סטימצקי חייבים לי 136,498 שקל, מחלקים בונוסים לבכירים, רוצים שאדפיס להם עוד ספרים על חשבוני

אז לאחר שרשת “סטימצקי” הזמינה ממני לפני יומיים עותקים נוספים מספר הנוער החדש שלנו, “כעורים” (שהיה האחרון שסיפקנו להם לפני עצירת כל אספקה נוספת לרשת), שלחתי להם הבוקר מכתב המסביר מדוע, בשלב זה, לא נוכל לספק להם עותקים נוספים. הנה המכתב.

לכבוד רויטל ויסלזון, איציק שלו
הנדון: הזמנת עותקים נוספים מספר הנוער ״כעורים״

שמחתי לקבל את הזמנתכם לעותקים נוספים של ספר הנוער המצליח כעורים. ספר זה הוא אחד מרבי המכר של הוצאת גרף, והעובדה כי אתם מזמינים עותקים נוספים מהספר מלמדת כי גם אתם מודעים לכך. מכירת ספר זה, כמו גם מכירתם של ספרים נוספים מבית גרף (כגון ספרי פרסי ג׳קסון ונוספים) תניב תזרים נאה הן לחנויות המוכרות את הספרים, ובהן רשת סטימצקי, והן להוצאת גרף המוציאה ספרים אלה ורבים נוספים לאור. הזמנה זו שימחה אותנו, בהוצאת גרף, במיוחד בימים אלה כאשר מתרבים הפרסומים בכל אמצעי התקשורת כי מצבה של רשת סטימצקי נמצא על עברי פי פחת, וכאשר רשת סטימצקי עצמה הודיעה לנו כי החוב שלה כלפי הוצאת גרף (העומד כרגע על 136,498 ש״ח, וזאת מבלי שהוספנו את מכירות שבוע הספר שמן הסתם יגדילו חוב זה באופן משמעותי) ישולם רק בחלקו (כרגע אתם טוענים כי תוכלו לשלם רק במידה ואעניק לכם ״תספורת״ של 30%) וגם את שארית זו תשלמו רק לאורך שישה חודשים, אם בכלל. שהרי אין יודע אם לא תיקלעו למצוקה תזרימית נוספת כבר בעתיד הקרוב, מצוקה שתחייב אתכם לבקש תספורת נוספת מאותם 136,498 ש״ח שאתם חייבים להוצאת גרף.

למרות כל הדברים הללו, נשמח לספק לכם את הזמנתכם עבור רב המכר כעורים. יחד עם זאת, כיון שהחוב שלכם כלפי הוצאת גרף עומד כרגע, כאמור, על 136,498 ש״ח וכל הפרסומים מלמדים כי מהכספים שאתם חייבים להוצאת גרף עבור הספרים שלה שמכרתם בחנויות סטימצקי בחרתם להעניק בונוסים נדיבים לאנשי ההנהלה הבכירה של סטימצקי, בונוסים שלטענתכם מוענקים על ניהול מוצלח ועמידה ביעדים, הרי שאין לי ספק כי במסגרת ניהול כה מוצלח זה והעמידה הכה איתנה ביעדי המכירות שהצבתם לעצמכם, הקצבתם גם את הסכומים המיועדים לתשלום להוצאת גרף, שהינה ספק ותיק שלכם מזה שנים לא מעטות. במידה ואכן כך הדבר, אני אשמח לקבל את תשלום החוב שלכם כלפי הוצאת גרף (חוב, שכפי שכבר הוזכר פה עומד כרגע על 136,498 ש״ח).

כמי שמצויים בעסקי הספרים זמן רב (מאז 1928 טוענים שלטי הפרסומת היקרים שלכם), וכמי שחולשים על נתח שוק משמעותי ביותר, אתם בוודאי יודעים ומודעים לכך כי הוצאות ספרים הפועלות בצורה שקולה וראויה מתבססות על תזרים מזומנים הנשען על החזר השקעה בתמורה כספית ולא על הגדלת השקעה ללא תמורה.

שהרי מימון הוצאת הדפסות נוספות של הספר כעורים אותו ביקשתם (כדי להגדיל את התזרים שלכם עצמכם) יחייב את הוצאת גרף בהוצאה כספית ניכרת נוספת. הוצאת גרף, שאמונה גם היא על ניהול מוצלח ואחראי, אינה מוצאת הגיון כלכלי כלשהו במימון מהדורות נוספות מספריה ללא שיתקבלו בקופתה תקבולי מכירות בגין מהדורות קודמות. ואם כבר עוסקים בהגיון כלכלי, הרי שהוצאת גרף לוקחת ברצינות רבה את התחייבויותיה כלפי הספקים שלה והלקוחות שלה, ולכן אין נוהגים בהוצאת גרף לקחת בונוסים שמנים או שכר גבוה ובמקום זאת מעדיפים להשקיע את התקבולים המתקבלים מהחנויות בהדפסת והפקת ספרים חדשים ומהדורות נוספות לרבי המכר המוכרים של בית ההוצאה.

כמי שמעורים בניהול עסקי מוצלח ואחראי אתם בוודאי מודעים לכך כי הוצאות כספיות קשורות קשר בל ינתק להכנסות כספיות מתאימות. לכן, כל עוד לא יכוסה החוב של רשת סטימצקי בקופת חברת ההפצה של גרף, לא נוכל – לצערנו – לספק לכם את ההזמנה האמורה.

בניגוד ליכולותיה של רשת סטימצקי ליטול כספים השייכים לאחרים, לעשות בהם כבשלהם ואז לדרוש עוד, להוצאת גרף אין את הרצון ועזות המצח לנצל את ספקיה ולקוחותיה באופן כל כך ציני. בשולי הדברים אציין כי גם את בקשתכם ל״תספורת״ של 30% שתלווה בפריסת שארית החוב ל 6 תשלומים חודשיים לא טרחתם ללוות בביטחונות מטעם הבעלים , למרות שנשאלתם על כך, והדבר תמוה כשלעצמו, בלשון המעטה.

כאמור: עם קבלת התשלום ע״ס 136,498 ש״ח הוצאת גרף יותר מתשמח להדפיס את העותקים שהזמנתם, לספק אותם לרשת סטימצקי במהירות האפשרית ובכך לתרום להגדלת תזרים המזומנים הן של סטימצקי והן של גרף.

כיון שבימים אלה נראה כי סטימצקי חפצה לצאת לדרך חדשה שכולנו מייחלים להצלחתה, הוצאת גרף תשמח אם החוב של סטימצקי לגרף יכוסה במהירות האפשרית על מנת שיתאפשר גם לנו, בהוצאת גרף, לתרום ולו במעט להצלחתה של דרך זו.

בברכת יום טוב ובהצלחה לכולנו,

רני גרף, מו״ל ועורך ראשי
גרף הוצאה לאור

רני גרף הוא העורך והמו”ל של הוצאת “גרף”, הוצאת ספרים עצמאית המתמחה בפרסום ספרי נוער, מדע בדיוני ופנטסיה וספרים טובים מכל סוגה שהיא. ההוצאה הוקמה בשנת 2004 ועד כה פרסמה למעלה מארבעים ספרים, רבים מהם שהו שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר. גרף כתב על החלפת מבצעים תוך דפיקת המו”לים והסופרים בגליון יולי 2012

24 ביוני, 2014 | בנושאים: צומטסקי | 5 תגובות

מעשה צומטסקי (ש”ע): הזמנת אלפי ספרים למבצע 3 ב-96 והחלפת המבצע ל-4 ב-100 תוך דפיקת המו”לים והסופרים | פולמוס צומטסקי

פוסט של רני גרף

חודש סוער עבר על הוצאת גרף הקטנה במים הסוערים של המו”לות הישראלית. יוני 2012 ייזכר כחודש בו בחרה סטימצקי, אחת משתי רשתות חנויות הספרים, לפתוח במלחמת עולם עם הרשת המקבילה, צומת ספרים. ואת המלחמה הזו החליטה סטימצקי לעשות על חשבוני. כך ממש (ולא, אני לא כזה מיוחד: הרשת לא הפלתה מו”לים אחרים ועשתה זאת גם על חשבונם. או לפחות חלק מהם). כרגיל, כשמישהו מחליט שאני מספיק חשוב כדי לממן דרכי מלחמת עולם אני חש גאווה עצומה, וישר מכניס יד לכיס העמוק שלי (משרד האוצר והממונה על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, חושבים שיש לי כזה – ועל כך בהמשך) ומממן בגאווה את הקרב עם שיר חדש בלב. או כך, לפחות, סבורים בהנהלת סטימצקי. האם החליטה הנהלת סטימצקי לשבור את הכלים משום ש”הריחה” את חוק הספרים המתקרב ורצתה לעשות קופה רגע לפני שהחוק לא יאפשר לה לעשות זאת באמצעים לא הוגנים? האם החוק החל לעבור הליכי חקיקה ראשוניים משום שזעקת המו”לים על מעשה הגזל של הנהלת סטימצקי עלתה הפעם גבוה יותר מהרגיל ונפלה על אוזניים קשובות במסדרונות הכוח של הממשלה והכנסת? ביצה או תרנגולת? אין לדעת.

חודש יוני 2012 ייזכר גם כמועד בו חוק הספרים המדובר, או בשמו הרשמי “החוק להגנת הסופרים והספרות בישראל”, נכנס, סוף סוף, להליכי חקיקה. וטוב שכך. לו היה דיויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, ממלא את תפקידו כיאות, יתכן ולא היה צורך בחוק. אבל גילה בוגד בתפקידו ובציבור (ולאחרונה אף חטף על כך סטירת לחי מצלצלת משר התמ”ת, שלום שמחון, הממונה עליו) ובתנאים שנוצרו אין ברירה אלא להעביר את החוק, גם אם עדיין יש בו בעיות, כפי שטענתי בפוסט קודם שפרסמתי ממש פה רגע לפני פרוץ הסערה.

חודש יוני 2012 ייזכר, לפחות אצלי, כחודש בו נוכחתי במו עיני בפעולתה של מכונת הדיסאינפורמציה האדירה שמפעילים משרד האוצר והממונה על ההגבלים העסקיים כשנדמה להם שעומד לעבור חוק שהוא לצנינים בעיניהם. שר האוצר, יובל שטייניץ, אולי הכריז רפות שהוא בעד החוק (לא היתה לו ברירה, למסכן, לאחר שאדונו – בנימין נתניהו – הכריז על תמיכה בחוק ואף מיהר לפוטו אופ עם כמה סופרים פוטוגניים במיוחד), אבל באותם רגעים ממש החלו אנשי יחסי הציבור של האוצר ואנשי יחסי הציבור של הממונה על ההגבלים העסקיים לטפטף אמירות שקריות לתקשורת, ולפתע פתאום החלו להתפרסם מאמרי דעה “אובייקטיביים” כנגד החוק המתגבש. כולם מאת כלכלנים בכירים יותר ופחות. מאמרי דעה בעלי דעה הפוכה מאת כלכלנים התומכים בחוק (ויש כאלה לא מעט) דווקא לא התפרסמו. דוגמאות? בבקשה.

מי ישלם את מחיר חוק הספרים, שואלים בדה מרקר. וממהרים להשיב: אתם. כלומר: הצרכנים. מתעלמים לחלוטין מהעובדה שאם החוק לא יעבור, לצרכנים יהיו הרבה פחות ספרים לשלם עליהם. מתעלמים לחלוטין מהעובדה שתחרות (שהיא דבר מבורך) אין פירושה הבאה של יצרנים לסף פשיטת רגל ומעבר. פגיעה בצרכנים ובסופרים, ממהרים להכריז בגלובס. מזל שרון יניב, גם הוא מו”ל קטן (ובניגוד אלי, אף טרי) כתב מאמר תגובה בפייסבוק (וחבל עוד יותר שאף אחד בגלובס לא ראה לנכון להביא מאמר הנוקט בעמדה הפוכה). חוק הספרים הבולשביקי, לא פחות, מכריז נחמיה שטרסלר ב”הארץ”, וגורם לי לתהות אם הוא בכלל מבין את משמעות המושג בולשביזם. העובדה שכל מאמרי הדעה ה”אובקייטיביים” הללו מתפרסמים כמעט במקביל להצהרות המתנגדות לחוק מטעם משרד האוצר והממונה על ההגבלים גורמת לי לתהות אם היתה פה מעורבות של אנשי יחסי הציבור של אותם משרדים. העובדה שחלק לא קטן מכותבי המאמרים הללו (למשל, דוד תדמור) קשורים או היו קשורים למשרד האוצר ולמשרד הממונה על ההגבלים חייבת לגרום להרמת גבה, לכל הפחות.

הייתי פוצח פה בכמה מילים על הכלכלה של יצור ושיווק ספרים, אבל שותפתי לפשע, גילי בר-הלל, כבר עשתה זאת בפוסט בהיר ונהיר במיוחד, “למה ספרים עולים כסף“. עכשיו, לאחר שהבנתם והפנמתם את העקרונות, אפשר לפצוח בסיפור המעשה ולהבין מדוע גם אני, שסבור כי יש בחוק המוצע חורים רבים (שמתמעטים והולכים, כך נראה, לא מעט בזכותה של שרת התרבות לימור לבנת) חושב שחייבים שהחוק הוא צו השעה. וכמה שיותר מהר.

מ-3 ב-96 ל-4 ב-100 בעשר שניות

את שורשי הדרמה שהתחוללה בחודש יוני, אפשר כבר למצוא חודש לפני כן. בתחילת מאי יצאה סטימצקי במבצע 3 ספרים ב-96 שקל. לי כמו”ל לא נשאר הרבה בכיס במבצע רצחני שכזה. ואני עוד נחשב למו”ל מצליח, כזה שספריו נשארים שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר. כאשר שתי רשתות הספרים יוצאת במבצע כזה (והן תמיד עושות זאת יחד, בתיאום מושלם, לתשומת לב הממונה על ההגבלים העסקיים או מי שזה לא יהיה שאמור לפקח על ביזור, תחרות ותיאום מחירים במשק הישראלי), יש בפניי שתי ברירות: להשתתף במבצע או לא. הבחירה היא תמיד שלי. לכל אחת מהאפשרויות יש השלכות. אם אני בוחר להשתתף במבצע המשותף של סטימצקי וצומת ספרים, ספריי יוצגו בשולחנות הכוח של מרכז החנות, יקבלו חשיפה גדולה עד אדירה, והמחזור הכספי שלי יעלה, גם אם על כל עותק אני אקבל מחיר סמרטוטי הקרוב למחיר הפסד. לפעמים אפילו מחיר הפסד של ממש. לו אבחר לא להשתתף במבצע, כל עותק ימכר במחיר מלא ואני אקבל מחיר רווחי, אבל ספריי לא יראו את שולחנות הכוח שבמרכז החנות, אלא ידחפו אל מחוזות העולם השלישי של המדפים האחוריים, והכמות שתימכר לא תהיה אפילו זעומה. היא תהיה אפסית. בערך 2-5 עותקים בחודש בכל הרשתות והחנויות גם יחד. שכרי יהיה בהפסדי. ושתי רשתות חנויות הספרים, אלו הידועות בשמן המשותף צומטסקי, עורכות מבצעים כל השנה. למעשה, קשה לזכור מתי קנה פה מישהו ספר במחיר מלא. פעם זהו מבצע “ממותן” של אחד ועוד אחד, פעם שלושה במאה, והרצחני מכולם עד כה: ארבעה במאה.

צומת ספרים הגדילה עשות ויצאה במבצע משותף עם רשת רהיטים זולה ופופולרית: 3 ב-99 + 50 שקל מתנה לקניית מדף לספרים. יותר מכך: צומת יצאה במסע פרסום נרחב, שמן הסתם עלה לה הון: מודעות ענק בכל העיתונים ושלט עוד יותר ענק מעל נתיבי איילון.

בחזרה לסטימצקי: זו הזמינה ממני (ומן הסתם גם ממו”לים נוספים) הזמנה גדולה במיוחד לחודש יוני, הלא הוא “חודש הספר” ברשת המתואמת צומטסקי, הזמנה שכללה אלפי עותקים. כמות כזו של עותקים אינה שוכבת סתם כך במחסנים כמלאי יקר ערך שאינו מצוי בחנויות. כשמגיעה הזמנה כזו יש להדפיס. הדפסה בכמות כזו עולה הרבה מאד כסף. מאות אלפי שקלים.

סטימצקי אף הודיעה כי הספרים הללו מיועדים למבצע חודש יוני שלהם שיהיה זהה לזה של חודש מאי, 3 ב-96, כאשר אני, המו”ל, מקבל 20 שקל לעותק שנמכר. לאחר הורדת מע”מ ועמלת הפצה נשארים בידיי כ-12-13 שקלים, שמהם אני אמור לממן את עלות ייצור העותק: דפוס, תמלוגים לסופר, תשלומים למתרגם, עורך, מגיה, יחסי ציבור ועוד. בסופו של תהליך יישארו בידיי בין שקל לשניים מהם אני אמור לכסות גם את עלות העבודה שלי וגם להרוויח. כמעט בלתי אפשרי אבל כמעט מאוזן.

אלא שלא הייתי בטוח. ולכן ביקשתי מהנהלת סטימצקי הבהרה נוספת לפני שאני מוריד את הספרים לדפוס. ואכן הגיעה הבהרה מרגיעה כי זה המבצע והוא אינו עתיד להשתנות.

הדפסתי. שלחתי למחסני סטימצקי. שילמתי לספקים. אפילו הייתי רגוע. “המזל שלי”, כך אמרתי לעצמי, “שהספרים שלי מוכרים היטב. אלפי עותקים בחודש. חלקם אף ברשימות רבי המכר. סכנת ההחזרות מהחנויות קטנה למדי. ההשקעה תוחזר תוך חודש עד חודשיים, ואולי אפילו אצא ברווח זעום”. למותר לציין שלו הייתי יודע שהמבצע יהיה אחר הייתי בוחר שלא להשתתף במבצע ולא להדפיס כמות כזו של ספרים.

וזה היה השלב שבו הנהלת סטימצקי נכנסה לאמוק.

יום ראשון, ה-3 ביוני 2012, דווקא התחיל רגוע. הלחץ האדיר שלקראת שבוע הספר כבר חלף. בשבוע הקודם השלמתי את כמות ההדפסות האדירה שנדרשה לכסות את ההזמנות של חנויות הספרים, משתי הרשתות. הספרים כבר החלו בפיזור לחנויות צומת ונשלחו למחסן המרכזי של סטימצקי. הצ’קים ועליהם הסכומים הגדולים (מאות אלפים כבר אמרנו?) כבר סופקו לבתי הדפוס. ידענו מה המבצע ואף קיבלנו הבהרה מהנהלת סטימצקי שהוא לא ישתנה, ולא נותר אלא לחכות לפתיחת הירידים שלושה ימים מאוחר יותר. בחנויות כבר החלו מכירות שבוע הספר. אפילו הציפורים מחוץ לחלון ביתי צייצו. התחלה רגועה לחודש שבוע הספר. התחלה רגועה כמו שרק סרט אסונות בנוי היטב יכול לנפק. ואז הגיע צלצול הטלפון.

“הגיע מייל מסטימצקי”, מוסרים לי מההפצה. “הם שינו את המבצע ל-4 ב-100. התמורה על כל עותק למו”ל: 16 שקל (במקום 20)”. אני עושה חישוב מהיר בראש, והפאניקה מתחילה להזדחל במעלה הגב.
ב-16 שקלילעותק, מינוס מע”מ ועמלת הפצה, אני נשאר עם בערך 9-10 שקלים לעותק. עלות היצור: 10-11 שקל. כלומר: אני בהפסד. יש לי, כמובן, את הברירה שלא להיכנס למבצע (תמיד יש את הברירה הזו, חוזרים ומדגישים אנשי הרשתות, סטימצקי וצומת כאחד), אבל אז אפילו חלק מההשקעה לא יוחזר, והבור שאכנס אליו יהיה גדול עוד יותר.

אל הפאניקה מצטרף גם זעם: הרי ביקשתי הבהרה. ובדיוק מהסיבה הזו. לו היו אומרים לי בסטימצקי ישירות שהמבצע ישתנה, או עלול להשתנות, הייתי בוחר שלא להדפיס חלק מהספרים הללו. לא הייתי נכנס לבור חסר תחתית. התחושה היא של אונס ברוטאלי. חדירה עמוקה. הנהלת הרשת הכניסה יד לכיס שלי ולקחה משם כסף מבלי לבקש את רשותי. הוסיפו לכך את העובדה ששתי הרשתות, צומת וסטימצקי, משלמות בשוטף + 100 וכמה ימים, מנהג שמכריח אותי לקחת הלוואות על חשבון כספים עתידיים ולשלם הוצאות מימון בשווי של כ-10%, ותבינו את גודל המעשה.

שעתיים מאוחר יותר הודיעה הרשת המקבילה, צומת ספרים, על מבצע זהה. הפתעה אמיתית. רק בהנהלת סטימצקי, כך נראה, באמת הופתעו מהמהלך של צומת (הנהלת סטימצקי סברה, מן הסתם, שלאחר שצומת השקיעה הון במסע פרסום על המבצע שלה היא כבר לא תחזור בה. הנהלת סטימצקי חשבה, מן הסתם, שכך היא תלכוד – ברגע האחרון – את כל הלקוחות הפוטנציאליים של צומת לחודש שבוע הספר. הנהלת סטימצקי, שנמצאת בעסק הזה של מכירת ספרים כבר עשור או שניים, לא הסיקה מסקנות מכל מאות הפעמים הקודמות שבהן כל אחת מהרשתות מיהרה להשוות מבצע דקות לאחר שהאחרת הכריזה על אחד).

דיויד גילה, הממונה על ההגבלים – אתה קורא את זה?

זילות הספר, עכשיו במבצע

זה היה הרגע בו החלה החגיגה התקשורתית. מו”לים מכל הכיוונים התראיינו לכל כלי תקשורת אפשרי. אני עצמי מצאתי את עצמי פוקד אולפני טלוויזיה ומתראיין לעיתונים שכלל לא ידעתי שהיו מודעים לקיומי. פתאום כולם התעניינו במצבו של מו”ל קטן ודעתו על חוק הספרים. זה היה מחמיא. זה היה מעייף. וזה היה חשוב.

כי אם היה משהו שהמקרה הזה לימד, הרי הוא שחוק הספרים נחוץ מאין כמוהו. ובדחיפות. דעתי על החוק לא השתנתה: הוא זקוק למקצה שיפורים דחוף. העובדה שבגרסאותיו הקודמות הכיל מרכיבים חשובים שנעלמו ולא היו (ושוב אני חייב לחזור ולתהות: מי הלוביסטים האחראים לכך? מטעם מי הם פעלו?) מדאיגה ומתמיהה. אבל דבר אחד ברור: במדינה שבה השוק כבר אינו שוק חופשי; במדינה שבה מכריחים ספקים להפסיד או לפשוט רגל; במדינה בה הממונה על ההגבלים העסקיים אינו עושה דבר (ולא רק בתחום הזה) ואף סבור שמתקיימת תחרות בריאה וכי “המו”לים רק מחפשים רווח אישי” (משל לא היו אנשי עסקים), ומתעלם לחלוטין מהעובדות בשטח; במדינה בה אותו ממונה עושה יד אחת עם משרד האוצר ומתנגד חריפות לחוק (בניגוד גמור לדעתו של אחד מקודמיו בתפקיד); במדינה כזו יש צורך דחוף בחוק להגנת הספרות והספרים, גם אם הוא פגום.

ואכן, בלב אותה מהומה תקשורתית עבר החוק את המשוכה הראשוית של ועדת השרים לענייני חקיקה. האם זה קרה משום שהתעוררה סערה בעקבות מעשה הסחטנות של הנהלת סטימצקי? או שמא הנהלת סטימצקי מצאה את עצמה במצוקה כה גדולה (תזרימית? אחרת?) שניסתה לסחוט עוד כמה שקלים לקופתה המידלדת לפני שיעבור החוק?

על הפאניקה ששורה בהנהלת סטימצקי ניתן ללמוד מהראיון המוזר שהעניקה איריס בראל, מנכ”לית הרשת, לצליל אברהם במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שהתפרסם במהלך שבוע הספר (15.6.2012). ראיון שבמהלכו נאמרו אמירות מוזרות וסותרות , לפעמים אפילו באותה הפיסקה.

מבחר ציטוטים:

“לא ישנתי כל הלילה”, אומרת בראל. “פחדתי מה יהיה, מה יגידו המו”לים” (בצדק לא ישנה. ככה זה כשמבטיחים דבר אחד ואז לא מקיימים).

“ביני ובין המו”לים יש ברית דמים. ויחד עם זה הם צריכים להבין את המצב שלי”, ממשיכה בראל ואומרת. ומה עם המצב שלי, גב’ בראל? מדוע שאני אבין את הבעיות שלך אם את מסרבת להבין את שלי? מצטער, לא משתתף בצערך. ואגב, גם לא בצערו של מנכ”ל הרשת השניה. אם במשך שנים את משלמת לי בשוטף רצחני שמכניס אותי לסיחרור תזרימי, גב’ בראל, מדוע שאעניק לך קמצוץ של הבנה? אם הנהלת הרשת שאת עומדת בראשה מבטיחה דבר אחד ואז לא מקיימת, באיזה זכות את מבקשת את ההבנה שלי?

בהמשך הכתבה ממשיכה בראל ואומרת כי סטימצקי אינה רשת קמעונאית (כך ממש): “אני לא מציעה… קמעונאות. אני מציעה… את סטימצקי”. רגע: סטימצקי זו לא קמעונאות? אז אם כך מדוע סטימצקי מתנהגת כתגרנית בשוק? מדוע סטימצקי ממהרת להשוות מבצעים? ואם זה לא מספיק ברור בתשובה לשאלה: “אז כמה שצומת יירדו את תרדי יותר נמוך?” עונה בראל: “כל דבר שהם יעשו אני אעשה יותר טוב”.

והפיסקה הסכיזופרנית מכולן:
“ש: אז יש בעיה של זילות הספר?
ת: חד משמעית. חד משמעית.
ש: לא תעשי ספר בשני שקל?
ת: אני אעשה כל דבר למען הלקוחות שלי”

ואני תוהה מה תעשה בראל כשיהיו הרבה פחות ספרים למכור ללקוחות שלה. האם תשתמש במיקומים המצוינים של חנויות סטימצקי ותהפוך את הרשת לחנויות ממכר הלבשה תחתונה או עליונה? הרי אין ספק שהלקוחות שלה זקוקים גם לפריטים האלה.

ועכשיו שיבואו שר האוצר (שגם כך לא מוכיח בזמן האחרון הבנה גדולה מדי בכלכלה חברתית) והממונה על ההגבלים העסקיים ויאמרו שבשוק הספרים מתנהלת תחרות בריאה. אה, הם כבר אמרו את זה.

אז מה עם החוק?

אין ספק שאין בו את המרכיבים החשובים שהיו צריכים להיות בו, ועיקרם:

1. חנות או רשת שחפצה לערוף מבצע, שתתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על על חשבון המו”ל. גם מהיום הראשון שהספר יוצא לאור.

2. פירוק הבעלויות הצולבות (ברשת אחת) ואיסור על הסכמי העדפה להוצאות ספרים מסוימות (ברשת השניה).

3. החלת החוק המחייב לשלם בתאריך הוצאת החשבונית גם על שוק הספרים.

אבל גם ללא המרכיבים הללו, לפחות יש בחוק איסור על העדפה בתצוגת ספרים להוצאות מסוימות. ועוד, הודיעה לבנת (ונקווה שתקיים) שתכניס תיקון האוסר על חנויות הספרים לגבות עמלה מעל גובה מסוים. שהרי מה יועיל החוק אם הרשת תגרוף לעצמה 60-70-80% ממחירו של ספר גם בזמן תקופת ההגנה המדוברת?

ועכשיו לא נותר אלא לשבת בסבלנות ולראות אם יעבור החוק, או שמא שוב תהיה ידם הארוכה של לוביסטים, משרד האוצר והממונה על ההגבלים, שיעשה הכל כדי לא לבצע את התפקיד המוצהר שאליו נבחר, על העליונה.

ואולי, בכלל, תהיה זו איריס בראל שתנסה לטרפד את החוק? רמז לכך ניתן למצוא כבר עכשיו בראיון שהעניקה: “זה לא החוק שחשבנו שצריך… אנחנו די חוששים מהחוק הזה”.
וכאשר באותו ראיון עצמו מצהירה בראל כי היא עצמה מימנה לוביסטים להתאחדות המו”לים כדי לקדם את החוק, חייבים לתהות למי היתה נאמנות אותם לוביסטים נתונה, ואיזה סוג של חוק הם ניסו להעביר? על כך, כמובן, אין תשובה בראיון.

רני גרף הוא העורך והמו”ל של הוצאת “גרף”, הוצאת ספרים עצמאית המתמחה בפרסום ספרי נוער, מדע בדיוני ופנטסיה וספרים טובים מכל סוגה שהיא. ההוצאה הוקמה בשנת 2004 ועד כה פרסמה למעלה מארבעים ספרים, רבים מהם שהו שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר. גרף כתב על הפגמים בחוק הספרים בגליון אפריל 2012

הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
• חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין
• מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו
• כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל // שחר מ”תודעה כוזבת”
• שבוע הספר: איריס בראל ואבי שומר חותמים על ספרם “4 ב-100″, עכשיו בדוכני צומטסקי
• שבוע הספר והביסלי, סיכום בתמונות // עידו קינן

איור פלסטלינה: טופי סטולר.

1 ביולי, 2012 | בנושאים: צומטסקי | 24 תגובות

מו”ל בינוני ומצליח זועם על חוק הספרים המחורר שנועד לעזור אבל למעשה יפגע בו ובסופרים | פולמוס צומטסקי

פוסט של רני גרף

מתי נכנסתם בפעם האחרונה לחנות ספרים מתוך כוונה לקנות ספר אחד שממש רציתם ואז הכריחו אתכם לקנות עוד שלושה? מתי בפעם האחרונה יצאתם מחנות ספרים עם שקית כבדה שיש בה רק ספר אחד שאתם ממש רוצים לקרוא? תנו לי לנחש: ממש לא מזמן. כי כך עובדת השיטה שמגדילה את מחזור המכירות של חנויות הספרים בישראל, אבל פוגעת בכל שאר אנשי תעשיית ההוצאה לאור. כי כשספר נמכר במחיר כל כך נמוך, כולם – פרט לחנות – נפגעים: המו”ל מקבל תקבול קטן בהרבה ממה שהיה צריך לקבל, המתרגמים והעורכים והמגיהים מקבלים (רק מתוך חלקו של המו”ל) את השכר הקטן בהכרח שלהם, שלא לדבר על הסופרים. אלא אם כן אתה אחד מחמשת הסופרים המצליחים בארץ (וגם הם מצליחים הרבה פחות ממה שאתם חושבים), המקדמה והתמלוגים שתקבל עבור הספר שכתבת יהיו זעומים. העיקר שהחנות מרוויחה. ורק החנות.

בעתיד הקרוב, כך נראה, עומד לעבור חוק הספרים, או בשמו הרשמי” החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל”. לכאורה סיבה למסיבה: סוף סוף חוק שיסדר אחת ולתמיד את המצב הבעייתי ששוק הספרים נקלע אליו בשני העשורים האחרונים. אז זהו: אין שום סיבה לחגוג. למעשה, אני טוען, עדיף שהחוק במתכונתו הנוכחית לא יעבור כלל.

כמה מילים על עצמי: אני מו”ל עצמאי. אני לא משתייך לשום גוף גדול, אין לי אפילו חלקיק בעלות בשום רשת חנויות ספרים, וגם לא הסכם בלעדיות עם רשת כלשהי. ממש עצמאי. יותר מכך: אני אפילו עצמאי מצליח למדי. או כך, לפחות, זה נראה כלפי חוץ. יתכן שאף שמעתם על הוצאת הספרים שבבעלותי. היא קרויה “גרף“, והיא מוציאה לאור בישראל, בין השאר, את ספריו של ריק ריירדן (פרסי ג’קסון, הפירמידה האדומה, גיבורי האולימפוס ועוד) וגם את ספריה של קסנדרה קלייר (עיר של עצמות, עיר של אפר), ספרים שזוכים להצלחה עצומה בקרב בני נוער. בנוסף, הוצאנו לא מעט ספרים למבוגרים. אחד הידועים שבהם הוא “ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור” מאת מארק טווין. תרגום חדש ומלא (לראשונה בעברית) לסאטירה הקלאסית של טווין. ואם זה לא מספיק, הצלחנו במה שכמה הוצאות לאור אחרות הצליחו קצת פחות, ומכרנו כמה וכמה מהדורות מספרי המדע הבדיוני והפנטסיה שלנו (ספריו של רוברט צ’רלס וילסון, “סחרור” ו”הכרונוליתים”, ספריה של קרול ברג, ועוד). בארץ לא קל לשווק ספרי מדע בדיוני, ולרוב ספרים אלה מוכרים מהדורה או שתיים. אצלנו כבר הגענו ליותר. הרבה יותר. כן, היו גם ספרים אחרים, כאלה שהצליחו פחות, אבל אף אחד מהם לא היה כישלון צורב. גם זה לא ענין ברור מעצמו. עד היום ההוצאה הוציאה למעלה מארבעים ספרים. מתוך אלה כמעט מחצית כיכבו ברשימות רבי המכר שבועות לא מעטים, ורבים אחרים הם מה שקרוי בעגה מקצועית סטדי-סלרס, ספרים שמוכרים כמות יפה ועקבית מדי חודש בחודשו. כלומר מצבי אמור להיות לא רע, במקרה הרע ואולי אף טוב במקרה הפחות רע. אבל זה לא מה שקורה בשטח. השיטה שבה עובד שוק הספרים בישראל לא מאפשרת לי להרוויח, והחוק המוצע, חוששני, יהפוך את המצב להרבה יותר גרוע.

אז מדוע הצעת החוק הנוכחית פגומה כל כך? בעיקר בגלל מה שאין בה. את מה שיש בה תוכלו לקרוא בקישור הזה. את מה שהיה בגירסה קודמת, לעומת זאת, לא תראו שם. אז הנה מה שהיה והנה מה שהיה צריך להיות ואיננו:

א) האיסור על מבצעים ב-18 החודשים הראשונים לאחר צאתו של ספר הוא מזיק. ולא, אני ממש לא בעד הביזיון של מבצעי “ארבע במאה” שהנהיגו רשתות הספרים. המבצעים האלה הם הם שכורתים את ענף המו”לות בישראל. אבל הם עושים זאת רק במתכונתם הנוכחית שבה הרשתות מודיעות למו”לים ברגע האחרון (ממש ביום פתיחת המבצע או אפילו למחרת) שיש מבצע, ומו”ל שאינו מוכן להשתתף במבצע מוצא את ספריו מוגלים אל מעבר להרי החושך, כלומר: המדפים האחוריים והתחתונים של החנות.

אז מה כן צריך להיות בחוק? לא איסור על מבצעים ב-18 החודשים הראשונים לחיי הספר, אלא קביעה שאם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל. כי זאת יש לדעת: כיום מקבלת החנות כ-50% ויותר ממחירו של כל ספר שנמכר בחנות. כלומר, המו”ל, שהשקיע ממיטב כספו, אמור לקבל פחות ממחצית התמורה (וכשמדובר במבצעי ארבע במאה מדובר בערך ב-13-15 שקל לעותק, מתוכם אמור המו”ל לשלם תמלוגים לבעלי הזכויות, שכר מתרגם, שכר עורך, שכר מגיה, תשלום לבית הדפוס, תשלום ליחסי ציבור, תשלום למעצב הכריכה, ועמלת מפיץ). לעומת זאת, החנות, שלא השקיעה דבר בספר, גורפת את מלוא הקופה בו במקום ומשלמת למו”ל את חלקו הזעום בשוטף + 100 ויותר ימים. כלומר: המו”לים העצמאיים, אלו שאינם בעלים של רשת חנויות או קשורים בהסכמי בלעדיות, משמשים כבנק הטוב ביותר במדינת ישראל. את החשבונית, אגב, דורשות הרשתות לכתוב לתאריך המכירה. כלומר: הן גם גורפות את המע”מ בו ברגע, בשעה שהמו”ל העצמאי נאלץ לשלם אותו לרשויות המס לפני שהכסף נכנס בפועל לחשבונו.

ועוד משהו שהוגי המתכונת הנוכחית של החוק לא לקחו, או לא רצו לקחת, בחשבון: אופי הצרכן הישראלי. מספרים לי שבמדינות אירופה חוק מסוג זה עובד יופי. נכון: הוא עובד כי שם הצרכנים לא הורגלו במשך עשורים למבצעי רצח. התוצאה המידית של החוק, אם חלילה יעבור כאן, תהיה אחת: צרכן יכנס לחנות ולא יקנה ספרים חדשים כי הוא ידע שבתוך שנה וחצי יוכל לקנות את אותו הספר ממש במבצע. התוצאה הקטסטרופלית תהיה שמו”לים יקבלו עתה את התמורה המעטה לא בשוטף + 100, אלא בשוטף + שנה וחצי + 100. למותר לציין שספק בלבי אם המתרגמים, העורכים, המגיהים, המדפיסים והמעצבים יסכימו גם הם לקבל את התשלום המגיע להם בשוטף רצחני שכזה.

והסעיף הזה, תאמינו או לא, היה קיים במתכונת קודמת של הצעת החוק הזו. ונפל. האם לוביסטים מסתוריים היו מעורבים בענין? האם לחצים פוליטיים כאלה ואחרים? אין לדעת. אבל הסעיף הזה נפל, ואני מניח שלא סתם הוא נפל.

ב) ואם כל זה לא מספיק, הנה הבדל נוסף בין אותן מדינות מתקדמות באירופה לבין מדינת ישראל: איסור על בעלות צולבת. וזה מביא אותי לסעיף הבא שהיה ונפל מהצעת החוק הזאת. בעלות צולבת, למי שלא יודע, היא בעלות של הוצאות ספרים גדולות ברשת חנויות לממכר ספרים. ולצורך הענין, גם הסכמי בלעדיות שמקדמים ספרים של הוצאה מסוימת ברשת מסוימת מביאים לאותה תוצאה. בישראל שתי הרשתות הגדולות נגועות בכך. זה לא אומר שאין מקום בחנויות אלה לספרים של הוצאות אחרות. אבל את קדמת הבמה יקבלו אך ורק ספרים שמשתייכים להוצאות הבית, או ספרים שהם גם כך רבי מכר ואז זה לא באמת משנה באיזה הוצאה יצאו. אבל כמה כאלה יש? מעט מאד. ההבדל הוא שבעוד שספרי הוצאות הבית (ואני מדבר על שתי הרשתות, שלרגע לא תחשבו שמדובר ברשת אחת בלבד) מקבלים אורך נשימה ארוך יותר במדפים המרכזיים של החנויות, ספרי הוצאות אחרות, אם הם לא רבי מכר כמעט מהרגע הראשון, או שאין להם צפי להיות כאלה, מוגלים מהר מאד אחורה. אני אפילו לא בטוח שמדובר פה במדיניות מכוונת או לא, אבל כשעובדים בחנות מסוימת יודעים שלהוצאה מסוימת יש יחסים מיוחדים עם הבעלים -–זה ללא ספק משפיע.

באירופה, אוסטרליה, קנדה, ואפילו ארה”ב – מולדת הקפיטליזם הפרוע – דברים כאלה אסורים בחוק, והממונה המקומי על ההגבלים העסקיים ממהר להתערב. אצלנו אין חוק, והממונה בוגד בתפקידו. כך ממש. לא אני אומר את זה, הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ’ דוויד גילה, מתנגד בריש גלי לחוק כיון שלדעתו אין להתערב בשוק תחרותי. אתם מבינים? הממונה על ההגבלים העסקיים שתפקידו להתערב בשוק תחרותי (כדי לבזר את הכוחות ולהביא לתחרות בריאה יותר, כזו שרק תועיל לצרכן), מסרב לעשות זאת. ואם כל זה לא מספיק, הרי מישהו ברשות ההגבלים העסקיים אף טרח להגדיל את הביזיון המתמשך ולומר: “שלא נתבלבל, המו”לים מחפשים כאן רווח אישי, וזו הסיבה שהם יזמו את החוק”. באמת? באמת??? אינני יודע מי אותו “בכיר” (ולא אתפלא אם זהו הממונה עצמו), אבל אינני יודע כיצד הוא אינו מתבייש להוציא משפט כזה מפיו. אם חנויות הספרים מחפשות רווח, אם בתי הדפוס מחפשים רווח, אם מדינת ישראל מחפשת רווח עד כדי כך שהיא מסרבת להתחשב במועד בו יכנס תשלום המע”מ בפועל לחשבון הבנק ודורשת את ליטרת הבשר שלה מיידית, רק למו”לים אסור לחפש רווח? כי מו”לים אינם מפעילים עסק כלכלי? כי מו”לים לא נאנקים מדי חודש בחודשו גם כאשר לכאורה הם מצליחים (כן, אני לגמרי מדבר פה על עצמי) ונאלצים או להביא כסף (שאין) מהבית או לשלם הוצאות מימון ענקיות לבנקים לצורך הלוואות גישור? אינני יודע מי אותו “בכיר”, אבל לו הדבר תלוי בי הייתי מפטר אותו בו במקום על הביזיון המתמשך שנקרא הרשות להגבלים עסקיים. אולי כדאי שיעיפו שם מבט קטן הצידה למשרד מבקר המדינה כדי לראות כיצד אמורה רשות ממשלתית עצמאית לעבוד.

ג) והנה משהו נוסף שאין בחוק, ומעולם לא היה בו. משהו שמדינת ישראל דווקא נתנה לו מענה, רק לא לכולם. במהלך חודש מרץ האחרון עבר חוק שאוסר על מזמין שירות לשלם בתאריך מאוחר יותר מתאריך הוצאת החשבונית. חוק מצוין שהיה צריך לעבור פה כבר מזמן. אלא מאי? החוק הזה מתייחס בפירוש אך ורק לעצמאים קטנים ועסקים קטנים. כלומר: הוצאות ספרים שמגלגלות מחזור גדול יותר מסכום מסוים (שנקבע בחוק, וזהו סכום ממש לא גדול), ועסקים אחרים שמחזורם גדול אפילו במעט מהסכום הקבוע בחוק, לא ייהנו מהחוק הזה. ואני תוהה: מדוע חוק שבלבו עיקרון צודק והוגן, אינו תקף לכל עולם העסקים? האם זה משום שאז גם מדינת ישראל עצמה (שידועה בשוטפים האיומים בהם היא משלמת לספקיה) תיאלץ גם היא, חלילה, לעמוד במגבלות החוק? (ואני מניח שמשרד האוצר הוא שטרפד את החלת החוק על כולם). מדוע עיקרון שתקף לעצמאים ועסקים קטנים אינו תקף לעסקים בינוניים וגדולים יותר? מדוע שהוצאת ספרים (או כל עסק אחר) יקחו על עצמם הוצאות מימון ענקיות (במקרה של העסק הבינוני שלי: כ-60 אלף שקל בשנה) כדי לתת אשראי חינם לרשתות ענק ולגופים מסחריים גדולים? אני, כמובן, מוחמא בטירוף שרשתות הספרים הללו בחרו בי כבנק האישי שלהן, אבל אנא: יש בנקים מקצועיים שמעסיקים בנקאים מקצועיים. אם אתם צריכים אשראי, קחו אותו מהם, ואל תכריחו אותי לתת לכם אשראי בריבית אפס. אני מניח שגם על העניין הזה הממונה על ההגבלים העסקיים ימלא פיו מים וימשיך לבגוד בתפקידו. הוא עושה זאת כבר שנים, חבל לבגוד במסורת.

בשולי הדברים חשוב שיאמר שאינני מאשים את רשתות חנויות ממכר הספרים בישראל. הרשתות האלה הן גופים מסחריים פרטיים, והן פועלות במסגרת החוק. אינני חושב שהרשתות הורסות את הענף. הן מתנהגות בדיוק כפי שגוף מסחרי אמור לפעול ומנצלות את החוק (על החורים שבו) כדי למנף את יתרונן הכלכלי. כך הן אמורות לפעול. אינני מאשים גם את הבעלים של אותן רשתות, או את אלה הקשורים עימן בהסכמים כאלה ואחרים. גם אלה ממנפים את יכולותיהם במסגרת החוק. כך אני מצפה שינהגו. מדינת ישראל שאינה עושה דבר היא זו שאשמה. מדינת ישראל שאינה מסדרת את הריכוזיות שבענף היא זו שאשמה. ועדת הריכוזיות במשק, שראש הממשלה כה מיהר לחבק את מסקנות הדוח שהגישה לו (ועוד נראה מה יעשה עם ההמלצות הללו. אני סקפטי), אפילו לא התייחסה למצב שוק הספרים. ממש כשם שלא התייחסה לתחום הפצת הסרטים, שם שורר מצב דומה. ממש כשם שלא התייחסה לקרנות הפנסיה. או לתחום הנדל”ן. ולמעשה, אפילו הבנקים – שאליהם כן התייחסה – לא באמת ישנו את המצב עבור הצרכן לאחר שכמה מבעלי המניות שלהם ישחקו כסאות מוזיקליים במניות שלהם. תחרות אמיתית לא תהיה פה. את מה שהבינו בארה”ב בשנות הארבעים של המאה הקודמת, באמצעות חוקי האנטי-טראסט שלהם, לא יבינו אצלנו לעולם. לא בתחום הספרים ולא בתחומים אחרים.

ואחרי כל הדברים האלה יתכן שתאמרו שאני צודק, תצקצקו בלשונכם ותגידו שעדיף להעביר חוק חלקי מאשר לא להעביר כלל. ואני אומר שלא: כי ברגע שהחוק הזה יעבור במתכונתו ההרסנית הנוכחית, זה יהיה סופו של הסיפור. הפוליטיקאים שהגו את החוק (לימור לבנת וניצן הורוביץ, שניהם מלאים בכוונות טובות שאינן מגובות בשיעורי בית, או שמגובות בלחצים פוליטיים מצד לוביסטים כאלה ואחרים) יאמרו שעשו את את מה שצריך לעשות ויפנו לחוקק חוקים חשובים אחרים (שגם בהם, אולי, לא יעשו שיעורי בית), והתחום הזה ימשיך לשקוע בצורה מהירה אף יותר מקודם.

מדינת ישראל, באמצעות חוקיה, רשויותיה ואוכפי חוקיה, אמורה לדאוג לתת את הכלים בידי אזרחיה כדי שיוכלו להצליח ולפרוח. בסופו של דבר זה יועיל גם למדינה בטווח הארוך מעט יותר. כרגע היא תוקעת מקלות בגלגלי ההצלחה. אלא אם כן אתה גוף ממש גדול שכבר הצליח.

הפרק הקודם של פולמוס צומטסקי בחדר 404:

• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין

29 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, צומטסקי | 39 תגובות

סטימצקי חייבים לי 136,498 שקל, מחלקים בונוסים לבכירים, רוצים שאדפיס להם עוד ספרים על חשבוני

מעשה צומטסקי (ש”ע): הזמנת אלפי ספרים למבצע 3 ב-96 והחלפת המבצע ל-4 ב-100 תוך דפיקת המו”לים והסופרים | פולמוס צומטסקי

מ-3 ב-96 ל-4 ב-100 בעשר שניות

זילות הספר, עכשיו במבצע

אז מה עם החוק?

מו”ל בינוני ומצליח זועם על חוק הספרים המחורר שנועד לעזור אבל למעשה יפגע בו ובסופרים | פולמוס צומטסקי

מה זה פה?

רוצה להפיק פודקאסט?

המלצת סייברסייבר (מ)

פרנסה

לאחרונה בחדר 404