בואו לשמוע הרצאות שאפילו המרצים לא שמעו

פוסט של אהוד קינן ואסף שגיא

פאוורפוינט קריוקי ביום חמישי, 25.8.11 בשעה 20:00. בפאוור פוינט קריוקי לא צריך לדעת לשיר. גם בקריוקי רגיל לא צריך, אבל זאת לא הנקודה.

פאוור פוינט קריוקי הוא משחק אילתור שבו כל משתתף עולה בתורו לבמה ומעביר הרצאה קצרה בעזרת מצגת שנבחרה באקראי ושהוא מעולם לא ראה לפני כן. אפשר לנסות להעביר את המצגת כמו שהיא אבל אף אחד לא עושה את זה.

לדוגמה – מצגת על רפואת שיניים של ילדים הפכה להרצאה על העסקת ילדים במפעלים. מצגת אחרת הפכה לנסיון למכור לייזרים – כולל אפקטים קוליים שנעשו על הבמה. בפסטיבל אייקון כל המצגות הפכו למסע בזמן, באפי, שר הטבעות ובאפי.

אנחנו פותחים דלתות ב-19:30 בבית לייוויק, דב הוז 30, תל אביב. האירוע יתחיל ב-20:00.

במשחק נשלב את מרצי הבית ומשתתפים שנגריל מהקהל. הרשמה בכניסה. השתתפות לא חובה.

תבואו לא מוכנים.

מחיר: 20 שקלים

אפשר לקנות כרטיסים במקום או ברכישה מוקדמת. האירוע בפייסבוק.

וידאו (להדליק מסכים חובה):

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

אישור מההורים (תמונה שווה)

צולם ברחוב גאולה בתל אביב. צילום: מאור קשת.

מן הארכיב: הרווקה עם הבוסטרים

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: עירוניה, תל אביב, תמונה שווה | תגובה אחת

איראן שולחת סיוע אווירי לישראל

בבוקר פרסמו חדשות 2 מבזק בדף הפייסבוק שלהם: “החלה תגובת ישראל: צה”ל תוקף כעת ברצועת עזה”. הגולש יוסי קאופמן העמיד אותם על טעותם: “צה”ל תוקף בעזה ומכל התמונות בעולם, בחדשות ערוץ 2 מצמידים תמונה של מטוסים איראניים. אירוניה”.

מתוך יומן המחאה והמלחמה שאני מעדכן היום ב-ynet מחשבים >>

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: התיקונים, עיתונות ותקשורת | להגיב זה מגניב

אהוד ברק נגד הזומבים

“מי שפועל נגדנו ראשו יופרד מגופו”, הכריז שר הבטחון אהוד ברק בהצהרה שכבר מסעירה את הטוויטרספירה. מה אתם רוצים ממנו, הוא בסך הכל מיישם שיטת לוחמה מאוד מקובלת. כלומר, אם האויב שלכם הוא זומבי:

מתוך יומן המחאה והמלחמה שאני מעדכן היום ב-ynet מחשבים >>

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

מעריב חטפו צינור לילה

פוסט של אורן פרסיקו, העין השביעית

במדור הרכילות של מוסף “עסקים” של מעריב, “הסיטי”, מדווח כי אמש התכנסו בכירי ערוץ 10 לחגיגות השנה של התוכנית “צינור לילה”. מצוינים גם שמות המנהלים והעיתונאים הבולטים שטרחו והגיעו לאירוע. אלא שאתמול דווח באתר ICE (אלכסנדר כץ) כי בשל ההסלמה בדרום, בוטלה החגיגה.

________________________
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת "העין השביעית", שם התפרסם הטקסט במקור ב-21.8.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, התיקונים, עיתונות ותקשורת | 2 תגובות

צ’טרולט על הבמה בפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב

הצגה המבוססת על אתר הצ’טים האקראיים צ’טרולט תוצג השבוע בפסטיבל בת ים לתאטרון ברחוב. צ’טרולט הוקם על ידי ההאקר הרוסי הצעיר אנדרי טרנובסקי ב-2009. כשפייסבוק משכה את המטוטלת לעבר הרשת המזוהה שבה אנשים מתנהלים בגלוי, בשם מלא ובפרטים אישיים אותנטיים, צ’טרולט היה הראקציה – צ’ט עם פרטנר אקראי, כל כך אנונימי שאין לו אפילו ניק (כינוי רשת), שאפשר להיפטר ממנו בלחיצת כפתור הנקסט, ושככל הנראה לעולם לא תפגשו שוב, אפילו לא בצ’טרולט עצמו. צ’טרולט חי בין שני קצוות, הקצה של טכנולוגיה של עולם מנוכר שבו אנשים זרים נקלעים למפגש שכל אחד מהם יכול לסיים בחטף ובלי להתנצל, והקצה של שיחה סופר אינטימית שהאנונימיות וחוסר המחוייבות מאפשרים. בישראל הקימה תפוז חיקוי מקומי בשם ספין צ’ט (בשנה שעברה סיפרתי על מסעי שם בנסיון להבין מה זה צ’טרולט ומה עושים עם זה).

יוצרת ההצגה, סיון בן ישי, בת 33, בוגרת בימוי וכתיבה באוניברסיטת תל אביב ובוגרת ביה”ס לתאטרון חזותי בירושלים, הכירה את האתר בנסיבות טרגיות, התחברה אליו והתמכרה. בהצגה היא תשב מול שלושה מחשבים עם מצלמות רשת. כל אחד משלושת בני שיחה (שיתחלפו קרוב לוודאי במהלך ההצגה) יראה אותה על רקע אחד משלושה חדרים, תפאורה שעליה עמלו המעצבת כנרת טופז והבמאי השותף והמנהל הטכני עופר לכיש. הקהל יראה מאחורי גבה של בן ישי הקרנה של שלושת המסכים, כשבכל אחד מהם מופיעה בן ישי ואחד המצ’וטטים איתה. המצ’וטטים לא יראו את ההקרנות ואת הקהל, רק את בן ישי, כאילו מדובר בצ’ט רגיל באתר. הנה הראיון המלא איתה, שגירסה מקוצרת שלו מתפרסמת היום ב-ynet מחשבים.

“זה לא סיפור, זו סיטואציה. העבודה מבוססת על האתר צ’טרולט. אני בד”כ אוהבת להעתיק את ההגדרה שלו מוויקיפדיה: אתר שבו אנשים פוגשים אחד את השנים בצורה רנדומלית דרך מנגנון של הגרלה, בינלאומי, קרוב לוודאי שלא אפגוש את האנשים האלה לעולם יותר. אם מישהו לא מעניין מישהו או שהשיחה קשה, אגרסיבית, יש אפשרות ללחוץ נקסט ולעבור לאדם הבא.

“סיפרו לי לפני שנה שמישהו התאבד בצ’טרולט. התחלתי לחשוב – למה? למה שם? איזה סוג של סיטואציות או אינטימיות אנונימית נוצרת שם, בספייס הזה. התחלתי להיכנס ולנהל אינטראקציה עם אנשים. גיליתי מרחב שהוא נורא מיני, ביזארי, קרקסי, אלים, גברי, ומצד שני מאוד אינטימי, הרבה רגעי רוך, פרטנריוּת שהזכירה לי יחסים בין שחקנים: יצירת סיטואציה משותפת, שתי דמויות, כל אחת עם רקע משלה, רצון משלה, סיבה שהיא בד”כ סוד למה היא פה. זה תמיד שאלה שקשה לענות עליה. נפגשים ביחד למצב משותף, קיצוני, דחוס בזמן, לרוב יש לו איזשהו פיק שמביא אותו לסוף. זה מאוד מזכיר מצב תיאטרלי, במכווץ ובלייב. ומשם התחיל הרעיון הזה להתגלגל.

“במופע אני עובדת מול שלושה מחשבים, הם מחוברים לצ’טרולט ובמעגל סגור ומוקרנים בגדול על קירות הבתים של אזור התעשיה של בת ים, מה שיוצר גלריה של פורטרטים, אדם בתוך חדרו, וגם אני יושבת בלוקיישן שמורכב משלושה חדרים. יהיה חדר אחד במצב לילה, אחד במצב יום, כל חדר ישדר משהו אחר עם אווירה אחרת וסיטואציה אחרת. אני יושבת במקום אחד ושלוש מצלמות עלי, כל אחת בכיוון אחר”.

יש בסיס להצגה שאיתו את משחקת, או שהכל מאולתר?
“ברור שבתקופת החזרות עם עופר לכיש, במאי שותף ומנהל טכני ומעצב תאורה, בנינו שלל של עוגנים שעוזרים לי לשרוד את הסיטואציה ברמה הבימתית. אבל הייתי אומרת שהעוגן הכי חזק בשבילי כשאני עולה לבמה הוא לזכור שגם אם אני פותחת את המחשב ורואה מולי זין, שזה קורה הרבה וגם יקרה במופע, מחובר לזין הזה בנאדם, והבנאדם רוצה קשר. זה לא קרקס. אנשים חושבים שזה אנתרופולוגי, שאני באה לחקור עולם. הם אולי רוצים מין אבל הם רוצים קשר, לא לאונן לבד מול המצלמה. יש להם אבא ואמא וילדוּת וחלומות והם ימותו יום אחד, והם יודעים שהם ימותו יום אחד. השיחות נהיות מענינות דווקא בגלל האינונימויות והתלישוּת שלהם. הן יכולות להיות מאוד אכזריות, אבל גם מאוד מנחמות.

“זה וידאו צ’ט מלא, יש את ההיבט הוויזואלי, אפשר לדבר, ואפשר להקליד. התנאי היחיד שאנחנו מציבים לפרטנר – או שהוא ידבר או שאני אדבר. אם שנינו מקלידים, הרבה פעמים נורא קל לברוח ולפטפט קלישאות. כששנינו מדברים זה יוצר סיטואציה, תאטרון. כן קורה שאני מדברת והבנאדם מקליד, כי הוא לא רוצה שישמעו אותו מהחדר השני. או הפוך – הוא מדבר ואני כותבת, זה גם יכול לקרות. בהצגה רואים את הכל על המסך”.

את מיידעת את בני שיחך שהם משודרים לקהל? בטח היתה לך התלבטות בנושא.
“לא. זו לא בדיוק התלבטות, זה הדימוי שהעולם הזה עובד בתוכו. כמו שאני רואה את זה – בעצם קראתי להצגה הזאת ‘דיוקן עצמי ציבורי’. קודם כל זה בהתיחס למרחב, המרחב הווירטואלי האנונימי הוא מאוד אכזרי, מיני ולא אתי. מה שיוצא שם לא יוצא בקניון רמת אביב. הסיבה לזה היא בגלל שהאלטר אגו שם מושתק, הזהות שם מושתקת, התיעוד הפרטי מושתק, אתה לא יודע את מי תפגוש, לא אכפת לך את מי תפגוש. לאנשים שיש להם בעיות אתיות עם העבודה הזאת, אני אומרת שיש בנאדם אחד שבא לאונן ויש בנאדם שבא לתלות את עצמו, ויש בנאדם שבא לקלל ולהיות אגרסיבי, ויש אחת שבאה לעשות מזה תאטרון.

“זה עולם תחתון, סמטה צדדית שאין בה חוקים, לפחות כרגע. אם מתלוננים על אנשים אז משעים אותם ל-40 דקות. אבל המרחב הזה פרוץ והוא אקסטרה ציבורי. דיברתי עם בנאדם בן 50 שאמר שיש לו בת 19. הפריים הפותח שלו היה בולבול. שאלתי אם הוא לא מפחד שהבת שלו תראה אותו שם. אז הוא לוקח את הסיכון, הוא מבין שזה ציבורי, שזו רולטה”.

גם בן ישי מהמרת ברולטה. בראיון באתר הפסטיבל סיפרה כי “לאט לאט התחילו לקרות לי שם כל מיני דברים. התחלתי להתרכך שם קצת… ולהתאהב – ולהתפקע מצחוק – ולהיעלב ואפילו להוריד חולצה… לא רק בשביל המחקר – אלא כי התחשק לי. הגעתי לרגעים שממש דפק לי הלב. לא ציפיתי לזה שידפוק לי באמת הלב…”

באיזו שפה אתם מדברים?
“אני מדברת איתם באנגלית אלא אם אני פוגשת דוברי עברית”.

מה אם הם ישימו לב שאת מדברת עם עוד אנשים במקביל?
“הם קולטים, אבל זה משהו מאוד רגיל. הם שמים צ’טרולט והמצלמה מצלמת, והם רואים טלוויזיה. כמו שאתה רואה טלוויזיה ומלטף את השיער של חברה שלך, והאי בכלל ישנה. עושה להם טוב שיש מישהו שם. הרבה פעמים ראיתי שהמחשב היה דלוק ומישהו מסתכל עלי, וברגע שהסתכלתי עליו הוא עשה נקסט”.

את עושה נקסט או מחכה שהם יעשו?
“האינסטינקט שלי הוא להישאר עד הסוף בכל מצב. שני המחשבים האחרים מאוד עוזרים. אם יש משהו שלא מתקדם לשום מקום – גם אם מישהו מאונן וגומר לי מול הפרצוף זו התקדמות, וגם שם יש לי עם מי לעבוד. אבל לרוב אני רוצה לתת לסיטואציה לקרות, ולא לקדם אותה באמצעות נקסט. נקסט זה דבר ממכר, כשמתחילים לעשות לא מפסיקים”.

את רואה את ההצגה שלך כיצירה דוקומנטרית?
“אני מגלה את הכוח של העבודה הזאת בשבילי רק עכשיו. זרקתי על העבודה הזאת בהתחלה. חיפשתי שחקניות חודשים, ושום שחקנית לא היתה לי טובה, עד שלפני חודשיים הבנתי שזו אני. זה נהיה דיוקן של עצמי, וזה נהיה נורא חשוף. ומצד שני, דיוקן אנושי, גם רך וגם עגום וגם מצחיק לפעמים של העולם הזה כמו שהוא היום, ושל האדם כמו שהוא מרגיש את עצמו בעולם היום. זה הדמעות שלפני השינה, השיחות האלה. רגע לפני שהולכים לישון – אתה רואה אנשים, אתה רואה את עצמך. נראה לי שרק בשבוע האחרון חשבתי – מה יהיה כשזה יגמר? אני לא אכנס יותר לאתרים? ברור שאני אכנס, אני מכורה לזה עכשיו לגמרי. מה אני אעשה עם זה? מה אני רוצה מזה. אני מאוד אוהבת את זה שזה אירוע בימתי.

“אין לי שום דבר מוכן. יש לי החלטות. המופע הזה עובד על שלושה ערוצים – ערוץ אינטרנטי מציאותי – בנאדם ליד מחשב; ערוץ תאטרלי, שרואה אותי ארבעים דקות וצריך סיפור, לא פרגמנטים; וצד קולנועי, שלושה פריימים גדולים שרואים בהם מצב ברזולוציה יותר גבוהה. השילוב הזה קורה על במה, היא מאפשרת את הרבדים האלה. אני עובדת הרבה עם עוגנים.

כמה הופעות יהיו?
“שש הופעות – שתיים ביום”.

את חושבת שתפתיעי את עצמך?
“הסיכוי היחיד שלא אפתיע את עצמי זה אם ארגיש מסורסת או חשופה מול הקהל. אבל אם אני בעניין, אם אני באמת נכנסת ופוגשת בנאדם, זה תמיד אחר. אף פעם לא היתה שיחלה שהיא לא הפתעה גמורה. ברור שיש מהלכים – בולבול לראש, ראש לפופיק, תנועה, רוקדים ביחד, כל מיני דברים שקורים ואני יודעת לכוון אותם”.

את מתנתקת מהקהל כשאת מדברת בצ’ט?
“דֵי. כלומר, עוד לא עשיתי את זה, ויכול להיות מצב שהקהל יצעק או יפריע – זה חלק מהסיטואציה. כמו שאמר גילי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, יש הרבה משתנים בהופעה הזאת”.

"צ'אט רולט: דיוקן עצמי ציבורי" יוצג ב-23-25 באוגוסט ב-20:00 וב-21:45, בסמטת הסוללים 7, בת ים. המופע מיועד למבוגרים בלבד, והכניסה חופשית.

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

מחאת האוהלים: אי.טי רוצה בית (תמונה שווה)

צולם בשדרות המחאה ברוטשילד, יולי 2011. צילום: ליאור כהן.

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: תמונה שווה | להגיב זה מגניב

קסדות שלו ושלה: קרניים וזיזים (תמונה שווה)

צולם ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב.

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: תמונה שווה | להגיב זה מגניב

גלילאו הצעיר והדוב הפדופיל

עוד כלי תקשורת נפל בפח של הפדובר, ודווקא כזה שפונה לצעירים. פדובר (“דוב פדופיל” בתרגום חופשי) הוא כינוי גנאי, ובעקבותיו קמע של דוב שמח, שהמציאו באתר הקהילות הפרוע 4chan לפדופיל או למי שמעשיו או דבריו עשויים להשתמע כפדופיליים. חגי גילר מגלה בבלוגו “שסק” שפדובר הצליח לחדור, עם שמו ותמונתו, גם למגזין הצעירים “גלילאו צעיר”, באיור לכתבה על גלים.

גלילאו צעיר נמצא בחברה טובה: איור של קמעות אולימפיאדת החורף, שפדובר צורף אליו, הפיל בפח עורכים ברחבי העולם בשנה שעברה.

21 באוגוסט, 2011 | בנושאים: FAIL • כשל, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 6 תגובות

הדיון על שכר צוות מנואל מחטיא את העניין האידאולוגי. תשובה לחגי אלעד

פוסט של שירי פרציגר-כהן

שמי שירי פרציגר-כהן ואני מנהלת בכירה בחברת יחסי הציבור שנחשבת לשנייה בגודלה בישראל. אני מרוויחה לא רע, דבר המאפשר לי להתנדב לפעולות נוספות, לעתים בשכר זעום. אבל חשוב מכך: המעסיקים שלי מכבדים את השקפותיי האידאולוגיות ומאפשרים לי להקדיש זמן ומשאבים לפעולה מהסוג של “צוות מנואל”.

חגי אלעד, שכתב כאן נגד השכר הנמוך שאנחנו מקבלים עבור העבודה בצוות מנואל, מחטיא את העניין האידאולוגי. אורן צוקרמן ואני הצטרפנו לצוות ההידברות של ועדת טרכטנברג כי שנינו מאמינים שמנואל הוא האדם הנכון לעשות שינוים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה הישראלית. המעורבות שלנו מגיעה מאמונה אמיתית שאנחנו יכולים להיות חלק מהתהליך הזה, להשפיע עליו ולעזור לחולל שינוי בר-קיימא מבפנים. השבוע האחרון הראה שהזירות החברתיות מוכיחות את עצמן כהזדמנות נדירה לדמוקרטיה ישירה ולשיח מהותי. אני בטוחה שגם אלעד רואה ומבין שזו הפעם הראשונה שנציגי ועדה מקצועית מגיבים למאות שאלות שמגיעות מגולשים ברשת – דבר המגדיר מחדש את המושג “דמוקרטיה ישירה”.

לבחירה בשם “צוות מנואל” היו שתי סיבות. סיבה אחת היא כדי להבהיר מי אנחנו – אנחנו לא מנואל עצמו ואנחנו גם לא הועדה. המטרה שלנו היא לשמש דרך להעברת מידע בין הציבור ובין הועדה בשני הכיוונים. הסיבה השניה, והפרוזאית יותר, היא שרצינו שם שיהיה פשוט להקלדה ולזכירה כדי לקדם את הדיאלוג ולא לפספס אף אחד. אנחנו מקפידים להבהיר שאנחנו מתייעצים עם מומחים לגבי שאלות מקצועיות, ומפרסמים ציטוטים ישירים של מנואל על ידי שימוש ב”מנואל:” או “מנואל אומר:” כדי שיהיה ברור מתי המילים הן שלו ומתי שלנו.

העובדות לגבי גובה שכרנו: צוקרמן ואני באנו להתנדב, אבל התברר שמסיבות משפטיות לא ניתן להתנדב בסיטואציה כזו. לכן הודענו למארגנים שכל שכר שיוחלט מקובל עלינו והם קבעו את השכר. החלטנו לפרסם את גובהו משום שהשקיפות היא ערך מהותי בעבודת הצוות.

לגבי הצוות שלנו – אני אישית גייסתי את חברי הצוות מהיכרותי איתם. שלושתם אנשים ללא ניסיון בתחום, אבל עם להט, תחושת שליחות ורצון להביא לשינוי חברתי. הם אינטליגנטים, חריפים ומחויבים למטרה בצורה שגורמת לי להשתאות כל יום מחדש. בשבוע האחרון הם צברו ניסיון שכבר עכשיו מעמיד אותם בשורה הראשונה של אנשי המדיה החברתית בישראל, ובסוף הדרך הניסיון והידע שלהם יהיו שווים יותר מכל תמורה כספית. ברור ששכרם, 6000 שקל לחודש, לא משקף את המאמץ האדיר שהם משקיעים, אבל ביחס למקובל במשק הוא הוגן לחלוטין. העסקתם היא זמנית מטבע הדברים, כיוון שהוועדה כונסה לזמן מוגבל.

אגב, אחד המעסיקים שלי עבד במשך כמה שנים עבור האגודה לזכויות האזרח, שאלעד הוא מנכ”לה, בנושאים של דוברות ופרסום, בשכר זעום במיוחד. האם האגודה ניצלה אותו? האם הרגיש מנוצל? התשובה בשני המקרים היא לא. ממש לא. להיפך: הוא אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו להיות מעורב ולהשפיע. כך גם אנחנו מרגישים בעבודתנו עבור “צוות מנואל”.

[עדכון 22.8.2011] צוות מנואל, את מי אתה מייצג? חגי אלעד ממשיך בדיון [\עדכון]

________________________
שירי פרציגר-כהן (טוויטר) פעילה ברשתות חברתיות, מנהלת חטיבת דיגיטל במשרד יחסי הציבור שלום תל אביב ומנהלת יחד עם אורן צוקרמן את "צוות מנואל" ערוץ המדיה החברתית של ועדת טרכטנברג (פייסבוק, טוויטר, בלוג, יוטיוב)