מרד הנחילים
פוסט של גדי שמשון
יש לי אינטרנט בכיס, ואני שמח לראות אותך
ד”ר דוד לוין כתב בעין השביעית על הסיבות להצלחת המחאה. תקראו, אם פספסתם במהלך תהפוכות הימים האחרונים. אבל בסיבה השלישית הוא איבד אותי:
שלישית ואולי מעל לכל, ואף מכריע: המעבר מהרשת לרחוב. הצלחת מוחי הדיור להישאר בשיח הציבורי לעומת כשלונם של מוחי הקוטג’ היא אולי הוכחה נוספת, אם נדרשה בכלל, שמהפכות לא נעשות ברשת.
כמו שאמרה מישהי בפיד הטוויטר שלי, The revolution will be smartphonized. הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך. לפני כמה ימים, מי זוכר בדיוק כמה, יצאתי מהבית כדי לתפוס הפגנה. טוויטר לא אכזב ובכל רגע נתון ידעתי היכן חברי, ואיך לחתוך דרך העיר כדי לחבור אליהם. במוצ”ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול.
זו מחאה של נחיל של פרטים, עם המון אג’נדות, ודעות, ורצונות, אין מנהיגים באמת למחאה (וטוב שכך), אנשים תופסים יוזמה ומזיזים לבד. מאוד אינטרנטי הקטע הזה. מה שלוין לא מבין הוא שהמחאה היא ברחוב, וגם הרשת. יותר מגיטרות, יש במאהלים אייפונים.
דור הכוסומו
הטאג הראשון בו היו התייחסויות למהפכה בטוויטר, לפני #j14, היה #כוסומו2011. אם מישהו עדיין לא הבין, המחאה היא על יותר מדיור, מתמחים או הנחה באוטובוס לעגלות ילדים. המדינה היא שלנו, ונמאס שהיא נלקחת מאיתנו. ולכן זה נהדר שבשלב זה יש הנהגה שמצטיירת כמבולבלת, ולא אחידה, ושיש המון מחאות קטנות שמצטרפות לכל אחד. אנחנו לא רוצים שקשוקה של תנו לנו ככה ניתן לכם ככה. אנחנו, לפי מה ששומעים במאהלים (כך מדווחים החברים ממקומות רחוקים) ובאינטרנט, רוצים לא פחות מניו דיל. כן, ככה.
ובינתיים המטרה של המהפכה היא לאפשר לכמה שיותר ישראלים להבין שהם לא לוזרים, הם פראיירים שהתפכחו. שאנחנו זועמים וכועסים ושנמאס לנו לחשוב שזה גשם. בסצינה הקלאסית שלהלן התאגיד שמאחור חוגג על המסר שלפנים. אבל זה סרט משנות השבעים. ולנו יש אינטרנט בכיס. זה לא יהיה קל ולא יסתיים מחר אבל זהו, עיצבנתם אותנו, נגמר הבית זונות.
זיעה
יולי בתל אביב הוא חודש נורא. רק לצאת מהמקלחת ולהגיע לחדר כמה מחייב מקלחת נוספת. על אחת וכמה וכמה ההסתובבות במאהלים. היתרון היחיד הוא שעם כל האחווה המפעמת בנו, לא צריך להתנשק ולהתחבק קרוב מדי. פעמיים ביום אני חוזר הביתה מנטף כאילו הייתי שוב בטירונות. במקומות המעניינים דחוס, וברוטשילד יש מעט מאוד בריזה. ועם זאת, גיליתי שכשאני שב הביתה בלילה, ומעט הרוח שיש מתחילה לייבש אותי, שאני פשוט אוהב את ההרגשה הזו. זה דביק וזה מבעס אבל אחרי שנים של להזיע מהסיבות הלא נכונות, גם זה משחרר. תבואו גם.
______________________
גדי שמשון הוא ממייסדי האינטרנט הישראלי. הפוסט התפרסם במקור ב-28.7.2011 בבלוגו "ערס פואטי"
איך עושים בדיקה בטחונית למצלמה בנתב”ג? מצלמים את התחת
אנשי הבטחון בנתב”ג בדקו את המצלמה של יוליה בורוליובה, צלמת מרוסיה שביקרה בארץ, ואילצו אותה להשאירה אצלם לבדיקה נוספת. בורוליובה הספיקה לשלוף את כרטיס הזכרון, וגילתה שבזמן שהיא חיכתה, המאבטחים השתעשעו וצילמו את עצמם להנאתם. רשות שדות התעופה הבטיחה להתנצל ולבדוק את הנושא.
הסיפור המלא ב-ynet מחשבים >>
הסיפור באנגלית, מוזמנים להפיץ >>
הסיפור ב-ynet באנגלית >>
ממשינה ועד עומר אדם: קליפים מילוליים
קליפ מילולי (“literal version” במקור), רעיון ויראלי שהגיע אלינו מאומת האינטרנט האמריקאית, הוא שיר שמילותיו המקוריות מוחלפות במילים המתארות את המתרחש בקליפ. לפי אבי לבקוביץ’ מ”זיפט”, הקליפ המילולי הראשון בהיסטוריה נוצר ל-Take on Me של א-הא.
רק קומץ שירים ישראליים זכה לטיפול הזה. ב”צינור לילה” סיפרו על אחד הטריים שבהם, קליפ מילולי מעולה ל”הופה” של עומר אדם:
היוצרים שלו הביאו גם גירסה ל”תותים” של אתניקס:
הקליפ המילולי העברי הראשון (ככל שידוע לי) הוא ל”בדרך אל הים” של משינה:
ועוד:
יואב מאור יצר קליפ מילולי ל”מתוקה” של ליאור נרקיס, שהקליפ שלו קיצוני במיוחד.
“יש טבעת” של יוני בלוך:
“יש לי סימפתיה” של שלמה גרוניך (דרך ynet מחשבים):
מכירים עוד קליפים מילוליים ישראליים? ספרו לי בתגובות או באימייל.
אפרים קישון+: שטוכס טכנאי המדפסות
אהודק כתב אפרים קישון, אני ביצעתי שמוליק סגל. שטוכס טכנאי המדפסות >>
[עדכון] אפשר להאזין גם פה:
[audio:http://room404.net/wp-content/uploads/2010/06/shtux.mp3]
להורדה ב-mp3 >>
הכת של אפל וסטיב “איוב” ג’ובס
עם עדת מעריצים, מיתולוגיה, טקסים וסמלים, לא פלא שיש מי שאומר על מייסד ומנכ”ל אפל, סטיב ג’ובס, שהוא על-אנושי
סטיב ג’ובס יודע למכור. ויותר מכך: ליצור תשוקה. חברות מוציאות סכומי עתק בנסיון לשוות לעצמן ערכי מותג של אהבה, בזמן שהכת של אפל באמת אוהבת את המותג שלה. “הדבר שהדהים אותי, בתור איש שיווק שראה המון מותגים ברחבי העולם, זה רמת הנאמנות של אותם אנשים למוצר”, אומר מנכ”ל איידיגיטל ערן תור, הזכיין הישראלי של אפל, שהגיע לשם אחרי קדנציות ביצרניות מוצרי צריכה כיוניליוור ורקיט בנקיזר. “הנאמנות נובעת מקשר אמוציונלי מאוד חזק על בסיס האהבה, מערכת יחסים שאנשים קשרו עם המוצרים האלה, הם דיברו על המחשב שלהם בצורה של מערכת יחסים כמו בין אנשים כמעט. יש אנשים שאתה אוהב, למשל אם אתה נשוי להם, ואחרי כמה זמן אתה מסתכל על חתיכה ברחוב, זה קורה לכולם. אבל באפל זה לא קורה”. קובי שלי, במאי הסרט התיעודי Macheads על כת חובבי אפל, רואה זאת אחרת: “אפל עושה אנשים מאוד אוטיסטים – הם לא מכירים שום דבר אחר. כשאפל נפלה אנשים היו בחרדה גדולה. הם רצו לקנות מוצרים וניסו לגייס משקיעים לחברה”. “זה כמו סם”, מודה תור.
מה יוצר את מערכת היחסים העזה הזאת? תור חושב שמדובר בחווית השימוש: “הם יצרו ממשק שימוש שבו הפשטות, האינטואיטיביות והקשר עם האדם נעשו בצורה מדהימה. באפל קורה משהו אינטואיטיבי שאתה מתחבר אליו. אנשים שלא הסתדרו עם טכנולוגיה פתאום הסתדרו עם האייפון, התחילו לגלוש באינטרנט, לעשות וידאו קונפרנס בלי להבין איך זה עובד”.
חווית משתמש, טובה ככל שתהיה, לא מסבירה את עוצמת הרגשות של כת האפל. כשמדובר בהערצה, הגורם הרציונלי הוא משני לגורם האמוציונלי. במקרה של אפל זו השאיפה האנושית להשתייך לקבוצה אקסקלוסיבית. אפל התחילה כיצרנית מחשבים אישיים לאנשים במקצועות יצירתיים, כמו גרפיקאים, מוזיקאים ופרסומאים, שהיוו את הבסיס לכת המק. המיצוב הזה, שבו האיכות באה על חשבון הכמות, הוכיח את עצמו: מדובר במעצבי דעת קהל, כפי שאפשר ללמוד מהשכיחות הבלתי מציאותית של מחשבי מק בסרטים וסדרות טלוויזיה.
ההוליווד ריפורטר דיווח שבתקופה של ארבעה חודשים ב-2006, מוצרי אפל הופיעו 250 פעמים ב-38 תוכניות פריים טיים שונות, שבהן The O.C. ו-CSI: ניו יורק. לפי בדיקה של אתר ברנדצ’אנל, מוצרי אפל הופיעו ב-112 מתוך 334 הסרטים שהגיעו לראש טבלת שוברי הקופות האמריקאית ב-2001-2010, שניה רק לפורד (144 סרטים) ולפני קוקה קולה (96 סרטים). שנת השיא של אפל באותו עשור היתה 2008, עם הופעה ב-20 מתוך 40 סרטים שוברי קופות. אפל אמנם שוכרת אנשים שעבודתם היא לקדם הצגה ואזכור של מוצריה בסרטים וסדרות, אבל בניגוד לחברות רבות אחרות, היא לא משלמת לאולפנים על הפרסום הסמוי עצמו.
“אפל הוא מותג של אנשים יצירתיים”, הסביר לוסיאן ג’יימס, נשיא חברת ייעוץ המותגים אג’נדה, בראיון לוושינגטון פוסט ב-2006. “כשמשתמשים באפל מנסים לרמז על ארטיסטיות”. כלומר: אנשי הכת של אפל בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה מנצלים את הבמה שלהם לקדם בקרב הציבור הרחב את התדמית של אפל כמחשב לאנשים יצירתיים. באופן מעגלי, הדבר מקדם את התדמית שלהם עצמם בציבור הרחב כאנשים יצירתיים: הם הרי משתמשים במק, ומי שמשתמש במק הוא אדם יצירתי. עובדה, זה היה בטלוויזיה ובקולנוע.
גם כשאפל הרחיבה את המעגל ונכנסה לכל כיס ותיק עם האייפודים, האייפונים והאייפדים, היא השכילה לשמר את התדמית האקסקלוסיבית. רוצה לומר, לגרום לאנשים להרגיש מיוחדים גם כשהם קונים גאדג’ט שיש לכל כך הרבה אנשים אחרים. “אפל זיהתה משהו שהוא גאוני מבחינה שיווקית”, אומר תור, “אם אתה אוהב משהו ואני אוהב משהו, יש בינינו קשר. מאחר שיש לנו אהבה אליו, אנחנו מדברים עליו. אני לא מכיר מישהו שיש לו מק או אייפון ולא מדבר עליו, מישהו שיש לו אייפד 2 ולא מספר על זה לחברים שלו. אתה לא מדבר על הרבה דברים שאתה קונה – חולצות, נעליים, שקדי המרק שאכלת בשבת אצל אמא שלך. אנשים קונים קוטג’ אבל לא מדברים עליו. התחילו לדבר עליו רק כשהיתה בעיה”.
אפל מצליחה לגרום לצרכנים לשלם יותר על מוצריה גם כשיש להם חלופות זולות יותר, ולעתים טובות יותר. זה מוביל לדיסוננס קוגניטיבי: עדיף לי להמשיך להתלהב מהאייפון שלי מאשר להודות, אפילו כלפי עצמי, שיצאתי גרופי פראייר של מותג. דוגמה חיה מפי תור: “אפל החליטו לעבור ממערכת ההפעלה 9 ל-10 וביום אחד מחקו את הכיווניות של העברית, ואנשים לא עזבו. לקחו להם משהו מאוד בסיסי כמו שפה, והם עדיין נשארו באפל. דמיין לעצמך שאתה נוהג במכונית, ופתאום יגיע מישהו ויגיד לך, ‘אתה נוסע מעכשיו עם ההגה בצד ימין’. אתה לא תישאר באוטו הזה. לא עזבו! זה הדהים אותי!”
המופע של סטיב
בתוארו, סטיב ג’ובס הוא יו”ר ומנכ”ל אפל. בפועל, אפל היא מופע של איש אחד, ג’ובס. מהפילוסופיה והחזון דרך ההבנה של נפש המשתמש ועד הקנאות לפרטים הקטנים, ג’ובס הוא רכיב חד-פעמי ובלתי ניתן להחלפה במכונה של אפל. iSteve – The Book of Jobs אינה הביוגרפיה הראשונה עליו, אבל היא הראשונה שאיתה הוא שיתף פעולה באופן ישיר והעניק ראיונות למחברה, וולטר אייזקסון. מדובר ברב מכר: בתחילת יוני שהתה הביוגרפיה יומיים ברשימת 15 הספרים הנמכרים ביותר באמזון, ובראש הרשימה בשלוש קטגוריות, ביוגרפיה והיסטוריה, ביוגרפיות של אנשי עסקים, וטכנולוגיה. ההצלחה של הביוגרפיה שלו מרשימה אפילו יותר לאור העובדה שהיא תראה אור רק בחודש מרץ 2012, ושמעמדה כרב מכר בא לה מהזמנות מוקדמות באתר.
שמו של הספר, משחק מילים על Book of Job (ספר איוב), מרמז אולי על הנראטיב הצפוי, צדיק גמור שעומד שוב ושוב בפני מבחנים קשים אך לא מאבד את האמונה. הילד שנמסר לאימוץ; הצעיר שאכל בבית תמחוי וישן בבתים של חברים; הסטודנט שנשר מהלימודים אחרי סמסטר אחד; המייסד-השותף של אפל שהורחק ממנה על ידי המנכ”ל שהוא עצמו גייס; יזם הטכנולוגיה שהסתכל מבחוץ על החברה שהקים הולכת וגוועת; המנכ”ל החוזר שהוביל את המהלכים המוצלחים של השקת נגני האייפוד וחנות המוזיקה המקוונת אייטיונז ואז חלה בסרטן; אחד האנשים המשפיעים בתבל שלא יכול לשבריריות של הגוף האנושי ונאלץ לעבור טיפולים רפואיים שונים, שבהם השתלת כבד, ולהעביר את סמכויות הניהול היומיומיות של החברה שהוא כל כך אוהב לידי סמנכ”ל התפעול טים קוק.
אבל בניגוד לאיוב, ג’ובס אינו צדיק גמור.
ג’ובס הילד, שחווה את הטראומה הבלתי ניתנת לריפוי של מסירה לאימוץ ואת חיי העוני, הוא ג’ובס המבוגר שהתכחש לאבהותו לילדה בטענה שהוא עקר, ודן אותה להתקיים על קצבת סעד, עד שהתרצה והסכים להכיר בה.
ג’ובס הצעיר, שגדל בסיקסטיז החופשיות והושפע ממהפכת תרבות הנגד, נסע להודו וגילה את הבודהיזם ואת הסמים הפסיכדליים, היה לג’ובס המבוגר השמרן שמוכר מוצרים סגורים, הן בחומרה והן בתוכנה, ומצנזר אפליקציות שתכניהן לא מוצאים חן בעיניו. העיתונאי ראיין טייט מהבלוג גוקר התעצבן כשראה פרסומת שמוכרת את האייפד כ”מהפכה”, ושאל את ג’ובס באימייל: “אם דילן היה בן 20 היום, מה הוא היה חושב על החברה שלך? האם הוא היה חושב שלאייפד יש ולו קשר קלוש ל’מהפכה’? מהפכות עוסקות בחופש”. ג’ובס השיב לו: “כן, חופש מתוכנות שגונבות את המידע הפרטי שלך. חופש מתוכנות שמחרבות את הסוללה שלך. חופש מפורנו. כן, חופש. הזמנים הם משתנים, וכמה אנשי פי.סי מסורתיים מרגישים שעולמם מחליק ובורח. זה נכון”.
ג’ובס הבוגר, שפוטר מהחברה שהוא הקים על ידי מנכ”ל שהוא עצמו גייס, הוא ג’ובס המנכ”ל שיחסי האנוש שלו עם עובדיו ידועים לשמצה. “אנשים רואים אותו במסדרון ומסתובבים, הם לא רוצים להיתקל בו”, אומר תור, שלא פגש את ג’ובס אישית. ג’ובס ידוע כמי שערך לכמה וכמה עובדים ראיונות פתע ופיטר על המקום את אלו שתשובותיהם לא מצאו חן בעיניו. אנקדוטה ידועה מספרת על אדם שנכנס למעלית במטה אפל, ואחריו נכנס ג’ובס, שמיד שאל: “אז מה אתה עשית בשבילי לאחרונה?” האיש חשב רגע ואז אמר שקנה אייפוד שאפל לא מזמן. ג’ובס קצר הפיוז הודיע לו מיד על פיטוריו. האיש לא התבלבל והשיב “אתה לא יכול לפטר אותי”. ג’ובס ההמום חשב שאולי האיש לא מזהה אותו: “אתה יודע מי אני? אני סטיב ג’ובס!” “אבל אתה לא יכול לפטר אותי”, המשיך האיש בשלו. “אני קובע, ואתה מפוטר!”, קבע ג’ובס. “אני לא”, המשיך האיש למתוח את עצביו של המנכ”ל. כשנמאס לו מהמשחק הוציא כרטיס ביקור והסביר: “אתה לא יכול לפטר אותי כי אני לא עובד פה. אני טכנאי, הזמינו אותי לתקן מכונת צילום בקומה 4”. למרות שמדובר באגדה אורבנית מרובת גרסאות שמופצת ברשת, עובדים רבים באפל מעדיפים להשתמש במדרגות מאשר לנסוע עם ג’ובס במעלית, מחשש שיגיעו לקומה שלהם כשהם מובטלים.
ג’ובס הפילוסוף הטכנולוגי, שהלוגו של החברה שלו הוא מעורר אסוציאציה של פרי עץ הדעת הנגוס שחווה ואדם העזו לאכול למרות האיסור, ושהפך את עולם הטכנולוגיה כמה וכמה פעמים בזכות המחשבה הפרועה והתעוזה היצירתית, הוא ג’ובס המנהל הלא-מפרגן שאפילו עובדיו הבכירים מפחדים לבקר את הקיים ולהעלות רעיונות חדשים מחשש שהוא יגיד להם “זה חרא”, באלו המילים. באחד מהכנסים הפנימיים של אפל נכנס טים קוק לאולם ואמר לנוכחים, בכירים בחברה: “עוד מעט סטיב נכנס, אני מקווה שיש לכם שאלות טובות בשבילו. אם אתם לא בטוחים, אל תשאלו. הוא לא שוכח”. איש מהמשתתפים, כך סופר לנו, לא העז לשאול דבר.
ג’ובס יורד אל העם פעם בשנה (בכפוף למצב הבריאותי) בכנס המפתחים של אפל, לבוש ג’ינס כחול, חולצה שחורה וסניקרס, מכריז על המוצרים החדשים ב-keynote, הנאום המרכזי, וחוזר אל האולימפוס. “ג’ובס הוא תופעה חד פעמית שקרובה למשיחיות. עם זה קשה להתווכח”, אומר שלי. “כל קינואוט שלו זה כמו ציפיה להופעה של רוקסטאר. בכנס האחרון זה היה כמו טקס דתי. זה ברמת החיזבאללה, ההערצה והציפיה לכל מילה ומילה שלו”. “בכל קנה מידה שתסתכל, סטיב ג’ובס הוא super human being”, אומר תור. “לא בקנה מידה של איש חכם – הוא מהאנשים שמשנים את האנושות. מצד שני, כבנאדם על-אנושי יש לו גם קשיים על אנושיים. אני לא משוכנע שהיית רוצה לעבוד איתו”. ושלי מסכם: “אני חושב שהבנאדם שהכי הגדיר לי את מושג ההערצה לסטיב ג’ובס הוא בחור שקוראים לו ג’ורג’ קנליס, הפנאט הכי גדול של סטיב ג’ובס ואפל, שאמר: ‘סטיב ג’ובס יודע מה אנחנו רוצים לפני שאנחנו יודעים'”.
_________________________
התפרסם במקור ב”פירמה – מדד המותגים", יולי 2011
רות, סוף למוניטין
צה”ל, כמו צבאות אחרים בעולם, יזדקק לשינוי מהותי ביחסו לאינטרנט כשיחליט שנמאס לו שתצלומים כמו של עדן אברג’יל קובעים את תדמיתו בעולם
בימים המוקדמים של האינטרנט דובר רבות על הסכנות הביטחוניות שבחשיפה (תמימה או זדונית) של מידע צבאי ברשת. היום כבר מדברים גם על הסכנה התקשורתית-תדמיתית. ב-2004 פורסמו מאות צילומי ארונות קבורה של חיילים אמריקאיים שנהרגו בעירק, עטופים בדגלים. צלמים צבאיים צילמו את הארונות כתיעוד היסטורי, אולם הממשל האמריקאי מנע את הפצתן, לטענת המבקרים – כדי למנוע דיון ציבורי ביקורתי על המלחמה. ראס קיק, מפעיל אתר חשיפת המסמכים The Memory Hole, השיג אותן באמצעות בקשה לפי חוק חופש המידע. באותה שנה נחשפו תמונות שבהן נראים חיילים מתעללים בעצירים עירקיים בכלא אבו גראייב. החיילים תיעדו את מעשי ההתעללות בעצמם, התמונות הופיעו בדוח צבאי סודי והגיעו לידי הניו יורקר, שפרסם אותן. אצלנו, עדן אברג’יל, שבמהלך שירותה הצבאי הצטלמה במדים על רקע פלסטינים כפותים, העלתה את התמונות לפייסבוק שלה, ואלו הובאו לידיעת התקשורת על ידי הבלוג “סחים, הם בכל מקום”.
צבאות לא יכולים להתמודד עם תכנים ויראליים כאלה בכלים הישנים, אבל גם לא בכלים חדשים-לכאורה, כמו סרטון יוטיוב שבו קצין צה”ל מסביר באנגלית רהוטה שאברג’יל לא נהגה כראוי. שתי התמונות שלה שוות אלף סרטונים כאלה, שמעטים הגולשים שיטרחו להפיץ, ועל כן לא יהפכו לוויראליים. צה”ל צריך לשנות תפיסה: לצד דוברות והסברה במדים ייצוגיים, הוא צריך לעודד ייצור תכנים במדי ב’, רשמיים פחות, משוחררים יותר, בעלי פוטנציאל לשעשע, לרגש, להדהים במובן החיובי – ואם יש הרבה מזל, להפוך לוויראליים. דובר צה”ל צריך לגייס אנשים כשרוניים, לתת להם להשתולל עם הרעיונות והיצירתיות (תחרות ליצירת שלטים חדשים במקום “הבסיס הוא ביתך, שמור עליו”? “מחויילים”, סדרת דוקו-ריאלטי שמלווה חמישה חיילים שקיבלו מצלמות ומתעדים את שירותם?), ואת התוצרים המוצלחים לשחרר לרשת. דוגמה לתוכן ויראלי כזה הוא סרטון חיילי הנח”ל הרוקדים בקסבה של חברון. הסרטון עורר ביקורות בקרב פלסטינים ופעילי שמאל, והצבא העניש בצדק שניים מהמשתתפים, שנדרשו להכין סרטון הסברה פנימי לצה”ל נגד התופעה. אולם, הוויראליות של הסרטון הביאה אותו לידיעת התקשורת העולמית, שם הוא זכה לתגובות חיוביות.
מדובר במלחמת אין ברירה – הרשת היא זירה שקשה להילחם בה, אבל אסור להפקירה. עם זאת, חשוב לזכור שאי אפשר לבחור מסר ולייצר לו ויראליות לפי הזמנה; ניסיון לחזות מראש מה יהפוך לוויראלי הוא בזבוז זמן, שעדיף היה להשקיעו ביצירת תכנים נוספים כאלה; ושתופעות מכוערות כמו חיילים שמתעמרים בפלסטינים במחסומים לא ייעלמו מהרשת כל עוד הן לא ייעלמו מהמציאות.
_________________________
הטור התגבש בשיחה עם יאיר בראף והתפרסם בתשרי 2010 ב"מוצש" - מגזין בהוצאת סטודנטים לתקשורת במכללת ספיר, שערכו בראף, נופית רחמים ואלכס פיק
מדפיסים מוזיאון ותולים בשדרה
בניגוד לתערוכות הפינגווינים, השוורים, הספסלים, האריות, הגלובוסים והדולפינים, תערוכת הרחוב Galería Urbana MNAC בשדרת רקולטוס במדריד לא נדרשת לאפולוגטיקה שתעטה עליה תחפושת מינימלית ודקיקה של אמנות. זאת מכיוון שהיא מציגה רפרודוקציות של יצירות ממוזיאון האמנות הלאומי של קטלוניה. כתבה שלי ב-ynet מחשבים >>
פייסבוקיטש בחתונה
פרופיל הפייסבוק של החתן דייב מרקוביץ’ ופרופיל הפייסבוק של הכלה ג’ני ניקרבאקר מתאחדים לפרופיל של הזוג הטרי. וכל זה על חולצה, עם טוקבקים של משפחה וחברים שמאחלים מזל טוב. לכתבה המלאה ב-ynet מחשבים >>
אגרה שנתית על אחזקת מחשב סוכלה בוועדת הכלכלה
באמצע החודש שעבר השתתף יו”ר מועצת הכבלים והלוויין, ניצן חן, בכנס על עתיד הרגולציה בעולם הניו מדיה, ואמר שם כי אין בכוונתו לזרז את עבודת הצוות לבחינת הרגולציה על שידורי טלוויזיה באינטרנט, שבראשו הוא עומד. שבועיים לאחר מכן פסקה ועדת הכלכלה נגד גביית אגרת טלוויזיה על צפייה שלא באמצעות מקלט טלוויזיה, כלומר דרך האינטרנט.
בניגוד לשעטה הדורסנית שבה מתקדם המאגר הביומטרי, למשל, הרגולטור והמחוקק הישראלי נזהרים בבואם לשים את טלפיהם על ההתפתחות הטכנולוגית של האינטרוויזיה. זה ודאי לא נוח למי ששילמו ומשלמים למדינה על הזכות לשדר, בעידן שבו עצם ההנמקה לתשלום ולפיקוח – המשאב הציבורי שהוא תדרי השידור – הולכת ומאבדת ממשמעותה, עם הדיגיטציה שמגדילה את כמות התכנים שאפשר להעביר באוויר, ועם האינטרנטיזציה שמאפשרת לבזר את השידור מלוח שידורים לינארי אחד לאינספור לוחות שידור לפי דרישה שמותאמים לכל צופה וצופה. זה גם לא נוח למי שמפתחים, או שוקלים אם לפתח בעתיד, חלופות לטלוויזיה, ולא יודעים אם יוכלו לפעול בחופשיות או יגלו בוקר אחד שנכבשו על ידי רשות השידור הדיגיטלית, שוודאי תקום פה יום אחד.
יו”ר רשות השידור, אמיר גילת, הסתכל קדימה וטען בצדק בפני ועדת הכלכלה כי בעתיד הלא-רחוק, גביית אגרה על מקלטי טלוויזיה לא תספיק. לפי ההודעה לעיתונות, יו”ר הוועדה, ח”כ כרמל שאמה, ביקש ממנו קודם כל למצות את פוטנציאל הגבייה של האגרה “לא רק ברמת גן אלא גם באום אל פאחם”, וח”כ נחמן שי אמר שיסכים להעמקת הגבייה רק “בתנאי שהרשות תגיע לגבייה של 80% מהאגרה, אחרת סקטור הפראיירים ימשיך לשלם”.
ניצן חן, שמונה כבר לפני שנתיים לבדוק את שידורי הטלוויזיה באינטרנט, נימק את התארכות הטיפול בנושא בכך שעדיף להתעכב בקבלת ההחלטות מאשר להיחפז להחלטות שיהיה צורך לתקנן בעתיד הקרוב. זה אולי תירוץ, אבל זו גם תשובה ניצחת ליו”ר גילת. בהנחה שאין בכוונת המדינה לעקוב אחרי תעבורת האינטרנט של כל האזרחים כדי לגלות מי צופה בשידורים, מי שולח מייל ומי סתם משחק באנגרי ברדז, משמעות אישור התיקון בפועל היתה הטלת מס שנתי חדש על אחזקת מחשב בישראל, כלומר על 74.4% ממשקי הבית (נכון ל-2009, הנתון העדכני ביותר שמספק הלמ”ס בנושא). ספק אם יו”ר רשות השידור רוצה להיות חתום על חוק שיעמיק את הפער הדיגיטלי ויפגע בהתפתחות הטכנולוגית של מדינת ישראל.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בטור "השרת" בגליון 6.2011 של מגזין פירמה של גלובס
חדשותלייק 10
אנשי החדשות בטלוויזיה המסחרית הם כבר לא עיתונאים צנועים ואפרוריים, עבדיהם הנאמנים של הצופים ותחום הסיקור – הם טאלנטים. טאלנט הוא המקבילה האנושית של מותג: הוא אמור לייצר קשר רגשי עם הציבור כמו במבה וביסלי, שכולם מכירים ואוהבים גם אם הם לא יודעים בדיוק מי היצרן ולאיזה תאגיד מזון בינלאומי הוא שייך. וטאלנט, כמו מותג, צריך דף מעריצים בפייסבוק.
לפני מספר חודשים נפתחו לאנשי חדשות 10 דפי פייסבוק מקצועיים על שמם, והם קיבלו הדרכה בנושא אצל אנשי אתר האינטרנט של הערוץ, נענע10. מאז מקדמים חלקם את הדפים המקצועיים דרך הפרופילים האישיים שלהם, לעתים באגרסיביות. אחד הבולטים שבהם הוא מתן חודורוב, שמפנה את אלפי חבריו שוב ושוב לדף המקצועי. באחרונה כתב: “המון אנשים מקסימים פונים אלי בפייסבוק ומבקשים שאצרף אותם לפרופיל – זה מאוד מחמיא לי, אבל לצערי פשוט הולך ונגמר לי המקום כאן… […] כל מי שמכיר אותי מוזמן ביותר להצטרף מעכשיו לדף ‘מתן חודורוב’ בעברית”. גם אביב פרנקל מפרסם בקביעות הפניות מהפרופיל שלו לכתבות שהעלה בדף המקצועי.
האם הקודקודים בחדשות 10 לוחצים על הכתבים לקדם את הדפים? “זו לא ממש הוראה מלמעלה”, מעיד כתב חדשות 10 שביקש להישאר בעילום שם. לפעמים אפשר להסתפק ברמז עבה, כמו העמוד בנענע10 שמציג את מספר החברים של כל דפי הכתבים, טבלת פופולריות אכזרית שמתעדכנת בזמן אמת. נכון לתחילת החודש, אלון בן דוד מוביל עם 979 חברים, אחריו חודורוב עם 860 ופרנקל עם 851. מוקד לחץ פוטנציאלי נוסף הוא נענע10, שיש לו אינטרס בקידום פייסבוק מאחר שהוא מחזיק בזכיון למכירת הפרסום של הרשת החברתית בישראל (מאידך, פייסבוק כל כך חזק שגם גופי תקשורת שמתחרים איתו על תקציבי פרסום נאלצים לקיים בו פעילות). “מדובר בחבורת כתבים מאוד תחרותית”, מעיד הכתב על עמיתיו, “ובשביל הספק שהבוסים מתסכלים מה קורה שם, אנחנו רוצים להביס בלייקים. בקיצור – אנחנו מעוררי רחמים”.
ומה קורה בחדשות 2? “הקימו לנו דפים לפני חודשיים-שלושה על ידי מחלקת האינטרנט של חברת החדשות”, אומר אחד הכתבים, שביקש גם הוא לא לזהותו בשמו. “מעולם, אבל מעולם, לא הפעילו שום לחצים כדי ש’נביא’ לייקים. למעט עצם ההקמה, רוב הפעילות בעמוד שלי היא יוזמה שלי כי אני חושב שככה צריך להתנהג במרחב הזה”.
מה לגבי התחרות החיצונית מול חדשות 10?
“אני לא יודע על תחרות כלשהי בינינו לבין כתבי ערוץ 10, אין לי מושג מה המספרים שלהם בכלל”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בגליון 6.2011 של מגזין פירמה של גלובס
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
