אסאנג’ וג’ובס: המלך מת, תחי הממלכה
שני שליטים טוטליטריים, ג’וליאן אסאנג’ מוויקיליקס וסטיב ג’ובס מאפל, חטפו באחרונה מכה קשה בהפרש של ימים. האנשים הגדולים מהחיים נפלו קורבן לחולשות אדם: שרשרת טעויות אנוש, ואולי גם זדון נקמני, של אסאנג’, פורשי וויקיליקס והעיתון הבריטי גרדיאן גרמה לדליפה של 251 אלף מברקים דיפלומטיים אמריקאיים שבידי וויקיליקס בגירסה לא מצונזרת, שכוללת שמות של משת”פים ומסכנת את שלומם. מחלות קשות שהכו שוב ושוב בגופו השברירי של ג’ובס לא אפשרו לו להמשיך ולתפקד כמנכ”ל.
הביוגרפיות של אסאנג’ וג’ובס משיקות בנקודות מעניינות. ג’ובס נמסר לאימוץ; אסאנג’ גדל עם אב חורג שאמו התגרשה ממנו בהמשך, ואחר כך נחטף לאוסטרליה במסגרת מאבק משמורת של אמו עם גבר שלישי. שניהם עסקו במחשבים, כתחביב ובהמשך כמקצוע. שניהם למדו באוניברסיטה אבל לא סיימו את חוק לימודיהם. שניהם הולידו ילדים לבת זוג, נפרדו והתכתשו – אסאנג’ ביקש משמורת על הבן, ג’ובס התכחש לאבהותו לבת ולבסוף הכיר בה ושילם מזונות.
ושניהם רצו להיות שליטים יחידים, שאיפה שהיתה בעוכריהם. אסאנג’ איבד שותפים לדרך בוויקיליקס, וחירב את הבריתות שכרת עם גדולי העיתונים בעולם לפרסום מסמכים. ג’ובס נאלץ להתפטר מהחברה שהוא עצמו הקים בעקבות הידרדרות יחסיו עם המנכ”ל שהוא עצמו גייס. ולמרות זאת, שניהם ניצחו: בעוד מיזם אופנליקס של פורשי וויקיליקס לא מתרומם, וויקיליקס המקורי הביך ממשלים, אישים וארגונים ברחבי העולם, דחף את האביב הערבי והניע מהלך של שינוי דרמטי בדרך שבה פועלים התקשורת, הדיפלומטיה, הביון, אבטחת המידע, אומת האינטרנט ולמעשה העולם כולו. ג’ובס חזר לאפל כמנצח, הקים אותה מההריסות והביא אותה להישגים טכנולוגיים, כלכליים ותרבותיים שאי אפשר להפריז בחשיבותם.
השניים התמודדו בדרכים מנוגדות עם האסונות הנוכחיים. אסאנג’ פיזר האשמות, העלה את התדלופת לאתר, איים לתבוע את הגרדיאן ולא חולם לפרוש, אף שהוא עומד בפני משפט אונס בשוודיה ועלול לעמוד לדין באוסטרליה על התדלופת. ג’ובס, לעומתו, הרכין את ראשו בהכנעה בפני הטרגדיה האישית, הודיע על פרישה והכתיר לו יורש.
________________
התפרסם במקור בטור השרת במדור פי במוסף פירמה של גלובס, גליון ספטמבר 2011
לייק לינץ’
“פניה לקולגות ואזהרה מפני לקוחה המחלקת צ’קים ללא כיסוי”, קוראת כותרת פוסט שפרסמה בפייסבוק איה, מפעילת דוכן בגדים ואקססוריז בכיכר דיזנגוף. “לצערי אני נאלצת להזהיר אותכן מפני לקוחה […] אשר מסתובבת ומחלקת צ’קים ללא כיסוי”, כתבה בפוסט, לצד שמה המלא של הלקוחה ולינק לפרופיל הפייסבוק שלה. הלקוחה ראתה אזהרה קודמת שאיה פרסמה בפייסבוק, פנתה אליה והסבירה שהיתה מאושפזת בבית חולים, “מה שהיה מוזר לנוכח העובדה שב’קיר’ שלה היא כתוב שיצאה למסע שופינג. היא תבעה ממני למחוק את הפוסט שכתבתי וכשאמרתי לה שאינני מוכנה לעשות זאת החלה לאיים עלי. כשהבטיחה ונשבעה לי שבתוך יום תעשה העברה מחקתי את הפוסט. מאז עברו כארבעה ימים ולא קיבלתי את הכסף. מדי יום אני מתכתבת איתה בסמסים ונדהמת מהקלות בה היא משקרת לי שהיא עשתה העברה ולא ברור לה מדוע הכסף לא מגיע”.
גם רונית לוי תלמי התלוננה על עוול. בעלה, נכה צה”ל עיוור, הגיע עם כלב הנחייה שלו למסעדת פם פם, לא הורשה להיכנס ונשלח לשבת בכסאות מחוץ למסעדה, לפי הגירסה שפרסמה בפייסבוק. הסטטוס המרתיח לויקק, הוגב, שוכפל והוביל לפתיחת דף פייסבוק שקרא להחרים את המסעדה, ואסף 155 חברים. רק למחרת התפרסמה בבלוג “חורים ברשת” תגובת דורית רג’ואן, מבעלי המסעדה, שהסבירה שבני הזוג “ביקשו לשבת במקום בו המעברים צרים ולא נוחים. ביקשנו מהם בנימוס לשבת באזור אחר של המסעדה בו המלצרית יכולה לעבור ולשרת אותם. האשה סירבה ואמרה ‘אתם עוד תשמעו מאיתנו'”.
אפשר להבין את הפניה של המתלוננות לפייסבוק, וקשה שלא להזדהות איתן: הפורום הפומבי מאפשר לשחרר קיטור, מהווה קבוצת תמיכה ועושה צדק מהיר היכן שהרשויות מציעות ביורוקרטיה מתישה – תביעה קטנה ופנייה להוצאה לפועל נגד הלקוחה עם הצ’קים החוזרים, תלונה לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נגד המסעדה.
אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדובר במשפט שדה שמתנהל במעמד צד אחד, גוזל מהנאשם את האפשרות להתגונן, והופך את התובע לשופט שנותן פסק דין אשר מתורגם לענישה ציבורית מהירה וחסרת רחמים, בלי אפשרות ערעור. השיטה הזאת מנוגדת לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים כמו חזקת החפות והזכות למשפט הוגן. התפשטותה במדינה קטנה ומקוונת כמו שלנו עלולה לגרום לפגיעה בסדר החברתי. חשבו על זה רגע לפני שאתם עושים לייק ללינץ’.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בטור "השרת" בגליון 6.2011 של מגזין פירמה של גלובס
כשלי מודעות פייסבוק: הצעות עבודה
בפעם הראשונה שנתקלתי במודעת פייסבוק שפנתה ספציפית לבני גילי, 32, הופתעתי לרגע. הרגע חלף כשנזכרתי שאני עצמי סיפקתי לפייסבוק את תאריך הלידה שלי, ושמדובר בגימיק פשוט: המפרסם יצר מספר מודעות כמספר הגילאים של קהל היעד, והציג לכל גולש את המודעה המתאימה לגילו.
גם בגימיק פשוט כזה אפשר לטעות. לראיה: מודעה ששואלת אם אני “בן 32 ומחפש עבודה”, ומספרת ש”דרושים עובדים מגילאי 20-25 למגוון עבודות”.
האם עלי להבין שכזכיין מכונות הקפה אדרש להפגין גמישות?
למשרת מכירות בדרום אפריקה דרושים קופים.
תני לנו לטחון אותך.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בטור "השרת" בגליון 5.2011 של מגזין פירמה של גלובס
ולתפארת אומת האינטרנט!
מעין ספשל יום העצמאות על אנשים שתרמו משהו לאומת האינטרנט העברית
צילום ארכיון
דודי סעד עובד כצלם, אבל לעשרות התמונות שהוא מפרסם בשבועות האחרונים בפייסבוק אחראי אביו, יצחק סעד ז”ל. בשחור-לבן ובצבע תיעד האב את ישראל (ובעיקר את ירושלים) של הסיקסטיז. למשל: שלט פרסומת “ירושלים קוראת מעריב” מעל שלט קטן יותר של ידיעות אחרונות בדוכן עיתונים ברוממה, אישה בביקיני אדום מנוקד לבן גולשת על מי הכנרת, מציגים ומבקרים בתערוכת פרחים בחולון ואיש עטוי כאפיה רוכב על אופניים בשממה המדברית של הנגב.
יצחק סעד עלה מעיראק בתחילת שנות השלושים. בעקבות מחלת לב וניתוח לב פתוח חיפש סעד עיסוק שלא מצריך מאמץ פיזי ניכר ובחר בצילום, תחילה כתחביב ובהמשך כמקצוע. דודי מספר שאביו צילם כפרילנס לארכיון ירושלים, נשיונל גאוגרפיק (“לפי שמועות”, אומר דודי), קרן קיימת, מעריב ומוזיאון ישראל.
ב-97′ נפטר סעד, והותיר מאחור ארכיון עצום של תשלילים ושקופיות. “חלק מההתמודדות עם האובדן שלו דחף אותי לחקור את צעדיו כדי שעדיין אהיה קרוב אליו ואמשיך להרגיש אותו דרך התמונות”, מספר הבן דודי, שנרשם לשם כך ללימודי צילום ופיתוח. חלק מהתמונות פורסמו בסרטון שיצא לתערוכת גמר בבצלאל, ואחרות הופצו במקומות ציבוריים, בעיקר מסעדות.
באחרונה העלה מספר תמונות שצילם אביו לפייסבוק, והתגובות הנלהבות שכנעו אותו לפתוח את האלבום. “מאוד הפתיע אותי שכל כך הרבה גולשים נחשפים לתמונות, ומבחינתי זה משרת את מטרתי הראשונית בצורה הטובה ביותר – להנציח ולהביא את אמנות אבי ז”ל להכרת הציבור”, מספר דודי. החשיפה, הוא מקווה, תעזור לו לגייס מימון להפוך את הצילומים לתערוכה ולספר.
יוסטין, יש לנו בעיה
יוסטין גרינדאה עזר לאקטיביסטים ישראלים לפעול באינטרנט עוד לפני שהציבור הרחב שמע את המילה אינטרנט. הוא התוודע להאקינג והתחבר לעקרונות הקוד הפתוח בשנותיו בפנימיה בכפר הנוער הדסים, שאותה הוא מכנה “החממה הטכנולוגית הראשונה בישראל, היה שם הכל ויצאו משם אנשים מדהימים והרבה טכנולוגים”. הוא קשר קשרי חברות עם האקרים ואקטיביסטים “ממסיבות, הפגנות, מכל וכל. ונהיה צורך של לשים עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו, ו-וואלה, הקמנו סרבר”. ב-98′ הקים את ספקית האחסון סוויטהום, שבין השאר עבדה עם ליגלייז ישראל, עלה ירוק ותנו לחיות לחיות, ההאקרים ופעילי תרבות הרשת הוותיקים נמרוד קרת, נאורה שם-שאול ועדי עליה (“ברכה גולשת”), ומיזמי הרשת הקהילתיים “קונספציה” ובלוגיית “רשימות”. בימים אלה מקימה סוויטהום תשתית ענן בארה”ב ומחפשת שותפים-משקיעים מהארץ ומחו”ל.
גרינדאה מודה שיש גופים שנרתעו מלעבוד איתו בגלל הלקוחות האקטיביסטיים שלו. מחיר נוסף שהוא משלם הוא התמודדות עם מתקפות של האקטיביסטים (האקרים אקטיביסטיים) מחד ושל פוליטיקאים ורשויות חוק מאידך. “יבוא ליברמן ויגיד, אתה מממן לי ארגוני שמאל, אני רוצה לחקור אותך, קודם כל, להוציא לך כמה ציפורניים עם פלאייר, בוא נראה אחרי זה אם תאחסן את אינדימדיה”, צוחק גרינדאה, שגדל כילד יהודי ברומניה תחת שלטון צ’אושסקו וראה את סבו נלקח לכלא. “אם לא חיית במשטר אפל אין לך ממה לפחד. אתה לא יודע מה זה בתור מי שגדל בארץ. מה זה להתנהג כך בבית וכך מחוץ לבית. מה זה שמלשינים אחד על השני. מה זה שחושבים שאתה משת”פ”.
ב-2003 פורסמה קריקטורה של אריאל שרון מתנשק עם אדולף היטלר באתר אינדימדיה ישראל, הסניף המקומי של רשת אתרי החדשות האנטי-גלובליסטית שפתוחה לכתיבה לכל גולש. המשטרה קיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה על הסתה. “אני הלכתי ואכלתי שיט איתם במשטרה וחקירות ודברים כאלה”, נזכר גרינדאה, שאחסן את האתר. “אז באו אלי: ‘אנחנו רוצים לוגים של שמונה חודשים אחורה’. אמרתי להם, תמצצו לי, תלכו לשופט ותגידו לו ‘אנחנו רוצים בין השעה הזאת והזאת בלבד’. אני לא נותן לכם פה את כל השמאלנים של המדינה, מתי וכמה הם גלשו, ועשר שנים אחרי זה עוד תוכלו לעשות על זה דאטה-מיינינג ולהוציא מידע”.
חלק מהארגונים מקבלים מסוויטהום שירות פרו-בונו או במחירי עלות. “מי שצריך מקבל. כולם צריכים, כולם לא יכולים לשלם את המחיר, אז מה זה מי שצריך? מי שצריך זה אחד כמו גוש שלום, שכל הזמן הפילו לו את האתר, ולא משנה כמה הוא רצה לשלם, האמריקאים ראו אתר פוליטי עם דגל פלסטין ואמרו לו, ‘חביבי, hit the information road’. אז הוא צריך. אינדימדיה ישראל, עד שמצאו להם את הפתרון בקנדה, היו צריכים, לא היה להם איפה לשים”.
גוש שלום כן אבל גוש אמונים לא.
“לא. אם כי בתקופה של ההתנתקות, גם הם קיבלו בצורה זו או אחרת. יש יותר שמאל כי יש יותר שמאלנים באינטרנט. משום מה, האקטיביזם באינטרנט נעשה יותר על ידי השמאל. ימנים באינטרנט זה טוקבקים. אם היו עוד 40 אתרים כמו רוטר, אז אולי 15 היו אצלי”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בטור "השרת" בגליון 5.2011 של מגזין פירמה של גלובס
זעקת האנגרי בירדז // השרת
Angry Birds הוא הטטריס החדש: משחק הסמארטפונים המצליח גוזל אנשים ממשפחתם, מחבריהם, ממעסיקיהם ומכל דבר שאינו יידוי ציפורים כועסות על חזירים שגנבו להן את הביצים. בזמן האחרון נתקלתי בשני ארגונים ישראליים ניסו למנף את הפרסום והפופולריות של המשחק לטובת אקטיביזם ומחאה.
חברי תנועת “דרור ישראל” יצרו משחק בשם Angry Breads, שעליו דווח בבלוג “חורים ברשת”. השחקנים במשחק מיידים לחם על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ “כחלק ממאבק גדול הזוכה לאהדה רבה ברחוב וברשת נגד הפערים הגדולים והמכוונים שיוצרים ביבי ושטייניץ ונגד השיטה בה פוגעים בנו ומיטיבים עם העשירים”, הסביר אודי קארו, אחד המפתחים.
פעילי אנונימוס לזכויות בעלי חיים נאבקים בימים אלו נגד התרת גידול תרנגולות בכלובי סוללה צפופים, במסגרת רפורמה שמשרד החקלאות מתכנן בנושא. כצפוי, הם הלכו על הקטע החייתי, והפיצו מדבקות ושלטים עם תרנגולות שעוצבו כמו הציפורים מהמשחק, לצד הכיתוב “כל החיים בכלוב… פלא שהן זועמות? כלובי סוללה הם התעללות!”
באמצע מרץ הוגשה הצעת חוק פרטית שתחייב להעניק לחיות במשקים חקלאיים מרחב מחיה גדול יותר. משרד החקלאות מסר כי ההצעה תידון בוועדת השרים לחקיקה. מעניין כמה מהשרים יקשיבו וישתתפו בדיון החשוב, וכמה מהם יהיו שקועים באייפון 4 החדש שקיבלו, מיידים שוב ושוב ציפורים כועסות על חזירים שגנבו להן את הביצים.
ועוד ציפורים
אנגרי ברדז מהפכות בעולם הערבי.
אנגרי ברדז מצרים של אביתר סריזדה. פורסם גם במולטיספירה.
אנגרי ציפורעס של ניצן סדן. עוד כאלה ב-ynet מחשבים.
פרסומת לאיזה שירות תוכן סלולרי שלא קשור לאנגרי בירדז אבל רוכב על ההצלחה.
Hungry Birds של אור רייכרט.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 4.2011 של מגזין פירמה של גלובס
גוגל כופפה את סימן הקריאה של וואלה
אתר שירותי בריאות כללית, דוגמה טובה לניצול נכון של האינטרנט לשירות לקוחות וקידום תדמיתי, מבקש מהמשתמשים משוב על השימוש בו. אחת התשובות לשאלה האמריקאית “איך הגעת אלינו?” היא “מנוע חיפוש לועזי”.
התשובה המשעשעת הזאת, שכנראה נשתמרה שם מימיו המוקדמים של האתר, היא תזכורת נוסטלגית לימים שבהם תעשיית האינטרנט הישראלית ניסתה לתת פייט למנועי החיפוש האמריקאים, שלא תמיד התייחסו יפה לשפה המשונה וההפוכה שלנו. בספטמבר 2003, כשמייסדי גוגל חגגו בישראל את יום ההולדת של הנשיא האינטרקונטיננטלי שמעון פרס, וואלה הכריזה בחוצפה ישראלית על החלפת מנוע החיפוש הישן שלה, למעשה אינדקס אתרים מוגבל, במנוע חדש שפותח על ידי ארז פילוסוף, אחד ממייסדי הפורטל והמשנה למנכ”ל דאז, בשיתוף עם חברת פאסט, חברת בת של אוברצ’ור שנרכשה באותה שנה על ידי יאהו. פילוסוף הסביר אז שהמנוע של וואלה יהיה רלוונטי יותר לגולשים הישראלים, עם הצעות לשיפור החיפוש, תוצאות שיתחשבו בהקשר המקומי והעדפה לאתרים ישראליים.
וואלה המשיכה להתגרות בענק ממאונטן ויו. ב-1 באפריל 2004 הכריזה גוגל על השקת ג’ימייל, שירות אימייל עם תיבה בגודל הבלתי נתפס בזמנו של גיגה. אחרי שהובהר שלא מדובר במתיחה נכנסו בוואלה לפעולה. חודשיים אחר כך, כשג’ימייל עוד רץ בגירסת בטא מצומצמת, הכריזה וואלה על הגדלת כל תיבות וואלה מייל לגיגה. בסוף אותה שנה עקף גוגל לראשונה את וואלה והגיע למקום הראשון בסקר TIM, המודד זכירות של אתרים. מנכ”ל וואלה אז, אילן ישראלי, אמר בזלזול כי “זה אתר שהוא מנוע חיפוש, לא צריך לשכוח”, אבל בחברה הבינו היטב את הסכנה. בתחילת 2006 הכריזה גוגל רשמית על השקת הפעילות המקומית שלה בישראל, שהתרכזה אז בשיווק ומכירות, תחרות ישירה עם וואלה על שוק הפרסום האינטרנטי המקומי. בגוגל לא התאפקו והכניסו קטנה לוואלה, כפי שגילה אז הבלוגר חרמון. בעמוד ההסבר על חיפוש תמונות בגוגל הובאה הדוגמה הבאה: “כדי למצוא את כל התמונות של קופים בוואלה, השאילתה תהיה: site:walla.co.il קופים”.
בתחילת 2007 שדרגה וואלה שוב את מנוע החיפוש שלה ושילבה בו את מערכת הפרסום וואלה AdVantage, שמודעותיה עוצבו בדומה לאלו של גוגל. המנוע המחודש מותג בשם “וואלה! Search”, והגירסה המינימליסטית שלו בכתובת srch.co.il נראתה כמו עקיצה לגוגל, שהתגאתה תמיד בעמוד החיפוש המינימליסטי שלה, אך לאורך השנים ויתרה על עוד ועוד חלקים ממנו לטובת פיצ’רים ושירותים חדשים. זמן קצר לאחר ההשקה המחודשת פרש ארז פילוסוף מוואלה. הרשת החברתית שתכנן להקים, וואלה Sphere, מעולם לא ראתה אור, ונקברה סופית ביולי 2008 כשוואלה רכשה את הרשת החברתית “מקושרים”.
בתחילת 2008, אחרי שנה שבמהלכה התנהלו גם מגעים עם גוגל, בחרה וואלה להטמיע את טכנולוגיית החיפוש של יאהו במנוע שלה. המשנה למנכ”ל וואלה, דודו בקר, הסביר אז כי “בזמנו דובר עם גוגל על פתרון כולל, שכלל גם את תוצאות החיפוש הגנריות וגם את מערכות הפרסום סביבן, בעוד שההסכם עם יאהו הוא רשיון לתוצאות החיפוש ללא נגיעה במערכות הפרסום מסביב. אנחנו מאמינים במערכות הפרסום שלנו ומרוויחים מהן טוב, כך שלא רצינו להפוך גם את המרכיב הזה לחלק משיתוף הפעולה”. חודשיים לאחר מכן נפתח מרכז מחקר ופיתוח ראשון של יאהו בישראל, באותו בניין שבו נמצא מרכז המו”פ החיפאי של גוגל.
רמז ראשון לנסיגה של וואלה ממירוץ החיפוש הגיע באמצע החודש שעבר, באימייל ששלחה ללקוחותיה ואשר נחשף בבלוג “חופש החיפוש”: “הרינו להודיעך כי החל מיום 25.3.2011, יבוטל שירות הפרסום וואלה! Advantage”. בסוף החודש נפלה הפצצה: וואלה קברה את מנוע החיפוש שלה והטמיעה במקומו את זה של גוגל. מערכת הפרסום אדוונטג’ הוחלפה בגוגל אדסנס.
נדמה לי שאין עיתוי מתאים מזה להסיר מהלוגו של וואלה את סימן הקריאה הישראלי המתריס. אתם יודעים, מינימליזם.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 4.2011 של מגזין פירמה של גלובס
השרת: פייסבוק נגד עירום אמנותי
“העליתם תמונה שמפירה את תנאי השימוש שלנו, והתמונה הזאת הוסרה”.
שולחת ההודעה היא פייסבוק, ההפרה היא פרסום תמונת עירום, הנמען הוא האקדמיה לאמנויות בניו יורק, והתמונה היא “סימון”, דיוקן של אישה עירומה מאת הצייר הפיגורטיבי האמריקאי סטיבן אסאל. התמונה נמחקה, והאקדמיה נענשה בשבוע של חסימת העלאת תמונות לדף הפייסבוק שלה.
“פייסבוק, אוצרת של תרבות”, קראה-לעגה כותרת של פוסט על התקרית בבלוג האקדמיה, שם נכתב: “כמוסד של השכלה גבוהה עם מסורת ארוכה של שימור ‘הערכים והכישורים המסורתיים’ של עולם האמנות, אנחנו, בית ספר לתואר שני של אמנות פיגורטיבית, מתקשים להרשות לפייסבוק להיות הפוסק הסופי – והאוצר המקוון – של האמנות שאנחנו חולקים עם העולם”.
בפייסבוק אמרו לניו יורק טיימס שהרשת החברתית אוסרת פרסום צילומי עירום, אולם יש לה מדיניות בלתי כתובה שמתירה פרסום ציורים ופסלים שמציגים עירום. דוברת של פייסבוק מסרה כי “אנו מברכים את האמן על התיאור המציאותי, שאם להיות כנים, הטעה את המבקרים שלנו” – לא מדובר במבקרי אמנות אלא במסנני תוכן של פייסבוק, שמבקרים ומסירים תמונות שמשתמשי פייסבוק סימנו כבעייתיות. אם הם ראו את הדיוקן הזה, דיו על נייר, וחשבו שמדובר בצילום עירום, כנראה שהם עובדים קשה מדי, או שבפייסבוק לא מספרים לנו שהמחיקה בוצעה למעשה על ידי אלגוריתם זיהוי עירום. זו לא היתה התמונה היחידה שנמחקה, והאקדמיה פצחה בקמפיין – היא העלתה מחדש תמונות שנמחקו, כשאת העירום מכסים טקסטים עיתונאיים שסיקרו את הפרשה.
אם עירום אמנותי מותר בציור ומותר בפיסול, מדוע הוא אסור בצילום? האם בפייסבוק חוששים שאישור עירום אמנותי הוא מזרון חלקלק שבתחתיתו מחכה העירום הלא-אמנותי והפורנוגרפיה? כשנגמור להפיל את כל המשטרים הדיקטטוריים הדכאניים, נצטרך לארגן דרך פייסבוק מחאה להפלת המשטר הדיקטטורי דכאני של פייסבוק.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
השרת: פייסבוק לפי בזק וצבא מצרים
המועצה הצבאית של הצבא והכוחות המזויינים במצרים הודיעה בתחילת החודש כי היא מקבלת את התפטרותו של ראש הממשלה אחמד שפיק וממנה תחתיו את עסאם שרף. שפיק מונה בסוף ינואר על ידי הנשיא דאז חוסני מובארק, כתגובה לפעולות המחאה נגד השלטון.
כשמובארק רצה לכבות את אש המהפכה הוא הורה לחסום את הגישה לאינטרנט, בנסיון לשתק את התקשורת הפייסבוקית. המועצה הצבאית דווקא אימצה את פייסבוק, אם מרצון ואם מכורח, ומתקשרת שם עם הציבור בדף פייסבוק רשמי שצבר למעלה מ-700 אלף חברים מאז נפתח בסוף פברואר. דיווח באל ג’זירה מדגים את הרצינות שבה מתייחסת המועצה לנוכחות הרשת שלה: “ההודעה [על החלפת ראש הממשלה; ע”ק] פורסמה בדף הפייסבוק של הצבא ביום חמישי, ולאחר מכן אישר אותה דובר של הצבא”. קודם כל דיבור ישיר עם הציבור, רק אחר כך קומוניקטים.
ובמעבר חד-למחצה: לאחרונה פרסמתי טור ובו ביקורת על בזק, שלא מפרסמת באתרה מחירון לתשתית אינטרנט. העליתי את טרונייתי בדף הפייסבוק של החברה, ובטור ציטטתי את התשובה שקיבלתי שם.
אחרי הפרסום, דוברת של בזק התלוננה שלא פניתי לקבל תגובה רשמית. אני חשבתי שהתלונה מגוחכת. בזק נשאלה שאלה בדף הפייסבוק הרשמי שלה, והשיבה עליה לעיני כל. מה זה אם לא תגובה רשמית? האם בזק לא עומדת מאחורי הדברים שנכתבים בשמה בדף הפייסבוק שלה? האם כשעיתונאי יפנה לדוברות עם אותה שאלה, היא תתכחש לתשובה בפייסבוק ותתן תשובה שסותרת אותה?
דף פייסבוק של ארגון הוא רשמי לא פחות מאתר האינטרנט שלו ומהודעותיו לעיתונות. מה שנכתב שם הוא פומבי, רשמי ומחייב, והארגון חייב לקחת אותו ברצינות. מסתבר שלחברת התקשורת יש מה ללמוד מהצבא המצרי.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
כשלי מודעות פייסבוק
הייתי מתקשר, אבל האייפון שלי מושבת.
נועה אנג’ל: “האם אני היחידה שמוטרדת כבר תקופה ארוכה מהכותרת של הפרסומת הזאת בשילוב התנועה שהבחורה עושה עם הפה?”
בקרוב בגרופון: 70% הנחה על בודק איות.
השתלות שיניים לגברים שרוצים להיות נשים.
מה עם תואר ראשון בעיצוב, שימנע תאונות פוטושופ כמו הדבקת הידיים החובבנית הזאת?
_________________________
הפוסט התפרסם במקור כחלק ממדור "השרת" בגליון 3.2011 של מגזין פירמה של גלובס
מי ישלם על הניו יורק טיימס ברשת?
הניו יורק טיימס יעביר בקרוב את האתר שלו למודל של תשלום. גולשים יוכלו לקרוא בחינם עד 20 כתבות בחודש, ועל יותר מכך יצטרכו לשלם באחת מהחבילות המוצעות. הנה שני טקסטים שכתבתי ב-2009 על הרעיון לגבות תשלום על גלישה לניו יורק טיימס.
1.
ספטמבר 2009. אם תתנו לתלמידי ישראל שיעורי בית לכתוב עבודה על לאונרדו דה וינצ’י, הם יכתבו אותה במשפטים מוויקיפדיה. אם לפני כן תחלקו להם בחינם את כל כרכי האנציקלופדיה בריטניקה, בפעם הבאה שהם יקבלו שיעורי בית לכתוב על לאונרדו דה וינצ’י, הם עדיין יחפשו בוויקיפדיה. החינמיות ונוחיות הקופיפייסט מנצחות את הסמכותיות המקצועית. מוזר לי שטייקון תקשורת מנוסה כמו רופרט מרדוק לא מבין את זה.
מרדוק הודיע באחרונה שבקרוב יחלו אתרי התוכן של האימפריה שלו, ובהם הוול סטריט ג’ורנל, הניו יורק פוסט, הסאן ופוקס ניוז, לגבות תשלום עבור תכניהם. הניו יורק טיימס, הגרדיאן והפייננשל טיימס הפריחו בלוני ניסוי באותו כיוון. מהלך של סגירת תכנים מאחורי חומות של תשלום יובילו לשני דברים: האחד, פיראטיות של תכני החדשות של כלי התקשורת שיסגרו את דלתותיהם בפני הגולשים, שהמלחמה בה תהיה מעיקה ונואשת ומעוררת מדנים, כפי שהיו המלחמות נגד פיראטיות המוזיקה והסרטים, וכפי שאפשר ללמוד מהכעס שמעוררת עליה סוכנות הידיעות AP, שרוצה לגבות תשלום גם על לינקים לכתבות שלה (!); השני, עליה בפופולריות, וכתוצאה מכך בחשיבות ובהשפעה, של כלי התקשורת שימשיכו לספק תכנים בחינם ברשת. אלה לא בהכרח יהיו כלי התקשורת היותר מוצלחים שבנמצא – הוול סטריט ג’ורנל של מרדוק, הניו יורק טיימס, הגרדיאן, הפייננשל טיימס, עיתונים חשובים ואיכותיים, נמצאים בצד של הגובים. אומת האינטרנט, שנולדה והתבגרה לתוך עולם החינם, לא תסכים להיות חברה במועדון שמוכן לקבל אותה רק תמורת תשלום, ועל כך היא תשלם את המחיר.
ואולי אני טועה ומרדוק צודק. כי ניוז קורפ של מרדוק היא מפלצת ענקית של תוכן, ומעבר של מפלצת כזאת למודל של תכנים תמורת תשלום עשוי לגרור אחריה את כל התעשיה. מכירים את זה שידיעות אחרונות, שליט שוק הפרינט בישראל, מעלה את מחיר העיתון היומי, וכמה ימים אחר כך מעריב מיישר קו? אז בדיוק אותו דבר, רק בענק. מרדוק אמר את זה בראיון לפייננשל טיימס: “בכוונתנו לגבות תשלום על כל אתרי החדשות שלנו. אם זה יצליח, שאר כלי התקשורת יבואו בעקבותינו”. חוץ מזה, החברים היותר צעירים של אומת האינטרנט הורגלו לשלם דרך הסלולרי על כל דבר, מתכנים דרך שליחת הודעות ותמונות ועד הורדת רינגטונים, שעשויים מאותם שירים שהם גנבו באימיול.
ואולי גם הקוראים הוותיקים והמבוגרים יותר יכניסו את היד לכיס, אם החלופה היא עולם בלי הניו יורק טיימס. קלארק הויט, העורך הציבורי של הטיימס, שזה מבקר פנימי שמפרסם את דוחותיו כטור דו-שבועי בעיתון, סיפר על מכתבים שהגיעו למערכת בעקבות העלאת מחיר הטיימס המודפס בתחילת יוני. היו שהתלוננו על ההעלאה, אבל היו גם אחרים, שאמרו שהם מוכנים לשלם יותר אם הטיימס רק יבקש. “אני הרבה זמן בעסק הזה, ותמיד מקבלת מכתבים מאנשים שלא מרוצים מעליית המחירים”, סיפרה יסמין נמיני, חברת ההנהלה האחראית על תפוצת העיתון. “אבל הפעם זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מכתבים מאנשים שאומרים, ‘אני מבין את זה'”. לדוגמה, הקורא מייקל נוריס כתב: “אני נבוך שאנחנו משלמים כל כך מעט עבור מה שממשיך להיות היומון הכי טוב בעולם. כל תעריף שתחליטו שנחוץ להבטיח את המשך הישרדותו של הטיימס – אנחנו בפנים”. “הייתי משלמת הרבה כדי לשמר את העיתונות החופשית ואת משרותיהם של הכתבים האנרגטיים”, כתבה הקוראת שרי ראוז לגבי תשלום על גישה לאתר הטיימס, והקורא ג’פרי אלכסנדר תהה: “האם אפשר לפחות לשים כוס טיפים?”
2.
ניו יורק, דצמבר 2009. המרתף של בניין הטיימס-סקוור ברחוב 43 מארח בימים אלה שתי תערוכות: האחת חושפת שרידים מספינת הפאר טיטניק, והשנייה מציגה דגמים של מכונות שנבנו לפי תוכניות, שרשם לאונרדו דה וינצ’י במחברותיו לפני חצי מילניום. ובאנלוגיה למשהו שניתן למצבו בין ספינת פאר ששוקעת לבין גוף שמנסה להטמיע חדשנות כדי להציל את עצמו, ניתן לדבר על ה”ניו יורק טיימס”. מתחילת המאה ה-20 ועד לפני שנתיים, שכנה באותו בניין מערכת העיתון, שמפטרת בימים אלה 100 אנשים נוספים מצוות מערכת החדשות שלה, לפני סוף השנה. זאת, בניסיון להתמודד עם הקשיים הכלכליים שבהם נתון העיתון, שכוללים ירידה בפרסום בעיתון ובתפוצתו ובהתאם הפסדים גדולים. בנתונים שפירסם ה-ABC, גוף עצמאי שמודד תפוצה של עיתונים בארה”ב, בחודשים אפריל-ספטמבר 2009 רשם העיתון ירידה של 7.2% בתפוצה היומית ו-2.6% בתפוצה בסוף השבוע, לעומת התקופה המקבילה ב-2008.
במאמר שפירסם בעיתון, ושציטטנו בטור השרת באוגוסט 2009, סיפר העורך הציבורי של הטיימס, קלארק הויט, שהעיתון מקבל מכתבים מקוראים שמוכנים לספוג את העלאת מחיר העיתון כדי להבטיח את המשך קיומו. איך זה מתיישב עם הירידה בתפוצה? אני פונה לפרשנית שלצדי, דודתי הניו יורקית נ’, תושבת האפר ווסט סייד וקוראת אובססיבית של מגזינים ועיתונים.
הטיימס הכבד היה נוחת מדי בוקר על סף דלתה, ומשהסתיים המינוי היא ביקשה לחדשו, אבל לא יצא לה. לא יצא לה ולא התחשק לה. סיבה אחת היא גודל העיתון. מספר העמודים בעיתון נקבע, בין השאר, לפי מספר המודעות שנמכרו, ומכר שלה בטיימס מספר שהירידה דרמטית ומורגשת. לא צריך לעבוד בטיימס כדי להבין את זה: מספיק להרים את העיתון ולהרגיש כמה הוא קל, לפתוח אותו ולראות את המוספים המכווצים.
הפחתת כמות התוכן, כמו פיטורי העובדים, היא כמו בבדיחה על האיש שרצה להרגיל את הסוס שלו לא לאכול, כדי לחסוך בהוצאות. הוא הפחית את כמות המזון בהדרגה. הסוס היה מתרגל לכך, אלמלא היה נופח את נשמתו.
“הזקנים ימשיכו לקרוא עיתון מנייר, כי קשה להם להסתדר עם האינטרנט”, אומרת נ’, “והצעירים שגדלו בלי העיתון היומי על סף הדלת, כבר לא ירכשו עיתון מנייר, אבל הטיימס צריך להילחם על דור הביניים, הבייבי בומרז, שגדלו על נייר מחד וחשים בנוח באינטרנט מאידך”. הקניבליזציה שמבצעים אתרי חדשות בעיתונים שלהם הם שייכים, היא עובדה מוכרת. כשנ’ פותחת את העיתון בבוקר, היא מגלה שכבר קראה את רוב הידיעות החדשותיות יום לפני כן באתר. אבל הניו יורק טיימס מביא את זה לקיצוניות: הוא מפרסם באתרו טורים קבועים של העיתון, לפני שהם מופיעים בעיתון. כך נוצר מצב אבסורדי בו ביום שני אפשר לקרוא באתר כתבה, שבתחתיתה נכתב כי פורסמה במקור בעיתון ביום שלישי. בשיטוט באתר מצאנו טור קבוע מאחד ממוספי יום חמישי, שעלה לאתר שלושה ימים שלמים לפני שראה אור בעיתון.
את הכסף שלה נ’ תשמור, כנראה, לעיתון אחר.
________________________
הקטעים התפרסמו במקור במסגרת מדור "השרת" במגזין פירמה של גלובס, גליונות ספטמבר ודצמבר 2009
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
