Blue Screen of Godwin
היטלר כועס שהישראלים גנבו לו את הגזענות. גודווין מתהפך בכסאו. היקום קורס לתוך עצמו. דרך יו גונן דרך צביקה בשור.
שר הבריאות עוגיפלצת ושאר אסונות מדיה
התקשורת הקנדית רצתה שסטיבן דאקט, ראש שירותי הבריאות של אלברטה, יתייחס למשבר חדרי המיון שבאחריותו. דאקט, לעומת זאת, רצה לאכול את העוגיה שלו. מכיוון שאי אפשר לאכול את העוגיה ולהשאיר אותה שלמה, הוא פוטר. אתר מדיהאייט בחר באירוע הזה כאחד מעשרת אסונות המדיה של 2010. הנה כל העשרה.
ענת קם, ג’וליאן אסאנג’ ורופרט מרדוק: אנשי השנה של האינטרנט 2010
ג’וליאן אסאנג’ //: האינטרנט בלתי ניתנת להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקאים רצו
“וויקיליקס מפתחת וויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם”, נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות האינטרנטית, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי “דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה”ב, טאיוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה”. “המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, הגוש הסובייטי לשעבר, אפריקה שמדרום לסהרה והמזרח התיכון”, הצהירו אנשי האתר החמקמק, “אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם”.
המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שייח סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקאי עבור הכוחות באפגניסטן ובעירק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג’וליאן אסאנג’, שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו בניו יורקר ביוני 2010 אמר, “אני כל כך כועס. זו היתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק, מפורטת עד לאחרון הכסאות, וכלום”.
זו אולי אחת הסיבות לכך שאת שלושת גלי ההדלפות העצומים – 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקאיים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעירק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקאיים בנובמבר, נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.
במאי השנה נעצר טר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקאיות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקאי שמעריך את הסכנה שוויקיליקס מהווה, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.
היקף ההדלפות של המסמכים האמריקאיים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעירק “הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה”) וההתנהגות המתריסה של אסאנג’ עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקאי, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקאיים כמזל (של וויקיליקס) או חוסר מזל (של ארה”ב) – מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקאים, ובמקרה גם היתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים בטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.
אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברשיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי “אנונימוס“, שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג’ין סימנס מלהקת “קיס”, שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין שקראה לטפל באסאנג’ כמו בטרוריסטים ואתר התביעה בשבדיה, שהוציאה צו מעצר אירופאי נגד אסאנג’ בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.
האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר בטחונית של ארה”ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה וחצי עשורים אחר כך הוקמה על גביה וויקיליקס, ששורדת ומאפשרת תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג’, מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. וויקיליקס הוא העולם החדש שיצרה האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.
ענת קם //: העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוקה לעיתונות
מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב”הארץ” הוביל לחקירה שהובילה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת “וואלה” ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי “הארץ”, אורי בלאו. בלאו נמלט לחו”ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.
אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הוסר והשאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו. יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז’ה של nrg מעריב, כתב חודש אחר כך במפורש כי “מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה”. מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב”חדשות מחלקה ראשונה” וחנוך מרמרי ב”העין השביעית”. טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור ונהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.
הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ’רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את הצו.
אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף ידיעות אחרונות, שדיווח שיש פרשה שהשב”כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג’ודית’ מילר, עיתונאית הניו יורק טיימס שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית . ידיעות השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב”כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.
כוחה של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד “לפי מקורות זרים”, והאינטרנט משתמשת בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.
רופרט מרדוק //: איום על עידן החינם באינטרנט
רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.
ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים טיימס וסאנדיי טיימס בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, לפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי נסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.
לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור הגרדיאן ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים שגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי הטיימס מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.
הבלוגר קורי דוקטורו פרסם בגרדיאן ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו עשרים מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מחצי מהאחוז הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון לסקיי ניוז: “אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים”. הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כשלון אינטרנטי.
האם זה גם כשלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי הטיימס מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.
בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי אייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר לגרדיאן את ההגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: “אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר”.
במקביל הוא עובד על The Daily, עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של הניו יורק טיימס יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת הדיילי 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני הדיילי יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ולדיילי אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא לדיילי “הפרויקט הכי מרגש מס’ 1”.
עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, הדיילי מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.
______________________
הטור מתפרסם במוסף “פירמה” של גלובס, גליון דצמבר 2010
טראש מייל עברי
הגילטי פלז’ר דה ז’ור באדיבות שי רינגל: “דואר שוליים“, טאמבלוג של קומוניקטים ושאר מופרכויות שנשלחות באימייל. שלוק מהמיץ של הזבל:
אתר מרענן
עייפים? עצרו להתרעננות. האתר עייף? הוא ירענן את עצמו. עוד פרויקט ממעבדות ניר אביגד.
רמה גבוהה בערוץ הספורט [עדכון] ערוץ הספורט משתיק ביקורת
[עדכון 19:44] כך משתיקים ביקורת: ערוץ הספורט דרש מיוטיוב להסיר את הסרטון בטענה של זכויות יוצרים.
[עדכון 22:15] הקטע הועלה ל-ynet.
[עדכון 22.12 00:07] הקטע עלה גם בפליקס:
האולפן הדינמי של ערוץ 10 מגיב על פרישתה של מיקי חיימוביץ’
ערבים לא יתחילו עם אחותי: אין לי אחות
אבל כמה מאלה שיש להם עשו בבת ים הפגנה נגד ערבים.
ואז הגיעה התגובה. יוצר: אמיתי סנדי, בהשראת מיא עשת.
[עדכון 11:12] יותם ברנז מערבב פנימה את המם של המרכז לאמנות הפיתוי.
עמוד הפייסבוק של חדר 404
כמו לכל מותג שלא מכבד את עצמו, גם לחדר 404 יש עמוד פייסבוק (וגם טוויטר), שמתעדכן בפוסטים מהבלוג ובתכנים נוספים בתחומי העיסוק של החדר. הצטרפו אליו בהמוניכם.
מזכירות הממשלה מגיבה מהר
איזה כיף. לפני שעה עקצתי פה את מזכירות הממשלה, שמעלה לפייסבוקה טקסטים כקובצי תמונה. הערתי גם בעמוד התמונה, מפעילי הפייסבוק של מזכירות הממשלה התייחסו מיד, ועכשיו הם העלו את הטקסט כ-Note. כמחווה, אני מעלה את השיחה איתם כצילומסך במקום כטקסט.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
