משטרה, עצרי! את לא יכולה לסגור אתרי אינטרנט סתם ככה גם אם נורא נורא מתחשק לך

ביולי 2010 שלחו מפקד מחוז מרכז במשטרה, ניצב בנצי סאו, ומפקד מחוז תל אביב, ניצב שחר איילון, מכתבים לספקי האינטרנט הישראליים ובו הורו להם לחסום את הגישה למספר אתרי הימורים של ויקטור צ’נדלר, סטן ג’יימס, אתר thespinroom.co.il ואתר Keshcard למכירת כרטיסי חיוב לתשלום באינטרנט. המשטרה והספקים עשו ככל שביכולתם לסגור את העניין מאחורי גבו של הציבור – המשטרה סירבה להעביר לתקשורת את המכתבים ולנמק באיזו סמכות נשלחו; הספקים (למעט 012 סמייל) צייתו בלי לערער על המהלך התקדימי, ולא יידעו את לקוחותיהם על החסימה.

כמעט שנתיים לאחר מכן פסקה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל-אביב, השופטת מיכל רובינשטיין, בשבתה כשופטת ביהמ”ש לעניינים מנהליים, כי למשטרה לא היתה סמכות לתת הוראה כזו, וקבעה מספר קביעות חשובות נוספות:

ייצוג הגולשים. האתרים הנחסמים וספקי האינטרנט לא עתרו נגד ההוראה. איגוד האינטרנט הישראלי הגיש את העתירה המנהלית, ובית המשפט קבע כי יש לה זכות עמידה “כמי שמייצגת את עניינו של הגולש הישראלי כבעל עניין ישיר בצווים לאור הפגיעה לכאורה בזכות הגישה למידע”.

אסור להמר, מותר לגלוש. המשיבים, כלומר המדינה, “אינם עושים את ההפרדה בין מניעת ההגעה לתוכן, לבין פעולה המונעת או מקשה על ביצוע פעולת ההימור” – למשל, איסור על חברות אשראי לאפשר חיובים באתרים אלו.

מה זה אתר? המשטרה הורתה על חסימת האתרים לפי חוק העונשין, המתיר למפקד מחוז להורות על סגירת מקום פיזי שמשמש להימורים. המטאפורה של “אתר” שנכנסים ויוצאים ממנו מטעה, משום שאתר אינטרנט איננו מקום פיזי או מקום בכלל. בנוסף נקבע כי החוק מתיר סגירה של מקום הימורים, לא חסימה של הגישה אליו.

חופש הביטוי.
אף שמטרת האתרים היא הימורים לא חוקיים, השופטת מגינה על חופש הביטוי “של הגולשים – שמעוניינים להיכנס לאתרים ולעיין במידע – ושל בעלי האתרים שהעלו את התוכן”. לדבריה, “הגבלות על גלישה חופשית ברשת הננקטות באופן ריכוזי על ידי הרשות המבצעת, פוגעות בזכות הגישה למידע. גם אם המידע המופיע באתר הוא בעל ערך שלילי בלבד”.

הסמכות לצנזר. “לרשות השופטת אין סמכות להוציא צו הפוגע בחופש הביטוי באינטרנט בלא הסמכה מפורשת בחוק. לא סביר בעיניי כי למשטרה יהיה סמכות להוציא את הצווים האמורים, בלא לעבור קודם לכן את המסננת של הביקורת השיפוטית”. קובעת רובינשטיין, ואומרת כי המחוקק “לא התכוון להעניק למפקד המחוז סמכות ‘צנזוריאלית’ [...] בסוגיות העוסקות בהצרתו של חופש הביטוי באינטרנט, יש להמתין להסדרה מפורשת בחקיקה הראשית”.

פסק הדין המלא:

להורדה (PDF, 1.35MB)


התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון אפריל 2012 של מוסף פירמה של גלובס

אספסוף רשת, האקר גזען ונער אחד מת

איליין ודייויד מקליין, זוג בני 70 ו-72, הוצפו בסוף החודש שעבר באימיילי שטנה ונאלצו לברוח מביתם שבפלורידה ולהסתתר במלון מחשש שיבוצע בהם לינץ’. התאמלל מזלם ושמו האמצעי של בן הזקונים שלהם הוא ג’ורג’, ושם משפחתו הוא זימרמן . גולשים שחיפשו את ג’ורג’ זימרמן מצאו את כתובתם ופרסמו אותה בטוויטר, ובהם הבמאי ספייק לי, שלו 200 אלף עוקבים ברשת החברתית.

ג’ורג’ זימרמן נשוא נסיון הלינץ’ הווירטואלי אינו בנם של המקליינים אלא תושב שכונה מגודרת בסנפורד שבפלורידה, שמינה את עצמו לקפטן המשמר השכונתי וירה למוות בטרייבון מרטין, תלמיד תיכון שחור בן 17 שהיה בדרכו מחנות לבית אביו בשכונה כשהוא לובש קפוצ’ון. זימרמן התקשר ל-911 לדווח על חשדותיו, וכשהשוטרים הגיעו מצאו אותו מדמם וטוען שירה במרטין מתוך הגנה עצמית לאחר שזה תקף אותו. המשטרה הודיעה שאינה יכולה לעצור אותו, מאחר שהוא מוגן על ידי “חוק דרומי” של פלורידה, הודעה שהובילה את אספסוף הרשת לפרסם את כתובתו (השגויה).

לי צייץ התנצלות עמוקה על הפרסום השגוי, ביקש להניח לזוג מקליין וסיכם: “צדק בבית המשפט”. באותו זמן פרסמה השחקנית רוזאן בר בטוויטר את כתובתם של הוריו של זימרמן הנכון, מחקה אותה בעקבות ביקורת ציבורית, אמרה שלקיחת החוק לידיים היא שגרמה למותו של מרטין אבל איימה שאם זימרמן לא ייעצר, היא תפרסם את הכתובת שוב ואולי תלך לשם בעצמה.

גם מרטין המנוח נפל קורבן לאספסוף רשת ולזיהוי שגוי. אתר הדיילי קולר פרסם כמה עשרות עמודים עם ציוצי טוויטר משני חשבונות טוויטר שלטענתו שייכים למרטין, אחד מהם בעל השם הפוגעני NO_LIMIT_NIGGA. אתר ביזנס אינסיידר העלה את השאלה הטעונה-גזעית אם יחס הציבור לסיפור היה משתנה אם התקשורת לא היתה משתמשת בתמונות של מרטין הצעיר החייכן והבלתי-מאיים לעיניים לבנות, אלא בתמונות שפורסמו באתר הגזענות-הלבנה Stormfront.org – אחת עם חיוך חושף שיני זהב ושניה בפלג גוף עליון חשוף ואצבעות משולשות מונפות (שהסתבר בהמשך שכלל אינה של מרטין).

האקר גזען-לבן בכינוי Klanklannon פרץ לחשבונות רשת של מרטין, קיבץ משם הודעות שמציגות את המנוח כמשתמש במריחואנה וסוחר סמים ופרסם את שמות המשתמש והסיסמאות. גולשים נכנסו לתיבה של המנוח ושלחו אימיילים בשמו, עד שגולש אחד מחק בזעזוע את החשבון.

‫הנה כל מה שפייסבוק יודעים על הרוצח מקרייגזליסט: הרבה‬ יותר מדי

פוסט של שי רינגל

בעיתון בוסטון פיניקס התפרסמה בשבוע שעבר כתבת שער שהצליחה לעורר לא מעט הדים, עם פרטים שלא פורסמו עד כה בשערוריית הרוצח מקרייגזליסט. רוב הפרטים על הרצח עצמו היו ידועים – פיליפ מארקוף פגש את הקורבן שלו דרך מודעה בלוח המקוון החינמי קרייגזליסט שבה הציעה שירותים מיניים, ורצח אותה בדם קר. מה שהכתבה חושפת זה את דרכי הפעולה של המשטרה, כיצד היא השיגה את הצילומים של מארקוף ואיך היא נעזרה בפייסבוק על מנת לפצח את התיק. הבוסטון פיניקס חשף מסמכים משטרתיים, כולל הבקשה של משטרת בוסטון מפייסבוק להסגיר פרטים ושיחות מהחשבון של הקורבן.

ככה נראים מסמכים רשמיים שפייסבוק הגישה תחת צו בית משפט:

השאלה כמה מידע יש לפייסבוק עלינו צריכה להעסיק ולהטריד אותנו. הוול סטריט ג’ורנל בדק איזה מידע פייסבוק מעבירה עלינו לאפליקציות צד שלישי. פייסבוק מוכרת את המידע שלנו למפרסמים ואפליקציות, וזה כולל את רשימת החברים, מקומות העבודה, המצב הסוציו-אקונומי וההעדפות המיניות, הכל בשביל למכור פרסומות בצורה ממוקדת יותר. בסופו של דבר, למרות שאנחנו נוטים לשכוח את זה, אנחנו לא הלקוחות של פייסבוק. אנחנו המוצר, והלקוחות הם המפרסמים שלהם פייסבוק מוכרת אותנו כמוצר. כשאנחנו נרשמים לפייסבוק אנחנו מרשים לאתר אינטרנט להפוך אותנו לפיסות של מידע, שאותו היא יכולה למכור לכל המרבה במחיר. זה בדיוק מה שהיא עושה, ולא רק לרוצחים.

בית המשפט: למשטרה אין סמכות לחסום אתרים

צו משטרתי שהורה לספקי אינטרנט לחסום גישה לאתרי הימורים בוטל היום על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בזכות עתירה שהגיש איגוד האינטרנט הישראלי (עת”מ 45606-10-10). בית המשפט דחה את טענת המשטרה כאילו סעיף 229 לחוק העונשין, המתיר למפקד מחוז להורות על סגירת מקום משחקים אסורים, עריכת הגרלות או הימורים, מתיר גם להורות על סגירה של אתר הימורים, וקבע: “בלקיחת סמכות כזו חרגה המשטרה מכללי מינהל תקין”. עו”ד חיים רביה ממשרד פרל כהן צדק לצר, שייצג את האיגוד יחד עם עו”דים דן אור-חוף ויוסי מרקוביץ ממשרדו, מפרסם באתרו את עיקרי ההחלטה התקדימית.

מקרב נמעני הצו, ספקי האינטרנט, רק שניים אמרו שיפעלו נגדו – מאורנג’ מסרו כי החברה “תבחן את הנושא על השלכותיו” וב-012 כתבו למשטרה שהצו הוצא בחוסר סמכות (טענה שהמשטרה דחתה)* והודיעו כי החברה “תעתור [...] לבית המשפט לצורך בחינת ההוראה” – אולם לא עשו זאת. הספקים בכללותם לא רק שהפקירו את הגולשים וצייתו לצו המשטרתי המפוקפק בלי לערער על תקפותו, אלא הגדילו לעשות והגדילו ראש ביישום החסימה, במקום להסתפק במינימום ההכרחי. (ואם הספקים לא פעלו נגד הצו המפוקפק של המשטרה, קל וחומר שהם לא נאבקו נגד צווי מניעה של בית המשפט לחסימת אתרי הורדות סדרות, סרטים ומוזיקה).

לאור התנערות הספקים, איגוד האינטרנט ראוי לשבח על כך שלקח על עצמו את המשימה. בית המשפט פסק כי המשטרה תשלם לאיגוד 20 אלף שקל הוצאות משפט.


הצו המשטרתי:

העתירה נגד הצו:

להורדה (PDF, 553KB)

פסק הדין שמבטל את הצו:

להורדה (PDF, 1.35MB)

* [עדכון 3.4.2012] במקור לא נכתב כאן כי 012 סמייל כתבה למשטרה מכתב שבו טענה שהצו הוצא בחוסר סמכות. משנודע לי הדבר הוספתי זאת.

האח הגדול נתפס עם המכנסיים למטה; קשת מעלימה ראיות

בזמן ששירות הרדיו המקוון פנדורה מתגונן מפני ים פיראטים סוער וחברות תקליטים חמדניות, קשת נתפסת עם המכנסיים למטה ומורידה סרטונים גסים של האח הגדול מהרשת. עידוק ברשת >>

גילדת הסופרים נגד המציאות

פוסט של קורי דוקטורו

אתמול בניו יורק טיימס התרעם נשיא גילדת הסופרים רוי בלאונט ג’וניור כנגד יכולתו של הקינדל להקריא טקסט, בטענה שהוא מפר זכויות יוצרים מכיוון שהוא מספק “יצירה נגזרת” בכך שהוא יוצר מהדורת שמע של קובץ הטקסט. בלאונט אומר שבסופו של דבר, טקסט-לאודיו יהיה כל כך מושלם ששוק ספרי השמע יושמד על ידו, ולכן בכוונתו לפעול כבר עכשיו.

הוא לא אומר מה בדיוק בכוונתו לעשות. ניתן להניח שהוא היה רוצה שאמזון פשוט תסיר את היכולת. אבל אם אנחנו מאמינים לבלאונט, אנחנו יכולים רק להניח שהיכולת תתפשט לפלטפורמות אחרות – האם הוא חושב שהאייפון לא צריך להיות מסוגל להקריא לכם את המייל שלכם בעודכם רצים? ואם הוא יכול להקריא את המייל שלכם, מה ימנע ממנו מלהקריא את הספרים האלקטרוניים שלכם? בלאונט רומז שיש פתרון פשוט לבעיה הטכנולוגית שלו, אבל אם אתם באמת מאמינים שלא צריך להיות חוקי לבקש מתוכנה לספק שמע ליצירות המוגנות על ידי זכויות יוצרים, הרי שבלאונט מתכונן להילחם בכל העתיד של טכנולוגיה שיכולה להמיר טקסט לדיבור.

אם נמשיך להתייחס לדבריו של בלאונט מילולית, הבה נניח שהוא צודק בשאלת זכויות היוצרים. כלומר:

1. המרת טקסט לדיבור היא הפרה של זכויות יוצרים.

2. אספקת תוכנה שמסוגלת להפר זכויות יוצרים חושפת את הספק לתביעת הפרת זכויות יוצרים.

הסעיף הראשון יהיה קשה – גילדת הסופרים תשים את עצמה במאבק נגד איגוד העיוורים העולמי, יצרני טלפונים, יוצרי תוכנות חינמיות, יוצרי ספרים אלקטרוניים ואנשים רבים אחרים שעסוקים בללמד מחשבים לדבר.

אבל הסעיף השני ממש קשה. אם בלאונט מאמין שיצירת מכשיר שמסוגל להפר זכויות יוצרים שווה להפרת זכויות יוצרים (טענה שבית המשפט העליון סתר במשפט בטאמקס ב-1984, ההחלטה שהפכה את מכשירי הוידאו לחוקיים), הרי שגם מייל, דפדפנים, מחשבים, מכונות צילומים, מצלמות ומכונות כתיבה אינם חוקיים.

שוב ושוב, גילדת הסופרים הוכיחה שהיא התגלמות בעלי האינטרסים הקטנים והמושחתים, ראוותנים נואשים וטפשים מהסוג שגורם לציבור להניח בציניות שהם מייצגים מאפיה, לא מקצוע. אחרי הכל, מדובר באותה חבורת מוזרים שהתנגדה לכך שסחר בספרים משומשים יעבור לרשת.

אני חושב שיש דברים בעייתיים רבים בקינדל – הנז”ק, פורמט הקבצים הקנייני, ששניהם נכפים על סופרים ומו”לים גם אם אין להם עניין בהם – וגם בחטיבת ספרי השמע האמיתית של אמזון, Audible (הנז”ק שגם כאן נכפה על סופרים ומו”לים גם אם הם מעדיפים שלא להשתמש בו). אבל אם יש דבר אחד שאמזון הוכיחה, הרי זה שהיא מתכוונת למכור כמה בזיליון טונות של ספרי שמע. הם שולטים בכ-90 אחוז מהשוק הזה. האשמתם בכוונה להשמיד אותו לא עומדת במבחן הצחוק.

אחד מכלי הנשק החזקים ביותר שעומדים לרשות תעשיית המו”לות הוא שהיא אינה תעשיית המוזיקה או הסרטים. בסה”כ, מו”לות היא עולם של אנשים חובבי ספר שאוהבים סופרים ומוכרי ספרים וקוראים וכותבים. בסה”כ, כותבים זוכים לעסקה הוגנת מהמו”לים שלהם – במיוחד יחסית למוזיקאים. רוב הסופרים לא צריכים לוותר על זכויות היוצרים שלהם, הוצאות הפרסום לא מנוכות מהתגמולים שלהם וכו’. בסה”כ, מו”לים לא תובעים יוצרי כלים ולא מאשימים קוראים שהם פושעים.

בניגוד לתעשיות המוזיקה והסרטים, שנראה כי נחושות לעשות ככל יכולתן לבנות את הקייס המוסרי לשדוד אותן – לשכנע את הציבור שהם חבורה של טכנופובים חמדנים ואדיוטים שראויים לכך שהתעשייה שלהם תחוסל, ולו רק כדי להגן על המאה ה-21 מפניהם – יש אנשים מועטים מאד שחשים כך בנוגע למו”לות ולסופרים.

אלא אם, כמובן, קבוצות כמו גילדת הסופרים ימשיכו לגרום לכולנו להיראות כאילו אנחנו שווים למנהלי חברות המדיה כמו לארי קנסוויל מיוניברסל מיוזיק, שצעק עלי פעם “שימוש הוגן הוא המפלט האחרון של הנבל”, מהבמה ב-RSA בלונדון.

מר בלאונט היקר: אתה לא מייצג אותי. אתה לא מייצג את עתיד עולם הסופרים. אתה והקבוצה שלך מסכנים את עתיד עולם הסופרים ואת עתיד החברה שלך עם החמדנות הקטנה שלך וההצגות המגוכחות שלך. תפסיק את זה לפני שמישהו ייפגע.

(פורסם במקור בבוינגבוינג ברשיון cc-by-nc; תורגם על ידי דוד חנוך, התרגום ברשיון cc-by-nc-sa)