ווייז, כמו גטטקסי, מעלה באמון משתמשיה כדי לכבות שריפה תקשורתית

בתקרית שבה חיילים ניווטו עם אפליקציית ווייז לתוך לינץ’ בקלנדיה, ווייז מסרה תגובה נדירה בשקיפותה יחסית לחברת בת של גוגל, שבה הסבירה בדיוק מה קרה. כך דיווח עודד ירון ב”הארץ”:

ב-Waze הבהירו כי החיילים שהיו מעורבים בתקרית בקלנדיה, כיבו את ברירת המחדל המיועדת למנוע ניתוב דרך אזורים מסוכנים ובנוסף סטו מהמסלול המוצע. בתגובה לפניית “הארץ” הבהירו בחברה כי ההגדרה הספציפית המהווה ברירת מחדל ומיועדת למנוע ניתוב דרך אזורים המסומנים כמסוכנים או כאסורים לישראלים לנסיעה היתה כבויה. בנוסף, נמסר מ-Waze, בוצעה סטייה מן המסלול המקורי שהוצע וכתוצאה מסטייה זו, נכנסו החיילים לאזור האסור.

אפליקציות ושירותים מקוונים אוספים, מנתחים ושומרים עלינו הרבה מידע, שאל חלקו אנחנו מתירים להם גישה בעת ההתקנה או הרישום (“קראתי והסכמתי לתנאי השימוש”) ובחלקו אנחנו מאכילים אותם בשימוש השוטף (הזנת יעדי הנסיעה שלנו, השארת האפליקציה דולקת ועוקבת אחרי המסלול שלנו גם כשאנחנו לא צריכים ניווט). אנחנו לא תמיד יודעים כמה מהמידע שתאגידי הטכנולוגיה יכולים לאסוף הם אכן אוספים, כמה מהמידע שנאסף הם שומרים ולכמה זמן, בכמה מהמידע השמור הם משתמשים ולאילו מטרות, ולמי הם מעבירים את המידע הזה.

היום ווייז נתנה לנו תשובות מדאיגות לכמה מהשאלות הללו.

ביקשתי מירון את התגובה שווייז שלחה ל”הארץ”, והנה היא במלואה:

אפליקציית Waze כוללת הגדרת ספציפית, אשר מהווה ברירת מחדל, המיועדת למנוע ניתוב דרך אזורים אשר מסומנים כמסוכנים או כאסורים לישראלים לנסיעה.

במקרה זה, ברירת המחדל הנ״ל הייתה כבויה באפליקציה בה נעשה שימוש בנסיעה הרלוונטית ובנוסף, בוצעה סטייה מן המסלול המקורי אשר הוצע וכתוצאה מסטייה זו, במבואות קאלנדיה, נכנסו הנוסעים לאזור האסור.

יודגש כי באחריותו של כל נהג לעקוב ולציית לשלטי הדרכים והתנועה ולמלא אחר החוקים המקומיים. בכבישים המהווים כניסה לשטחים המצויים בשליטת הרשות הפלסטינית, מוצבים שלטים אדומים ובולטים בכביש, אשר אוסרים על נסיעה בשטחים הנ״ל לתושבי ישראל, ואשר די היה בהם כדי למנוע את הגישה לאזור התקרית.

Waze מצוייה בקשר רציף וישיר עם הרשויות והגורמים הרלוונטיים כדי להקטין ולצמצם אירועים מסוג זה, אך למרבה הצער אין יכולת למנוע את כולם לחלוטין.

ירון, כמוני, הבחין בבעיה שעולה מהתגובה – לא הסרת האחריות אלא הפגיעה בפרטיות המשתמשים. “עדיין מחכה לתגובה מהם על זה שהם חושפים בכזאת קלות מידע אישי של משתמש כשנוח להם”, כתב לי.

מהמשפט שהדגשתי בתגובת ווייז אפשר לדעת ש:
• ווייז יודעת אילו הגדרות פועלות/כבויות בכל זמן שהאפליקציה פועלת
• ווייז יודעת איזה מסלול היא הציעה למשתמשים (כלומר, ווייז יודעת מאיפה ולאיפה המשתמשים שלה נסעו או התכוונו לנסוע בכל זמן שהאפליקציה פעלה)
• ווייז יודעת באיזה מסלול נסעו המשתמשים (כלומר, ווייז יודעת איפה המשתמשים שלה היו בכל זמן שהאפליקציה פעלה וה-GPS דלק)
• ווייז יודעת אם המשתמשים נסעו לפי המסלול שהאפליקציה הציעה או סטו ממנו.
• ווייז שומרת את כל המידע הנ”ל גם אחרי שהנסיעה הסתיימה.
• ווייז שומרת לעצמה את הזכות לחשוף את כל המידע הנ”ל בפני מי שבא לה.

בלעדי ל”קיסר” בגטטקסי: מונית שקופה

גופי שלטון ואכיפה יכולים לבקש מחברה כמו ווייז פרטים על מיקום, נסיעות, יעדים קבועים וכיוצא בזה של משתמשיה. הבקשות יכולות להיות לגיטימיות, למשל אם מישהי חשודה ברצח והמשטרה רוצה לבדוק את אמיתות האליבי שלה, שלפיו היא בכלל היתה במקום אחר בזמן הרצח; והן יכולות להיות בלתי לגיטימיות, למשל אם פקיד מושחת רוצה שחבר שלו יזכה במכרז, הוא יכול להשיג מידע על הנסיעות של המתחרה, לגלות שהוא נוסע מדי שבוע לבית מלון לפי שעה עם המאהב שלו ולסחוט אותו כדי שיפרוש מהמכרז. ויש גם האקרים שיכולים לחדור למאגרי ווייז ולחלץ את המידע הזה, ועובדים בווייז שאפשר לשכנע בכסף או באיומים שיעבירו את המידע הרצוי מהשרתים של החברה.

ווייז יכולה להגן על משתמשיה בשתי דרכים. הדרך היעילה והבטוחה יותר היא לא לשמור מידע עליהם, או לשמור אותו באופן שהוא מוצפן ומפתח ההצפנה נמצא רק אצל המשתמשים. הדרך הפחות יעילה ובטוחה היא לסרב לכל בקשה להעברת מידע שאינה מגובה בצו בית משפט, כך שכל בקשה כזו תעבור גם עין ביקורתית של גורם משפטי מקצועי ובלתי תלוי במבקש המידע, גם תאפשר לווייז (ולפעמים לנשוא המידע) לערער על הבקשה, וגם תהיה פתוחה לביקורת ציבורית.

הדרך הכי פחות יעילה ובטוחה היא פשוט למסור מידע על המשתמשים, בלי בג”ץ ובלי בצלם, לפרסום בתקשורת, כי זה משרת אינטרס נקודתי של החברה להסיר מעצמה את האחריות לתקרית הבטחונית. ווייז חוטאת פה כמה וכמה חטאים – היא מפקירה את פרטיות המשתמשים שלה, והם זכאים לפרטיות, גם אם מדובר בשני חיילים עם שיקול דעת לקוי, שסיפורם הפך לכותרות ראשיות; היא מעבירה את המידע לא לגורמים המקצועיים הרלוונטיים, אלא לתקשורת, בידיעה שהוא יתפרסם ברבים ויהפוך את הפגיעה בפרטיות המשתמשים לפומבית; היא עושה את כל זה ללא הצדקה מסוג הצלת חיים – לא מדובר בהעברת המיקום שלהם לצה”ל כדי שיוכל להצילם, אלא בהעברת המידע על המסלול שלהם לתקשורת כדי שלא תצלוב את ווייז על ששלחה חיילים למחנה פליטים עויין (כשאפשר היה להסתפק בהסבר כללי/רומז כמו “הפיצ’ר של מניעת נסיעה במקומות מסוכנים מופעל באפליקציית ווייז כברירת מחדל, אולם האפליקציה לא יכולה למנוע ממשתמשיה לכבות את הפיצ’ר או לבחור מסלולים חלופיים”); והיא יוצרת תקדים של חשיפת מידע ללא צו וללא כל דרישה שלטונית, שעלול להקשות עליה להגן על פרטיותם של משתמשים במקרים עתידיים.

שאלתי את ווייז מדוע חשפה מידע פרטי של משתמשים בפני התקשורת, בלי שום הצדקה של הצלת חיים או צו בית משפט. ירון שלח שאלה דומה. טרם קיבלנו תשובה.

התנהלותה של ווייז במקרה הנוכחי מזכירה את זו של גטטקסי, שמפעילה אפליקציית הזמנת מוניות ועל כן המידע שהיא יכולה לאסוף על משתמשיה דומה למדי לזה של ווייז. גטטקסי נמצאת בתחרות עם אובר – תחרות קשה, מכוערת ולעתים מלוכלכת. כמה מכוערת התחרות? כל כך מכוערת שעובדי אובר בישראל ביצעו בשלהי 2014, לקראת השקת פעילות החברה בישראל, מאות נסיעות עם גטטקסי, כנראה במטרה ללמוד את השוק ולשכנע נהגים לעבור לאובר.כמה מלוכלכת התחרות? כל כך מלוכלכת שבכיר בגטטקסי סיפר על הנסיעות הללו לעיתונאי כלכליסט המצוין עומר כביר. ולא סתם סיפר – הציג דוחות נסיעה מפורטים של עובדי אובר:

ל”כלכליסט” הוצגו דו”חות נסיעה שמהם עולה שעובדי הסניף המקומי של אובר ביצעו בשבועות האחרונים מאות נסיעות באמצעות גט טקסי. עובדים אלו כוללים את מנהל הפעילות בישראל, נמרוד ברנע ואת מנהלת הקהילות בישראל, בר ירמק. “זה מצחיק, אבל הם ביצעו כל כך הרבה נסיעות בתקופה האחרונה ששניים מהם הפכו ל’קיסר’ (הדרגה הגבוהה ביותר שניתן לצבור במערכת הדירוג של גט טקסי, שמתבססת על כמות הנסיעות של המשתמשים; ע”כ). הם עשו את כל הנסיעות שלהם אצלנו”, אמר הבכיר בגט טקסי.

כמו ווייז, גם גטטקסי נקלעה למשבר יחסי ציבור, וכמו ווייז, גם גטטקסי ראתה לנכון לטפל במשבר באמצעות מעילה באמון משתמשיה, פגיעה בפרטיותם וחשיפת מידע עליהם בפני התקשורת.

ווייז ענתה על שאלה שלא נשאלה

[עדכון 9:19] עודד ירון פרסם טור () על הפרת הפרטיות שווייז ביצעה, ובו הוא כותב:

המדהים הוא שבווייז ענו על שאלה שבכלל לא נשאלו. במייל ששלחתי הסתמכתי על הפוסט [, ] שכתב בפייסבוק חיים הר זהב, ובו הזכיר דיווחים קודמים, בוויינט למשל, על כך שווייז שינתה את הגדרות הניווט של משתמשים ישראלים בעקבות העלייה במתיחות במזרח ירושלים. הר זהב האשים שבעקבות הלחץ של פוליטיקאים מהימין כמו ראש העיר ירושלים ברקת, וייז שינתה שוב את ההגדרות [, ].

בתשובתה היא לא התייחסה למהפכים שהיו או לא היו במדיניות בעקבות הלחץ הפוליטי, אבל כפי שברור מהטקסט, היא טוענת שהגדרות ברירת המחדל אמורות למנוע כניסות לשטחים פלסטיניים.

הבעיה היא שבחפזונה להגן על עצמה מפני ההאשמות שהיא סיכנה את החיילים, וייז לא היססה לחשוף מידע פרטי ואישי של משתמשים, בניגוד לתנאי השימוש שלה עצמה, ובניגוד לאינספור הצהרות של גוגל ו-Waze.

מי שינבור במדיניות הפרטיות של החברה וברשימה הארוכה של הדברים שווייז מתירה לעצמה לעשות במידע שהיא אוספת על המשתמשים, ימצא את הסעיף הבא – שהוא היחיד שעשוי להתפרש כמגן על הפעולה של החברה: “לצורך פעולה במקרה של מחלוקת, או הליכים משפטיים מכל סוג בינך לבין השירות, או בינך לבין משתמשים אחרים או צדדים שלישיים בקשר או בנוגע לשירות”. אבל עו”ד יהונתן קלינגר שנשאל אם הסעיף הזה מכסה את החברה במקרה הזה, השיב שהסעיף מאפשר רק להעביר מידע לגורמי אכיפת חוק.

[…]

במלים אחרות, בפעם הבאה שתראו מסמך שמתחיל במלים “Waze Mobile Limited מכבדת את הפרטיות שלך”, או כששוב גוגל (או חברת האם אלפבית) תאשים את הממשל האמריקאי בסיכון של פרטיות המשתמשים שלה, תזכרו שחברה ששייכת לה לא היססה להשליך את הפרטיות של משתמשים מהחלון בשנייה שזה היה לה נוח. ובפעם הבאה שתתהו מה כבר יש לכם להסתיר, כמו כל טוקבקיסט ממוצע, כדאי שתיזכרו שאפילו פרט יום יומי וטריוויאלי כמו מסלול הנסיעה בווייז יכול לשמש נגדכם, אם אתם מהווים בעיה לחברת ענק.

2 במרץ, 2016 | בנושאים: חוק ורשת | 12 תגובות

הנני הנהג // ווייז הסירה אחריות מטעות הניווט של החיילים כבר בשלב ההתקנה

פוסט של יהונתן קלינגר

כנראה שהשקר הנפוץ ביותר שלנו, אחרי “איני הנהג”, הוא “קראתי והסכמתי לתנאי השימוש”; אבל מאורעות היום החולף כנראה הסבירו לנו מדוע כה חשוב כן לקרוא את תנאי השימוש, גם אם אתם לא מסכימים להם. הסיפור הוא פשוט: שני חיילים יצאו לדרך, חישבו מסלול ועברו דרך מחנה הפליטים קלנדיה כיוון שזה מה שאפליקציית הניווט ווייז הורתה להם לעשות; במהלך ביקורם במחנה הפליטים הם היו קורבנות ללינץ’; חייהם ניצלו, פלסטיני אחד נהרג, פלסטינים וחיילים נפצעו והרכב הושמד.

גוגל, הבעלים של ווייז והשליטה האלמותית בגלקסיה, הסירה מעצמה אחריות. בתגובה לדיווחים בתקשורת מסרה החברה כי החיילים כיבו את הגדרת ברירת המחדל, המונעת נסיעה באזורים מסוכנים/אסורים לנסיעה, וסטו מהמסלול המוצע על ידי האפליקציה, ולכן נכנסו לאזור אסור בנסיעה.

אבל ווייז ממילא פטורה, כמובן, מאחריות. סעיף “הגבלת אחריות וחבות” בתנאי השימוש של ווייז קובע כי “ווייז מספקת את השירות והתוכן על בסיס “כמו-שהוא” ו”כפי שהוא זמין”. הם [השירותים והתוכן; י”ק] לא יכולים להיות מותאמים לצרכיו של כל אחד ואחד. אנו מסירים כל הצהרה ואחריות, מפורשת או משתמעת, בנוגע לשירות [ …] ווייז [ורשימה ארוכה של אנשים; י”ק] לא תהיה אחראית לכל נזק ישיר, עקיף, אגבי, או תוצאתי, או לכל נזק אחר והפסד (לרבות אבדן רווחים ואבדן מידע), הוצאות, ותשלומים [מכל סיבה שהיא]”.

על הסעיף הזה כולנו חתמנו והסכמנו לו; לא רק בווייז. אני אישית כתבתי את הסעיף הזה בכל אחד מתנאי השימוש שכתבתי עבור לקוחות בשנים שבהן אני עובד כעורך דין. אני לא מכיר תקנון שבו אין את הסעיף הזה. הסעיף הזה סטנדרטי וסביר לגמרי כאשר אנחנו מקבלים מוצר בחינם: מה שבחינם לא מיועד לבוא עם אחריות (אבל לו זה היה תלוי בעורכי דין, גם גבינה צהובה היתה מגיעה עם הסכם שימוש).

אבל השאלה שמעניינת כאן היא מתי הסעיף הזה יהפוך להיות בלתי סביר: האם הוא בלתי סביר כשהתוכנה עולה כסף? לא, גם ההסכמים של מיקרוסופט מכילים סעיף כזה לתוכנות בתשלום. האם הסעיף יהיה בלתי סביר כשמדובר בתוכנת ניווט לרכב? כנראה גם לא. האם זה יהיה בלתי סביר כשמדובר על ציוד רפואי? ובכן, כנראה שכן.

עכשיו, אני לא אומר שתפסיקו להסכים להסכמים האלה, אלא רק שכדאי מאוד שתתחילו לקרוא אותם. בפעם הבאה שתגמרו בקלנדיה ויציתו לכם את הרכב, לא תוכלו להגיד שווייז אחראית. היא אינה הנהג.

יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity. הוא קרא להעלות את שר התחבורה ישראל כץ על אוטובוס בגליון יוני 2014

1 במרץ, 2016 | בנושאים: חוק ורשת | 3 תגובות

משטרה, עצרי! את לא יכולה לסגור אתרי אינטרנט סתם ככה גם אם נורא נורא מתחשק לך

ביולי 2010 שלחו מפקד מחוז מרכז במשטרה, ניצב בנצי סאו, ומפקד מחוז תל אביב, ניצב שחר איילון, מכתבים לספקי האינטרנט הישראליים ובו הורו להם לחסום את הגישה למספר אתרי הימורים של ויקטור צ’נדלר, סטן ג’יימס, אתר thespinroom.co.il ואתר Keshcard למכירת כרטיסי חיוב לתשלום באינטרנט. המשטרה והספקים עשו ככל שביכולתם לסגור את העניין מאחורי גבו של הציבור – המשטרה סירבה להעביר לתקשורת את המכתבים ולנמק באיזו סמכות נשלחו; הספקים (למעט 012 סמייל) צייתו בלי לערער על המהלך התקדימי, ולא יידעו את לקוחותיהם על החסימה.

כמעט שנתיים לאחר מכן פסקה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל-אביב, השופטת מיכל רובינשטיין, בשבתה כשופטת ביהמ”ש לעניינים מנהליים, כי למשטרה לא היתה סמכות לתת הוראה כזו, וקבעה מספר קביעות חשובות נוספות:

ייצוג הגולשים. האתרים הנחסמים וספקי האינטרנט לא עתרו נגד ההוראה. איגוד האינטרנט הישראלי הגיש את העתירה המנהלית, ובית המשפט קבע כי יש לה זכות עמידה “כמי שמייצגת את עניינו של הגולש הישראלי כבעל עניין ישיר בצווים לאור הפגיעה לכאורה בזכות הגישה למידע”.

אסור להמר, מותר לגלוש. המשיבים, כלומר המדינה, “אינם עושים את ההפרדה בין מניעת ההגעה לתוכן, לבין פעולה המונעת או מקשה על ביצוע פעולת ההימור” – למשל, איסור על חברות אשראי לאפשר חיובים באתרים אלו.

מה זה אתר? המשטרה הורתה על חסימת האתרים לפי חוק העונשין, המתיר למפקד מחוז להורות על סגירת מקום פיזי שמשמש להימורים. המטאפורה של “אתר” שנכנסים ויוצאים ממנו מטעה, משום שאתר אינטרנט איננו מקום פיזי או מקום בכלל. בנוסף נקבע כי החוק מתיר סגירה של מקום הימורים, לא חסימה של הגישה אליו.

חופש הביטוי. אף שמטרת האתרים היא הימורים לא חוקיים, השופטת מגינה על חופש הביטוי “של הגולשים – שמעוניינים להיכנס לאתרים ולעיין במידע – ושל בעלי האתרים שהעלו את התוכן”. לדבריה, “הגבלות על גלישה חופשית ברשת הננקטות באופן ריכוזי על ידי הרשות המבצעת, פוגעות בזכות הגישה למידע. גם אם המידע המופיע באתר הוא בעל ערך שלילי בלבד”.

הסמכות לצנזר. “לרשות השופטת אין סמכות להוציא צו הפוגע בחופש הביטוי באינטרנט בלא הסמכה מפורשת בחוק. לא סביר בעיניי כי למשטרה יהיה סמכות להוציא את הצווים האמורים, בלא לעבור קודם לכן את המסננת של הביקורת השיפוטית”. קובעת רובינשטיין, ואומרת כי המחוקק “לא התכוון להעניק למפקד המחוז סמכות ‘צנזוריאלית’ […] בסוגיות העוסקות בהצרתו של חופש הביטוי באינטרנט, יש להמתין להסדרה מפורשת בחקיקה הראשית”.

פסק הדין המלא:

להורדה (PDF, 1.35MB)

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון אפריל 2012 של מוסף פירמה של גלובס

26 באפריל, 2012 | בנושאים: חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פירמה | 3 תגובות

אספסוף רשת, האקר גזען ונער אחד מת

איליין ודייויד מקליין, זוג בני 70 ו-72, הוצפו בסוף החודש שעבר באימיילי שטנה ונאלצו לברוח מביתם שבפלורידה ולהסתתר במלון מחשש שיבוצע בהם לינץ’. התאמלל מזלם ושמו האמצעי של בן הזקונים שלהם הוא ג’ורג’, ושם משפחתו הוא זימרמן . גולשים שחיפשו את ג’ורג’ זימרמן מצאו את כתובתם ופרסמו אותה בטוויטר, ובהם הבמאי ספייק לי, שלו 200 אלף עוקבים ברשת החברתית.

ג’ורג’ זימרמן נשוא נסיון הלינץ’ הווירטואלי אינו בנם של המקליינים אלא תושב שכונה מגודרת בסנפורד שבפלורידה, שמינה את עצמו לקפטן המשמר השכונתי וירה למוות בטרייבון מרטין, תלמיד תיכון שחור בן 17 שהיה בדרכו מחנות לבית אביו בשכונה כשהוא לובש קפוצ’ון. זימרמן התקשר ל-911 לדווח על חשדותיו, וכשהשוטרים הגיעו מצאו אותו מדמם וטוען שירה במרטין מתוך הגנה עצמית לאחר שזה תקף אותו. המשטרה הודיעה שאינה יכולה לעצור אותו, מאחר שהוא מוגן על ידי “חוק דרומי” של פלורידה, הודעה שהובילה את אספסוף הרשת לפרסם את כתובתו (השגויה).

לי צייץ התנצלות עמוקה על הפרסום השגוי, ביקש להניח לזוג מקליין וסיכם: “צדק בבית המשפט”. באותו זמן פרסמה השחקנית רוזאן בר בטוויטר את כתובתם של הוריו של זימרמן הנכון, מחקה אותה בעקבות ביקורת ציבורית, אמרה שלקיחת החוק לידיים היא שגרמה למותו של מרטין אבל איימה שאם זימרמן לא ייעצר, היא תפרסם את הכתובת שוב ואולי תלך לשם בעצמה.

גם מרטין המנוח נפל קורבן לאספסוף רשת ולזיהוי שגוי. אתר הדיילי קולר פרסם כמה עשרות עמודים עם ציוצי טוויטר משני חשבונות טוויטר שלטענתו שייכים למרטין, אחד מהם בעל השם הפוגעני NO_LIMIT_NIGGA. אתר ביזנס אינסיידר העלה את השאלה הטעונה-גזעית אם יחס הציבור לסיפור היה משתנה אם התקשורת לא היתה משתמשת בתמונות של מרטין הצעיר החייכן והבלתי-מאיים לעיניים לבנות, אלא בתמונות שפורסמו באתר הגזענות-הלבנה Stormfront.org – אחת עם חיוך חושף שיני זהב ושניה בפלג גוף עליון חשוף ואצבעות משולשות מונפות (שהסתבר בהמשך שכלל אינה של מרטין).

האקר גזען-לבן בכינוי Klanklannon פרץ לחשבונות רשת של מרטין, קיבץ משם הודעות שמציגות את המנוח כמשתמש במריחואנה וסוחר סמים ופרסם את שמות המשתמש והסיסמאות. גולשים נכנסו לתיבה של המנוח ושלחו אימיילים בשמו, עד שגולש אחד מחק בזעזוע את החשבון.

16 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

‫הנה כל מה שפייסבוק יודעים על הרוצח מקרייגזליסט: הרבה‬ יותר מדי

פוסט של שי רינגל

בעיתון בוסטון פיניקס התפרסמה בשבוע שעבר כתבת שער שהצליחה לעורר לא מעט הדים, עם פרטים שלא פורסמו עד כה בשערוריית הרוצח מקרייגזליסט. רוב הפרטים על הרצח עצמו היו ידועים – פיליפ מארקוף פגש את הקורבן שלו דרך מודעה בלוח המקוון החינמי קרייגזליסט שבה הציעה שירותים מיניים, ורצח אותה בדם קר. מה שהכתבה חושפת זה את דרכי הפעולה של המשטרה, כיצד היא השיגה את הצילומים של מארקוף ואיך היא נעזרה בפייסבוק על מנת לפצח את התיק. הבוסטון פיניקס חשף מסמכים משטרתיים, כולל הבקשה של משטרת בוסטון מפייסבוק להסגיר פרטים ושיחות מהחשבון של הקורבן.

ככה נראים מסמכים רשמיים שפייסבוק הגישה תחת צו בית משפט:

השאלה כמה מידע יש לפייסבוק עלינו צריכה להעסיק ולהטריד אותנו. הוול סטריט ג’ורנל בדק איזה מידע פייסבוק מעבירה עלינו לאפליקציות צד שלישי. פייסבוק מוכרת את המידע שלנו למפרסמים ואפליקציות, וזה כולל את רשימת החברים, מקומות העבודה, המצב הסוציו-אקונומי וההעדפות המיניות, הכל בשביל למכור פרסומות בצורה ממוקדת יותר. בסופו של דבר, למרות שאנחנו נוטים לשכוח את זה, אנחנו לא הלקוחות של פייסבוק. אנחנו המוצר, והלקוחות הם המפרסמים שלהם פייסבוק מוכרת אותנו כמוצר. כשאנחנו נרשמים לפייסבוק אנחנו מרשים לאתר אינטרנט להפוך אותנו לפיסות של מידע, שאותו היא יכולה למכור לכל המרבה במחיר. זה בדיוק מה שהיא עושה, ולא רק לרוצחים.

8 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק | 5 תגובות

בית המשפט: למשטרה אין סמכות לחסום אתרים

צו משטרתי שהורה לספקי אינטרנט לחסום גישה לאתרי הימורים בוטל היום על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בזכות עתירה שהגיש איגוד האינטרנט הישראלי (עת”מ 45606-10-10). בית המשפט דחה את טענת המשטרה כאילו סעיף 229 לחוק העונשין, המתיר למפקד מחוז להורות על סגירת מקום משחקים אסורים, עריכת הגרלות או הימורים, מתיר גם להורות על סגירה של אתר הימורים, וקבע: “בלקיחת סמכות כזו חרגה המשטרה מכללי מינהל תקין”. עו”ד חיים רביה ממשרד פרל כהן צדק לצר, שייצג את האיגוד יחד עם עו”דים דן אור-חוף ויוסי מרקוביץ ממשרדו, מפרסם באתרו את עיקרי ההחלטה התקדימית.

מקרב נמעני הצו, ספקי האינטרנט, רק שניים אמרו שיפעלו נגדו – מאורנג’ מסרו כי החברה “תבחן את הנושא על השלכותיו” וב-012 כתבו למשטרה שהצו הוצא בחוסר סמכות (טענה שהמשטרה דחתה)* והודיעו כי החברה “תעתור […] לבית המשפט לצורך בחינת ההוראה” – אולם לא עשו זאת. הספקים בכללותם לא רק שהפקירו את הגולשים וצייתו לצו המשטרתי המפוקפק בלי לערער על תקפותו, אלא הגדילו לעשות והגדילו ראש ביישום החסימה, במקום להסתפק במינימום ההכרחי. (ואם הספקים לא פעלו נגד הצו המפוקפק של המשטרה, קל וחומר שהם לא נאבקו נגד צווי מניעה של בית המשפט לחסימת אתרי הורדות סדרות, סרטים ומוזיקה).

לאור התנערות הספקים, איגוד האינטרנט ראוי לשבח על כך שלקח על עצמו את המשימה. בית המשפט פסק כי המשטרה תשלם לאיגוד 20 אלף שקל הוצאות משפט.

הצו המשטרתי:

העתירה נגד הצו:

להורדה (PDF, 553KB)

פסק הדין שמבטל את הצו:

להורדה (PDF, 1.35MB)

* [עדכון 3.4.2012] במקור לא נכתב כאן כי 012 סמייל כתבה למשטרה מכתב שבו טענה שהצו הוצא בחוסר סמכות. משנודע לי הדבר הוספתי זאת.

2 באפריל, 2012 | בנושאים: 404, חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, משפט | 9 תגובות

האח הגדול נתפס עם המכנסיים למטה; קשת מעלימה ראיות

בזמן ששירות הרדיו המקוון פנדורה מתגונן מפני ים פיראטים סוער וחברות תקליטים חמדניות, קשת נתפסת עם המכנסיים למטה ומורידה סרטונים גסים של האח הגדול מהרשת. עידוק ברשת >>

13 בפברואר, 2011 | בנושאים: אינטרוויזיה, זכויות ויוצרים, חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, כתבות מ-ynet, עידוק ברשת | תגובה אחת

גילדת הסופרים נגד המציאות

פוסט של קורי דוקטורו

אתמול בניו יורק טיימס התרעם נשיא גילדת הסופרים רוי בלאונט ג’וניור כנגד יכולתו של הקינדל להקריא טקסט, בטענה שהוא מפר זכויות יוצרים מכיוון שהוא מספק “יצירה נגזרת” בכך שהוא יוצר מהדורת שמע של קובץ הטקסט. בלאונט אומר שבסופו של דבר, טקסט-לאודיו יהיה כל כך מושלם ששוק ספרי השמע יושמד על ידו, ולכן בכוונתו לפעול כבר עכשיו.

הוא לא אומר מה בדיוק בכוונתו לעשות. ניתן להניח שהוא היה רוצה שאמזון פשוט תסיר את היכולת. אבל אם אנחנו מאמינים לבלאונט, אנחנו יכולים רק להניח שהיכולת תתפשט לפלטפורמות אחרות – האם הוא חושב שהאייפון לא צריך להיות מסוגל להקריא לכם את המייל שלכם בעודכם רצים? ואם הוא יכול להקריא את המייל שלכם, מה ימנע ממנו מלהקריא את הספרים האלקטרוניים שלכם? בלאונט רומז שיש פתרון פשוט לבעיה הטכנולוגית שלו, אבל אם אתם באמת מאמינים שלא צריך להיות חוקי לבקש מתוכנה לספק שמע ליצירות המוגנות על ידי זכויות יוצרים, הרי שבלאונט מתכונן להילחם בכל העתיד של טכנולוגיה שיכולה להמיר טקסט לדיבור.

אם נמשיך להתייחס לדבריו של בלאונט מילולית, הבה נניח שהוא צודק בשאלת זכויות היוצרים. כלומר:

1. המרת טקסט לדיבור היא הפרה של זכויות יוצרים.

2. אספקת תוכנה שמסוגלת להפר זכויות יוצרים חושפת את הספק לתביעת הפרת זכויות יוצרים.

הסעיף הראשון יהיה קשה – גילדת הסופרים תשים את עצמה במאבק נגד איגוד העיוורים העולמי, יצרני טלפונים, יוצרי תוכנות חינמיות, יוצרי ספרים אלקטרוניים ואנשים רבים אחרים שעסוקים בללמד מחשבים לדבר.

אבל הסעיף השני ממש קשה. אם בלאונט מאמין שיצירת מכשיר שמסוגל להפר זכויות יוצרים שווה להפרת זכויות יוצרים (טענה שבית המשפט העליון סתר במשפט בטאמקס ב-1984, ההחלטה שהפכה את מכשירי הוידאו לחוקיים), הרי שגם מייל, דפדפנים, מחשבים, מכונות צילומים, מצלמות ומכונות כתיבה אינם חוקיים.

שוב ושוב, גילדת הסופרים הוכיחה שהיא התגלמות בעלי האינטרסים הקטנים והמושחתים, ראוותנים נואשים וטפשים מהסוג שגורם לציבור להניח בציניות שהם מייצגים מאפיה, לא מקצוע. אחרי הכל, מדובר באותה חבורת מוזרים שהתנגדה לכך שסחר בספרים משומשים יעבור לרשת.

אני חושב שיש דברים בעייתיים רבים בקינדל – הנז”ק, פורמט הקבצים הקנייני, ששניהם נכפים על סופרים ומו”לים גם אם אין להם עניין בהם – וגם בחטיבת ספרי השמע האמיתית של אמזון, Audible (הנז”ק שגם כאן נכפה על סופרים ומו”לים גם אם הם מעדיפים שלא להשתמש בו). אבל אם יש דבר אחד שאמזון הוכיחה, הרי זה שהיא מתכוונת למכור כמה בזיליון טונות של ספרי שמע. הם שולטים בכ-90 אחוז מהשוק הזה. האשמתם בכוונה להשמיד אותו לא עומדת במבחן הצחוק.

אחד מכלי הנשק החזקים ביותר שעומדים לרשות תעשיית המו”לות הוא שהיא אינה תעשיית המוזיקה או הסרטים. בסה”כ, מו”לות היא עולם של אנשים חובבי ספר שאוהבים סופרים ומוכרי ספרים וקוראים וכותבים. בסה”כ, כותבים זוכים לעסקה הוגנת מהמו”לים שלהם – במיוחד יחסית למוזיקאים. רוב הסופרים לא צריכים לוותר על זכויות היוצרים שלהם, הוצאות הפרסום לא מנוכות מהתגמולים שלהם וכו’. בסה”כ, מו”לים לא תובעים יוצרי כלים ולא מאשימים קוראים שהם פושעים.

בניגוד לתעשיות המוזיקה והסרטים, שנראה כי נחושות לעשות ככל יכולתן לבנות את הקייס המוסרי לשדוד אותן – לשכנע את הציבור שהם חבורה של טכנופובים חמדנים ואדיוטים שראויים לכך שהתעשייה שלהם תחוסל, ולו רק כדי להגן על המאה ה-21 מפניהם – יש אנשים מועטים מאד שחשים כך בנוגע למו”לות ולסופרים.

אלא אם, כמובן, קבוצות כמו גילדת הסופרים ימשיכו לגרום לכולנו להיראות כאילו אנחנו שווים למנהלי חברות המדיה כמו לארי קנסוויל מיוניברסל מיוזיק, שצעק עלי פעם “שימוש הוגן הוא המפלט האחרון של הנבל”, מהבמה ב-RSA בלונדון.

מר בלאונט היקר: אתה לא מייצג אותי. אתה לא מייצג את עתיד עולם הסופרים. אתה והקבוצה שלך מסכנים את עתיד עולם הסופרים ואת עתיד החברה שלך עם החמדנות הקטנה שלך וההצגות המגוכחות שלך. תפסיק את זה לפני שמישהו ייפגע.

(פורסם במקור בבוינגבוינג ברשיון cc-by-nc; תורגם על ידי דוד חנוך, התרגום ברשיון cc-by-nc-sa)

26 בפברואר, 2009 | בנושאים: 404, חוק ורשת, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות