ידיעות אחרונות – אילו מפלגות הוא מקדם ואילו הוא מסתיר?
ידיעות אחרונות פרסם ב-25.12.2012 בכותרתו הראשית את “הפתקים שתראו בקלפי”, כלומר האותיות שקיבלו המפלגות. 34 מפלגות מתמודדות בבחירות לכנסת ה-19 (המידע מופיע בוויקיפדיה, שם כמובן לא ויתרו על הדיון על הצורך בקטגוריה למפלגות המתמודדות בבחירות; אין דבר שוויקיפדים ישראלים אוהבים יותר ממטא). אולם בתמונה בידיעות מופיעים רק עשרה פתקים (“רשימת האותיות המלאה ||| עמ’ 5”).
אילו מפלגות נבחרו למדגם עשרת הפתקים שבשער? לפי הסדר: הליכוד ביתנו, העבודה, הבית היהודי, התנועה, יש עתיד, ש”ס, מרצ, יהדות התורה, קדימה והישראלים.
“הישראלים”, מפלגה שראשה דוד קון השווה הומואים ולסביות לזואופילים, כנראה ממש חשובה למישהו בידיעות, אחרת לא היתה זוכה להיסקר (בסקר של מינה צמח שפורסם בידיעות ב-14/12) ולקבל פתק בשער העיתון, בעוד מפלגות שוות לה (עוצמה לישראל) וגדולות ממנה (חד”ש, רע”ם-תע”ל ובל”ד) באותו סקר לא זכו להופיע שם. אולי ידיעות עושים פה אפליה מתקנת לאיש שמוחרם על ידי התקשורת הרוסית הישראלית?
אז איפה חד”ש, רע”ם-תע”ל ובל”ד, המפלגות שנהוג במקרה הטוב לאגוד יחד כ”המפלגות הערביות” ובמקרה הרע להעלים מהסקרים כליל? ואיפה ארץחדשה, שהקדישה סרטון בסדרת “השיטה” למו”ל ידיעות אחרונות נוני מוזס? היא לא חשובה. כל כך לא חשובה שבידיעות וב-ynet בכלל לא מזכירים אותה. ואם מזכירים אותה, מיד מוחקים, כפי שגילה ארד אקיקוס, שמייעץ למפלגה.
רק “סופהשבוע” החדש סקר את ארץחדשה (סקר גיאוקרטוגרפיה, פורסם ב-14.12.2012), והיא לא עוברת שם את אחוז החסימה. הביצה והתרנגולת: האם החרם התקשורתי מצד עיתון גדול נובע מזניחותה, או שזניחותה נובעת מהחרם התקשורתי מצד העיתון הגדול? והאם הישראלים היתה זוכה לשני מנדטים אלמלא קידומה באותו עיתון?
איך נבחרו המפלגות וסדר הופעת הפתקים שלהן בידיעות אחרונות? לא לפי הסקר של צמח שפורסם שם ב-14/12. הנה שוב סדר הפתקים בכותרת, ולצדם בסוגריים מספר המנדטים בסקר: הליכוד ביתנו (35), העבודה (19), הבית היהודי (11), התנועה (11), יש עתיד (8), ש”ס (11), מרצ (4), יהדות התורה (6), קדימה (0) והישראלים (2).
אם ידיעות היה מציג את עשרת הפתקים של המפלגות לפי גודלן בסקר, זה היה נראה כך: הליכוד ביתנו (35), העבודה (19), ש”ס, הבית היהודי והתנועה (11 כ”א), יש עתיד (8), יהדות התורה (6), חד”ש, רע”ם-צע”ל ומרצ (4 כ”א).
ההבדלים: קדימה והישראלים לא היו נכנסות, חד”ש ורע”ם-תע”ל כן. ידיעות אחרונות, רואים לכם את האג’נדה.
דובי קננגיסר, לשעבר מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה, מסכם:
בוקר טוב לידיעות אחרונות, שממשיכים להעלים את המפלגות הערביות. אלו הפתקים שידיעות אחרונות חושבים שתראו בקלפי. אין בל”ד, אין רע”ם-תע”ל, אין אפילו חד”ש (שבכל זאת מקבלים איזה קול או שניים מהמגזר היהודי). מי יש? את “הישראלים” – מפלגה שידיעות אחרונות מפמפמת אותה בשצף קצף למרות שאף סקר לא סופר אותה — חוץ מסקר אחד, של ידיעות, כמובן.
הממיסט עמיר שיבי מציג את הפרשנות שלו לפתקי המפלגות, ואת התגובה המשוערת של ישראל היום לפתקים של ידיעות אחרונות.
התפרסם במקור בגירסה שונה ב”העין השביעית”, 25.12.2012
זהירות, ספוילר: רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי ב-2011, כי אני לא חתמתי על שום אמברגו
דוח הממונה על השכר לשנת 2011 יצא היום לעיתונות, אך יתפרסם בתקשורת רק ביום ראשון ב-13:30. למה? כי ככה החליט הממונה על השכר. הנתונים הועברו לעיתונאים באמברגו, כלומר המידע נמסר בתנאי שלא יפורסם לפני התאריך הנקוב. זהירות, ספוילר: הדוח מתפרסם בתחתית הפוסט.
גופים ממלכתיים, ולא רק הם, נוהגים לעתים לשלוח לעיתונאים מידע באמברגו, במטרה לתת לכלי התקשורת זמן לעבור על החומר, לעבדו ולהכין דיווחים ופרשנויות, בלי הלחץ של התחרות על חותמת ה”פרסום ראשון”. במקרה של מבקר המדינה, האמברגו מעוגן בסעיף 28 בחוק מבקר המדינה, שקובע קנס או שנת מאסר למי שיפרסם את הדו”ח “לפני המועד הקובע”, כלומר “מועד ההנחה על שולחן הכנסת […], המועד להגשת הדו”ח, ואם נקבע מועד לפרסומו – המועד לפרסומו” (אם כי המבקר עצמו הפר את האמברגו שלו, לא פעם אחת אלא פעמיים).
דובר בנק ישראל, יוסי סעדון, הסביר את הרציונל מאחורי מוסד האמברגו:
בנק ישראל מקפיד להפיץ דו”חות ארוכים ומורכבים לכלי התקשורת תוך שימוש באמברגו, מתוך אמונה שהדבר מאפשר סיקור מעמיק, מקצועי ואמין של החומרים שאנחנו מפרסמים. השימוש בכלי זה תלוי ביחסי האמון שלנו עם כלי התקשורת השונים ובאתיקה המקצועית של אותם כלי תקשורת.
“האמון הזה נפגע לאור האופן בו בחר ‘כלכליסט’ להתנהל”, כתב סעדון. הסיפור הוא שבחודש יולי החליטו בכלכליסט לשבור אמברגו של בנק ישראל, ופרסמו כתבה על דו”ח ביניים של הצוות לבחינת התחרותיות בענף הבנקאות למחרת שליחתה, בעיתון המודפס, למרות שבנק ישראל קבע אמברגו לשעה 12:00. הבנק הגיש תלונה למועצת העיתונות על פגיעה באתיקה העיתונאית. בכלכליסט טענו כי הסדר האמברגו מנוגד לחוק ההגבלים העסקיים (טענה שנדחתה, משום שבית הדין עסק בתקנון האתיקה, לא בחוקי מדינת ישראל).
בית הדין של מועצת העיתונות פסק כי בשבירת האמברגו הפר כלכליסט שני סעיפים בתקנון האתיקה: סעיף 3ב, שלפיו “הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם ענין לציבור”; וסעיף 22, שלפיו “לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי”.
כלכליסט ערער על ההחלטה. אחד הטיעונים היה שאמצעי תקשורת איננו מחויב לאמברגו אם לא הסכים לו במפורש. מאחר שבנק ישראל שלח את ההודעה והודיע חד-צדדית על האמברגו, לא מדובר בהסכם ועל כן העיתון לא כפוף לו (אוסיף שכשגוף שולח מידע באמברגו לעיתונאי בלי לברר קודם אם העיתונאי מסכים לאמברגו, העיתונאי עלול ליפול למלכודת – אם השיג את המידע באופן עצמאי ממקורותיו לפני שקיבל אותו באמברגו, הוא יצטרך להוכיח שכך היה, ולא בהכרח יוכל לעשות זאת בלי לחשוף את מקורותיו).
בית הדין שלל את הטענה:
בוודאי שעיתון איננו מחויב לאמברגו כל עוד איננו עושה שימוש במידע שקיבל ממי שהתנה את פרסום המידע בכיבוד האמברגו. לקבל מידע הכפוף לאמברגו ולעשות בו שימוש בניגוד לתנאי האמברגו משול להחזקת מקל משני קצותיו כי בעצם קבלתו טמונה ההסכמה לתנאי האמברגו הרי ברור שמוסר המידע היה נמנע מלמסור אותו אילו ידע שהעיתון יפרסם את המידע בניגוד לאמברגו, ובהתנהגותו זו עושה העיתון מחטף בלתי הגון. העיתון רשאי שלא לעשות שימוש במידע שקיבל כאמור או לשוב למוסר הידיעה בהצעה, שמוסר הידיעה יוותר על דרישת האמברגו. אינני רואה דרך שלישית ראויה.
עם זאת, הוא קיבל את הטענה הזאת בהקשר אחר. בנק ישראל טען שכלכליסט הפר את סעיף 3ב – “הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם עניין לציבור”. ערכאת הערעור פסקה: “אינני רואה כיצד ניתן לראות בפרסום הפרה של סעיף 3(ב) לתקנון האתיקה, שכן שם מדובר במפורש על הבטחה מצד העיתון או העיתונאי. אין חולק שבמקרה שלפנינו הבטחה כזו לא ניתנה”.
לגבי סעיף 22 – “לא יגלו עיתון או עיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי” (זה חלקו הראשון והרלוונטי של סעיף זה), קבעה ערכאת הערעור כי “אין כל ספק בלבי, שהעיתון הפר את החלק הראשון של הסעיף. העיתון טוען, שההוראה מתייחסת רק למקרה בו נמסר מידע בתנאי שלא יפורסם בכלל. אינני מקבל פרשנות זו: אם יש למקור את הזכות לאסור על פרסום מידע שנמסר על ידו לעיתון, נגזר מכך כי הוא יכול גם לאסור פרסום עד מועד מסוים, או לאשר פרסום בתנאים מסוימים. דובר בנק ישראל מסר מידע לעיתון בליווי התניה כי המידע לא יפורסם עד ליום המחרת, שעה 12:00. זוהי מסירת מידע בתנאי שיישאר חסוי, ואין הסעיף דורש קבלת הסכמה של מקבל המידע”.
אולם ערכאת הערעור קבעה כי כלכליסט לא הפר את התקנון (משום שממכתב שכתב מזכ”ל מועצת העיתונות אפשר היה להבין שאמברגו לא נמצא בסמכות תקנון האתיקה), וכי מעתה והלאה מי שישבור אמברגו יחשב כמי שהפר את סעיף 22 לתקנון.
העורך הראשי של כלכליסט, יואל אסתרון, הגיב בוואלה על ההחלטה: “אנחנו שמחים על הקביעה ש’כלכליסט’ לא הפר את תקנון האתיקה במקרה של בנק ישראל. עקרונית, העיתונות צריכה לקיים דיון מהותי יותר על השאלה האם האמברגו בכלל עדיין רלוונטי לתקשורת של המאה ה-21”. מייקל ארינגטון, כשהיה עורך טק-קראנץ’, פרסם קריאה נגד מוסד האמברגו, ואף נקט במדיניות שבירת אמברגו מכוונת, שאחר כך נסוג ממנה.
בחזרה להיום: אני לא קיבלתי את המסמכים מהממונה על השכר וממילא לא התחייבתי לעמוד באמברגו, לא במשתמע ולא במפורש. אחרי הקיפול, אם כן, מסמכי דוח הממונה על השכר לשנת 2011.
החמאס מחרים כלי תקשורת ציוניים
מתן דרורי, עורך חדשות החוץ ב”מעריב”, חתום על ידיעה לפיה ארגון חמאס אסר על כתבים פלסטינים לסקר עבור כלי תקשורת ישראליים את הנעשה בעזה. דרורי מסביר כי בשל הודעת הארגון חדל העיתון ליצור קשר עם כתבו ברצועה, סמי עג’רמי. “סמי וקומץ חבריו שעובדים עם התקשורת הישראלית לא קיבלו כל הודעה רשמית מצד הרשויות”, כותב דרורי. “כמה מהם שביקשו בכל זאת לברר את העניין נענו שאם יצפצפו על ההוראה החדשה, הם עלולים להסתבך, ואף נרמז להם שיהיו מואשמים בשיתוף פעולה עם ישראל”.
“ההחלטה לקלוט דיווחים על הנעשה מכתב פלסטיני לא הייתה קלה”, מבהיר דרורי, “בייחוד בתקופות שבהן היו נפגעים מקרב חיילינו או בעורף הישראלי. היו בנו שחששו שהדיווחים של כתבנו ספואת כחלות, ומחליפו סמי עג’רמי, עלולים לגרום דה-מורליזציה בעורף, אפילו בצבא. היה חשש, ולא התביישנו בכך, משום שמעריב היה ועודו עיתון ציוני. אבל הגענו להכרה שבניגוד לצד השני, החברה הישראלית פתוחה וחסונה דייה גם להכיל את נקודת המבט של הצד השני”.
עמירה הס מספקת ב”הארץ” את לשון האיסור של חמאס: “הממשלה החליטה לאסור על שיתוף פעולה ועבודה עם כלי התקשורת הציוניים, בהיותם כלי תקשורת עוינים. האיסור חל על כל העיתונאים והכתבים הפלסטינים”. בעוד דרורי מדגיש כי ב”מעריב” לא פנו אתמול לעג’רמי, מחשש לסבך אותו, הס מביאה מדברי עביר איוב, שהחלה לאחרונה לדווח ל”הארץ” על הנעשה ברצועה. אולי סומכים במערכת העיתון על חמאס שלא יכניס את “הארץ” לקטגוריית כלי התקשורת הציוניים.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-27.12.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
אחד שהבין // האם האינטרנט היתה מצילה את עיתון “חדשות”?
כמעט כולם מסכימים שאף תרחיש כלכלי לא היה מושיע כנראה את “חדשות”, אך האם האינטרנט היה מסוגל מציל את העיתון החדשני לכשעצמו? רון מיברג, זאב חספר, יאיר רוה, רענן שקד ונוספים מטקבקים בעד ונגד
עיתון חדשות נולד ב-1984 ברעש, עם מסוקים שהפיצו אותו מהגג כדי לעקוף את פועלי הדפוס שהפגינו נגד שבירת החוזים הקיבוציים, ומת ב-1993 בשקט, בהודעת ביפר ובפגישה שבה הודיעו לעובדים שאין להם עבודה. כשנסגר, אמרו עליו שאם כל מי שהספיד אותו גם היה קורא אותו, הוא היה מצליח לשרוד. לרון מיברג, אחד מכותביו ומעורכיו הבולטים, היה עוד רעיון, שאותו פרש בפני קוראי מעריב בנובמבר 2008, בטור שהקדיש ליום השנה ה-15 לסגירה: “עוד כמה שנים והאינטרנט היה מציל את ‘חדשות'”, קובע מיברג. “הוא היה יכול להיות עיתון האינטרנט הראשון. לפתח את התחום. לפרוץ את הדרך. הוא היה אינטרנטי ממילא. לא היו לו קוראים. היו לו גולשים. ‘חדשות’ נסגר ביום שבו התברר שהיו לו 20 אלף קוראים. לירחון ‘מוניטין’ היו 20 אלף קוראים. קוראים גלשו ב’חדשות’ לפני האינטרנט. אם היה מושך שנתיים נוספות, היה ניצל. החרון הקדוש ש’חדשות’ היה שופך על רצח רבין היה הופך את המדינה. לשיטתו”.
“התחושה שלי היתה שחדשות, לפחות בתפיסתו היומית, היה אינטרנטי”, מסביר מיברג בראיון טלפוני מביתו במדינת מיין שבארה”ב (הראיון המלא עם רון מיברג כאן). “המהדורה היומית של חדשות, כפי שהיא תוכננה בידי אנשים שהיו אינטליגנטים ומשכילים מדי כדי לעמוד במשימה, היתה לפשט את ההגשה, זאת אומרת מעט מילים, תמונות גדולות, טקסטים קלים. המאמץ האינטלקטואלי והטקסטים הפוליטיים נשמרו למהדורת סוף השבוע. […] הרבה לפני האינטרנט, בהשוואה לעיתונים אחרים, היה משהו מאוד קליל, מאוד קצר. התחושה היתה, וגם היתה טענה בזמנו, שבעצם בחדשות אתה מדפדף בזמן שלוקח לך לנגב את החומוס. זה לטעמי מזכיר את הפורמט של האינטרנט. […] אבל הוא נסגר ב-1993 ממחסור חמור בכסף. אינטרנט אז לא היתה אופציה. אם הוא היה שורד או מחזיק מעמד עוד חמש שנים, או לא יודע להגיד לך בדיוק כמה, הוא היה יכול לעשות את המעבר לאינטרנט ולהיות הראשון בעצם, כי היה לו כבר את כל הנתונים, גם את כוח האדם, גם אתה האנשים הצעירים, גם את האנשים היותר מתקדמים במקצוע, היותר מחוברים לחו”ל”.
“חדשות בעצם ניסה להציג לשוק הישראלי את הנוסחה המנצחת שיש היום בהרבה מאוד עיתונים בעולם”, אומר שמוליק סגל, חבר צוות ההקמה של חדשות ומנהל השיווק שלו והיום מנהל חברת סליקה בניו יורק. “השילוב של החדשות המקוצרות והכותרות הרציניות ביחד זה בעצם היום מה שקורה בכל העולם. הרעיון היה מאוד נכון, לצערי הוא יצא טרם זמנו. הקהל בארץ לא היה מוכן לכל מה שהעיתון הזה הביא”. סגל מביא כדוגמה את העיתון ששימש מודל לחדשות, USA Today. מדובר באחד מהעיתונים הנפוצים בארה”ב, המכונה שם McPaper משום שהוא גירסת המקדונלדס של העיתונות: מהיר ומשביע. “ותראה את USA Today פורח היום, אחת החברות היחידות באמריקה שמדווחת על רווחים בעולם של הפרינט”. לגבי חזון הרשת הוא אומר: “הצלחה של עיתון באינטרנט היא אם הוא מצליח להגיע לקהל הצעיר. אתה מכיר את כל הקלישאות שהקהל המבוגר רגיל לקרוא את העיתון המודפס, קשה לו מאוד לקרוא באינטרנט. כל ההצלחה של אתר אינטרנט היא כמה הוא מצליח להגיע לאנשים שמוכנים לוותר על העיתון, שיש להם תחומי עיסוק אחרים וקריאת עיתון היא לא החלק העיקרי של היום”.
“זו אמירה מיברגית נחמדה”
“ל’חדשות’ לא היה מקום כעיתון פרינט בשלהי תקופתו, ובוודאי שלא יכול להיות לו מקום היום, כשגם עיתוני הפרינט הגדולים נאבקים בזמנים משתנים ומול עתיד שאינו בהכרח לוקח אותם בחשבון. ‘חדשות’ כאתר אינטרנט היה מקום שאליו הייתי שמח מאוד לגלוש על בסיס קבוע”, אומר רענן שקד, היום בעל טורים ב-7 ימים וב-7 לילות ועורך 24 שעות של ידיעות אחרונות, וב’חדשות’ שימש משכתב דסק, כתב מגזין וכתבות צבע ו”בתול בכיר”, כהגדרתו.
דבורית שרגל, שהיתה שם מגיהה, עורכת בדסק וסגנית עורכת מוסף הקולנוע והמוזיקה קליפ, עבדה בעיתון תל אביב וברייטינג והיום כותבת את בלוג ביקורת התקשורת “ולווט אנדרגראונד“, אומרת: “אני משוכנעת שחדשות כמו שהוא היה, היה מצליח באינטרנט, זה אין לי ספק. מצליח במובן שאנשים היו קוראים אותו. שטח הפנים הרבה יותר גדול באינטרנט, כמו שאנחנו יודעים. אין ספק שהוא היה מגיע לקהלים גדולים יותר”.
“זה נכון שזה היה עיתון שכל מה שהיה חדשני בו זה כניסת הכתיבה האישית והניו ז’ורנליסטית”, אומר יאיר רוה, עיתונאי ומבקר קולנוע בידיעות אחרונות ופנאי פלוס ובעל בלוג הקולנוע “סינמסקופ“, שחלטר בחדשות והתקבל לעבודה שם בדיוק יום לפני הסגירה. “לכאורה כיום זו כתיבה שמאפיינת, נגיד, בלוגים. אבל היא מגיעה מתרבות מגזינית אמריקאית. רולינג סטון, למשל. אינטרוויו. כלומר, חדשות היה צריך להפוך לשבועון, לשרוד עשר שנים ככה, ואז להפוך לאתר”.
“זו אמירה מיברגית נחמדה, אבל זה נשמע לי משונה”, אומר זאב חספר, מי שהיה בחדשות כתב כלכלי בכנסת ואחר כך העורך הכלכלי, לפני שעבר להיות עורך כלכלי בידיעות אחרונות, ממייסדי ynet ועורכו הראשי, מנכ”ל נענע10 וכיום סמנכ”ל ניו מדיה בערוץ 10. “חדשות היה מאוד חדשני כי הוא היה צעיר, האנשים שעשו אותו היו מאוד צעירים, זה היה דור אחר של עיתונות, שנולד במקומות אחרים. אבל אני לא רואה בהכרח את הקשר בין הכתיבה של חדשות של אז לבין האינטרנט. […] הכתיבה של חדשות היתה כתיבה עיתונאית פרופר, אולי היו אזורים שהיה בהם יותר ניו ג’ורנליזם, אבל בשורה התחתונה היתה כתיבה עיתונאית. הכתיבה באינטרנט היא מאוד מגוונת שיש בה הכל מכל, כך שאני לא בהכרח רואה את הקשר”.
Dan Ben-Amots is attending
עמודי החדשות של חדשות הגיעו עם הכנה לאינטרנט: טקסטים קצרים עם תמונות גדולות, הרבה פוליטיקה ופלילים. “הטקסטים היו אולי קצרים יותר מעיתונים אחרים, כותרות גדולות, יותר ‘קליפי’, כמו שנהגו לומר, הרבה מאוד רפרורים וקישורים לכל מיני מקומות”, מאבחנת שרגל. ההומפייג’ של חדשות ודאי היה דומה לכל הומפייג’ חדשותי אחר שאנחנו מכירים היום, אבל עם יותר תמונות: כמה כתבות ראשיות עם תמונות גדולות (ומבנה חלופי של כתבה ראשית אחת עם תמונה ענקית באירועים חשובים או סקופים גדולים), סקרול מבזקים, ובהמשך כתבות מחולקות לפי נושאים: תרבות, פוליטי-מדיני, ספורט וכו’. “אין לי ספק שהחלק החדשותי של ‘חדשות’ – על הידיעות הקצרות יחסית והגרפיות במידה רבה, שאומץ ושוכלל מאז על-ידי העיתונות הישראלית כולה, היה מיתרגם בקלות לאינטרנט – כולל גלריות מפורטות וממשקי פלאש מעצבנים”, אומר שקד.
ההומפייג’ היה נותן גם מקום בולט לשדרת הכותבים-הכוכבים, כשלכל כוכב עמוד משלו עם לינקים לכל הכתבות שלו, פרטים אישיים מפייסבוק ולינקים לכתבות ואתרים שהוא שיתף דרך Google Reader. מתבקש לאפשר להם גם לכתוב בלוגים, בהם יתקשרו עם הקוראים וישתפו חומרים מעניינים שלא נכנסו לכתבות. “אם להקצין, כתבי עיתון חדשות הם בלוגרים של ממש ואפילו יצרני UGC [תוכן גולשים]”, קובע עופר שני, ממייסדי נטקינג ו-nrg, סמנכ”ל התוכן והעורך הראשי של וואלה והיום אחראי על חממת מיזמי המדיה המקוונים קונקטור. “הם היו ממציאים את טוויטר ואת פליקר כבר באמצע שנות התשעים, אולי לא כפלטפורמה של UGC אבל בטח כפורמט עיתונאי”. נושאים ואירועים מתמשכים שחדשות העניק להם טיפול מיוחד – כמו משפט דמיאניוק, שיענקל’ה רוטבליט ליווה באופן צמוד – היו מקבלים אזור מיוחד בפורמט בלוגי, שמאפשר דיווחים ניוזיים שוטפים, כתבות סיכום יומיות ומפעם בפעם מאמרים ארוכים ומעמיקים יותר.
מדור הרכילות ציפורה, שסבב סביב דמותה הבדויה של כותבתו לא פחות מאשר סביב הסלבים, היה ממציא את עצמו מחדש בטאמבלר, פלטפורמת בלוגים גמישה שהיתה מאפשרת לו לשלב אייטמים מילוליים ותמונות פפראצי בלתי נמנעות, שחלקן היו מגיעות מהקוראים החמושים במצלמפונים. אופציה נוספת לפפראצי היא חשבון פליקר, שם היתה יכולה הציפורה התורנית להוסיף על התמונות notes עם הערות שנונות על המצב. דן בן אמוץ היה פותח לששת קוראיו קבוצה בפייסבוק, והם היו עושים attending למסיבות החשק הידועות לשמצה שלו. את המריבה המיתולוגית שלו עם מיברג, שאותה ניהל בטורו השבועי, יכולים היו השניים להמשיך בזמן אמת בטוקבקים.
לגבי המגזין של חדשות, נדמה שאין מי שהיה מעז לאתגר את המוסכמה שלאנשים אין כוח לקרוא כתבות ארוכות באינטרנט. “אתה לא אמור לקרוא 2500 מילה – אני מוכן להתווכח איתך ולהגיד שכן, אבל לא כך זה נולד”, אומר מיברג, שלו רק היו מבקשים ממנו, יכול היה למלא חצי אינטרנט. רענן שקד אומר ש”החלק המגזיני היה מוכרח להתאים את עצמו לפורמט הכתבות הקצרות יותר, אבל העריכה המגזינית של ‘חדשות’ היתה משתלבת היטב ברוח הלא מחייבת של האינטרנט הישראלי”.
“הוא לא היה מחולל מהפכה”
האם חדשות היה מתגלה כמהפכני, פורץ דרך ומשפיע באינטרנט כפי שהיה בפרינט? חספר מזכיר שהעיתון העברי הראשון שפתח מהדורת רשת היה גלובס: “אתה מצפה מעיתון כלכלי לשמרנות כלשהי בתפיסה, ולא היא. הוא היה העיתון הראשון שעבר לווב. […] בכל זה אני רוצה לבוא ולומר שהחדשנות של חדשות לאו דווקא היתה מתורגמת לחדשנות וובית”. לדבריו, “ידיעות אחרונות של היום וגם כמובן מעריב לא היו נראים כמו שהם נראים היום לולא חדשות של אז, אבל כללי המשחק בווב הם כ”כ אחרים, יש כ”כ הרבה שחקנים, ויש שם אוקיינוס של רעיונות ואנשים, כך שאין גוף אחד שמוביל, בעצם”, גורס חספר. “אני לא חושב שחדשות היו הופכים לכאלה. ואני חושב שזה טוב. להבדיל מעולם הפרינט הסגור יחסית, זה שבווב העושר הוא כל כך גדול, שאין גוף אחד שמסוגל להוביל אחריו את כולם, וכולם מעתיקים אותו וכו’, זה דווקא נראה לי סבבה, דמוקרטי יותר, נכון יותר, פלורליסטי יותר, זה בדיוק הכיף של האינטרנט”.
“חדשות היה מוצא דרך להפוך ייחודי – ולא שמדובר במשימה קשה כשזה מגיע לאינטרנט הישראלי. תמהיל כותביו, הרוח האנטי-ממסדית הקלה שלו ומסירותו לתוכן לפני הכל היו נותנים לו ערך מוסף”, אומר שקד, אבל מסכים עם המסקנה של חספר: “הוא לא היה מסוגל לחולל מהפכה באינטרנט כפי שאף אתר תוכן ישראלי לא מסוגל לעשות כיום. אבל הוא יכול היה להיות תוספת מבורכת, פופולרית ובועטת למצאי הקיים המצומצם והשמרני של אתרי תוכן מרכזיים בישראל”.
יש אתר ישראלי שמזכיר לך את ‘חדשות’, או את המהפכה שהוא עשה בפרינט?
“מתבקש לומר ‘וואלה’, אבל כשחושבים על זה, לחדשות היתה איכות מובחנת, היו כותבים, היתה אמירה, היה קו, היתה רוח והיו נורמות עיתונאיות — כך שלמעשה אין שום דימיון לוואלה”.
אוהל הדוט.קום
כמו “העולם הזה” בשבועונים, גלי צה”ל ו-103FM ברדיו, כל העיר במקומונים, הכבלים וערוץ 2 בטלוויזיה ו-ynet, וואלה ורוטר באינטרנט, גם “חדשות” עשה מהפכה בתקשורת הישראלית, לטוב ולרע. אף שגם בימיו הטובים הוא היה רק מקומון ארצי של הברנז’ה העיתונאית-תרבותית-בליינית, הוא החדיר לעיתונים הגדולים, החזקים ומאריכי הימים ממנו את פורמט הטבלואיד, את הכתיבה הצהובה, את הגישה העממית, את הניו ג’ורנליזם, את התמונות והכותרות הגדולות על חשבון הטקסט, את הצבע בעמודי החדשות, את האינפלציה של הטורים האישיים, את ההתרסה מול מוקדי הכוח וגם את הטאלנטים עם החוזים האישיים.
סיפור הצלחתו וכשלונו של חדשות הוא תבנית שחזרה לפניו ואחריו אצל המו”ל עמוס שוקן: הוא מאתר נישה לא מטופלת ומשיק בה באומץ מוצר חלוצי (המקומונים הנשכניים; הטבלואיד חדשות; קפטן אינטרנט; IOL), ריח ההצלחה עולה באפיהם של השחקנים הגדולים, הם מעתיקים ממנו את הרעיון ומשקיעים בו הרבה יותר כסף, והתחרות מאלצת את שוקן לשנות מהותית, לצמצם או לסגור את המיזם שלו (הטלטלות שעברו על “העיר” ו”כל העיר” וההחלטה לאחד את מערכות המקומונים; סגירת חדשות; גוויעתו של הקפטן אל המיינסטרים; חניקת IOL בתוך וואלה).
האם, כמו בפנטזיה של מיברג, “חדשות” היה משכיל לתרגם את החדשנות להצלחה אינטרנטית עיתונאית, רייטינגית וכלכלית? או שהוא היה מדמם כסף וקוראים מול התחרות החזקה ושוק העיתונות הנחלש, מדשדש ונסגר? לאופטימיים נזכיר שמעריב, שפעם היה העיתון הגדול במדינה ואחר כך השני בגודלו ואז השלישי, ושמחזיק אתר שהצהיר פעם שיביס את ynet בתוך שנה וחצי, נקלע לקשיים חמורים כל כך שסגירתו עמדה על הפרק; ושאפילו ידיעות אחרונות, העיתון הגדול במדינה מקבוצת התקשורת החזקה במדינה, קיצץ משכורות ותלושי חג. “חמוד שמיברג גילה את האינטרנט”, מחמיא רוה. “אבל הוא גר במיין, הוא רואה עיתונים נסגרים סביבו כל יומיים, חלקם נשארים בתור אתר, והוא חושב, ‘אולי זה מה שהיה צריך לקרות לחדשות’. אבל אנחנו ב-2009, איזה אתר סביבך הוא דמוי ‘חדשות’, הוא בעברית, והוא עושה כסף? ‘חדשות’ היה נסגר גם בתור אתר אינטרנט”.
שקד מזכיר את הדיילי ביסט כמודל לאתר המדומיין של חדשות, ופנטזיה דומה יש גם לעופר שני: “הלוואי שהיה לנו פה בארץ אתר עם כותבים ועורכים כל כך מוכשרים כמו שהיו בחדשות. אני משוכנע שזו היתה אורגזמה אינטרנטית יומית עבור גולשי ישראל. עיתון חדשות הריח ממשהו שמזכיר היום אתרים כמו האפינגטון פוסט והדיילי ביסט, ותחשבו שכל זה יכל להתרחש באמצע העשור הקודם”. רוה מוכן לתת סיכוי לאתר כזה, בתנאי שהוא יתוחזק בסופר-גרופ של העיתונות הישראלית: “אם כל צוות חדשות עכשיו ברגע זה יתקבץ ויעלה אתר, אולי יש סיכוי. מיברג. רינו צרור. דורון רוזנבלום. ציפורה. עירית לינור. נילי לנדסמן. כמו הופעת איחוד של להקה”.
וזה הרי לא יקרה. גם אין באמת טאלנטים של “חדשות” שהלכו לאינטרנט.
“אבל כל אלה שהזכרתי קצת נעלמו. זה יהיה הקאמבק שלהם. אדם ברוך ואודי אשרי מתו. הם מבינים שלא נשאר הרבה זמן”.
“הדיילי ביסט לא ממש תפס, אבל ההאפינגטון פוסט והסלייט הם מרתקים כשלעצמם”, אומר מיברג. “אני במקרה מסתכל במהדורה המקוונת של הניו יורק טיימס כי זה יותר מהר מלקבל את העיתון, יחסית לאיפה שאני גר. אבל אני לא מחמיץ את ההאפינגון פוסט ואת הסלייט בשום יום, שמה הכיף שלי, יש שם טקסטים שאני לא מוצא באף מקום אחר. וזה מבחינתי סיבה לקיומו של גוף תקשורת”.
אם מישהו היה מקים אתר ישראלי דומה, ברוח “חדשות – הדור הבא”, היית מצטרף?
“הייתי צועק ‘אחרי!’ ויוצא ראשון מהעמדה. התשובה היא כן, חד משמעית”.
חדשות קידם את העיתונות הישראלית לעידן האינטרנט, אבל לא ראה את הארץ המובטחת ולא בא בשעריה. שנתיים אחרי סגירתו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, וכמה שעות אחר כך העלה משרד הפרסום טמיר כהן אתר בשם נטקינג, בו גולשים יכלו להדליק נר זכרון וירטואלי לרבין. נטקינג היה סנונית הפורטלים ואתרי החדשות הישראליים. הוא ניסה לבנות מגה-מטרופולין לאומת האינטרנט הישראלית, שבקושי היו בה מספיק תושבים למלא את נס ציונה, ונסגר חמש שנים מאוחר יותר. אם כל מי שהספיד אותו היה גולש אליו, גם אז הוא לא היה שורד. גם כל בדיקת היתכנות כלכלית אופטימית אחרת ל”חדשות”, ולא רק בגירסה אינטרנטית, נתקלה בעת כתיבת כתבה בנבואות שלאחור שחורות בלבד.
(מו”ל “חדשות” עמוס שוקן לא הסכים להתראיין לכתבה, בטענה שדשו בנושא מספיק. הוא הסכים רק לומר בחיוך ש”גם ‘הצפירה’ (עיתון עברי מסוף המאה ה-19, ע”ק) היה יכול להצליח אם הוא היה עולה לאינטרנט”).
בונוס לקוראי חדר 404: הראיונות המלאים, אחרי הקיפול.
עובדי מעריב, תקרעו את הפוסטרים מהקירות
אתמול שררו 29 מעלות במישור החוף, 27 בירושלים, ושעון החורף נכנס לתוקפו, ובתוך כך, דיווח אתר הברנז’ה אייס, מספר טכנאים הגיעו לסניף הירושלמי של מעריב ברחוב הלל 14, ושם עמלו בפירוקם של שני מזגנים מרכזיים. עובדי מעריב ששהו במקום – כתבי מעריב בירושלים והמקומון “זמן מעריב” – שאלו את הטכנאים לפשר מעשיהם ואלו הסבירו שמעריב חייב 25 אלף שקל לספק המזגנים. אז מפרקים. הפירוק, ידע אייס להסביר, היה צעד מונע לקראת צו הקפאת הליכים, שבית המשפט עלול להעניק למעריב. ואכן, צו כזה הוענק למעריב מאוחר יותר במהלך היום.
בחור חכם, ספק המזגנים. בחברה הישראלית, אנחנו הולכים ולמדים, יש חלוקה מעמדית ברורה בין מי שמבין מה הולך ומי שלא מבין. אבל מה שבאמת מעניין אותי זה לא קורותיהם של הטכנאים (למרות שבדיווח של אייס נשאר הרבה מקום לשאלות: האם מבצע הפירוק הסתיים בשלום? האם המזגנים הועמסו בסוף על הטנדרים והוסעו משם? האם החורים שהשאירו מאחוריהם המזגנים בקירות המערכת הירושלמית של מעריב תוקנו או כוסו לפחות ביריעות ברזנט או נשארו פעורים לרוח ולנושים?) אלא מה עשיתם אתם, עובדי מעריב, באותו זמן. האם המשכתם לעבוד על הכתבות שלכם בעוד הטכנאים עומדים לכם על השולחן כדי להגיע לברגים של המזגנים? האם שיחקתם בעצלתיים בפייסבוק? צילמתם תמונות של הטכנאים והעלתם לאינטרנט? (אכן, כך היה). או הסתודדתם במטבחון כניצולי ספינה טרופה והחלפתם הלצות עצבניות על הטכנאים, החובות, השעון, נוחי דנקנר והמצב?
אני יודע מה אני הייתי עושה במקומכם. אני הייתי אומר על טכנאי המזגנים האלו שכל הכבוד להם. יש להם אחלה רעיון, לטכנאי המזגנים. ואז הייתי לומד מהם ולוקח הביתה כל מה שלא מחובר חזק מדי לרצפה.
באופן שמדהים ועורר גאווה אפילו בקולגות שלכם, אתם, עיתונאי מעריב, ממשיכים להוציא את העיתון שלכם מדי יום. בינתיים, ביום שישי, אמר האשף הפיננסי שהשליך אתכם כטישו לח שהוא “ימליץ” לחברה הפיננסית ברשותו שתשלים כשבעים אחוז מכספי הפנסיות שהיו אמורים להיות בחשבונכם. הוא גם אמר שהוא “מקווה”, תקווה שאין לה שיעור, שהגאון הפיננסי השני שבצילו משתופף הבנין שלכם ישלים את השאר. שלשום הוא כבר אמר שהוא “עושה ימים כלילות” כדי שזכויותיכם ישמרו “במלואם”. בעברית מדוברת – זאת של מי שיודע מה הולך – זה אומר שאל תצפו לפנסיות – אבל בינתיים אתם משעים גם את הזכות שלכם להשבית את העיתון בערב יום כיפור, לבקשת נאמני מעריב.
איך לנסח את זה בדרך עדינה פחות? עקבו אחרי ספק המזגנים. הוא יודע מה עתידו של העיתון מעריב.
יודעים מה, נדמה לי שהדהמתם אותנו ועוררתם בנו גאווה מספיק. מה דעתם, לשם שינוי, להרגיש איך זה להיות בצד שמבין מה הולך? את הכסף שלכם לא תראו מהאנשים האלו. אבל מה על על דפי מדפסת? מסדרונות מעריב עדיין מלאים בהם. חבילות על חבילות. קחו אותן הביתה עוד היום, תוכלו להשתמש כדי להדפיס קורות חיים. וכדי להדפיס קחו גם מדפסות – קחו גם פקסים לשלוח אותם – קחו גם מחשבים ומסכים ועכברים וכבלי מחשב, באשר תמצאו אותם, תאמינו לי, הם עולים פחות ממזגנים מרכזיים. מסדרונות מעריב משופעים עדיין בתמונות אבל קשה להאמין שמישהו ייתן לכם תלושי שי לרשתות העיצוב בפסח הקרוב. התמונות האלו שלכם – והשולחנות האלו שלכם – והכיסאות האלו שלכם – בטח יותר שלכם מאשר כספי הפנסיה שלכם מגיעים למשפחת נמרודי ולמשפחת דנקנר. קרעו אותם מהקירות ופרקו אותם מהרצפה וגלגלו אותם החוצה. קרעו גם את הקירות וקחו גם את החלונות. גם הם שלכם, גם חוטי החשמל שלכם. דסק”ש ושלמה בן צבי – כולם, להבדיל מכם, חברים באליטה החברתית הזו שמבינה מה הולך – מתכוונים לפרק את העיתון שלכם לגורמיו הראשוניים, ואת כל מה שלא ניתן להבריג החוצה מן הרצפה ולמכור לספקי מזגנים – כלומר אתכם – לשלוח הביתה. אז לכו לכם הביתה. אבל יחד איתכם קחו איתכם לקח לבאות – וגם את כל מה שאפשר להבריג החוצה מהרצפה. כשהאנשים האלו יכנסו לבית מעריב אל תשאירו להם אפילו את הכבלים של המעליות. פנסיה הם אולי לא יתנו לכם, אבל בשנים הקרובות תוכלו להתקרר לכם במזגני מעריב ולהתבדר מול מרקעי טלוויזיות מעריב ולשתות מכוסות קפה של מעריב ולהסביר למורות של ילדיכם למה הם מביאים לבית הספר את שיעורי הבית שלהם מודפסים בפורמט טבלואיד.
יהונתן זילבר הוא הרגע הישראלי בעינינו
וויינט נגד שעון החורף: הזיזו את השעון שעה קדימה
הלילה עברה ישראל לשעון חורף, כשבשעה 2:00 הוזזו השעונים שעה אחת אחורה, ל-1:00. חוץ מאשר ב-ynet, שהזיזו את השעון שעה אחת קדימה, ל-3:00. הצילומסך להלן צולם ב-2:48, ומציג מבזק ששעת הפרסום שלו היא 3:27.
איפה השרים?
עובדי מעריב, הנאבקים על עתידם המקצועי, עתיד העיתון וכספי הפיצויים שלהם, החליטו להימנע מפרסום שמות ותמונות של שרים החל מהבוקר. שלא במקרה, הכותרת מעל ההודעה על ההחלטה הזאת היא “איפה השרים?”, שעוסקת בהיעדרותם של שרים מהלווייתו של חיים חפר.
אגב, לשים את תמונת בנימין נתניהו על שער מוסף עסקים ובעמוד פנימי סותר את ההחלטה – ראש הממשלה הוא גם שר הבריאות, שר הדתות, השר לאזרחים ותיקים והשר לאסטרטגיה כלכלית. [תיקון 10:18] שגיא כהן מעיר לי שההחלטה של מעריב היא להימנע מפרסום שמות ותמונות של שרים בעמודי החדשות, ועל כן אין סתירה בפרסום תמונת נתניהו במוסף העסקים. [\תיקון]
קוראי חדשות חברתיים בפייסבוק? אני קורא להחרים אותם
בשנתיים האחרונות אני נכנס פחות ופחות לדפי הבית של אתרי החדשות, וצורך יותר ויותר חדשות דרך הפניות של חבריי בפייסבוק וטוויטר. מחד אני מקבל את החדשות החמות והגדולות בסמוך למועד פרסומן, ומאידך זוכה להיחשף לכתבות פריפריאליות, שהגולשים חשבו שהן מעניינות והפכו אותן לפופולריות למרות שעורכי ההומפייג’ים לא נתנו להן בולטוּת.
לכן נבהלתי והופתעתי כשראיתי לפני כמה שבועות כותרת שחבר פייסבוק שלי, ותיק בעולם התקשורת, שיתף בפיד. נבהלתי, כי הכותרת היתה “הפיגוע בחיפה: הותרו לפרסום שמותיהם של 12 מ-15 ההרוגים”. הופתעתי, כי לא שמעתי על הפיגוע בשלב מוקדם יותר (“היה בום גדול”). מיהרתי להקליק, הגעתי לאפליקצית החדשות החברתית של נענע10 ונרגעתי: מדובר בפיגוע ארכיון.
אפליקציית החדשות החברתית (Social Reader) היא מטרד שפייסבוק השיקה לפני כחצי שנה, אז עם גופי תקשורת גדולים כמו הוושינגטון פוסט, יאהו והגרדיאן, והיום משתמשים בה גם נענע10, מאקו וישראל היום. בגירסתה המציקה ביותר, הקלקה בפייסבוק על לינק לכתבה שולחת את הגולש להתקנת האפליקציה. אם הוא עשה את הטעות ואישר, כל כתבה שהוא יקליק עליה בעתיד תפורסם אוטומטית על הוול שלו.
השיטה מזכירה את זו של נוכלי הלייקים: הם משתפים לינק שמבטיח תוכן סנסציוני, כמו סלבית שנתפסה בעירום או תמונות התאבדות של נשיא מורשע. הקלקה עליו גורמת ללייקים לעמודים שונים ולפרסום תכנים על הוול של הקורבן, בלי ידיעתו והסכמתו. השיטה החזירה למחזור החדשות כתבה ישנה על פיגוע בחיפה, שאותו איש תקשורת נכנס לקרוא בלי שום כוונה לשתף. השיטה חשפה שהעיתונאי החרדי קובי אריאלי קרא כתבה על קמפיין עירום של בר רפאלי, ששותפה על קירו בלי ידיעתו. “עברתי פיגוע פייסבוק”, זעק אריאלי בגל”צ.
אפשר לעקוף את האפליקציה – ללחוץ cancel בכל פעם שמגיעים אליה, להתקין ולהגדיר שהפרסומים שלה יוצגו רק לעינינו ולא לחברים, או להעתיק את כותרת הכתבה ולהגיע אליה דרך גוגל. אבל עדיף לשלוח לאתרי החדשות סיגנל שאומר שאנחנו לא שבעי רצון ממנה – להחרים אתרים שמשתמשים בה, וליידע את ראשיהם על הסיבה לכך. השימוש בקורא החברתי של הוושינגטון פוסט ירד מ-17.4 מיליון ל-9.2 מיליון משתמשים בממוצע חודשי בשלושים הימים עד ה-7.5. בקרוב אצלנו? אני מקווה מאוד.
יש אנשים שאוהבים לראות את הקרדיט שלהם במדורי רכילות, ויש כאלו שלא
אייטם רכילות במדור דיבידנדים בכלכליסט:
אותו אייטם אחרי הסרת הקרדיט של מפיקת הצלמים אורלי קוחנסקי, שצילמה את מושאי הסיקור (וככל הנראה גם הביאה את האייטם), כי פאדיחות לקבל קרדיט במדור רכילות:
חילופי משמרות במלונת כלב השמירה של הדמוקרטיה?
תנועת “עורו” ערכה (8/8/2012) כנס על היחסים שבין התקשורת הממוסדת ובין יוזמות תקשורת אינטרנטיות אלטרנטיביות. השתתפתי שם בפאנל בהנחיית העיתונאית גל גבאי ובהשתתפות העיתונאי משה שלונסקי, חוקר התקשורת והמשפטן ד”ר יובל קרניאל וכתבת מעריב ליאת שלזינגר. הנה הפאנל במלואו:
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=mHIQz3_Cxns[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=VjIvwCC4FBk[/youtube]
את כל אירועי הכנס אפשר לראות כאן.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
