החלום
אתמול לפני שהלכתי לישון קראתי תגובות באיזה פוסט אצל עידוק, שתיתי יותר מדי ואכלתי גבינה בולגרית מקולקלת. ככה שבאופן טבעי נוצרו אצלי בלילה חלומות. אני אנסה לתסרט כאן את אחד החלומות, לטובת הקוראים והמגיבים וההיסטוריה.
אז דורה קישינבסקי, אדר שלו, אחד שיודע וסטאלין יושבים על גדר. זה אחו פסטורלי אבל באמצע שלו יש מתקן שיגור גרעיני סובייטי. ליד דלת הכניסה המנותצת, יאיר לפיד נלחם בנאצים.
דורה: איזה אפס.
יאיר לפיד: [לבוש במדי חייל בריטי ממלחמת העולם השניה: קפל”ד על הראש, חולצה חומה, קרבין, כוס תה] נאצים, שתדעו לכם. העולם שלנו, זה עולם שראוי, ששווה, שחשוב לחיות בו. ואני לא אעמוד מנגד בזמן שאתם תנסו לשגר את הטיל הגרעיני הזה, כי כל עוד יש גרעין קטן של התנגדות, כל עוד יש זיק של תקווה, כל עוד אנשים טובים עומדים ועושים מעשה — אין לנבלים כמותכם סיכוי.
דורה: אנשים טובים עושים מעשה. אז איף.
אדר: עוד פעם איזה טאלנט עושה כאילו איכפת לו, בזמן שהוא מסיט את הדיון מחובתה האמיתית של המדינה לסבסד כבשים לאיכרים עניים, כדי שלא יגדלו להיות נאצים.
אחד שיודע: ומה זה הג’ל הזה? הלו? הניינטיז התקשרו, מר לפיד, הם רוצים את הג’ל שלהם חזרה?
דורה: אף פעם לא ראיתי מישהו שנלחם בנאצים בצורה כל כך לא משכנעת. הוא בלון נפוח, הוא לא יודע להלחם בנאצים בכלל, חבל שהוא לא מת. עשירים לא מפריעים לי בכלל. אם הוא היה מת הייתי רוקדת לו ריקוד קטן על הקבר. [מדגימה.]
אחד שיודע: ולמה הוא לבוש במדים של הצבא של הוד מלכותו? ממתי הוא נתין בריטי? יש כאן מקרה ברור של חוסר באתיקת-מדים.
סטאלין: моя воздушной подушке полна угрей!
אחד שיודע: פנק הבועלים! חנורט חנורט חנורט חנורט
יאיר לפיד: אתם יודעים, נאצים, לפני כמה שנים שהיתי במחיצתה של משפחה אמריקאית חביבה מספר חודשים. מה שריגש אותי מאוד כישראלי היה שמתוך כבוד אלי, אב המשפחה היה מניח תפילין מדי בוקר, אפילו שאני לא ידעתי עד אז איך תפילין נראים בכלל. בכל אופן, עכשיו אני אכסח לכם את האימא. [נותן לנאצים אגרוף קונג-פו, אבל הנאצים עוד לא שמעו על הקונג-פו אז לא כואב להם.]
גדי שמשון: כולכם מוצצים לאימא של ערפאת! ילדים קטנים הולכים למות! תוציאו את הפדיקור המטופח שלכן מהכוס ותעשו משהו!
דורה: אבל יש לי רחם!
גדי שמשון: [מתבייש והולך.]
אדר: הבעיה העיקרית כאן זה שהוא מנסה לשכנע אותנו שהוא חייל כשאר החיילים, כשבעצם הנאצים קונים לו טיל גרעיני משלו כל חודש. על מי הוא מנסה לעבוד בחלום הזה? אם הוא באמת היה בצבא הבריטי, הוא הרי היה קצין והוא לא היה נלחם עם הידיים שלו.
דורה: [מצחקקת] כן, והוא היה יושב בבונקר וקורא עיתון ומעשן מקטרת והוא היה כאילו “ג’פרי! הבא לי את כפכפי-הערב!”
[לנאצים נמאס להתעסק עם יאיר לפיד, אז הם הולכים ומשגרים את הטיל. העולם נחרב.]
דורה: אני חושבת שיש לנו כאן טקסט פוליטי.
[בשלב הזה כל הנוכחים הופכים לאימא שלי או לדולפין ואני מגלה שלא הכנתי שיעורים ועוד פעם באתי בלי בגדים לבית הספר. אבל זה כבר סיפור אחר.]
זאת לא הארץ שלי
עכשיו כשתמי ליטני עזבה את “הארץ” ואפילו נמצא לה מחליף, אפשר לפרסם את הדברים הבאים, שהתרחשו לפני למעלה משנה: הימים היו ימי גאות כלכלית, אבל “הארץ” כבר קיצץ בעמודיו כדי לפנות עוד מקום להגיגיו הכלכליים של דה-מרקר, ובוקר אחד התבשרנו שחלק ב’ יופרט וייבלע בתוך חלק א’. אני ראיתי בכך עלבון אישי והתקשרתי קבל עד לבטל את המנוי.
תמיד רציתי לבטל את המנוי. זה נראה לי מאוד אירופי, לבטל את המנוי. זה לא משנה איזה מנוי זה, שמבטלים אותו. החשוב הוא שאתה מתקשר בכעס ובתחושה שהצדק וההיסטוריה עומדים לימינך ודורש שאת המנוי – את המנוי יבטלו בזה הרגע! מרוב שפעת האירופיות שחשתי אפילו מצאתי לנכון להעיר לעד שלי, “אתה תראה, עכשיו יטרטרו אותי לאיזה ‘מנהל משמרת’ צוציק שמענדריק ואנחנו לא נראה את הסוף של זה”.
“צריך לחזור אליך מנהל משמרת”, אמרה הטלפנית, שלא התרשמה מהאירופיות החדשה שלי – היא בטח דיברה עם חמישים ייקים אמיתיים רק באותו היום. הנחתי את השפופרת וחיכיתי למנהל משמרת.
התקשרה תמי ליטני.
היה לנו רגע של התרשמות: אני התרשמתי מכך שסגנית עורך העיתון מתקשרת למנויים, והיא התרשמה מכך שמנויים יודעים מי היא סגנית עורך העיתון. היא דיברה על ליבי: היא אמרה שהעיתון הופך מודרני ומחדש את דפיו. אני אמרתי, והרגשתי איך התרשמותי מוהלת את הכעס, שלהוסיף לעיתון איורים גדולים במקום עוד פסקה או שניים של טקסט הופך את העיתון למעניין – עבור קוראי מעריב. היא אמרה שאיחוד חלק ב’ עם חלק א’ אינו צעד משמעותי; אני אמרתי שההפרדה בין עמודי המאמרים לחדשות היא מאבני היסוד שעליהם עומד הבנין המפואר של “הארץ”, ושהעורך דוד לנדאו אינו ראוי לפיקדון הגדול שהונח בידיו. ובעיקר הפריע לי החסד שתמי ליטני עשתה עימי: להתקשר למנוי ולהקשיב לטענותיו? להקשיב למנויים נשמע לי פחות “הארץ” מכל דבר אחר שקרה לעיתון. הזכרתי לה שגרשום שוקן היה אומר שמי שמבטל את המנוי אינו ראוי להיות מנוי. היא הסבירה לי בעדינות ובסבלנות שאין אנו חיים ב-1957. זה היה יפה מצידה באופן יוצא מן הכלל וחשבתי שראוי להזכיר את זה, גם אם בסופו של דבר יוצא שהיא זו ששיכנעה אותי שאני ו”הארץ” כבר לא.
יהונתן זילבר עורך את mako גברים וכותב את הבלוג Quotendquote
מלחמת האותנטים
שלום לקוראים של עידוק ולפעילי הרשת האותנטיים של רון חולדאי. אני ג’וני, זה שמבטיח לעידוק פוסט אורח כל חצי שנה ואז לא מקיים. אז הנה, עידוק. תראה מה קצת טרולים מצליחים להוציא ממני. פוסט אורח.
לאחרונה, כפי ששמתם לב, התלכלך הבלוג המצוין הזה באוסף של תגובות “אותנטיות” ו”מהשטח” של “אנשים” שמדברים “מהלב” למען ראש העיריה הנוכחי. הטובקים שלהם בולטים בין שאר התגובות כמו שטר של מאה שקל בין החוחים, לא רק בגלל שהמגיבים האותנטים כולם גילו את חדר 404 כאחד, אלא כי כולם כל כך לא דומים לאנשים שמסתובבים פה בדרך כלל, עד שזה נראה כמו קומדיה מוצלחת על המלחמה הקרה: כל מיני רוסים מסתובבים בעייריה אמריקאית קטנה ומנסים לדבר במבטא מיד-ווסטרני.
האם מתקפת האותנטים פוגעת בבלוג של עידוק כי הוא הודיע שהוא פעיל בקמפיין של דב חנין? לא היא; כי אפשר למצוא את החבר’ה האלו תחת כל עץ רענן ובכל דיון שאיכשהו נוגע בחנין ובראשות העיר ושכחו לכבות בו את הטוקבקים.
זה מפריע להמון אנשים, במיוחד לדורה, והרבה אנשים מדברים על כמה זה לא בסדר, שיש טוקבקיסטים מטעם. אבל זו טענה שכל כך קל לצד השני להתמודד איתה, שכל דיון מסתחרר בסוף לתהומות של ייאוש, כמו זה של תומר בבלוג של חנין. היי, היי, היי! גם אתם מטעם, אומרים לנו. גם אתם יוצאים די חארות במלחמתכם למען חנין. אז גם לנו יש זכות להיות מטעם (ובמובלע: גם לנו מותר להיות חרא באינטרנט).
והם צודקים. מותר להם. ברשת מותר לכל אחד להיות שקרן ומניפולטיבי. מותר לשקר לגבי הזהות שלך (זה הרי הקסם הגדול באינטרנט, הנזילות הזו של הזהות). זאת לא הבעיה, שהם מטעם. הבעיה היא שהם שכירי חרב.
לכל קמפיין פוליטי יש אנשים מטעם, אחרת הקמפיין עקר ורדום. ככל שליותר אנשים איכפת יותר, ככה הם יותר מטעם יותר מהזמן. ההיסטוריה הקצרה שלנו מלאה קמפיינים מלוהטים שבהם כותבים פמפלטים ושוברים ראשים. והרבה לפני שהמציאו את האינטרנט כבר ידעו אנשי שלומנו להסתנן למחנה היריב, לשתול טקסטים מביכים, לשבור עצרות תמיכה. כששני מחנות מתדיינים בלהט יש בדרך כלל תוצאות בלתי נעימות. ומי שאוהב נקניקיות ומכבד את שלטון החוק, עדיף שלא יברר איך רוקחים את מי מאלו.
הבעיה הגדולה היא שלראש העיר הנוכחי אין מחנה, אין תמיכה עממית, אין אהבה גדולה. לא קל להיות תל אביבי ולחבב את האיש כבד היד הזה, את העירייה הלא-חמה הזו. הוא לא ראש עיר נוראי, אבל הוא לא ראש עיר טוב, והוא בטח לא מנהיג כריזמטי ואהוב. גם מי שיצביע עבורו יצביע מתוך תחושה שאין טוב ממנו. אפשר למצוא מי שידבר בעד ראש העיר הזה, כמובן, אבל אי אפשר למצוא מי שיהרג בשבילו. לחנין, לעומתו, יש אוהבים. יש תנועה עממית. יש אנשים שהם מטעם בכל לבבם. איך יתמודד עם זה מנהיג שאין לו קהל? חוכמת אנשים מלומדה היא עוד מימי יוון הקלאסית, שכשהתושבים שלך לא ירימו חנית כדי להגן על עירם, אתה מזמן שכירי חרב מן החוץ.
וזה מה שכל כך מעליב ודוחה באנשים האלו שמופיעים בחדר 404 לאחרונה: לא שהם משקרים לגבי זהותם, לא שהם מניפולטיבים, אפילו לא כמה שהם משעממים. גם אנחנו לפעמים מצנזרים, משקרים, מתעללים ביריבים שלנו. הסיבה היא שהאורחים החדשים האלו הם ציבור כל כך מרופט וציני, שיש כל כך מעט להט מהפכני מאחורי המילים שלהם וכל כך הרבה שבלוניות מרירה ועייפה. אתה קורא את התגובות וממש רואה לנגד עיניך איך הכותב משפיל עיניים מדי פעם, כדי לקרוא מהדף המודפס את הנקודות שיש לחזור עליהן. אתה לא שומע אותם אומרים דברים חמים ונמלצים בזכות המועמד שלהם. רק לועגים לג’יפ של שי אביבי.
אנחנו שומעים מהם כל הזמן שציבור מרוצה לא יוצא אל הרחובות – אבל לקוחות נאמנים ומאושרים, כשהם שומעים שיחליפו להם את החנווני שהם אוהבים, יוצאים להגן עליו. ועם זאת איש לא אוהב את חולדאי ואיש לא מדבר בזכותו – רק חבורה של רונין, עיקשים וחסרי כבוד, שמסתתרים בינינו ומנסים לשכנע אותנו שהם, כמונו, אנשים שאיכפת להם מהעיר הזאת.
יהונתן זילבר הוא עיתונאי, עורך ערוצי דיגיטל וגברים במקו, וכותב הבלוג a digitali.st
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
