לקרוא עיתונים. אבל באמת לקרוא
בשנים האחרונות יצא לי להעביר הרצאות על עיתונות בפורומים שונים. אני תמיד מתחיל בלשאול את כל הנוכחים כמה מהם קוראים עיתון כל יום. בדרך כלל יש ידיים ספורות באוויר. אחר כך אני מבקש מאלו שקוראים עיתון המחולק חינם להוריד את היד. אז כבר יש ממש מעט מצביעים – וכבר היו כמה פעמים שלא נותרה אף יד מורמת.
עיתונים מודפסים ממשיכים לראות אור, אבל הקוראים שלהם מידלדלים בקצב מבהיל, וההשפעה שלהם חמקמקה יותר מבעבר. אז למה עיתונים בכלל חשובים? יש מי שטוענים שהעיתונים יוצרים סדר יום – הם אלו שמכתיבים את הנושאים שידברו עליהם בתוכניות הטלוויזיה והרדיו ובאתרי האינטרנט. אחרים אומרים שזהות הקוראים בעיתונים היא שקובעת: חברי כנסת, אנשי תקשורת, פרסומאים, יחצנים ודוברים – מעצבי דעת הקהל – מעבירים את תמונת העולם שבעיתון אל מי שכבר מזמן אינם טורחים לעין בו. אני משער ששני ההסברים נכונים במידה מסוימת, אבל האמת היא נמשך לעיתונים מסיבה אחרת: אני פשוט אוהב אותם. אני אוהב לעבוד בהם, אני אוהב לקרוא אותם, אני אפילו נהנה מהרנסנס המלאכותי של העיתונות העברית, שבעלי הון כמו נוחי דנקנר ושלדון אדלסון פתאום התחילו לזרוק לכיוונה כסף, ולאו דווקא מהסיבות הנכונות.
אני חושב שאהבה לעיתונות, וגם האמונה המעט תמימה שמה שכתוב בעיתון הוא בהכרח חשוב, היא נקודת פתיחה הכרחית לדיון במצבה. אבל כמובן שזו לא יכולה להיות גם נקודת הסיום, במיוחד לא בישראל. אני תמיד מופתע לגלות עד כמה אנשים אינם מודעים להליכים שעוברת ידיעה עיתונאית עד לפרסומה, לידיים שבוחשות בה ולכוחות שמשפיעים עליה. בחברה אינטימית כמו ישראל, שבה כל “החבר’ה הטובים” מכירים אחד את השני, הדברים האלו ניכרים במיוחד. אני חושב ששווה לשאול את עצמנו לעתים קרובות יותר למה שני עיתונים יכולים להדפיס את אותו הסיפור באותו האופן בדיוק בלי שום תיאום ביניהם, או לחילופין, מה גורם לתיאורים מנוגדים ואפילו סותרים של אירוע מסוים להופיע בכלי תקשורת שונים.
בדבר אחד אני בטוח: כדי לחשוף את המציאות, צריך לצרוך יותר מכלי תקשורת אחד. עדיף לגוון בין המדיומים, אפילו בין השפות. לפגוש כמה שיותר נקודות מבט, ולהצטייד בידע נרחב על תהליכים חברתיים והיסטוריים. אולי ככה אפשר להגיע להבנה מסוימת. מכל התיאוריות הביקורתיות של התקשורת, הכי מצאה חן בעיני התפיסה של נועם חומסקי, שבמשך שנים יושמה בארץ על ידי טניה ריינהרט ז”ל, מכיוון שזו אינה עוסקת רק בביקורת התקשורת, אלא מנסה לגבש באמצעותה תמונת עולם אמיתית יותר. אני מנסה ליישם כמה מהכלים של הגישה הזו במקומות שונים, ובעיקר בכתיבה ובהוראה.
הקורס הקצר בן ארבעת המפגשים שאעביר ב”בית בנמל” הוא אינטגרציה של הלקחים שלי מעבודתי כעיתונאי, תיאוריות בנוגע לתפקוד הפוליטי שממלאת התקשורת, קצת היסטוריה ועוד כל מיני רעיונות שמסתובבים לי בראש. במקום להעביר שיעורים תיאורטיים, בחרתי לבסס את הקורס על עיתוני השבת, בעיקר כי לטעמי העיסוק בתקשורת חייב מטיבו להיות אקטואלי, קונקרטי, וקשוב ל”רוח התקופה”, ולא מרוחק או אקדמי מדי.
בכל זאת, במפגש הראשון נדבר קצת תיאוריה: על החלק שמילא העיתון ביצירת החברה המודרנית, ועל התפקיד האידיאולוגי של השיח התקשורתי (“אידיאולוגיה” כאן אינה במובן של ימין או שמאל, אלא בהקשר רחב יותר). אנסה להדגים למה התכוונו חומסקי וריינהרט כשציוו עלינו לבצע “קריאה חתרנית” של העיתונות.
במפגש השני והשלישי ננסה להבין את התפקיד שממלאת התקשורת בנושאי חברה ומדינה, מרכז ופריפריה, עושר ועוני, ועוד. נזהה עבודה של יחצ”נים ושל דוברים, פרסום גלוי וסמוי, ואינטרסים שונים המתבטאים – במפורש או בסתר – בעבודתם של הכתבים. כמובן, שהעיסוק הספציפי יהיה תלוי הדוגמאות שנמצא בעיתונים, אולם מניסיון, אף פעם לא חסר חומר לעבוד איתו, ובטח לא בעיתוני סוף השבוע.
במפגש האחרון נדבר קצת על התקשורת והפוליטיקה, הסיקור של הצבא ותהליך השלום; בסוף ננסה גם להרחיב את היריעה, ולהבין מה קורה לעיתונות המודפסת בתקופת מהפכת המדיה החדשה, ואיך השינויים האלו משפיעים לא רק על התקשורת, אלא על האופן שבו מפרשים את העולם שסביבנו. אני מקווה שנצא מהקורס הזה עם תפיסה עשירה ומורכבת יותר של התפקיד שממלאת התקשורת בחברה, וגם, כמו שאמרתי בהתחלה, שפשוט נהנה ביחד.
____________________________________
נועם שיזף, כתב, עורך ומלמד ביקורת תקשורת בבית הספר “קמרה אובסקורה”, מעביר סדנת קריאת עיתוני סופשבוע החל משבת הקרובה. לפרטים >>
יש כסף בכתיבה באינטרנט? פוסט בתשלום על פוסטים בתשלום
בשבוע האחרון שצפה הבלוגוספרה זעם וביקורת על רענן שקד, העיתונאי שכתב על כך ש”אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם […] האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר”; על דבריו כתבו לא מעט פרשנות, של רן הר-נבו, יובל דרור ובועז כהן, לדוגמה. בניגוד לטענות של הבלוגרים על כך שהמצב לא צריך להיות כך ומשקף את התדרדרות העיתונות וש”היינו רוצים לקבל שכר עבור כתיבתנו, אבל אין מי שמוכן לשלם”, כדברי בועז כהן, אני רוצה להציג את התזה ההפוכה.
היום יש הרבה אנשים שמוכנים לשלם על כתיבה לבלוגרים; עידו קינן סיפר על צורת פרנסה אחת של בלוגר, כתיבת פוסט שבו הוא מדבר בצורה קשורה למחצה על רכב ונותן קישור לאתר אינטרנט המקדם אירוע מסוים.
קינן הוא לא היחיד; בלוגרים מקבלים הצעות כל הזמן לכתיבה בתשלום. בין אם מדובר בכתיבת פוסט אוהד לצורך קבלת לינק, בקשות מציקות להחלפת לינקים או סתם יחצנים שחושבים שהם יכולים לקנות בלוגרים על ידי מתן פרסים או השתתפות באירועים אוהדים. חלק מהכותבים, יהיו אלה בלוגרים או עיתונאים, מקבלים זאת בהומור וציניות האופיינית, עושים מנשוא התשלום בדיחה ומציגים לאומה בדיוק את ההסדר של “יד רוחצת יד” שאמור להיות מאחורי הקלעים. יובל דרור, לדוגמה, התעמת עם היחצ”ן רני רהב על הצעתו הנדיבה לממן לו ולמשפחתו נסיעה לאילת לצורך יום כיף לילדים על מנת שהעיתונאים יכתבו על פרויקט מסוים בחסות בנק הפועלים (שווה לקרוא עוד על הפרשה כאן).
עכשיו, כבר הפרכנו את התיאוריה של שקד: יש מי שישלם על כתיבה, השוק השתנה ומי שכותב טוב דיו יקבל הצעות לתשלום עבור כתיבתו. הקוראים, מנגד, מקבלים תוכן בחינם שהוא לפעמים איכותי במיוחד. אבל, מה נוצר כאן? נוצר כאן הסדר מושחת. מדוע? לורנס לסיג מסביר בספרו “Republic, Lost” בדיוק על הסדרים מסוג זה, בהם תשלום מתקבל על דיעה מסוימת, שהם יוצרים הנחה מראש של שחיתות גם אם אין שחיתות בפועל. הוא מביא לדוגמה את הניסויים שנועדו לבחון האם החומר BPa מסוכן או לאו; הוא טוען שכי יש מחקרים שנוטים לכאן או לכאן, אבל מבין המחקרים שמומנו על ידי גורמים שייצרו את החומר, אף מחקר לא מצא כי הוא מסוכן. כעת, יכול להיות שהחומר הוא מסוכן או לא, אבל האם אנחנו יכולים לסמוך על חוות דעת של מי שמקבל תשלום עבור ייצור החומר?
ההסדר הזה לא ייחודי לבלוגרים או למדענים: קבלת תשלום יוצרת הטיה מובנית גם בתקשורת מוסדית, שנשענת על מפרסמים. מאז רכישת מעריב על ידי נוחי דנקנר, כל פרסום בעיתון הנוגע לרשת שופרסל שהיתה בבעלותו מתחיל בסיקור ביקורתי: ברור לנו שעיתון לא יסקר בצורה שלילית את בעליו, כמו שבלוגר לא יסקר בצורה שלילית חברות שמשלמות לו כסף עבור כתיבתו.
נחזור לרגע לתשלום על כתיבה. האם הדבר שונה בהרבה ממכירה של פרסומות? האם פרסומות משפיעות על תוכן או לא? ובכן, לתשלום ישיר לבלוגר יש מספר יתרונות על כותב אשר עובד עבור מערכת בשכר. אני יודע שהדבר נשמע מושחת, אבל קבלה ישירה של הכסף חוסכת לנו מספר מתווכים באמצע. אם נשווה בין שקד, שמקבל תשלום מגורם מסחרי (ידיעות אחרונות) שמקבל תשלום מגורמים אשר יש להם אינטרס בכתיבה מערכתית מסוימת (המפרסמים), אז אכן, שקד מרחיק עצמו מהאינטרסים, אבל הוא גם מושפע מהם. מנגד, לא מעט גורמים גוזרים קופון בדרך ומגדילים את עלויות העסקה לצורך השפעה על הכתיבה של שקד (וקראו דוגמה מעניינת על הקשר בין סיקור עיתונאי לפרסום). כך, בלוגר שמקבל כסף ישירות דווקא חוסך את העלויות בדרך וגורם לכך שהשוחד הישיר יהיה גלוי (“גורם X שילם לי Y ש”ח כדי לכתוב זאת”).
אז אכן, מה ששקד מתרעם עליו הוא אותה השטחה של האינטרנט: אבדן של מתווכים ומאכערים שגוזרים את רווחיהם מהכתיבה המיוחצנת. כן, יש דרך להרוויח מכתיבה, אלא שיש לא מעט אנשים שמעדיפים לא להרוויח מהכתיבה, אלא לכתוב בלי אינטרסים, וזאת תוך ויתור על תשלום. שקד, מנגד, יכול תמיד למצוא לו פטרון שיממן את הכתיבה שלו ולוותר על מי שגוזר את הקופון בדרך.
____________________________________
יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום דיני המידע. הפוסט הוזמן מקלינגר תמורת 300 שקלים, שהוצעו לעידו קינן על ידי חברת קומברסיישן כדי שיכתוב פוסט ממומן על תערוכת רכב. הכסף ייתרם לעמותת אשנ”ב
גלעד שליט על שער 7 ימים, 15.10.2021
הילה ברגר קיבלה את התמונה הזאת אתמול באימייל, תחת הכותרת “מבט לעתיד: השער של ‘7 ימים’ בעוד עשר שנים”, והיא אומרת: “עדיין לא ראיתי התייחסויות אליו בשום אתר, אני משערת שזה בגלל שחלק עדיין חושבים שמוקדם לצחוק על זה. לעניות דעתי, הבדיחה היא על חשבון התקשורת שעודדה את הפסטיגלעד, ולא על חשבון גלעד שליט עצמו”.
גמר מאסטר נובל: למי למי יש יותר כבוד
“חתן פרס נובל לכימיה: פרופ’ שכטמן מהטכניון”, נכתב בכותרת הראשית של “מעריב”, וכותרת הגג מדגישה: “נובל עשירי לישראל”. “המוח הישראלי” היא הכותרת השוביניסטית של “ידיעות אחרונות”, וב”ישראל היום” האינפנטיליות מתגשמת, כרגיל, ללא שום מעצורים של סובלימציה: “כבוד” היא הכותרת הראשית (כותרת הגג מכתירה את זוכי פרס נובל כמשתייכים ל”מועדון יוקרתי”, כנראה סוג של קאנטרי-קלאב).
אין, כמובן, רע בכך שעיתונים ישראליים מדגישים את עובדת היותו של זוכה פרס נובל ישראלי. לא רק שאין בכך רע, עובדת היותו של שכטמן ישראלי מעוררת גאווה לאומית, וזו הדגשה מתבקשת והכרחית. יש רע, או יותר נכון, סימנים להפרעה נפשית קולקטיבית, באופן שבו העובדה הזו בביוגרפיה של פרופ’ שכטמן מודגשת – או ליתר דיוק, באופן שבו בעיקר העובדה הזו מודגשת. הרי ה”כבוד” הוא החלק הכי חיצוני בזכייה הזו, החוגגת הישגים ממשיים של הרוח והתבונה האנושית. כך גם זכייתו של שכטמן בנובל ניתנה בהחלט למוח ישראלי, אבל לא למוח הישראלי, והגביש הוא לא שלנו – בניגוד לכותרת הכפולה הפותחת של “מעריב” ושל “ידיעות”. עם כל הכבוד (ה”כבוד”), לא אני ולא אתם קיבלנו את פרס נובל, וגם לא העורכים ב”ידיעות אחרונות” (במיוחד לא העורכים ב”ידיעות אחרונות”).
אחרי הכבוד והמוח הישראלי, הזווית שבאמצעותה בוחרים הטבלואידים לסקר את הזכייה היא זו של המלחמה בעולם המדע. “גדולי המוחות לעגו לו”, נכתב בכותרת המשנה לראשית של “ישראל היום”. “נובל, כנגד כולם” היא כותרת הכפולה הפותחת של העיתון. “החוקרים בעולם ביטלו את ממצאיו וכינו אותו ‘כמו מדען’. אתמול הקהילה המדעית נפלה לרגליו”, נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של “ידיעות”. זו של “מעריב” דומה, בניסוח מעט שונה.
מדוע “כבוד” הוא מה שנשלף מסל התגובות האפשריות לזכייה של שכטמן? מדוע התגוששות בין מדענים היא הפרט המודגש בסיקור הזכייה? “כולם עומדים עכשיו ומשתאים, אבל האמת היא שאין להם מושג ירוק במה שזיכה את שכטמן בפרס”, מצטטת טליה נשר את פרופ’ אהוד קינן, מנהל ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך ונשיא החברה הישראלית לכימיה. תאמרו: ודאי שאין לנו מושג בגבישים קוואזי-מחזוריים ומה זה קריסטלוגרפים, אנחנו לא יודעים אפילו אין לבטא את זה, ואיך אפשר לצפות מעיתון שיסקר דבר כזה? זו, כמובן, שטות.
הנה “הארץ” פירסם במרץ האחרון כתבה נרחבת של אסף שטול-טראונינג, שהוקדשה כולה למחקרו פורץ הדרך של שכטמן, והנהירה אותו בשפה מובנת לקורא הסביר (הנה, למשל, ציטוט נפלא מהכתבה: “בכינוסים היינו אוכלים ארוחת ערב, ואנשים היו מחכים למכות. אבל פולינג הפגין חיבה. הוא היה יליד ניו-יורק עם נימוסים דרומיים. היינו יושבים ומדברים שעות על דברים שעליהם הסכמנו. הוא היה למשל תומך נלהב של ויטמין סי, וגם אני כזה. הסכמנו על כל דבר, אבל על קוואזי-גבישים נחלקו דעותינו”).
לכן אין זה פלא שהכותרת הראשית של “הארץ” היא “בזכות האמונה” (לדברים שכתב שכטמן עצמו) וכותרת מאמר המערכת שלו היא “רגע של התעלות”. רק עיתון שמקדיש כל השנה תשומת לב ומשאבים לסיקור ההתרחשויות בחלל התבונה האנושית מסוגל להתעלות ולהצביע על הערכים שבבסיס אירוע הזכייה בפרס, ולא להישאר סרוח במים הרדודים של בריכת הכבוד והגאווה. רק מי שעולם הרוח והמדע נמצא באופק תפיסת עולמו יכול להתייחס אליו לא כמו אל עצם זר שחודר מדי פעם לחשכת קיומו וממילא רק הוא רשאי לנכס אותו במשהו לעצמו – וכמובן שאותו מי שלא יהיה, אם עולם הרוח והמדע אכן נכללים בטווח תפיסתו, יוותר ממילא על הניכוס הילדותי הזה.
“בניגוד למצב הרוח שמשתקף מהמחאה, מהקיפאון המדיני ומהפערים החברתיים, מתברר שישראל היא מדינה ברוכת הישגים. איזה פער מדהים בין התדמית שלנו על עצמנו, כמדינה נחשלת, לבין המיקום המדהים שלנו בצמרת ההון האנושי”, כותב בן-דרור ימיני היום, והדברים מודפסים על שער “מעריב”, צמוד לכותרת הראשית של העיתון.
מעניין לשים לב לקביעה הזו של ימיני, כי היא מסמלת נזק נוסף של הסיקור השטחי והרדוד שמעניקה התקשורת הישראלית לנושאים לא פופולריים כמו מדע: היא מאפשרת לקוראים, ומסתבר שגם לעיתונאים, לחיות בתוך עולם של דמיון, עולם צר שגבולותיו עשויים נחמה ורצפתו מרופדת חנופה. הרי פרסי נובל ניתנים עבור מפעל חיים של מדענים ותיקים, שנים אחרי שמחקריהם פרצו את הדרך שעשתה אותם לייחודיים. העדות הקולקטיבית שזכייה בפרס נובל מעידה נוגעת לאותן שנים, בהחלט לא להווה.
הנה, תשאלו את המדענים, למשל אחד שזכה בפרס נובל: “זוכה פרס נובל פרופ’ הרשקו: אם נמשיך ככה, לא יהיו עוד זוכים”, כותרת ידיעה בעמ’ 3 של “הארץ”. כותרת הגג היא “אנשי מדע מתריעים מפני הידרדרות מעמד המדעים בישראל”. אבל הרי – הו, האירוניה – מי שחוגג את היותנו מעצמה אינטלקטואלית לא קורא “הארץ”. אם הגישה הטופחת על שכם הקונסנזוס בכל מחיר תנצח את זו הביקורתית, הרי שיש לקוות רק שגם בוועדת פרס נובל ישכילו לגשר על הפער ולפתוח קטיגוריה מיוחדת, פרס נובל לשוגים באשליות (“הארץ”, אגב, הוא גם מי שבמאמר המערכת טורח ומפנה את הזרקור גם אל מה שכן עושה הממשלה כדי להפוך את הכיוון השלילי של החינוך וההשכלה בישראל).
ועוד דבר: כל מי שמתהדר היום בהשלמת מניין של זוכי הנובל הישראלים (“הכימאי דן שכטמן השלים אתמול את מניין הישראלים העטורים בפרס נובל”, פותח דן מרגלית את טורו ב”ישראל היום”) צריך לזכור ששלושה מן הזוכים קיבלו את הפרס על הישגיהם בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים ולמצרים. הישגים שאחד מהם נדמה היום מעורער מתמיד והאחר מעולם לא התממש.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-6.10.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר
ח”כ אורי אורבך נגד השתקת נשים ברדיו קול ברמה
טרפת הצניעות וההפרדה הדתית-חרדית (חנויות נפרדות, רחובות נפרדים, השחתת תמונות ושמות נשים בשלטי חוצות, אי אזכור שמות מלאים של נשים בעיתונות החרדית, חיילים שמסרבים לשמוע אישה שרה) הגיעה לשפל ב”רדיו קול ברמה”, שלא השמיע נשים בכלל – לא שרות ואפילו לא מדברות. בעקבות מאבק ולחצים של הרשות השניה הציעה התחנה לייסד רצועת שידור שבועית לנשים ולאפשר לנשים בתפקידי ציבור לעלות לשידור. באגודה לזכות הציבור לדעת מתכוונים לעתור לבג”צ נגד האפליה בתחנה.
ח”כ אורי אורבך, שפרש בזמנו מ”רדיו קול חי” כשלא הורשה לשדר שיר של אישה, מחרים את התחנה. כך הוא כתב היום בניוזלטר שלו:
אני משתדל להקפיד על נוכחות תקשורתית בשלל ערוצים ארציים ומקומיים. רק ברדיו “קול ברמה” החרדי הפסקתי לאחרונה להתראיין. כל עוד עומדת בעינה החלטתם המחוצפת והשוביניסטית שנשים לא עולות לשידור בתחנה, גם קולי שלי לא יישמע שם. המצאת קודים חדשים של צניעות בפרהסיה הציבורית, איננה עניין פנימי של חרדים אלא נוגעת לכולנו. אני מכבד כל מי שלא שומע שירת נשים, הבעיה מתחילה ונמשכת כשאתה כופה על אחרים לא לשמוע ועל אחרות לא להשמיע. מניעת דיבור (!) מנשים בתחנת רדיו חוקית בישראל, איננה זכות דמוקרטית אלא עוול והחמרת-סרק. כן, כמו אוטובוס מהדרין ואפילו יותר גרוע.
מחאה בערוץ 10: גיא זוהר מתפטר בשידור חי, כתוביות הסיום ריקות, מחיאות כפיים מאחורי הקלעים
אחרי התפטרות העורך הראשי של חדשות 10, ראודור בנזימן, ועורכת “השבוע”, רותי יובל, הודיע אתמול בשידור חי גיא זוהר על פרישתו מהגשת התוכנית, במחאה על שידור ההתנצלות על תחקיר שלדון אדלסון. מערכת התוכנית מחתה באמצעות הסרת הקרדיטים מכתוביות הסיום בתוכנית, ובמחיאות כפיים מאחורי הקלעים בסיומה.
האייפון 1 בידינו! (נוסטלגיה)
בדבר אחד אין ספק: האייפון יכול לגרום גם לאדיש שבטכנופובים לאבד את הצפון. הוא דק גם ביחס לטלפונים רגילים, וצבעו השחור-מתכתי נראה עתידני לגמרי, כמעט חייזרי. המסך הענק (והוא ענק, כמעט בגודל כף יד של ילד) מבריק ומציג צבעים שעושים בית-ספר לכל טלפון שראיתי לפניו.
מצאתי בארכיוני תמונות של אייפון מהדור הראשון, שכתב הסלולר צחי הופמן הצליח להשיג וכתב עליו סקירה ראשונה בכלי תקשורת ישראלי. כמה זמן עבר מאז? בסך הכל ארבע שנים. כתבות על טכנולוגיה מתיישנות כל כך מהר. הנה עוד אחת כזאת, ישראלים עם אייפון מספרים על המכשיר.
כבוד לאומי/התקף פסיכוטי
הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר, למעט “הארץ”, מוקדשות ליחסי טורקיה-ישראל. אתמול, בנמל התעופה של איסטנבול, הועברו במשך כשעתיים כמה עשרות ישראלים בדיקות ביטחון מקיפות ופולשניות, וכמה מעיתוני הבוקר צווחים על כך בקולי קולות.
בראש שורת הצווחנים ניצב “ישראל היום”, שכותרתו הראשית קוראת “אקספרס של השפלות”. בסרט “אקספרס של חצות”, נזכיר, מתוארת מסכת הייסורים של אמריקאי שנתפס בטורקיה בניסיון להבריח סמים. הוא מושלך לכלא שבו הסוהרים נוהגים לאנוס דרך קבע את האסירים. על-פי הדיווח ב”ישראל היום” [אילן גטניו ושלמה צזנה], עשרות הישראלים שהושפלו אתמול בנמל התעופה הטורקי נדרשו, בין היתר, להיפרד לזמן מה מדרכוניהם, לעמוד בקבוצה נפרדת, לענות על שאלות ולעבור בדיקה גופנית. מכמה מהם דרשו הטורקים להתפשט.
הסגנון הקלישאתי-אסוציאטיבי-מתלהם מחלחל מהכותרת הראשית של “ישראל היום” אל הכפולה הפותחת, שלרוחבה מתנוססת הכותרת “להשפיל ישראלי ולנוח”. הצעה לכותרת מחר: “הלחמעג’ון המג’נון”.
כתבי העיתון מצטטים דברים שאמרה הנוסעת רבקה ברוך בשיחה עם ערוץ 10: “שמו אותנו בחדר חשוך, חלק מהנוסעים נדרשו להתפשט. אותי בדקו אפילו בחגורה של המכנסיים. מה אני אגיד? דבר לא נורמלי. מפחיד”. העובדה כי פלח נכבד מהאוכלוסייה המבקרת בישראל ויוצאת מנתב”ג עובר דרך קבע הליך בדיקה דומה נדחקת אחר כבוד אל התת-מודע. טענות של טורקים בדבר מקרה ספציפי של בדיקות פולשניות ומשפילות בנתב”ג, שאירע יום לפני הבדיקות בטורקיה, מוזכרות בחלקו האחרון של הדיווח בכפולה הפותחת, אך לא בכותרת, בכותרת המשנה או בלידים. בכל זאת, טורקים. כולם נראים כמו טרוריסטים.
בכפולה הפותחת מתפרסם מאמר מאת בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון, המסביר מדוע נכונה היתה ההחלטה של ישראל לא להתנצל על הרג אזרחים טורקים על סיפון המאבי-מרמרה (ביסמוט אינו מזכיר במאמרו את נסיבות דרישתם של הטורקים להתנצלות).
“לאלה הסבורים כי ישראל היתה צריכה להתנצל גם על חשבון נטילת סיכון”, הוא כותב, “צריך להזכיר שקיים גם מושג כזה שנקרא כבוד לאומי. במזרח התיכון יש לו משמעות מיוחדת”. לפי ביסמוט, “אלה שקראו להתנצלות של ישראל כנראה לא קוראים נכון את המפה האזורית. מה לעשות, הזמנים אינם טובים”. במלים אחרות, לא עוד “וילה בג’ונגל”, כי אם “ג’ונגל בג’ונגל”.
לצד מאמרו של ביסמוט מתפרסם מאמר מאת דן מרגלית. “רג’פ טאיפ ארדואן החליט לכבוש מעמד בכורה בעולם הערבי על גבם של היהודים. אנטישמיות קלאסית”, מבאר מרגלית את מצב העניינים באזורנו. משפט זה מופיע גם בשער העיתון, כחלק מתמצית טורו, תחת הכותרת “אנטישמיות קלאסית”.
בהמשך הטור משווה מרגלית בין הקוראים כיום לפיוס עם טורקיה ובין יהודים קומוניסטים ובונדיסטים שהתנגדו לציונות וניסו להשתלב במדינות שבהן חיו. במשתמע, מרגלית משווה בין ארדואן ובין שני הרוצחים הגדולים של המאה העשרים – היטלר וסטלין.
כמו ביסמוט, גם מרגלית בדעה שהזמנים אינם טובים. הנה, לפי מרגלית, תמצית מציאות חיינו: “האזור אחוז התקף פסיכוטי של מחלת הנפש האנטישמית, מחלה כרונית שאין לה מרפא. כל שניתן לעשות הוא להוריד את גובה הלהבות ולשכך את הטירוף לתקופות ממושכות”.
מוזר שהטור של מרגלית, והעיתון שבו הוא מתפרסם, אינם נענים להמלצתו להוריד את גובה הלהבות ולשכך את הטירוף. ההפך הוא הנכון. מרגלית והעיתון מלהיטים עוד יותר את המצב, במה שנראה כניסיון לרכוב על הטירוף. עד לאן? מה שיותר רחוק, אולי עד הבחירות הבאות.
כמו ערבים
הכותרת הראשית של “ידיעות אחרונות” – “הטורקים חיפשו חיילים קרביים” – נראית במבט ראשון רצינית יותר מזו של “ישראל היום”. עיון בידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של העיתון [איתמר אייכנר, בנימין טוביאס, ליאור אל-חי ודוד רגב] מגלה כי היא מתבססת על כרעי תרנגולת.
דליה קליגר, אחת מהנוסעים שנבדקו בקפידה יתרה אתמול בטורקיה, מצוטטת בפתח הידיעה כאומרת: “הטורקים לקחו הצדה גברים צעירים ושאלו אותם איפה שירתו בצבא. הרושם שלנו היה שהם מחפשים חיילים קרביים או כאלה שקשורים להשתלטות על המרמרה”. על בסיס רושם זה, של אחת הנוסעות, ללא כל ביסוס נוסף נראה לעין, נוסחה והודפסה כותרת ראשית שקוראיה מוזמנים לדמיין תסריטי אימים על אודות חיילים קרביים שמופרדים בסלקציה מיתר הנוסעים הישראלים ומושלכים לכלא טורקי (וכל מי שראה את “אקספרס של חצות” יודע מה הולך שם).
דמיינו עיתון במדינה זרה שהופך שאלה בסיסית בתחקור היומיומי של גורמי הביטחון בנתב”ג לכותרת ראשית דומה ותבינו עד כמה העיתונות כאן היסטרית במאמציה לשמור על הכבוד הלאומי. ידיעה נפרדת [איתמר אייכנר ובנימין טוביאס] מוקדשת לטענות נוסעים טורקים על מסע השפלה שעברו קודם לכן בנתב”ג.
עוד בכפולה הפותחת של “ידיעות אחרונות”, דיווח מאת תלם יהב, שליח העיתון ואתר ynet לטורקיה, שנחת שם אתמול, ניסה להתסיס את האווירה, אך התקבל באדישות. “למרות אינספור נסיונות קנטור מצדי לקצין ביקורת הגבולות, הוא הביט בי במבט עייף והחתים לי את הדרכון ושיחרר אותי לדרכי”, כותב יהב. למרות קבלת הפנים המשעממת, כותרת מודגשת בשער “ידיעות אחרונות” – שחור על גבי צהוב – מספרת על “הישראלי היחיד בביקורת הדרכונים באיסטנבול”.
הטון ששולט במאמרי הפרשנות של “ישראל היום” על טורקיה צץ גם ברשימה ב”ידיעות” מאת רז שכניק, המתפרסמת במוסף “24 שעות”, כחלק ממדור “ראש בראש” (חנוך דאום מציע הבוקר את העמדה ההפוכה). שכניק מסביר מדוע על אזרחי ישראל להחרים את טורקיה וכותב כך: “אני מכיר את התשובות שלכם, אנשי הדילים. אוהב במיוחד את ההסבר שלפיו ‘הטורקי ברחוב לא אשם שהממשלה שלו כזו ואנחנו לא צריכים להעניש אותו'”. שכניק מציג שלוש תשובות לטיעון זה. אפשר להסתפק בראשונה כדי להבין עד לאן הידרדר השיח הציבורי בישראל – “לא בטוח שאותו טורקי קטן לא אשם”.
בעיתון “מעריב” מתייחסים לקוראיהם, ולמשבר עם טורקיה, ביתר רצינות. הכותרת הראשית מתעלמת מהאירוע בנמל התעופה של איסטנבול ומתמקדת ביחסים בין שתי המדינות: “טורקיה קיבלה החלטה אסטרטגית להתנתק מישראל”, מצוטט “גורם בכיר מתוך דיוני השמינייה”. בכפולה הפותחת מביא בן כספית ציטוטים ארוכים מפי אותו “גורם בכיר”, המסביר מדוע טורקיה נקלעה למצב ביש בזירה הבינלאומית ונכון היה לא להתנצל “על תוקפנות שננקטה נגדה”.
מנגד מצטט כספית גורם עלום אחר, התומך בהתנצלות ולועג למלחמת הכבוד של ישראל (ולכל הערבים באשר הם). “באמת כל הכבוד”, אומר אותו אדם, “סוף-סוף נטמענו במזרח התיכון, הפכנו לערבים, פתאום מדיניות החוץ הישראלית מתבססת על כבוד. לפי זה, בקרוב נחוקק כאן חוק שמצדיק רצח על כבוד המשפחה”. ידיעה על השפלת הנוסעים הישראלים באיסטנבול מתפרסמת בתחתית עמ’ 3, על פני פחות ממחצית העמוד.
עיתון “הארץ” דוחק כותרת על היחסים עם טורקיה אל מתחת לקפל עמוד השער, ומכל מקום מתרכז בזירה המדינית ולא במלחמת הכבוד על חשבון האזרחים. “טורקיה גירשה את חברי הסגל הדיפלומטי הישראלי הבכיר”, מדווחים ברק רביד, זהר בלומנקרנץ ורויטל חובל. מסע ההשפלות בן השעתיים של הנוסעים הישראלים מוזכר בשער רק בגוף הידיעה, אם כי מדווח בהרחבה.
________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-6.9.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית
שופרסל שטיק
פוסט של שוקי טאוסיג
העין השביעית
“ממחר: שופרסל מורידה מחיר ל-1,600 מוצרים”, נכתב בכותרת ידיעה בתחתית עמ’ 22 של “ידיעות אחרונות”. הכתבת, נווית זומר, או העורכת שלה, קושרות את ירידת המחירים למחאה החברתית: “המחאה על יוקר המחיה בישראל משפיעה על רשתות השיווק”, נפתחת הידיעה הקצרה.
גם במוסף “עסקים” מעניקים פרסום חינם להורדת המחירים, שמשתי הכתבות עולה כי הוא בגדר מבצע סטנדרטי לקראת עונת החגים. ב”מעריב”, עיתון השייך לבעלים של רשת שופרסל, נותנת נורית קדוש פתחון פה גם למי שמסביר כי מדובר באחיזת עיניים של רשת השיווק של נוחי דנקנר.
נתון מעניין אחר העולה מהדיווח הוא זה: בעקבות המחאה, צימצמו מאוד רשתות השיווק את תקציבי הפרסום שלהן, וניצלו את הכספים שנחסכו לטובת הוזלות מחירים בסניפים.
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-29.8.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר ובפליקר
חצי כדורגלן ברבע גמר
אומרים שהכדורגלנים בארץ פדלאות. ובכל זאת, נוע ינועו, ולצלם אותם בצילום פנורמי, שמורכב מכמה תצלומים עוקבים שנתפרים יחד לתמונה אחת, גרם לתאונות קשות של שחקנים קטועים וחצאי שחקנים בהצילום הפנורמי של תומריקו מ”ידיעות אחרונות“. הלשין: יובל גבאי.
התפרסם במקור במדור “התיקונים” באתר העין השביעית. עוד תיקונים >>
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
