה, מספרת יעל רשף, ששיחזרה את הסטודיו שלו במשכן לאמנות בעין חרוד
יעל רשף, איך הכרת את דודו גבע?
“עבדתי איתו במעריב ממש צמוד. הכרתי אותו הרבה הרבה שנים קודם, עוד כשהיינו נערים, נפגשנו לראשונה בקיטנה לנוער שוחר אמנות. היינו מאוד צעירים אבל דודו כבר בלט באותה קיטנה, והיה ברור שיום אחד הוא יהיה מישהו ומשהו. ואחר כך נתקלתי במדורים שלו ב’העיר’, לראשונה עבדתי איתו ב’חדשות’ ואז הוא הזמין אותי לעבוד איתו במעריב. חוץ מהסטודיו שהיה לו בבית, במעריב היה לו סטודיו משלו, היום אין דברים כאלו.
איזו עבודה עשית עבורו?
“אני מעצבת גרפית, אבל בעיקר באתי להושיע אותו מבחינה טכנית. הוא נעזר בשירותיי במחשב, כי הוא היה בור ועם הארץ לגמרי במחשב. הוא סירב בכל תוקף לנגוע בעכבר או להשתמש במחשב, אבל היה לו חשוב לשלוט על כל התהליך. הוא היה קפדן בטירוף, כך שהעבודה איתו היתה צמודה ואינטנסיבית ומעניינת ומלמדת. לא רואים את זה על העבודות שלו, הוא עבד קשה כדי שהעבודות יראו כאילו נעשו כלאחר יד. האסתטיקה שלו היתה כאילו ‘פושטית’, אסתטיקה לא יפה. הוא נשען הרבה על הוויזואליה של ‘העולם הזה’, למרות שזה היה מאוד מיושן, התעקש שהפורמט של הכותרות יהיה כמו ב’העולם הזה’, לא הסכים להשתמש בפונטים חדשים. הוא מאוד הקפיד על עובי הקו, גודל האיור, אבל בתוצאה הסופית זה נראה כמו שרבוט קליל”.
יעל רשף. צילום: ראובן פיידמן
מה אפיין את העבודה איתו?
“להיות 100% זמינה ביום ובלילה. הוא היה מכור לעבודה ומסור לעבודה. זה היה כיף גדול. זה לא היה מצחיק, בניגוד למדורים ולמה שהוא עשה. זה היה מאוד מאוד רציני, מוקפד מאוד, לא יכולתי להגיד שאי אפשר להגיע לתוצאה מסוימת כי המחשב לא יודע. עד שהגעתי לתוצאה שהוא רצה הוא לא היה מניח לי. אנשים שלא מכירים אותו מקרוב, אולי הוא נראה להם קצת מתנשא, אבל הוא התייחס מאוד בכבוד לעובדים באשר הם, מהמנקה ועד מי שמבצע לו את העבודות. הוא היה קומוניסט בנשמתו. לא קיבלתי ממנו משכורת אלא מהעיתונים, אבל הוא היה בוס שאני מאחלת לכל אחד”.
ספרי לי על הסטודיו המשוחזר.
“זה היה הכי טבעי לעשות פינת זכרון ברוח הסטודיואים שלו, כי זה באמת המקום שהוא בילה בו הכי הרבה. לא שחזרנו בדיוק את הסטודיו, אלא את הרוח הכללית של דודו. גם פה וגם פה הוא נשא את אותו אופי: המון ספרים, מכונת צילום, שולחן אור, כל הכלים שלו, הרבה דברים מודבקים על הקיר, מגירות עמוסות בסקיצות. זה לא שחזור אחד לאחד, אבל בהחלט הרוח שלו.
“הסטודיו, גם בבית וגם בעיתונים, בא לשרת את מה שהוא עשה לעיתונים, מה שהזמינו אצלו – מדור כזה, שער לעיתון. אבל החלום הגדול שלו היה לצייר ציורים בלתי תלויים או לא מוזמנים. הוא לא כל כך הגיע לזה, אבל במעריב הוא לקח שנת חופש כדי באמת לעשות את הדברים שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, אז גם זה תלוי בסטודיו. היה לי מאוד חשוב להראות גם את הציורים החופשיים שלו, כי זה משהו שהיתה בו כמיהה מאוד גדולה להיות אמן בלתי תלוי, לא כל כך בהצלחה. לא כי הוא לא הצליח בציורים, אלא כי הוא תמיד עבד במסגרות.
“בסופו של דבר היה בו משהו מאוד של פקיד – הוא היה בא בבוקר לעבודה עם הדברים שלו, יורד בצהריים לאכול חומוס וחוזר לעבודה. הוא היה מאוד רציני, למרבה הפלא. הוא לא קם בבוקר והרהר ‘מתי אני אלך לעבודה’, הוא קם, הלך לעבודה, עשה את המוטל עליו, ניסה תמיד לעשות יותר ממה שנדרש. היתה בו המון תשוקה לעבודה, המון עירנות למה שקורה מסביב, כל הזמן עם האצבע על הדופק. הדברים שהוא עשה כמעט תמיד היו עם ביקורת חברתית או פוליטית. הוא היה לוחם, גם בחיים שלו, הוא הלך לעמוד בצמתים ובהפגנות, וגם בעבודות שהוא עשה.
“והיה תמיד נורא שמח בסטודיו אצלו, זו היתה מובלעת בעיתון של משהו נורא לא פורמלי ונורא חגיגי, כי הקירות היו מלאים בקטעי עיתונים ישנים, בציורים שלו, אפשר היה לעשן בחופשיות שם – פינת עישון, אני לא מדברת על גראס, כן? כשהיו מגיעים ילדים של עובדי מעריב הוא תמיד צייר ציור לכבודם. היתה בו תערובת של רצינות גדולה בעבודה וגם, כידוע, הרבה הומור”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 15.2.2013
דברים שכתבה יעל רשף על דודו גבע וההזמנות לאירוע השקת הסטודיו המשוחזר – אחרי הקיפול.
חלק ניכר ממיליארד סינים לא טועים
מאות מיליוני סינים חיים בכפרים. העיתונאית רחל בית אריה יצאה מהעיר למסע של חצי שנה באזורים הפחות מסוקרים של סין
הכנות להלוויה בסצ’ואן. צילום: רחל בית אריה
רחל בית אריה, מה עשית בסין?
“נסעתי לסין בתור כתבת של כלכליסט ונשארתי שם כפרילנסרית לרשת ב’, מגזינים אמריקאים ועוד. הייתי שם בבייג’ין, כמו רוב העיתונאים הזרים. זו סין האורבנית, ממוקדת בפיתוח, בהתקדמות העסקית והטכנולוגית, בפוליטיקה ובצמיחה של המעמד הבינוני של 300-400 מיליון אנשים, במשתמשי האינטרנט שמציבים אתגר בפני הממשל”.
מה חיפשת באזורים הכפריים של סין?
“בגלל שהיה לי סיבוב קודם – חייתי בכפר סיני כמתנדבת לפני כמה שנים – היה לי קשר מאוד חזק לסין הכפרית. שאלתי באיזשהו שלב, מה עם המיליארד סינים שעדיין בפאזה אחרת? איפה הם? למה אנחנו לא מתעסקים בהם? מזה נולד המסע, שהחל ב-2010 ונמשך חצי שנה. כתבתי בלוג שבועי לצ’יינה דיג’יטל טיימס, פרויקט של אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שמתעסק בסין מזוויות לא שגרתיות. השתדלתי ככל האפשר להימנע מהערים הגדולות של סין, להגיע למקומות שלאו דווקא קרו בהם חדשות – אם מתפרצת מהומה באיזשהו כפר או מת שם מישהו, מגיעים עיתונאים – לתעד את חיי היום יום שם, לדבר עם אנשים, לשאול אנשים מה הם רוצים, איך הם רואים את העתיד שלהם, את המדינה שלהם, וכל הדברים שמרכיבים את החיים שלהם. לקחתי רכבת מבייג’ין דרומה למחוז סצ’ואן, והתקדמתי לאט לאט בתחבורה ציבורית חזרה לבייג’ין דרך שמונה מחוזות סיניים שונים. גיליתי על בשרי כמה סין מגוונת – במצב הכלכלי, בהיסטוריה, בתרבות”.
רחל בית אריה. צילום: בועז ארד
מה הדבר שהכי יפתיע ישראלים לשמוע על סין הכפרית?
“עד כמה האנשים שם אופטימיים בגדול. ודווקא הרבה פעמים אנשים שהחיים שלהם מאוד קשים – הם עובדים נורא קשה, היחסים שלהם עם השלטון לא כל כך טובים, יש להם טענות, הם סובלים מזיהום אוויר ומים. הרבה דברים לא התפתחו כמו שהם חשבו, אבל יש המון המון אופטימיות – ‘לילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו'”.
כרזה בכפר חביי בצפון סין קוראת לאיכרים לנצל סובסידיה ממשלתית של 13% על מכשירי חשמל שנועדה לתמרץ צריכה פרטית. צילום: רחל בית אריה
מה גילית שם שלא ידעת קודם?
“יש מקומות שננטשו לחלוטין כמעט על ידי השלטון. השלטון מבחינתם זה ראש הכפר שלהם, פקיד בדרג הכי נמוך בהיררכיה הסינית, ואין להם שום עניין מעבר אליו ולהקהילה שהם נמצאים בה. מבחינתם הוא הקיסר. ההרגשה שלי היא שהם ננטשו על ידי השלטון ועל ידי הסינים העירוניים. סינים עירוניים לא יודעים שום דבר על המקומות האלו, וזה לא מעניין אותם. יש קיטוב עמוק מאוד. זה לא שתי ארצות, אלה שני עולמות שונים”.
לי, קשישה עיוורת ששרדה את רעידת האדמה הגדולה של 2008, במחנה זמני לניצולים בסצ’ואן. צילום: רחל בית אריה
הסינים הכפריים יודעים שהמערב חושש מסין?
“אני לא חושבת שהם יודעים. יש הרבה אנשים שאומרים ש’ארה”ב רוצה לעצור אותנו כי אנחנו הולכים לעבור אותם’, יש המון פטריוטיות. אבל ברמת הספציפיקציות הם יודעים מעט מאוד על מה שקורה במערב, בערך כמו מה שאנחנו יודעים על סין. יש תחושה שהמקום הוא בתנועה קדימה, אנשים עם המון דרייב, רוצים להתקדם, הצריכה עולה גם במקומות העניים. כמעט כל קהילה, אפילו כאלו שחיו מהשדות שלהם ולא צרכו בכלל לפני חמש שנים, היום אתה רואה יותר טלוויזיות ומכוניות ומכשירי חשמל, זה שינוי גדול מאוד. רואים את התנועה הזאת קדימה, זה כוח מאוד משמעותי. אבל רואים גם בצורה מאוד חריפה את כל הבעיות הקשות של סין – הפקעת אדמות, קיטוב חברתי, זיהום – שלא ברור איך אפשר להתגבר עליהן. זה מאוד אמביוולנטי ודו צדדי, כמו כל דבר בסין. שאיפות מאוד גדולות, בעיות מאוד גדולות”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 7.2.2013
חנין מג’אדלה מלמדת יהודים ערבית, מילה אחת ביום
חנין מג’אדלה, למה הקמת את קבוצת הפייסבוק “כלמה/מילה אחת ביום” ללימוד ערבית לדוברי עברית?
” ראיתי שיש, לפחות בקרב החברים הישראלים-היהודים שלי, ביקוש ללמוד את השפה ולהבין אותה. תמיד שאלו איך אומרים את זה, איך כותבים את זה, מה ההבדל בין המילה הזאת למילה הזאת, ומצאתי את עצמי רוב הזמן מלמדת או מסבירה, ככה זה שלוש שנים. אז החלטתי לפתוח קבוצה”.
את עוסקת בזה מקצועית או על בסיס ידיעת השפה?
“למדתי ערבית פה ושם אבל בקטנה, ומה שהביא אותי לתוך הקבוצה זה לא שאני מתעסקת בערבית כשפה, אלא כי ראיתי שיש איזשהו נתק בין הישראלים לערבים באותה מדינה. הסיבה לגזענות היא ששני הצדדים לא מדברים אחד עם השני, ואם מדברים זה רק הערבים מדברים עם היהודים. אם אנחנו מבינים את השפה שלכם ומדברים אותה, חלה החובה עליכם להבין את השפה שלנו, שהיא שפת אם של 20% מהמדינה”.
אילו תגובות מעניינות קיבלת מחברים בקבוצה? נתקלת בתגובות שליליות, גזעניות?
“לא קיבלתי תגובות גזעניות עד עכשיו. כל התגובות מפרגנות ותומכות ויש הרבה ביקוש והרבה עידוד לקבוצה הזאת. אנשים רוצים יותר פרויקטים כאלה. אבל נתקלתי בכמה תגובות שהן לא גזעניות בהכרח, אבל מגיעות ממקום של בורות, חוסר הבנה וידע על הצד השני. הופתעתי שאנשים מכל הקשת הפוליטית מאוד מפרגנים”.
באילו מילים ערביות ישראלים דוברי עברית משתמשים שימוש שגוי, ומה המשמעות האמיתית שלהן?
“אני יכולה לשים את היד על משהו, שהרבה ישראלים חושבים שאנחנו לא משתמשים באות אל”ף, הם חושבים שכל אל”ף היא עי”ן [גרונית], אם מישהי אומרת שקוראים לה אמל הם חושבים שזה עמל. זה מהקטע של האשכנזיות-מזרחיות, שלא מבטאים את העי”ן כמו עי”ן”.
הרבה מהקללות בעברית מגיעות מערבית. למה זה ככה, לדעתך? את תלמדי את החברים בקבוצה גם קללות?
“כי השפה הערבית היא שפה עשירה בקללות. אנחנו יצירתיים בכל מה שנוגע לקללות, ובוא נגיד שבזה אנחנו ניצחנו. אני חושבת שהדבר הראשון שהיהודים לקחו מהערבים ומהערבית זה קללות. יש לי דברים אחרים ללמד אותם, קללות אני סומכת שהם יודעים”.
איזה סוג של מילים לא תפרסמי בשום אופן?
“אני לא חושבת שיש דבר כזה שאני לא אפרסם. אם יש מילה שמשתמשים בה כדי להעליב מישהו או לפגוע במישהו, נכון שאני לא רוצה שמישהו ילמד איך להעליב אנשים בערבית, אבל אני אלמד ניטרלי, גם את הדברים החיוביים וגם את הדברים הרעים. אני בטוחה שאנשים שעשו לייק לעמוד הזה יבינו שזה רק לידע, לא לשימוש לא הולם”.
מה המילה הערבית האהובה עליך?
“השם שלי, חנין, הכי אהוב עלי. המשמעות שלו היא נוסטלגיה. זה שם הכי קלאסי”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 1.2.2013
• עוד בנושא:
מצאתם דיל טוב באינטרנט? סיכוי טוב שניבי נאור תמצא לכם אחד טוב יותר
ניבי נאור, מה את מוצאת לאנשים באינטרנט?
“בגדול, כל מה שצריך. יש לי נסיון של עשר שנים כמידענית בכל תחום אפשרי – עבדתי עבור חברות מסחריות וןלקוחות יותר קטנים בכל תחום אפשרי, החל מחברות תוכנה גדולות, חברות הימורים ופורנו באינטרנט ומשרדי ממשלה שכמובן עושים דברים אחרים לגמרי – והחלטתי לנצל את זה לא רק ללקוחות עסקיים אלא גם לטובת אנשים פרטיים שמחפשים דברים ספציפיים, כמו טיסות לחו”ל. פנו אלי באימייל. אתם מצאתם דיל, אני מצאתי דיל זול יותר – תנו לי חצי מההפרש”.
איזה כישורים דורש מקצוע כזה מעבר לגישה לגוגל?
“זה דורש להכיר טוב מאוד את עולם האינטרנט, ואתרי נישה. במקרה הזה, אתרי נישה בתחום הטיסות והתיירות. היתרון שלי הוא הנסיון. גוגל לא יודע למצוא דיל ספציפי, אלא מפנה לאתרים שבהם אפשר לחפש דילים, וכאלה יש מיליארד. אני יודעת באיזה מהם לחפש בכל רגע נתון”.
למה החלטת לפנות לשוק האנשים הפרטיים?
“אני עושה את זה בשביל חברים כבר שנים, וגם בשביל עצמי כמובן. החברים כבר הרבה זמן אומרים לי שאני צריכה לעשות את זה, ועכשיו התפניתי”.
מה הדיל הכי מטורף שהשגת?
“כרטיס טיסה ב-300 דולר פחות לסן פרנסיסקו. לא מדובר פה על רווחים מטורפים, אבל בנאדם פרטי שיכול לחסוך 100 דולר – זה משתלם לו”.
התקדמות הטכנולוגיה יכולה להרוג את הג’וב שלך?
“עצם זה שיש כל כך הרבה אתרים שמתחרים ביניהם – תמיד הגורם האנושי שיידע לחפש ביניהם, יהיה לו יתרון”.
באילו בקשות מידע מוזרות יצא לך לטפל?
“לפני 12 שנה עבדתי בחברת בבילון, שהיום היא נורא מפורסמת אבל אז אף אחד לא הכיר אותה. הם התחילו לחפש מילונים ממוקדים, לא מילוני שפה אלא מילוני תוכן, וביליתי חודש בלחפש מונחונים שקשורים לסקס בכל מיני שפות באינטרנט”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 25.1.2013
איך ליפול בשבי הלובי ולצאת בלי פוסט טראומה
רפרם חדד, איך נקלעת ללוב?
“קיבלתי קומישן של צילום, לצלם בתי כנסת ובתי קברות יהודיים בלוב. נחטפתי על ידי המשטרה החשאית אחרי עשרה ימים, הוכנסתי לצינוק, עברתי חקירות ועינויים ויום אחד הוברחתי משם, וכתבתי ספר על הפרשה – ‘מדריך רפרם לכלא הלובי'”.
למה נעצרת?
“הייתי הבנאדם היחיד ברחוב שהוא זר. רק אחרי 20 יום של עינויים הם אמרו לי שהם המשטרה הלובית. זה משהו נורמטיבי שם, לחטוף ולהעלים אנשים”.
הם האשימו אותך במשהו?
“בחקירות, כשמרביצים, שואלים המון שאלות: האם ניסית להתנקש בקדאפי, האם הברחת נשק מאלג’יר או זונות ממרוקו, האם אתה מרגל מטעם איטליה, ציריך או ישראל. עניתי על כולן ‘כן’. זה הרעיון – כשמענים אותך קודם כל עונים כן ואחר כך מברר את הפרטים, כי אתה רוצה שיפסיקו את המכות”.
איך שמרת על אופיטימיות?
“זה יותר שפיות מאופטימיות. אחרי חלום אחד שזרק אותי למקום מאד מציאותי, אבל מחוץ לכלא, הבנתי שאני יכול להעביר את המציאות לחלום. וכך התעוררתי לחלום והלכתי לישון למציאות. דמיינתי את הלילה כמציאות האמיתית ואת היום, בו אני ער, כחלום. לקח לי כמה שבועות לעשות את הפעולה הזו, אך השקט והבידוד המוחלט שהייתי בהם, עזרו לי לדמיין את מה שקשה בד”כ. היתה לי החירות לדמיין בלי לקרוא ובלי לכתוב. היום היה עשוי מפעולות טכניות משעממות ושורפות זמן, משחקי שח עצמיים מערכה שבניתי מפקקים, מעגלים מהירים בתוך החדר הקטן ופנטזיות אמנותיות. הלילה היה עשיר ולקח אותי למקומות הכי יפים בעולם. מקומות שהכרתי”.
מיצג של רפרם חדד על שהותו בשבי הלובי, פסטיבל קולה של מילה בירושלים. צילום: עידו קינן
לקראת שחרורך, היה רמז חיצוני שמשהו הולך להשתנות?
“לא, היה מאוד שבלוני. ביום ששחררו אותי חשבתי שמוציאים אותי להורג, ומסתבר שזו היתה אחת מהאפשרויות באותו יום. זה מקום מאוד מבודד – לא ידעתי אם בכלל יודעים עלי, לא היה צלב אדום או קונסוליה. זה היה כמו להיות באי בודד”.
מה נשאר איתך משם?
“יצאתי עם כל מיני אובייקטים – חשבתי שמעבירים אותי לכלא אחר, אז לקחתי את השחמט שבניתי, אותיות מקרטון – בניתי מכתבים שם, וכמה צלקות”.
משהו נפשי?
“לא. כל המטרה שלי היתה לעבוד על ההווה. ידעתי דברים על פוסט טראומה, היא קורית כשיש טראומה. רציתי שיהיה פוסט להווה אחר. יכול להיות שיהיה מתישהו פוסט טראומה, דברים שיחזרו אלי, אבל כרגע אני איכשהו הצלחתי לשמור על level מסוים שקשור גם לחיים הרגילים שלי. העבודה שלי היתה ממש היסטוגרמה של ההווה – יש את כל הערכים בין לבן לשחור, ובניתי לעצמי היסטוגרמה חדשה, שהכי לבן זה לצאת לשירותים פעם בשבוע, והכי שחור זה לקבל מכות חשמל. והמשקל של הקושי היה אצלי, לא אצלם. זו היתה השיטה. לכן הפוסט, שזה עכשיו, הוא לא פוסט אלא המשך מסוים”.
שחר גולדפינגר מחפש את הארקיידים, משחקיות הווידאו של ילדי האייטיז
שחר גולדפינגר, מה אתה מחפש?
“לפני כשנה, בסביבות יום ההולדת שלי, שרציתי לקיים בארקייד, הבנתי פתאום שהתרבות של ארקיידים, שהייתה חלק כל כך גדול בילדות שלי, כבר כמעט לא קיימת. אז החלטתי לנסוע ברחבי הארץ ולבקר בכל הארקיידים שעדיין קיימים בישראל, והקמתי את קבוצת הפייסבוק ‘מחפשים ארקיידים בישראל‘ למצוא את כולם”.
אתה מתכוון לשחק על כל המכונות שתמצא?
“אני נמנע ממכונות מזל והימור תמורת כרטיסים, וגם מפינבול. אבל כל משחק וידאו ארקייד פרופר שעובד, אתן לו את ההזדמנות, אתה לא יכול לדעת איזה משחק מדהים תמצא”.
שחר גולדפינגר עם גיימבוי. צילום: אלינור שריקי
מה זה משחקי וידאו בשבילך?
“חלק גדול מאוד בחיים שלי. אני עושה את זה מאז שאני זוכר את עצמי וזה חלק עצום מהאישיות והידע שלי. למדתי מהם הרבה דברים ובזבזתי עליהם הרבה זמן. זה ישמע ממש מוזר ועצוב, אבל הם היו שם בשבילי יותר מהרבה מהחברים שלי”.
איזה משחק ארקייד הכי אהבת, ולמה?
“בבאולינג ברחובות, שם גדלתי, הייתה מכונה של משחק מכות כלשהו, אני לא יודע את שמו, שבו כל הדמויות יכולות להפוך לחיות. זה היה מגניב ותלת-ממדי הרבה לפני הפלייסטיישן. עד היום אני מנסה למצוא את השם של המשחק הזה”.
ארקייד. צילום: קרי סליבן (cc-by)
יש עוד מקום לארקיידים בעידן המחשב האישי, הקונסולה והסמארטפון?
“קשה לי להגיד ללא נוסטלגיה שבאמת יש בזה צורך היום, אבל זה חלק עצום מהילדות שלי ושל רבים אחרים, ואני חושב שהיום זה יכול להיות מאוד מקובל בתור בידור נישה לאנשים מבוגרים יותר, שזוכרים את הימים הטובים שבהם היית צריך אסימונים בשביל לשחק טקן 2”.
השארת high score על איזו מכונה?
“בארקייד ברחובות היה משחק יריה עם אקדח ופדל, שהצלחתי להיכנס לחמישייה הראשונה שלו, המכונה כבר לא שם אבל בליבי אני עדיין בעל היי סקור”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 18.1.2013
כך תכתבו // ארנה קזין מציעה שירות ליווי והנחייה לסופרים
ארנה קזין, מה השירות החדש שאת מציעה?
“‘תחנת כתיבה‘ היא שירות חדש של ליווי והנחית כותבות וכותבים, תחנה אחת חיונית לפני שמגישים כתב יד להוצאה לאור. החלטנו לאגד את העבודה הזאת ביחד כדי שאנשים ידעו שיש דבר כזה, שתהיה כתובת משותפת. הרעיון מאחורי ‘תחנת כתיבה’ כישות משותפת יצא מעבודה הלכה למעשה שאני עושה, וגם דפנה ודנה בהקשרים שלהן, עם כותבים וכותבות. זו עבודת הנחיה, אנשים שיש להם כבר כתב יד שלם ורוצים לתקן אותו ולא יודעים לבד, או, ובעיקר, אנשים שהתחילו לכתוב אבל תקועים או שהם לא בטוחים שהם בדרך הנכונה או צריכים עזרה להוציא לפועל את תוכנית הכתיבה שלהם. במקרה שלי זה ספרות עיונית – ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, ממוארים, ספרי תחקיר, רפורטז’ות, ספרי מסה, כל דבר שהוא לא בדיוני. דנה אולמרט עושה את זה בפרוזה ובשירה ודפנה בן צבי בספרות ילדים. החוויה שלנו מהנסיון הלכה למעשה ומהתבוננות בשוק הספרים ובהוצאות ספרים היא שכדאי לאנשים לרדת מהרכבת שדוהרת להוצאה לאור, ולהיות עוד קצת עם הכתיבה, עם כתב היד, לעמוד עוד קצת באתגרים של יצירה”.
איפה אתן נכנסות בתהליך?
“זה לא עריכה, אלא ליווי והנחיה. מה שקורה בשגרה בעולם הזה של יצירה ספרותית זה שהסופרים עובדים לבד, ואז שולחים את הטקסט לעורך או להוצאה, ואו שהטקסט נדחה והסופר חוזר לעבוד לבד על היצירה, או שהטקסט מתקבל ונכנס לדיאלוג עריכה. אנחנו נכנסות בתווך, בין הסופר שעובד לבד ובין דיאלוג העריכה או הדחיה מהוצאות הספרים. שם אנחנו מציעות ומעניקות לסופרים את הליווי ואת הדיאלוג תוך כדי עבודה. לא מתוך חוייה שהספר גמור ועכשיו מה צריך לתקן – לפעמים זה גם כשכתב היד נדמה כגמור – אבל הנה עין קוראת מקצועית, שמתוך דיאלוג אפשר להוציא את תוכנית הכתיבה אל הפועל בצורה הכי טובה. הדבר הכי מרשים בעיניי בתהליכים האלו של הליווי הוא שהתוצר שמגיעים אליו בסוף הרבה יותר קרוב למה שהמחבר/ת רצו להשיג בנקודת המוצא. זה לא יותר קרוב לאיך שאני חושבת שצריך לכתוב – אני עוזרת למחבר/ת לדייק, ויחד עם זאת אני מציבה את הסטנדרטים המקצועיים שלי כאמת מידה וכדבר ישכול להעלות את היצירה בכמה מדרגות. עוד דבר שאני מרגישה במהלך העבודה הוא שכל טקסט אפשר לשפר, כל כותב יכול להגיע רחוק יותר בדרגת הכתיבה אם הוא משהה את התהליך ונכנס לדיאלוג הזה”.
איך כותבים?
“כותבים בדיאלוג עם קוראת מדומיינת, בשלב הראשון, עם רפלקציה ודיאלוג פנימי, וזה הולך ומשתפר כשפותחים את הכתיבה לדיאלוג מקצועי עם עורך או עורכת מקצועיים, שיודעים לזהות את הכשלים, את האי דיוקים, את המקומות שבהם הספר נופל במקומות של אי דיוק, של אמינות”.
את מאמינה בחוכמת ההמונים? כמו לפרסם פרק באינטרנט ולשמוע מה הקוראים חושבים.
“מאוד מאוד מאוד לא. זה חלק מהביקורת שיש לי על תרבות השיווק, שמניחה שיש ערך לקבוצות המיקוד ולידיעה מה הקורא רוצה. מה שמעניין במפגש הזה בין יוצר/ת והיצירה שלה לבין הקוראים זה זה שהקוראים מקבלים משהו שהם לא דמיינו שהם יכולים לרצות, משהו שמפתיע אותם, משהו שמושך אותם ומלמד אותם משהו חדש, מדברים קטנים ועד דברים גדולים, ממשהו חדש על התנסחות ואיך לתאר ועד משהו חדש על איך לחשוב על החיים. זה לא משהו שאפשר לקבל מסקר או קבוצת מיקוד. אני כן מאמינה בדיאלוג מקצועי.
“בתוך כל מה שקורה היום לשוק הספרים, מצד אחד המצוקה האדירה שיש להוצאות ספרים בגלל התמורות בשוק, חנויות הספרים וכל זה, ומצד שני השינויים המעניינים שקורים לעולם ההפצה של ספרים, בין שזה האפשרות לספרים אלקטרוניים ובין שזה דפוס דיגיטלי – המהירות שבה אפשר להוציא ספר היום, והקלות וההפרטה של זה – בתוך התופעה הזאת, כותבים של טקסטים טובים שיישארו זמן רב ויתנו ערך זקוקים לעורכת מקצועית, לסביבה מקצועית ותרבותית שבה הם יוכלו ליצור. לא חשוב איפה הם מפרסמים את זה, מה שחשוב זה שמה שהם כותבים יעמוד בסטנדרטים של איכות, דיוק, כנות ואמינות”.
התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 4.1.2013
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
