החברים של קפטן ג’ורג’: מתקפה הפילה בלוגים שחשפו את זהותו של “קפטן ג’ורג'”

הותקפו ונפלו הבלוגים “תיקון עולם” של ריצ’רד סילברסטין (באנגלית), “החברים של ג’ורג'” של יוסי גורביץ ו”מדרון חלקלק” של איתמר שאלתיאל, שפרסמו את זהותו של “קפטן ג’ורג’“, חוקר המודיעין שהואשם במעשה סדום במוסטפה דיראני. דיווח אצל דובי קננגיסר.

[עדכון 22:20] החברים של ג’ורג’ ומדרון חלקלק חזרו.

[עדכון 23:31] העליתי דיווח קצר באנגלית:
• Blogs Hacked After Exposing Secret Shabak Agent Identity

[עדכון 30.7.2010 1:17] ynet מדווחים על המתקפה ומצטטים את גורביץ מהבלוג שלי באנגלית: “שני הבלוגים שלנו, דיברנו עם דרימהוסט והם חזרו לפעולה. אנחנו עושים שינויי אבטחה נדרשים ואנחנו מקווים שנישאר. בנטוויז’ן לא יכלו בינתיים לעזור לי. אבל אם צריך, אני אלך לבית משפט, אני אוציא צו, אני אמצא את התולעת הזה ואני אוציא ממנו כל שקל שיש לו, וכל שקל שיהיה לו”.

[עדכון 1:39] “תיקון עולם” חזר, וסילברסטין מדווח על ~~הפריצה~~ המתקפה.

[עדכון 11:17] נטוויז’ן מתחמקים מתגובה.

29 ביולי, 2010 | בנושאים: ███, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 26 תגובות

התשאול שלי בשב”כ

פוסט של עידן לנדו

ברוח התקופה, ועל מנת לקצר הליכים, פניתי לסניף השב”כ הקרוב למקום מגוריי וביקשתי לעבור “תשאול”. אחרי סדרה קצרה של אי-הבנות (“רגע, אתה עוכר ישראל או תוקע פגיון בגב האומה? לא כתוב לך בתעודת זהות? אז תוציא חדשה, כבר יהיה כתוב שם”), ותלך-תבוא-תלך-תבוא (“מבקרי ציונות זה קומה שניה, למה לא אמרת קודם? כאן זה יהודים-שונאי-עצמם”), הפנו אותי למחלקה המתאימה, בה”מ (מחלקת “וביערת הרע מקרבך”), ואמרו לי להתייצב ביום שני בשעה חמש.

התייצבתי.

הכניסו אותי לחדר קטן, מרוהט בנעימות, לא מרתף בכלל. ברקע התנגן שיר חרישי, נדמה לי של עמיר בניון, ועל הקיר היתה תלויה תמונה קטנה של ח”כ אנסטסיה מיכאלי, מחייכת באיפוק. חייכתי חזרה.

“אתה תקרא לי קפטן ג’ימי ואני אקרא לך לנדאו, אוקיי?”, הכריז-ולא-שאל גבר בשנות ה-40 שלו, בעצם בגילי, שהגיח משומקום, כמו ג’יני, והתיישב בגמישות פנתרית בכסא שממולי. הוא לבש מכנסי ג’ינס וטי-שירט בצבע חום. היו לו שתי גבות, אף, פה, ושתי אוזניים.

הוא נראה כמו כל אחד אחר, אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה חוקר שב”כ.

על השולחן היו מונחים בערבוביה מרושלת שקית בייגלה חצי גמורה, כוס תה, שלושה מאמרי דעה של בן כספית ותמונת פספורט של ח”כ דוד רותם, מחייך באיפוק. חייכתי חזרה.

“לנדו, לא לנדאו”, תיקנתי בנועם.

הוא נעץ דרכי מבט ממושך, אל הקיר שמאחורי, ואמר: “לנדאו, מה מביא אותך אלינו?”

“תראה, שמעתי שתישאלתם את יונתן שפירא, ורציתי גם”.

“באיזו עילה?”

“לא יודע. אני סומך עליכם”.

קפטן ג’ימי שוב נעץ מבטו באוויר, בנקודה כלשהי בסמוך לאוזני הימנית, ולא אמר דבר במשך שניות ארוכות. פתאום קפץ – גם אני, מבהלה, קפצתי – על רגליו ושאג: “לנדאו, אתה דג רקק”.

הפכתי במשפט הזה בראשי כמה פעמים, והוא שינה את צורתו כל הזמן. בסוף ראיתי אותו כך:

“לנדאו, אתה דג”, רקק קפטן ג’ימי לרצפה.

“לנדו”, תיקנתי, מגניב חצי-חיוך לאנסטסיה שעל הקיר, “ובתור דג, העדפתי להגיע אל החכה לפני שהיא תגיע אלי”.

“מה יש לך להגיד לגנותך”?. הוא נראה משועמם.

“הרבה, אתה יודע. למשל זה, וזה, וזה וזה“.

“כן, כן”, הוא נופף בביטול. “הכל רשום ומתועד. נו?”

“נו, אז למה לא הזמנתם אותי לתשאול, כמו את יונתן?” הרגשתי שאני מאבד את קור רוחי. “מה, אני לא טייס? אני לא חתיך?”

“האמת, לא”.

“אז לא יקרה אתי כלום?”, שאלתי בתימהון, בולע את העלבון.

קפטן ג’ימי ליכסן אלי גיחוך עייף. הוא התחיל להסתובב בחדר בחוסר מעש. בשלב הזה שמתי לב שהמוסיקה פסקה, ובמקומה נשמע רק זמזום קבוע, טורדני. התה שעל השולחן היה ישן, מאד ישן, קבעתי לעצמי בצער. ביני לביני תהיתי כמה זמן עוד אמשיך לדחוס מונולוגים פנימיים לטקסט הזה, עד שקפטן ג’ימי יגיב אלי.

“הדברים שאתה כותב מאד חמורים”, נשמעה לחישה חרוכה מכיוונו של הקפטן. לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא מדבר או שהוא משמיע לי הקלטה ישנה. “הם גם פוגעים ברגשות הציבור”. עכשיו הוא נשמע מאד קרוב, כמעט בתוך הראש שלי.

“הדברים שאתם עושים גם מאד חמורים”, השבתי, “וגם פוגעים בציבור ממש, לא ברגשות שלו”.

הוא נעמד מולי ודיבר לאט, בקצב הכתבה. “אתה חושב שאתה חכם, אבל אנחנו חכמים יותר. אתה חושב שאתה כותב את המלים האלה, אבל אנחנו כותבים אותן מראש. לפניך”.

המבט המבולבל שלי ודאי הרגיע אותו. הוא ניגש לשולחן, הרים את כוס התה, לגם ממנה, וירק מיד לרצפה. כלומר, רקק. אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם החליפו מבטים.

“אתה עוד לא מבין, אה?”, אמר לי, כמעט בחמלה.

“לא ממש”.

“על חיים פרלמן, שמעת?”

“כן”.

“ואיך הוא נפל, גם שמעת?”

“שמעתי. עבד אצלכם, ואחרי זה שיפדתם אותו”.

“אין כמו דדה”, קפטן ג’ימי זקף את סנטרו. עכשיו רק הביט בי בריכוז.

התחלתי להזיע. הזמזום שברקע פסק, אבל עכשיו נשמעו נקישות קצובות, כאילו מישהו מתופף באצבעותיו מאחורי הדלת.

“מה אתה אומר לי? שאני, עידן לנדו, סוכן שב”כ???”

“לנדאו, לא לנדו”, נזף בי. עכשיו שיחק באצבעותיו. אשכרה, כמו החוקרים בסרטים, חשבתי. “אם אפשר בימין, למה לא בשמאל?”, שאל אותי.

“אבל איך אני יכול להיות סוכן שב”כ בלי לדעת שאני כזה?” הרגשתי שאני מתחיל לאבד את חוט השיחה. רציתי לנגב את הזיעה אבל לא היה עם מה. חטפתי מהשולחן מאמר של בן כספית וניגבתי.

“אולי אתה יודע שאתה כזה אבל אתה לא יכול לכתוב את זה?” קפטן ג’ימי הפך לנגד עיני מחוקר שב”כ לדמות בדיאלוג סוקראטי. כבר לא יכולתי לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

“אהה, הבנתי”, זייפתי שוויון נפש לגלגני, “גייסתם אותי לשב”כ, שתלתם לי בראש דעות שמאלניות קיצוניות, אתם כותבים לי את הטקסטים ואחר כך מוחקים את כל זה מזכרוני. תשמע, אין ספק שהתקדמתם מאז פרשת נאפסו”.

הוא חייך אלי בשביעות רצון. “תראה מה זה, גם הציניות שלך – עבודה שלנו. ללקק את האצבעות”.

“למה?”, ניסיתי לשמור על קול יציב.

“מה למה?” הוא באמת לא האמין שאני לא מבין. “תראה לי שיטה טובה יותר לתת בראש לשמאל הקיצוני. ניקח כמה מכם לחקירות, נכניס כמה לכלא – לא הרבה, אולי 20-30, לעשר שנים – וזהו, יהיה סוף סוף שקט. חלאס כל השטויות האלה על פשעי מלחמה, האג, חרם ואלביס קוסטלו. כולם יורידו את הראש וייכנסו לתלם”. הוא חיכך את ידיו כמי שזה עתה עלה בדעתו רעיון פשוט וגאוני להרחקת ג’וקים מהבית.

“אבל אני שתול!”, רעדתי מזעם. “קודם יזמתם את הפרובוקציות שלי, ועכשיו תענישו אותי עליהן?”

הוא משך בכתפיו בהצטדקות וגילגל עיניים במחווה המוכרת של “מה אתה רוצה ממני, אלה הנהלים, אני לא קובע פה כלום”.

החוורתי. “אז זאת הסיבה שאין לכם מה לשאול אותי. כל מה שאתם רוצים לדעת, אתם יודעים מראש. כתבתם את תסריט הנפילה שלי בעצמכם”.

קפטן ג’ימי לא טרח להנהן. פתאום נפנה אלי, גבותיו מכווצות בטירדה. “בעצם, יש דבר אחד בתיק שלך שאף פעם לא הבנו. ישבנו יחד כל הרכזים ושברנו את הראש, ולא מצאנו פתרון”.

הרגשתי את הדם חוזר בששון לעורקיי. סוכן או לא סוכן, נעם לי לשמוע שהשב”כ לא פיצח אותי לגמרי. “מה לא הבנתם?”

“למה לא עשית תג “שב”כ” בבלוג שלך? מלא תגים יש לך – דיכוי פוליטי, התעללויות, פשעי מלחמה – ורק “שב”כ” לא. למה?” דימיתי לשמוע תחינה בקולו.

פתחתי את פי, ובדיוק כשהתכוונתי לתת לו תשובה, הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא ענה, לחש משהו, סגר אותו, ופנה לצאת מהחדר.

“רגע”, הזדעקתי, “אני משוחרר?”

“כן, תיכף יבואו לקחת אותך”, השיב קצרות.

“זה כל התשאול? מה אני אספר בבית? שישבתי חצי שעה עם חוקר שב”כ והשתעשענו במלחמת מוחות?”

“איזה בית”, הוא גיחך, “לוקחים אותך למעצר. אתה כבר לא תצא מפה”.

“מה מעצר, איזה חוק הפרתי?”, צווחתי אל הדלת הנסגרת.

“החוק שהיה, החוק שיהיה, החוק שצריך להיות, מה זה חשוב”, הוא הימהם דרך החרך המצטמצם.

“אבל מי יידע על זה? מי יידע מה קרה כאן?”, המשכתי לצווח.

“אל תדאג, כבר העלינו את נוסח השיחה הזאת לבלוג שלך, עוד לפני שנכנסת”, שמעתי אותו מתרחק והולך, “כמובן, בשינויים ההכרחיים. בכל זאת, אנחנו לא רוצים להבריח קוראים בעלי קיבה רגישה”.

הדלת נסגרה ושמעתי צליל נעילה מבחוץ. מישהו חידש שוב את המוסיקה של בניון. נשאתי מבט אל אנסטסיה שעל הקיר. היא כבר לא חייכה.

______________________________________________

עידן לנדו הוא בלשן באוניברסיטת בן גוריון וכותב בלוג פוליטי-שמאלי, “לא למות טיפש“, שם התפרסם הפוסט במקור

27 ביולי, 2010 | בנושאים: ███, 404, אנסטסיה מיכאלי | 6 תגובות

X

To: שרות לקוחות YNET
Subject: פנייה לשרות הלקוחות – טופס כתבו אלינו
מועד הפנייה: 14/06/2010 20:05:46
נושא הפנייה: חדשות
שם הפונה: שלי נתיב ועינב רז

שלום, אתמול קראנו ידיעה שפירסמתם על אסיר בבידוד, שזהותו לא ידועה, שאיש לא מבקר אותו, ושהסוהרים ששומרים עליו אינם יודעים מהי העברה/פשע שביצע. היום שמענו מחברים שניסו להעביר את הידיעה, שהקישור כבר לא קיים. האם הידיעה הייתה שגויה? אם כן, מדוע לא פורסם תיקון והסבר? אם לא, לאן נעלמה הידיעה ומדוע? האם אתם ממשיכים בתחקיר? נשמח לקבל כל פרט נוסף. תודה, ויישר כח, עינב ושלי.

From: שרות לקוחות YNET
Date: 2010/6/15
Subject: FW: פנייה לשרות הלקוחות – טופס כתבו אלינו
To: shelly.nativ

שלי שלום רב,

ותודה על פנייתך.

ביררנו את דבריך אל מול הגורמים הרלוונטיים במערכת האתר, אשר מסרו לנו כי הכתבה ירדה מאחר ויצא בעניינה צו איסור פרסום.

אנו תמיד עומדים לרשותך לכל שאלה, בעיה או הערה.
נדב ב.
מחלקת שרות לקוחות
www.ynet.co.il

• עוד בנושא: השב”כ לא היה פה. שימו לב היטב אם ההודעה הזאת הוסרה

15 ביוני, 2010 | בנושאים: ███, עיתונות ותקשורת | 4 תגובות

הכתבה הנעלמה

קורא אנונימי מדווח: “תקלה או מזימה? ככה הופיעה לרגע הידיעה היום באתר ynet“.

• עוד בנושא: הפעם ynet הוא זה שחותר תחת הצא”פ

9 במאי, 2010 | בנושאים: ███, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת, צנזורה | תגובה אחת

הפעם ynet הוא זה שחותר תחת הצא”פ

אורן פרסיקו כתב היום ב”העין השביעית”:

“ארגונים ערביים: רודפים אותנו בישראל”, קוראת כותרת לידיעה קצרה [ג’קי חורי] ששובצה הבוקר בעמ’ 10 של גליון “הארץ”, לצד מודעות אבל. “הצעדים מזכירים משטרים אפלים”, קוראת שורה אחת מובלטת המצוטטת מהודעת הארגונים. בידיעה עצמה מדווח על “כינוס חירום” שהיה ביום חמישי בלילה, ובו “השתתפו עשרות ארגונים מכל קצות הקשת בחברה הערבית – למרות שהיוזמה לכינוס החלה באותו יום”.

מדוע כונסו נציגי העמותות בדחיפות כה רבה? מה איחד את “כל קצות הקשת בחברה הערבית”? ב”הארץ” לא נאמר על כך דבר באופן ישיר. כיוון שהפיקוח המדינתי על המידע המגיע לציבור עדיין אינו כולל את כל אתרי האינטרנט, אזרחים המעוניינים לקבל פרטים על פעולות שלטוניות הנעשות בשמם יכולים לגלוש אל אתרי אינטרנט שאינם כבולים בצווי איסור פרסום, בארץ ובחו”ל.

(תשע המילים האחרונות בפיסקה קישרו לאתרי אינטרנט שאינם כבולים בצווי איסור פרסום, בארץ ובחו”ל).

עוד כתב פרסיקו כי

לאחרונה, כשפרשה בטחונית הועלמה מהתקשורת הממוסדת באמצעות צו איסור פרסום, היה זה עיתון ‘ידיעות אחרונות’ שהרגיש די בטוח בעצמו ודי איתן במעמדו כדי להוביל את הדיווחים הרומזניים בסוגיה, ולהעצים את הלחץ הציבורי להתרת פרסום פרטיה. ‘ידיעות אחרונות’ הפנה את קוראיו למנוע חיפוש מקוון וצייד אותם בשרשרת המלים הנחוצה כדי ללמוד על מה שהסתירו מהם בתקשורת הממוסדת. ‘ידיעות אחרונות’ היה זה שעקב מקרוב אחר הפרסומים בחו”ל על הפרשה ואף תירגם לעברית ופירסם בהבלטה כתבה שפורסמה באתר אמריקאי, תוך שהוא משחיר באופן מתריס את מרביתה.

האם עשה זאת משום חרדה לזכות הציבור לדעת ומאיסה בצווי איסור הפרסום שמוציאה מערכת המשפט הישראלית בחסות דאגה מתמדת לבטחון המדינה? אולי. ואולי פעל העיתון הנפוץ במדינה ביתר מרץ משום שבאותה פרשה היה מעורב עד לגרונו עיתון ‘הארץ’ על עורכיו הבכירים. קריאת עמודי החדשות של ‘ידיעות אחרונות’ בימים הקרובים עשויה לספק תשובה.

כנראה שלידיעות אחרונות ולשאר העיתונים לא תהיה ברירה מחר, כי הידיעה הרומזנית הזאת מופיעה עכשיו בראש ynet:

• תזכורת: כוחות הבטחון לא חקרו אותי תחת צו איסור פרסום

9 במאי, 2010 | בנושאים: ███, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 3 תגובות

פרשת ענת קם | סימביוזה

מובן מאליו שאומת האינטרנט הישראלית הובילה את הפרת את צו איסור הפרסום בפרשת ענת קם, המואשמת שגנבה מסמכים צבאיים סודיים והעבירה אותם לעיתונאי. אבל היא כשלה בכך שלמרות הפרסומים המרובים והמתריסים, שאנשים פרסמו תחת שמותיהם המלאים בבלוגים וברשתות החברתיות, רבים מהאנשים שלא חיים את טוויטר, פייסבוק ורוטר 24/7, כלומר רוב אוכלוסית ישראל, לא שמעו על הפרשה עד שידיעות אחרונות רמז עליה והמליץ על מחרוזת החיפוש Israeli journalist gag.

הרשת יכולה להמשיך לקרוא לעיתונים דינוזאורים, וכתבי הפרינט יכולים להמשיך ולנזוף בגולשים חסרי האחריות, אבל בפרשת קם נוצרה ביניהם סימביוזה: הרשת פרסמה את הסיפור שהפרינט לא יכל לפרסם, והפרינט הביא את הטראפיק המיינסטרימי שהרשת לא יכלה לגייס.

פרשת ענת קם בחדר 404 • פרשת ענת קם ב”העין השביעית”

28 באפריל, 2010 | בנושאים: @גדוילים, ███, פרשת ענת קם | 2 תגובות

“” (אלה היו מרכאות מיותרות)

ידעתי ש”ענת קם” זה שם קוד שנתנו לה מפעיליה!

תפריט החורף של רביבה וסיליה “קל” ו”בריא”.

מנגל ב”מבצע” ביפו.

המוזיקאים הממורכאים של קובי פרץ.

במעלית הזאת אסור לעשן? לא, במעלית הזאת “אסור לעשן”.

שימוש לרעה במרכאות לגיטימיות

מרכאות הסגי-נהור האלה באתר ערוץ הספורט כל כך גרועות, שאפשר להרגיש את המרפק הננעץ בצלעות.

הלשינו: לאה שלמה, דן מלמד, אחי רז, אורי פולגר, נועה, לורה גויכמן, שי פרנס

• “ארכיון” מרכאות מיותרות.

27 באפריל, 2010 | בנושאים: "מרכאות" מיותרות, ███ | להגיב זה מגניב

לידיעת התקשורת: הומואים, מחשופים ועלילת דם/ענת קם

עלילת קם?

פרויד, רואים לך את הפליטה (ynet).

היא הביאה את זה על עצמה עם המחשוף הזה, קשה לעמוד בפניו

אייטם ב-mynet על נערה שספגה הטרדה מינית מכיל את המילה “מחשוף” (“רק לאחר המקרה הבנתי את הרמיזות שלו. אז גם שמעתי שהוא ידוע בתור ‘נגען’ עם מבטים חודרניים, ולכן תלמידות שלו מתלבשות בסגנון ‘איראני’, כלומר לבוש סגור וללא מחשוף”). על המילה מחשוף יש לינק. הלינק מוביל לאייטם הזה, שמספר ש”מתמודדת “המירוץ למיליון” מיה קרמר ובן זוגה לשעבר עמיחי גת הגיעו לתצוגת האופנה של ‘רנואר’, אבל דאגו לשמור על חציצה הולמת. קרמר הפגינה רווקות מובהקת עם מחשוף עמוק במיוחד”. באייטם יש גם תמונה של המחשוף המדובר, וכיתוב: “מחשוף שקשה לעמוד בפניו”.

האם החיבור הזה הוא אשמתה של אפליקציה טיפשה, או שמא של עורך טיפש?

עומד בשער

“שתי התמונות הראשיות באתר עסקי ספורט של כלכליסט הם של גברים מתנשקים”, דיווח עורך הספורט של כלכליסט, אוריאל דסקל (22.4.10).

וזה התחבר לי לצילומסך ששמרתי מ-nrg מעריב (25.8.09), בגלל החיבור בין התמונה של הידיעה הראשית והטקסט של הידיעה התחתונה הימנית.

עריכה זה לחלשים

אה, אובמה *הזה*! (וואלה, 23.3.10)

נפיחה קטלנית

מיקום מצער של סימן הפיצוץ בתמונה על מתקפת קסאמים על שדרות (ynet, 27.5.07).

הושאר בהקשרו

רשת ארקפה הגיעה למקום הראשון בדירוג ארוחות הבוקר של כלכליסט (13.2.09). אך טבעי שהיא תשתמש בדירוג הזה במודעות שלה. אך לא טבעי הוא שרשת קקאו תעשה זאת, מאחר שהגיעה רק למקום השני. אבל זה מה שקרה.

נתנו בראש

ויטלי מיז’יריצקי, אבי עזרא, כשל (cc-by-sa), מורן שריר, ארז וולף, We CMS

• ארכיון “לידיעת התקשורת” >>

24 באפריל, 2010 | בנושאים: ███, לידיעת התקשורת, עיתונות ותקשורת | תגובה אחת

השב”כ לא היה פה. שימו לב היטב אם ההודעה הזאת הוסרה

חוק הפטריוט הוא חוק אמריקאי שנוי במחלוקת למלחמה בטרור, שאושר בחסות האבק והאימה שאחרי 9/11. סעיף 215 שלו מאפשר ל-FBI לשלוח לספריות NSL ‫(National Security Letter), מכתב ובו דרישה לספק מידע על מבקרים בספריה, ספרים ששאלו ואתרים שבהם גלשו. החוק גם מטיל צו איסור פרסום על עצם החקירה, כך שהאזרח שרשומותיו נלקחו לא יודע מזה. עשרות אלפי NSLים הוגשו מאז 2001, אבל איסור הפרסום שמר על כך בסוד, ורק ב-2005 נחשפה לראשונה בקשה כזאת. ספרנים שביקשו להתחכם לסעיף הדרקוני מצאו פירצה: הם תלו בספריות שלטים בנוסח “ה-FBI לא היה פה. שימו לב היטב אם השלט הזה הוסר”. כתבתי על זה ב”מוסף הארץ”~~, לינק יגיע בהמשך~~.

נזכרתי בסיפור הזה, שסיפרה לי n, הספרנית הרשמית של חדר 404, בעקבות הצא”פ על חקירת ענת קם. אז עכשיו יש בעמוד האודות של הבלוג הודעה שאומרת שלא נחקרתי תחת צו איסור פרסום, שימו לב היטב אם היא הוסרה. וקחו לכם עותק לבלוג/אתר/פייסבוק/טוויטר שלכם.

23 באפריל, 2010 | בנושאים: ███, 404, פרשת ענת קם, צנזורה | 10 תגובות

יותר קל למצוא טוויט בגוגל מאשר בטוויטר

לא מזמן צייצתי בייאוש ש”יותר קל למצוא מישהו שיפר צו איסור פרסום של השב”כ מאשר עובד גוגל שיתראיין בלי אישור הממונים”. מישהו מגוגל ישראל שלח את זה באימייל לחבר’ה. מישהו הדפיס ותלה את זה בגוגל חיפה. ועכשיו יותר קל למצוא את הטוויט הזה בגוגל מאשר בחיפוש המחורבן של טוויטר. ואני עדיין מחכה למרואיין שלי.