המלך ברגר מת, יחי המלך בורגר!
אני משתייך לאסכולה של תעתיק ההגאים (תעתוק שמות לעברית כך שייקראו כפי שהם מבוטאים בשפת המקור), כך שאני לא כותב את שמו של מנכ”ל פייסבוק מארק צוקרברג, ההגיה בגרמנית של השם הגרמני, אלא זאקרברג, ההגיה של השם בפיהם של אמריקאים ובהם זאקרברג עצמו. אסכולת התעתיק האותיות גורסת (נדמה לי) שבקריאת השם, הקוראים אמורים להבין איך הוא נכתב בשפת המקור; אני גורס שהקוראים אמורים להבין איך לבטאו. נפגעי התעתיק האותיות מסתובבים בינינו עד היום, כשהם קוראים למשקה האלכוהולי Vיסקי במקום Wיסקי, כי חוקי תעתיק האותיות קובעים ש-W בתחילת מילה היא ו’ אחת ולא שתיים, ולכן כותבים ויסקי ולא וויסקי.
אבל גם לי יש יוצאי דופן, ובהם מילים שהתעתיק שלהן התקבע באופן שקשה לשרש, ומילים שאי אפשר לתעתק הגאית כראוי בגלל היעדר תנועות/עיצורים מתאימים בעברית או קושי לבטאם, ולכן עדיף להישאר עם תעתיק האותיות מאשר לעבור לתעתיק הגאים גרוע לא פחות. דוגמה למילה מהסוג האחרון היא בורגר, שבאנגלית מבוטאת בְרְגְר (בערך; במקור באנגלית, התנועה על ה-b שונה מהתנועה על ה-g), אבל כשרואים “ברגר” בעברית מבטאים “berger”. ככה זה, אנחנו עם קשה עורף ושונא שוואים רצופים.
לכן אני בז לזכייני בורגר קינג, שמתעקשים לתעתק את שם הרשת “ברגר קינג”. לשמחתי, בניגוד למקרה זאקרברג, הפעם העם איתי, לפי השוואת החיפושים “בורגר קינג” ו”ברגר קינג” בגוגל טרנגז, עד לתחילת פברואר 2016, מועד כניסת הרשת לישראל בשנית:
למטה יש טמע של השוואה חיה של השוואת מונחי החיפוש בגוגל. נראה אם זה יישאר ככה בהמשך.
מול נוף עוצר נשימה של טלפון סלולרי #כשל
כשל בפוסט פייסבוק של רשת מלונות*:
כך נראה “זמן איכות עם המשפחה אל מול נוף עוצר נשימה…”: כנראה שהאב מסתכל על תמונות של בתו מטיילת בנופי ארצנו על הסלולרי שלו.
* אני תמיד חושד שכשלים כאלו הם מכוונים כדי להפוך לפרסום ויראלי. מי שרוצה לדעת את פרטי הרשת יכול להקליק כאן לקבל את התמונה עם שם הרשת או לפוסט המקורי בפייסבוק.
בורגר קינג מציפים את אתרם בתמונות חיות שחוטות כי #כשלמדיהחברתית
רשת ההמבורגריות האמריקאית בורגר קינג השיקה את עמה מחדש מחדש בישראל, 13 שנה אחרי שכשלה במלחמה בבורגראנץ’ המקומית ומקדונלדס הגלובלית, וחמש שנים אחרי שסגרה את הפעילות שלה פה. אבל הפעם עומדת בק”י (בורגר קינג ישראל) בפני יריב נוסף, כזה שלא מגיש קציצות בשר חרוכות – קהל פעילי זכויות בעלי חיים (זב”ח) קולני, שהפך פופולרי דרך קהילות אינטרנטיות, הרצאות של גרי יורופסקי, טרנד המזון האורגני והשתתפותה של אקטיביסטית הזב”ח טל גלבוע בתוכנית הבידור “האח הגדול”. יש הרבה פעילי זב”ח ותנועות זב”ח בישראל, חלקן מיליטניות יותר מאחרות, כמו 269life ו-ALF (החזית לשחרור החיות).
האתר של בורגר קינג ישראל די בסיסי – אוסף גנרי של אודות/צרו קשר/לינקים למדיה חברתית, “בקרוב” מודבק על התפריט והמבצעים, סרטון פרסומת, מפה של הסניף הראשון והיחיד בינתיים, שדה רישום לניוזלטר. במרכז ההומפייג’, תחת הכותרת “הקינג שלכם במדיה”, מופיעות ארבע תמונות-תוכן-גולשים מתוייגות ב-#bkisrael, שנשאבות אוטומטית מאינסטגרם בכל פעם שטוענים את האתר.
אני לא צריך להגיד מי חטף את ההשתג #bkisrael והציף אותו בתמונות זוועה של חיות שחוטות וסיסמאות אנטי-טבחוניות, נכון? אוקיי, זה פעילי זב”ח מיליטנטיים, שחלקם הפגינו אתמול מול המסעדה בערב הפתיחה. אז כרגע, האתר של בק”י מציג תמונות של חיות מתות, ולא בצורת-הדיסק-הנוחה-להכחשה שהלקוחות שלה מורגלים אליה.
כל מנהל מדיה חברתית, ובמיוחד ישראלי, צריך לדעת שלא מעלים תוכן-גולשים בלתי מסונן לאתר של סוחרי-בשר. אנשי ההמבורגריה הירושלמית “איוו מיטבורגר” יכולים לספר מנסיונם – באוקטובר אשתקד חוו מתקפת פעילני-זב”ח, שהגיעו בהמוניהם להוריד את דירוג המסעדה בפייסבוק. ואיוו היא מסעדה קטנה, לא רשת בינלאומית.
מה שיותר גרוע, הגולש אור בן צבי רייף הודיע לבק”י על המתקפה, הם השיבו והודו לו אחרי עשרים דקות, ואחרי יותר מארבע שעות עדיין לא עשו שום דבר.
אז החדשות הטובות הן שאם אתם מחפשים עבודה בניהול מדיה חברתית, יתכן שתתפנה משרה בקרוב.
[עדכון 3/2 13:35] תמונות הזוועה של בעלי החיים השחוטים הועלמו מאתר בורגר קינג ישראל, והוחלפו בתמונות מהאינסטגרם הרשמי של בק”י. אף שהתמונות עדיין מוצגות באתר במצג שווא תחת הכותרת “הקינג שלכם במדיה #bkisrael”, כאילו נשאבו מההשתגית הזאת באינסטגרם, אף אחת מהן לא מתוייגת בה.
האם צריך טייסים לא-אוטומטיים, כמה פוטושופ מותר לעשות לתמונה ולמה תיכון מרשת אורט מסתיר את תמיכתו במאגר הביומטרי // רבע לדיגיטל
האם צריך טייסים לא-אוטומטיים, כמה פוטושופ מותר לעשות לתמונה ולמה רשת אורט מסתירה צעד תמיכה במאגר הביומטרי?
שלום לכל הנוסעים, כאן הטייס האוטומטי שלכם
בקומדיה המופתית Airplane! (טיסה נעימה), מחליף את הטייס שאיבד את יכולת התיפקוד טייס אוטומטי – בובה מתנפחת במדי קברניט. המציאות עגומה גם כן – רשות התעופה הפדרלית בארה”ב (FAA) לא דואגת שהטייסים האזרחיים ישמרו על מיומנות בהטסה ידנית של מטוסים מסחריים. הטייסים נסמכים יותר ויותר על טכנולוגיות לטיסה אוטומטית, מה שגורם לבעיות כאשר הם נאלצים ליטול את ההגה מידי הטייס האוטומטי. כך קובע דוח (פדף) של המפקח הכללי של משרד התחבורה האמריקאי (DoT), שעליו דיווח אתר The Hill.
הקברניט אלון פרג, טייס באל על, מספר בראיון ל”רבע לדיגיטל” שטייסים מסחריים מבלים את רוב זמנם בהשגחה על המערכות האוטומטיות, שאכן מבצעות את רוב הטיסה בעצמם, אולם אלו עדיין לא יודעות להנחית ולהמריא באופן מספק מבחינת בטיחות. ובמטוס, הרבה יותר מאשר בכלי רכב קרקעיים, תקלה קטנה יכולה לגרום לפגיעה בחיים של הרבה מאוד אנשים. אף שנוסעים ישראלים בטיסות מסחריות נוהגים למחוא כפיים עם נחיתת המטוס, פרג מספר שדווקא ההמראה היא החלק המסובך.
כמה פוטושופ מותר למרוח על תמונה בלי שהיא תיחשב לעיבוד מחשב?
יו וויי שיה, הזוכה בתחרות צילום של יצרנית המצלמות ניקון, הגיש תמונה של סולם חירום של בניין שדרכו נראה מטוס. המטוס לא היה שם, אלא נוסף בתוכנה גרפית, באופן גס כל כך – יש סביבו ריבוע לבן – שמפליא שהשופטים לא הבחינו בכך. אומת הרשת כן הבחינה בכך, ועשתה מניקון ומהצלם צחוק באוסף ממים, שניקון חיבקה ואחר כך מחקה.
אבל העיבוד לא תמיד בוטה או חד משמעי כל כך. ב-2013 זכתה בתחרות World Press Photo תמונה שצילם הצלם השוודי פול הנסן, שתיעדה הלוויית שני ילדים פלסטינים שנהרגו בהפצצה של חיל האוויר בעזה במבצע עמוד ענן. אתר אקסטרימטק טען שהתמונה זויפה בפוטושופ. הטענה עוררה הדים בעולם הצילום. אנשי התחרות בחנו את הקובץ הגולמי (Raw) והגיעו למסקנה שהתמונה עברה ריטוש קל בצבעים ובטון, אך לא זויפה.
שוחחנו בתוכנית עם גדי דגון, צלם הבית של להקת המחול בת שבע, שמתנגד בתוקף למניפולציות גרפיות בצילומי עיתונות ובצילומים תיעודיים. לדבריו, מדובר בנוהג בלתי אתי, אולם הוא לא רואה פתרון מעשי למניעת מעשי הונאה שכאלה, מלבד הקפדה על זהות הצלמים שאיתם עובדים ושמהם מקבלים את הצילומים לתחרויות.
המנהל שמסתתר אחרי שאישר להכניס את המאגר הביומטרי לבית ספרו
המאגר הביומטרי של משרד הפנים שנוי במחלוקת בגלל פוטנציאל לפגיעה חמורה בפרטיות ובבטחון האנשים שפרטיהם נמצאים בו. הוא טרם הועבר משלב הניסוי (שהסתיים ביוני אשתקד) לשלב המנדטורי שבו כל האזרחים מחוייבים להכניס אליו את טביעות האצבעות ותמונות הפנים שלהם. אף שהמדינה מעודדת באמצעים שונים מעבר לתעודות ביומטריות, רק רבע ממנפיקי התעודות בחרו בתעודות ביומטריות בין יולי לאוקטובר אשתקד.
אבל מנהל בתיכון אחד בירושלים החליט שהתלמידים שלו צריכים להיות ארנבי ניסוי של המאגר, כך חשף כתב כלכליסט עומר כביר. “השנה הציעו לנו במשרד הפנים להיות בית ספר חלוצי בתחום ולהנפיק תעודות ביומטריות”, סיפר מנהל בית הספר לכלכליסט. “נפגשנו עם רשות האוכלוסין כדי להבין את המשמעות של התעודה הביומטרית והבנו שהתלמידים ייכנסו למאגר הביומטרי. הבנו שזה עניין של זמן עד שהנושא של המאגר יעבור בחקיקה, משהו שיקרה בשנה-שנתיים הקרובות”. לכן, הסכים המנהל לחלק להורים עלוני תעמולה של רשות האוכלוסין וטפסי אישור לחתימת ההורים, ולאפשר לרשות האוכלוסין להכניס לבית הספר עמדה להנפקת תעודות ביומטריות ולהנפיק תעודות ביומטריות לתלמידים שרצו בכך – כ-80% מתלמידי השכבה.
מדוע שמה של רשת בתי הספר ושל מנהל התיכון לא מופיעים בכתבה? למוסד החינוכי, שאין לו בעיה עם הפגיעה הפוטנציאלית של המאגר בפרטיות התלמידים, יש באופן אירוני בעיה עם השקיפות שמתלווה להחלטות שהוא מקבל לגביהם, ולכן הפרטים חסויים: “התיכון, שלבקשתו פרטיו שמורים במערכת” – כך נכתב בכתבה.
לרוע מזלו של בית הספר, פרופ’ מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב גילה שההחלטה גובתה ברישום ברשומות, בילקוט הפרסומים 7188 (פדף) שפורסם ב-18/1, אמנם עשרים יום אחרי קבלת ההחלטה ו-13 ימים אחרי ביצועה, אבל לפחות יש תיעוד: ראש רשות האוכלוסין וההגירה, אמנון בן עמי, מודיע שאמצעי זהות ביומטריים יינטלו במסגרת הגשות בקשות למסמכי זיהוי ביומטריים בבית הספר אורט חלל ותעופה במעלה אדומים. שמו של מנהל בית הספר, כפי שמופיע באתר האינטרנט הרשמי שלו, הוא יגאל לוי.
בילקוט הפרסומים: ר' האוכ' התירה לאורט חלל מעלה אדומים ליטול אמצעי זיהוי ביומטריים. אז למה לא לפרסם @YoelEsteron? https://t.co/SozSbQ3nQE
— Michael Birnhack (@Birnhack) February 1, 2016
@jonklinger @htl2008 @YoelEsteron @No2Bio @calcalist שימו לב לתאריכים: הודעה מ-29.12.15 בקשר למה שיקרה ב-5.1.16 פורסמה ב-18.1.16. לא אפקטיבי
— Michael Birnhack (@Birnhack) February 1, 2016
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
צלם תיעד ממש במקרה מטוס שעבר בסביבה בפוטושופ. אומת הרשת הסבירה לו את טעותו
בתמונה שצילם יו וויי שיה באמצעות מצלמת ניקון D90 נראה סולם חירום של בניין במבט מלמטה, ובקצהו שמיים שבהם, בתזמון, במיקום ובכיוון מדויק, עובר מטוס. התמונה הרשימה את אנשי ניקון סינגפור, וזיכתה אותו בפרס בתחרות הצילום שלהם, מזוודת טרולי לצלמים.
זיופי תמונות בתחרויות צילום הם תופעה שכיחה, אבל במקרה הזה לא צריך להיות מומחה פוטושופ כדי לזהותו. המטוס בתמונה אינו משתלב בשמיים שסביבו, הוא מוקף ריבוע לבן, ונראה שפשוט נגזר מתמונה אחרת והודבק כמו שהוא, בלי שום נסיון להסתיר שהוא לא באמת טס מעל הסולמות בדיוק בשבריר השניה שבו הצמצם של שיה הקליק והחיישן לכד את התמונה.
עיבוד קל של הלבלים של התמונה (adjust levels) מבהיר זאת מעבר לכל ספק, כפי שהדגים הגולש שון הו:
אבל אנשי ניקון לא הבחינו בזיוף הבוטה. בפייסבוק שלהם הם כתבו הם כתבו: “יו וויי הזדמן ליד אוסף סולמות בזמן שהיה בסיור צילום עם חברים בצ’יינהטאון, וחשב שמבט כלפי מעלה יתן פרספקטיבה מעניינת. הוא לא ציפה לתפוס מטוס במעופו. ננסה גם אנחנו להביט כלפי מעלה, יו וויי”.
אומת הרשת לקחה על עצמה לחנך את ניקון, מי בהסברים על הזיוף ומי בלעג סרקסטי (דוגמאות בתחתית הפוסט). ניקון הודיעו אחרי יממה שהם מתנצלים על הטעות ובוחנים מחדש את זכייתו של שיה.
וניקון עשו משהו שחברות שטעו לא תמיד יודעות לעשות – הם צחקו על עצמם: “במקביל אנחנו מברכים על הרשומות המצחיקות והשנונות שמשותפות בתגובה לפרס שהענקנו לאחרונה. אנחנו שמחים להכיר בכך שקהילת הצילום והתמונה הגלובלית חיה ומשגשגת. אנחנו מודים לכם על התרומות הספונטניות הרבות ומעודדים את כולם להמשיך לשמור על הדמיון בחיים”. תומאס לים, שהעלה את תמונת הסולם עם חתולים קופצים בתוכו, הציע לניקון לתקן את העוול על ידי הענקת מצלמה כפרס לפוטושופ הטוב ביותר בשרשור. ההצעה שלו לא מופרכת: ניקון קיבלו חשיפה מופרעת מהסיפור הזה – רק בפייסבוק הם קיבלו 30 אלף לייקים, 45000 תגובות ו-21 אלף שיתופים בשתי יממות.
הצלם והגרפיקאי שיה מסר בתגובה לאתר פטהפיקסל שכלל לא התכוון להונות את ניקון, ושהגיש את התמונה לתחרות כבדיחה שיצאה משליטה. לדבריו,
הייתי בסיור צילום בצ’יינהטאון והזדמנתי לאוסף הסולמות. צילמתי אותם, ואחר כך חשבתי שמטוס בנקודה הזאת יתן נקודת מבט מעניינת. לפיכך הוספתי את המטוס באמצעות [תוכנת העריכה הגרפית] PicsArt והעליתי את זה לאינסטגרם. ככה אני משתמש באינסטגרם, לפעמים זה להציג עבודות שאני גאה בהן, לפעמים זה סתם כדי ליהנות. במקרה הזה, המטוס הקטן היה סתם בשביל הכיף ולא נועד לבלף אף אחד. הייתי עושה את זה בפוטושופ לו באמת התכוונתי לשקר בקשר לזה, אבל לא, זו היתה עריכה משועשעת תוך שימוש באפליקציית PicsArt שהועלתה לאינסטגרם. כשחבריי הגיבו עם כמה שאלות, עניתי להם גם בצחוק, ואמרתי שזו הטיסה האחרונה של היום ושזה היה יום המזל שלי שלא חיכיתי זמן רב מדי. בשלב הזה, כמובן שכל מי שקרא את זה הבין שזו בדיחה. […]
עם זאת, עשיתי טעות כשלא השארתי את זה באינסטגרם כפלטפורמת מדיה חברתית קלילה. עברתי את הגבול כשהגשתי את התמונה לתחרות. עשיתי זאת בתור בדיחה ואני באמת מתנצל בפני ניקון על שביזיתי את התחרות שלהם. זו היתה טעות ולא הייתי צריך לעשות זאת. גם לא הייתי צריך להשיב לניקון בצחוק שתפסתי את המטוס במעופו, הייתי צריך להבהיר שהמטוס נערך פנימה באמצעות PicsArt. זו אשמתי ואני מתנצל בכנות בפני ניקון, כל הצלמים של ניקון ובפני קהילת הצילום באופן כללי.
חייך, מצלמים אותך!
לקט מתגובות אומת הרשת לצילום המפוברק של שיה:
אריק בנסון: “לגמרי לא מפוטשפ! יש לי אותה עדשה!”
רנדר ברנט:
גלן גואן:
מייקל מיניון:
אדריאן לם:
吕籽践:
ג’ון ריניוק:
רוגן יאו:
דניאל הו:
דייוויד דוטון:
SG Yu: “לא ציפיתי לראות את ואן דאם עושה שם שפגאט אפי”.
Elkie Ng:
קיקי טיי: “בבקשה תפסיקו לצחוק על התמונה הזאת!! היא 100% אותנטית!! במקרה הייתי על המטוס כשצילמתי את התמונה הזאת. תסתכלו מקרוב, היא בבירור מראה אותו במיקום הנכון וברגע הנכון לצלם את זה!”
“כדי להמשיך ולהוכיח את האותנטיות של התמונה ולהפריך את סוגיית הלבל/ניגודיות של פוטושופ, הנה תמונה של המטוס שטסתי בו. זה האיירבאס A99 (מהדורה מוגבלת) עם המכ”ם ומגן מזג האוויר. אני מקווה שזה סוגר את התיק הזה אחת ולתמיד”.
ארל דיאטה: “יו וויי, אנא קבל את תיק הניקון טרולי שלך על ידי קליק-ימני ו’שמירת תמונה כ'”.
נטפליקס למען חיילי ארה”ב בעולם • כך תהפכו 12$ ל-12,000$ בגוגל // האחראי על האינטרנט
תתגייס לויפיאן יא בנזונה!
נטפליקס פתחה החודש את שירות הטלוויזיה המקוון שלה לרוב מדינות העולם, 190 במספר. אבל בעוד מחיר השירות נשאר זהה, כמות התכנים שונה, לרעת המדינות שאינן ארה”ב, בגלל הסכמי זכויות של ספקי תכנים קולנועיים וטלוויזיוניים (ונטפליקס ביניהן) עם חברות קולנוע וטלוויזיה רב-ערוצים במדינות השונות. למשל, אם HBO או נטפליקס מכרו להוט זכויות שידור על סדרה שלהן, ההסכם עשוי לכלול בלעדיות על השידור בישראל לתקופה מסויימת, והסדרה תוסר מהגירסה הישראלית של נטפליקס. יתכן גם מצב שבו HBO מכרה את הזכות להציג סדרה שלה לצופי נטפליקס בארה”ב בלבד, בתקווה למכור בעתיד את הסדרה לזכיין טלוויזיה ישראלי.
ההפרש בין כמות התכנים הזמינה לאמריקאים ולגולשים במקומות אחרים עשוי להיות משמעותי, והוא אכן כזה במקרה של ישראל. בעוד למשתמשי נטפליקס בארה”ב יש גישה ל-5676 כותרים (4561 סרטים ו-1115 סדרות), לישראלים יש גישה לכ-11% מהקטלוג בלבד, 633 כותרים (479 סרטים ו-154 סדרות), מה שמציב אותה במקום ה-40 מהסוף בסרטים ו-8 מהסוף בסדרות, כך לפי בדיקה של ההאקר ים מסיקה, שאת תוצאותיה המלאות והמתעדכנות אפשר לראות כאן.
הסרת התכנים מהמדינות השונות מתבצעת באמצעות גאוחסימה – זיהוי מיקומו הגאוגרפי של הגולש וחסימת התכנים שלא מיועדים לו. אחרי פתיחת נטפליקס לעולם, החברה הודיעה שתגביר את מאמצי החסימה שלה של שירותי מעקף גאוחסימה.
חסימות כאלו עלולות להשפיע לרעה על חיילים אמריקאים שמוצבים מחוץ לארה”ב, והטלוויזיה האמריקאית היא עבורם דרך להפיג את הגעגוע. אולם אין להם מה לדאוג – כל עוד הם מוצבים בבסיס אמריקאי, הם יקבלו את הנטפליקס שלהם במלואו. דוברת מטעם נטפליקס, אן מרי סקאו, מסרה למגזין הצבאי “כוכבים ופסים” כי “נטפליקס תמיד פוטרת בסיסי צבא אמריקאיים ברחבי העולם. הם יוכלו להמשיך ולגשת לקטלוג האמריקאי”.
כך תהפוך 12 דולר ל-12,000 דולר באמצעות גוגל בלי לצאת מהבית!
גוגל כמעט הפסידה את האתר שלה. בספטמבר אשתקד, סנמיי וד, עובד לשעבר של גוגל, בחן את שירות רישום הדומיינים “גוגל דומיינים”, והזין לתוכו את google.com. לתדהמתו, ואני לא משתמש במילה הזאת בקלות ראש, הוא גילה שהדומיין פנוי לרישום. ויש רק דבר אחד שאתה עושה כשאתה מגלה שהדומיין הכי פופולרי בפאקינג יקום המוכר לאדם פנוי – אתה משלם 12 דולר ורושם אותו על שמך.
“קיוויתי שאקבל [הודעת] שגיאה מתישהו שאומרת שהעיסקה לא אושרה, אבל הצלחתי להשלים את הרכישה, וכרטיס האשראי שלי חויב!”, כתב אז וד בלינקדאין שלו, שם סיפר על המקרה. הוא אומר שהוא לא יודע איך קרה שהדומיין היה פנוי, אבל שדקה אחר כך הוא קיבל הודעה שהרישום בוטל וכמוהו גם חיוב האשראי.
גוגל יכולה היתה לבטל את הרישום באופן מיידי משום שהיא זו שמנהלת את “גוגל דומיינים”, שהוא שירות רישום דומיינים, שמתווך בין אנשים שרוצים לקנות דומיינים לבין הגוף שמנהל את מרשם הדומיינים. אם הרישום היה מתבצע באמצעות שירות רישום דומיינים אחר, או ישירות אצל מרשם הדומיינים (במקומות שבהם הדבר מתאפשר), היא היתה צריכה לפנות לוד בבקשה או בתביעה משפטית להחזיר לה את הדומיין, או לבקש ממנהלי המרשם לבטל את הרישום.
וד פנה לגוגל סקיורטי, מחלקת האבטחה של גוגל, והודיע על התקלה. הם חזרו אליו, הודיעו שהם בודקים מה קרה וביקשו לתת לו פרס כספי. הוא אמר שלא עשה זאת בשביל הכסף, וביקש שיתרמו את הפרס לקרן Art of Living India, שמפעילה מאות בתי ספר בהודו ומספקת חינוך חינם לעשרות אלפי ילדים נזקקים. גוגל הודיעה שתכפיל את סכום התרומה.
בפוסט לסיכום פרסי האבטחה שחילקה ב-2015, גוגל חשפה את הסכומים – היא הציעה לוד פרס של 6,006.13 דולר – הספרות נראות כמו המילה “Google”, והכפילה ל-12012.26 כשהסכום הפך לתרומה.
חוק בליינדספוט נגד מטרידים וספאמרים? • לשחות עם קליפ • ההוטמייל של הממשלה // רבע לדיגיטל
חוק בליינדספוט להפסקת הטרדות טלפוניות
https://www.youtube.com/watch?v=yhaFvd01764
אפליקציית בליינדספוט של הבנשלבבו קובו והאחשלבר רפאלי מאפשרת לנהל צ’ט אנונימי-מכיוון-אחד בין כל שני אנשים שהתקינו אותה, כך שיוזם הצ’ט יודע מי הנמען אבל לא להיפך (ומפעילי הפלטפורמה יודעים את הזהות הטלפונית של שניהם). אחד השימושים האפשריים באפליקציה הוא הטרדת מכרים באופן אנונימי, מה שהוביל למחאה ציבורית, תקשורתית וכנסתית.
ח”כ דוד ביטן (הליכוד) הגיש השבוע הצעת חוק בנושא:
חובת מסירת פרטי אדם המתחזה לאחר או שולח מסר אנונימי 1. אדם או גוף המפעיל פלטפורמה טכנולוגית להעברת מסרים המאפשרת שליחתם בדרך של התחזות לאחר או באופן אנונימי המונע את זיהוי השולח (להלן – “מפעיל”), מחויב להעביר את פרטי מי ששלח מסר על דרך של התחזות לאדם או גורם אחר או באופן אנונימי המונע את זיהויו (להלן – “מתחזה”), לגורמי האכיפה או לאדם או לגוף הנפגע מכך, על פי דרישה, בתוך לא יאוחר משלושים ימים מיום הדרישה.
הרשות המוסמכת וסמכויותיה 2. (א) שר המשפטים יקבע, בתוך שלושים ימים מיום תחילתו של חוק זה, גורם המוסמך להפעיל סמכויות לפי חוק זה (להלן – “הרשות המוסמכת”).
(ב) סירב המפעיל להעביר את הפרטים כאמור בסעיף 1 למי שזכאי לכך ללא צידוק סביר, או לא העבירם במועד –
(1) יחשב המפעיל כאחראי לשליחת המסר בנוסף למתחזה;
(2) הרשות המוסמכת תהיה רשאית לחסום לאלתר את פעילות המפעיל בקשר עם הפלטפורמה שבה בוצעה שליחת מסרים על ידי מתחזה;
(3) הרשות המוסמכת תהיה רשאית להטיל קנס על המפעיל בסכום של עד מיליון שקלים חדשים לכל הפרה ללא הוכחת נזק.
(ג) מבלי לגרוע מהוראות כל דין, הרשות המוסמכת רשאית להטיל קנס על מתחזה ללא הוכחת נזק של עד 100,000 שקלים חדשים לכל הודעה שנשלחה בדרך האמורה בסעיף 1.
אם אדם משתמש בבליינדספוט לאיים על אחר, להטרידו או להשמיצו, יש כבר חוקים שמאפשרים לחייב את מפעילת בליינדספוט לחשוף את זהותו, או לשלם את המחיר על סירובה. הצעת החוק של ביטן מרחיבה את הכוח להסיר את מעטה האנונימיות, כשהיא מערפלת את ההצדקה לחשיפה (המפעיל מחוייב להעביר את המידע ל”גוף הנפגע מכך”, אך אין פירוט באיזו פגיעה מדובר), ומערפלת את ההצדקה לסירוב לחשוף את המידע (המפעיל צריך “צידוק סביר” כדי לסרב מבלי להיענש, אך אין פירוט מהו צידוק שכזה).
בנוסף, החוק לא קובע שהאדם/גוף שנפגע מההודעה הוא בהכרח האדם/גוף שקיבל את ההודעה. כלומר, אם אדם תיעד קצין משטרה בכיר בפגישה עם איש עסקים לגיטימי שנמצא בחקירה, ושלח את התיעוד באימייל אנונימי לעיתונאי, איש העסקים יכול לטעון שהוא נפגע מהאימייל הזה, ולדרוש ממפעיל שירות האימייל לחשוף בפניו את זהות השולח.
אבל הצעת החוק הזאת מעניינת גם בזכות הבעיות שהיא יכולה לפתור, שנולדו לפני בליינדספוט וימשיכו להתקיים גם אחרי שהיא תמצה את 15 דקות הבזיון שלה. ביניהן, הטרדות בטלפון ובסמס וספאם בשלל הפלטפורמות. כיום נדרשים הנמענים לאתר בעצמם את המטרידים והמספימים, להתלונן במשטרה ולקוות שהיא תטפל בזאת אחרי שתתפנה מתיקים חשובים כמו חמש חקירות (!) של אישה שהעלתה ליוטיוב סרטון שמתעד אותה מחרבנת על דגל ישראל ואינה מכחישה שעשתה זאת, או להוציא כסף על עורך דין ולפנות לבית המשפט בבקשה שיוציא צו לחברות התקשורת לספק את המידע.
ח”כ ביטן מבהיר בראיון לרבע לדיגיטל שהחוק שלו לא נועד מיועד להילחם בשום דבר מלבד “שיימינג”, מילה שהוא חוזר עליה שוב ושוב למרות שהשימוש בה בהקשר הזה שגוי – שיימינג היא פרקטיקה של פרסום פומבי של דבר מה שאדם או גוף ביצעו במטרה לביישם בפומבי, בעוד החוק מכוון לטפל במסרים שנשלחים באופן פרטי. לדבריו, החוק יקל על אנשים שחשים נפגעים לקבל את פרטי הפוגעים בלי לעבור דרך המשטרה ובתי המשפט, ויאפשר לרשות שתוסמך לכך להטיל קנסות מנהליים על מפעילי הפלטפורמות במידה שאלו יסרבו למסור את הפרטים. שיטה זו תעביר את העול מהנפגעים-לכאורה אל הפלטפורמות, ואלו עלולות להחליט להסגיר פרטים של משתמשים אנונימיים גם כשהדבר לא מוצדק, רק כדי לחסוך בהוצאות משפטיות.
לגלוש עם להקת לווייתנים
“‘מיתוס’ זה קליפ אינטרקטיבי”, מספר אביב משולם, ששותף עם תומר ברוך לצמד “לוויתנים”, ש”מיתוס” נוצר עבור שירם “האם אוכל לאהוב בשלווה” על ידי הבמאי אור פליישר. “כשאדם נכנס לכתובת הקליפ הוא בוחר באיזה מכשיר יראה את הקליפ (אם הוא במחשב, פלאפון וכו’). הסרט מכניס אותך לעולם וירטואלי ארבע סצנות. אתה יכול לשוטט בעולם הזה, עם הזזות של העכבר או המכשיר. כל מה שרואים בסרט קורה בזמן אמת על הדפדפן ומגיב לתווי מידי MIDI של השיר (פרוטוקול של מוזיקה שנותן לכתוב תווים במחשב והמחשב ינגן אותם). העולם קיים, אבל מה שאותו אדם רואה נוצר מחדש כל פעם, בזמן אמת. לחצי מהשירים באלבום ‘אחרי גופי המים’ יש אומנות אינטרקטיבית, בעינינו זה יותר מעניין ויצירתי. בארץ זה תחום שעוד בחיתולים, גם בעולם הוא חדש אבל יש באזור ה-10-15 פרויקטים כאלו, ובעולם הם הרבה יותר מוערכים. בחו”ל האומנות הזו מתקבלת בטבעיות, אבל בארץ קשה יותר לאכול את זה. התקשורת לא יודעת איך להתמודד – שואלים אותנו ‘מה זה בדיוק, קליפ? משחק? תמונות?’ התשובה היא שזה קצת מכל דבר. בעולם זה נתפס כמשהו מרגש ומעניין, ובארץ פחות, זה עדיין לא במיינסטרים”.
רק מוזיקה לבד כבר לא מספיקה לריגוש של הקהל?
“אני לא חושב שזה בא מצורך להתקדם, שמוזיקה כבר לא מספיקה. לכל מדיום יש את הצ’ארם שלו. מה שמעניין אותנו זה איך אנחנו גורמים לקהל להיות יותר מעורב. כיום אנשים פחות קונים אלבומים, החלק הויזואלי נהיה פחות משמעותי, ורצינו לשנות את זה. חלק ממה שקסם לנו לעשות את זה זה שזה יוצר תקשורת עם הקהל שלנו, ומעניק עומק למימד הוויזואלי של האלבום. יש קסם בלתת לקהל חלק מהיכולת לביים בעצמו ולשחק באמנות. אבל כן אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לביים את המימד איך שאנחנו רוצים”.
You’ve Got Mail
החלטת ממשלה מס’ 1008 קובעת שתוך שלושה חודשים, משרדי הממשלה יחוייבו לאפשר לציבור לפנות אליהם גם באמצעות אימייל. למה שלושה חודשים? זה פרק הזמן הנחוץ לפתוח לכל משרד ומשרד תיבה חינמית של שני מגה בהוטמייל.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
מי סומך על מדפסות שיזמינו לעצמן דיו ותעלומת הבית שהסמארטפונים הגנובים מובילים אליו // האחראי על האינטרנט
שלום, מדברת מדפסת, אני רוצה לעשות משלוח
מדפסות לא יישארו רעבות עוד. מדפסות יעודיות של חברת בראד’ר יוכלו להזמין לעצמן דיו מאמזון כשהדיו שלהן יאזל, בלי התערבות המשתמש.
המדפסות הן המכשירים הראשונים שיעבדו עם תוכנית Dash Replenishment של אמזון, שיתממשק עם חיישנים במכשירים שונים כדי לזהות מתי המלאי אוזל וצריך להצטייד מחדש. מכשירים נוספים שיתחברו לשירות החודש הם מכונת כביסה של ג’נרל אלקטריק ופסי-מדידה למד גלוקוז-בדם של חברת ג’ימייט.
מי שמפנטזים כבר על הנוחיות שבמכשירים שמטפלים בלוגיסטיקה של עצמם צריכים לזכור את הסכנות שבלתת את השליטה למכשירים וליצרניהם. בתחילת האפסטיז נחשפו הונאות של יצרניות מדפסות, שגרמו לשבבים שבמדפסות לדווח שהדיו אזל, ואף להפסיק להדפיס, הרבה לפני שהדיו אזל בפועל, במטרה לגרום לצרכנים לזרוק את המחסניות הישנות עוד לפני שהסתיימו ולרכוש חדשות; ושהזהירו מפני נזקים מומצאים של מחסניות גנריות זולות, ותכנתו את המדפסות למנוע שימוש במחסניות מתחרות, כשהמטרה היתה להבטיח רכישת מחסניות מקוריות ויקרות.
הבית שהסמארטפונים הגנובים מלשינים עליו
בפברואר 2015 הלכה משפחה שסמארטפון שלה נגנב בעקבות אפליקציית איתור טלפונים שהתקינה עליו, והגיעה לפתח ביתם של הזוג מייקל סבה וכריסטינה לי בפרבר של אטלנטה, ג’ורג’יה. המשפחה דרשה את הטלפון בחזרה. הזוג לא ידע על מה הם מדברים. חודשיים אחר כך הגיעה לבית סבה-לי קבוצת חברים עם טענה דומה. בחודשים הבאים המשיכו להגיע אנשים שחיפשו את הטלפונים שלהם. ביוני הגיעה המשטרה, הורים דיווחו שבתם נעדרת, והאפליקציה על הטלפון שלה הובילה לבית הזוג סבה-לי. היא והטלפון שלה לא נמצאו שם.
קשמיר היל מאתר פיוז’ן חקרה את הסיפור שלהם, בחנה תאוריות שונות לגבי מקור התקלה – מיפוי שגוי של רשת ווייפיי או כתובת איי.פי, טריאנגולציה שגויה של תא סלולרי, מיקום הבית במרכז מעגל כיסוי של תא סלולרי כברירת-מחדל כאשר אי אפשר לאתר מיקום מדויק, טעות במאגר נתונים שעליו מתבססות כל אפליקציות איתור הסלולריים ועוד.
המשטרה לא הצליחה לאתר את הבעיה, רשות התקשורת הפדרלית (FCC) אמרה שזה לא בסמכותה, חברת התקשורת טי-מובייל שהתא הסלולרי שלה הוא הקרוב ביותר לבית לא הגיבה לפניה, וכמוה גם גוגל, יצרנית מערכת ההפעלה הסלולרית אנדרואיד, ואפל, יצרנית הטלפון הסלולרי אייפון.
התעלומה טרם נפתרה. עכשיו היא בידיים של אומת האינטרנט.
גירסת חדר 404 לציטוט במאמר אקדמי חשוב
כך תיעזר העיתונות בצנזורה הצבאית להפריך צא”פים “מטעמי בטחון”
בתיקים משפטיים עם היבט בטחוני, רשויות האכיפה משתמשות בצווי איסור פרסום כדי לצנזר מידע, כשהצנזורה הצבאית, הגוף המוסמך לקבוע איזה מידע בטחוני מותר בפרסום, לא חושבת שהמידע הזה צריך להיות מצונזר, או לפני שההחלטה הזאת בכלל מגיעה לפתחה. כך נטען בכתבה ב”שיחה מקומית” על הצא”פים בעניין המעצרים בפרשת עזרא נאווי, ההצתה בדומא ועוד:
האם באמת יש כל כך הרבה צווי איסור פרסום? ולמה זה קורה? על פי פרופ’ משה נגבי מדובר בתהליך שנמשך ומתגבר מזה כעשור, שבמסגרתו רשויות האכיפה למדו להשתמש בצווי איסור פרסום בתור “צנזורה אלטרנטיבית”, כדבריו, כשבאופן אבסורדי בתי המשפט מתגלים כמחויבים פחות לחופש הביטוי והעיתונות ולזכות הציבור לדעת מאשר הצנזורה הצבאית.
“הצנזורה בארץ היא די ליברלית, ונוהגת לפי פסיקת בג”ץ לגבי השאלה אם יש ודאות קרובה לפגיעה בביטחון (במקרה של פרסום מידע מחקירה, ח.מ.), ודווקא את בתי המשפט יותר קל לשכנע להטיל איפול”, אומר נגבי, המרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית ומשמש כפרשן המשפטי של קול ישראל. “למה זה קורה? להערכתי הרבה שופטים, בעיקר בערכאה נמוכה כמו השלום, כשבא אליהם גורם ביטחוני, קצין או איש שב”כ, עם חוות דעת ביטחוניות וחומרים סודיים, מתמלאים ביראת כבוד מאוד גדולה, דווקא בגלל שהם אזרחים. אין להם כלים לבקר את זה. הצנזור הוא חלק מהמערכת הביטחונית, ולא מתרשם יותר מדי מקצינים ויכול לבדוק עניינית.
“הצו בעצם הופך את המעצר לחצי חשאי. במצב כזה דמו של החשוד מותר לגמרי. אתה לא יכול לדעת מה עשו לו. זה ההיפוך של אור השמש שפועל כחיטוי הטוב ביותר. פה החושך עלול להיות המחטיא הגדול ביותר. אגב, זה לפעמים פועל כבומרנג. בנסיבות כאלה קל לחשוד להעליל שעינו אותו, כי לך תוכיח שכן ולך תוכיח שלא”.
נראה שהבומרנג הזה משמש גם נגד השופטים עצמם, שבשל איסור הפרסום על עצם דיוני והחלטות איסור הפרסום – לא יכולים להתגונן בפני מבקריהם. מין מעגל אכזרי שכזה.
עיתונאים לא יכולים להפר צו איסור פרסום כזה בלי להסתכן בלשלם מחיר – חקירה, מעצר, העמדה לדין ואולי גם הרשעה וענישה כספית/מאסרית. הם גם לא תמיד יכולים להפריך את הטיעונים של הרשויות על כך שהצא”פ נדרש “מטעמי בטחון”, משום שהטיעונים הללו בדרך כלל יוצגו לשופט בדלתיים סגורות, וגם אם לא, אסור יהיה לפרסם אותם במסגרת הצא”פ עצמו.
אבל העיתונאים יכולים להשתמש בצנזורה הצבאית, זו שהמשטרה עקפה באמצעות בית המשפט, כדי להוכיח שטיעוני הבטחון היו שקריים. תפקידה של הצנזורה הוא להגיד לעיתונאים אם מותר להם לפרסם מידע מסויים, או שאסור להם משום שהוא עלול לפגוע בבטחון המדינה. העיתונאים צריכים לכתוב כתבה שמכילה את המידע שהצא”פ אוסר לפרסם, לשלוח אותה לצנזורה ולחכות לתשובתה. במקרה שהצנזורה מאשרת לפרסם את הפרטים האסורים בפרסום לפי הצא”פ, יש לעיתונאים אישור, מהערכאה העליונה בתחום, שפרסום המידע לא פוגע בבטחון המדינה.
גם בשלב זה, העיתונאים לא רשאים לפרסם את המידע בתקשורת, משום שזו עדיין תהיה הפרה של הצא”פ. אבל הם כן יכולים לערער לבית המשפט על הצא”פ, תוך שימוש בתשובת הצנזורה כחוות דעת מומחה שלפיה אין פגיעה בטחונית בפרסום המידע; והם רשאים לדווח לציבור שלפי הצנזורה, המידע שהצא”פ חל עליו אינו מסכן את בטחון המדינה, כך שהבקשה של המשטרה נגועה בשיקולים זרים, וההחלטה של השופט נגועה ברשלנות, במקרה הפחות גרוע.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
