אתר ביקורת הקולנוע “עין הדג”, שכמעט נסגר ב-2009, מגייס רבבות שקלים בקמפיין מימון המון

“‘עין הדג’ עומד להיסגר”, כתב דורון “רד פיש” פישלר לפני שלוש שנים וקצת. עומס העבודה והיעדר ההכנסות איימו להכריע את פישלר ואת חבריו להפעלת אתר ביקורת הקולנוע העצמאי הוותיק אחרי כמעט תשע שנות פעילות. “כמעט בלתי אפשרי להרוויח כסף מתוכן, שלא לדבר על תוכן איכותי (אבל את זה אפילו גוגל יודעים)”, אמר אז פישלר בראיון לפירמה (אוקטובר 2009). הוא סיפר על מאות אלפי דפים נצפים בחודש, שהכניסו קצת יותר מ-50 דולר בחודש בפרסומות גוגל, ו-300 שקלים שהכניס פיילוט עם רשת הפרסום של וואלה, “וואלה נטוורק”, שנסגרה בהמשך. עין הדג היה משותק למשך כשנה.

“One Million Dollars!”, אומרת כעת הסיסמה של עין הדג, ציטוט של ד”ר איוול מ”אוסטין פאוורז”. נכון לשבוע הראשון של דצמבר, האתר גייס כמעט 42 אלף שקל מכ-400 אנשים במימון המון באתר מימונה. סכום יפה, לאור העובדה שהיעד הראשוני עמד על 15 אלף שקלים, שגויסו תוך שש שעות, והיעד השני, 37 אלף שקל שיכללו גם את הסרת הפרסומות מהאתר, הושג גם הוא; היעד הנוכחי עומד על 50 אלף שקל, שאם יגויס עד ה-1.1.2013, יכניס לאתר גם ביקורות וידאו [עדכון 23.12.2012: הפרויקט עבר את ה-50 אלף שקל].

“תמיד התנגדתי לרעיון, אמרתי שזה לא מודל עסקי”, אומר פישלר על התרומות. “יכול להיות שטעיתי. אבל דבר אחד שהשתנה מאז זה כל התרבות של הקראודפנדינג, והסתבר שאפשר לעשות עם זה דברים גדולים הסכום שגייסנו מאוד יפה, אבל אם אתה מחלק אותו למשכורת לשני אנשים למשך שנה, שלא לדבר על 12 שנה, זה לא משמעותי. צריך איזשהו מודל של פרסום שלא יעמוד בסתירה למה שאנחנו רוצים שהאתר יהיה, לא להפריע לגולשים ולא להטריד אותם. אני מאמין שזה אפשרי, אבל אין לי המון תקוות שזה יקרה ביומיים הקרובים. אם היינו אתר באנגלית – הגודל היחסי של הקהל של עין הדג לעומת אתר סרטים מקביל לקהל דוברי אנגלית – היינו אתר מכניס מזמן. העניין הוא נפח, איך מגיעים למסה קריטית. בארץ זה מאוד קשה”.

התפרסם במקור במדור fi בגליון דצמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם פישלר, שהתקיים בטלפון בתחילת דצמבר:

איך עלה הרעיון?
“הרעיון היה כבר הרבה זמן. כשסגרנו ועוד לפני זה, אנשים הציעו שנעשה מגבית תרומות. תמיד התנגדתי לרעיון. אמרתי, אם האתר מרוויח אז הוא מסחרי, אבל לבקש מאנשים לתרום לא יחזיק אותו. זה לא מודל עסקי. יכול להיות שטעיתי. אבל דבר אחד שהשתנה מאז זה כל התרבות של הקראודפנדינג, והסתבר שאפשר לעשות עם זה דברים גדולים. אני לא חושב שאם היינו עושים כפתור תרומה באתר היינו מגיעים למשהו קרוב לזה. כשיש את מד התרומות ואתה רואה את הכסף נצבר לעיני כולם… למה עושים שירותרום? אפשר לתרום ללב”י כל השנה. אבל כשעושים את זה בצורה מרוכזת בזמן אחד עם התרומות, יש הרגשה של נפח ויותר אנשים מתגייסים לזה.

ההצלחה הפתיעה אותך?
ברור. היעד ששמתי – ידעתי מראש שהוא נגיש. זה לא היה סכום שחשבתי שלא נוכל להגיע אליו. אבל משך הזמן של הפרויקט היה חודש, והגענו לזה תוך שש שעות. אני לא חשבתי שנעשה את זה כל כך מהר. ידעתי שאנשים אוהבים את האתר, אבל לא ידעתי שבכזה היקף. זה היה מאוד מעודד – לא רק לי. ברוב הקיקסטארטרים יש מטרות לייצר דברים חדשים. כאן לא היה משהו ספציפי, זה היה באופן בסיסי, ‘תשימו כסף כדי שזה ימשיך להתקיים’. אם אני יכול לעשות את זה, אולי זו דרך לאתרים איכותיים ולא מסחריים, שאין להם סיכוי להרוויח כסף מכתיבת פוסטים — כנראה שבכל זאת אפשר. אולי בפרספקטיבה של שנים של עבודה זה לא הרבה, אבלך זה בהחלט משהו”.

תרומה במימון המון היא קשר חד-פעמי. לא היה עדיף למכור מנויים כדי ליצור מחוייבות מתמשכת של הקוראים?
“זה לא במקום. אחרי שהמבצע הזה ייגמר, ניתן אפשרות למי שרוצה לתרום פעם בחודש או פעם ביום. לקוראים אין מחויבות, זאת האמת. אנשים רואים את זה כתרומה על הרבה זמן שעבדנו. אני יכול להציג את זה כמנוי חודשי. באותה מידה יכולת לקבל את זה בחינם”.

אתה תמיד אומר ש”עין הדג” הוא לא פרנסה. יש סיכוי שהוא כן יהיה מקור פרנסה?
“סיכוי יש. אני עדיין מקווה שזה יקרה מתישהו. אבל לא במודל הזה. הסכום שגייסנו מאוד יפה, אבל אם אתה מחלק אותו למשכורת לשני אנשים למשך שנה, שלא לדבר על 12 שנה, זה לא משמעותי. צריך איזשהו מודל של פרסום. צריך משהו שלא יעמוד בסתירה למה שאנחנו רוצים שהאתר יהיה, לא להפריע לגולשים ולא להטריד אותם. אני מאמין שזה אפשרי, אין לי המון תקוות שזה יקרה ביומיים הקרובים. אם היינו אתר באנגלית – הגודל היחסי של הקהל של פישאיי לעומת אתר סרטים מקביל לקהל דוברי אנגלית, היינו אתר מכניס מזמן. העניין הוא נפח, איך מגיעים למסה קריטית. בארץ זה מאוד קשה”.

23 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

שימו לייק בקלפי!

“בעקבות הפניות הרבות אשר מגיעות ללשכתי אני מודיעה על כך שאיני מתמודדת בבחירות לכנסת ה-19 מסיבות אישיות”, כתבה בפייסבוק ח”כ אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו), ועמיתה שר התיירות סטס מיסז’ניקוב כתב כחצי שעה אחריה: “הודעתי הבוקר על פרישתי מהחיים הפוליטיים” (עוד חצי שעה וראש מפלגתו, שר החוץ אביגדור ליברמן, הספיד אותו: “אני מצר מאד על פרישתו של השר סטס מיסז’ניקוב, חברי לדרך מזה 14 שנים, מהחיים הפוליטיים”). סגן שר החוץ דני איילון, שבניגוד לשניים לא קיבל מליברמן חבל לתלות את עצמו, כתב באותו ערב: “היום קיבלתי מיו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הודעה כי לא אשובץ ברשימת ישראל ביתנו לכנסת הבאה”.

כשעיתוני הנייר מגיעים לידינו הם כבר לא מעודכנים. במערכת הבחירות הנוכחית, אפילו אתרי החדשות לא עומדים בקצב, ואת הטלנובלה הפוליטית מקבלים בפייסבוק, ישירות מפי הסוס הפוליטי. ציפי לבני, למשל, הקדימה להשקת “התנועה” את פרסום הלוגו והסלוגן שלה כתמונת שער בפייסבוק. הממיסטים מיהרו ללעוג לשם ולעיצוב הגנריים, ובכך עשו לה שירות והפיצו את דבר הקמת התנועה בקרב הגולשים. נראה שלבני למדה משהו מראש הממשלה בנימין נתניהו, שמאז “ביבי גאמפ” הפך למלך הממים הפוליטיים-מדיניים, עם משולש האיומים ודוגרי והברווז הגרעיני והפצצה מהסרטים המצויירים באו”ם.

לפני השקת התנועה, הן יו”ר העבודה שלי יחימוביץ’ והן ראש יש עתיד יאיר לפיד הציעו לה חברות בפייסבוק. יחימוביץ’ כתבה: “הי זאת שלי. אני קוראת לציפי לבני לחבור אלי ואל מפלגת העבודה, ולהימנע מהקמתה של מפלגה חדשה שתלקט קולות ממפלגות המרכז הקיימות, תגדיל את הפיצול במרכז, ותפגע בסיכוי להחליף את נתניהו. אני רוצה לספר לכם, שמאז פרישתה של לבני, הצעתי לה מיוזמתי, כמה וכמה פעמים, לחבור אלי. ההצעות שהצעתי לה היו מאוד מכבדות ומכובדות”. לפיד, שאמר במרץ שלא דיבר עם לבני ולא יחבור אליה, כתב יום אחרי יחימוביץ’: “בימים האחרונים היו לי לא מעט שיחות עם ציפי ליבני. היא קיבלה הצעה להיות מס’ 2 ברשימת “יש עתיד” ולהיות שותפה מלאה בכל ההחלטות החשובות”.

אחרי שעמיר פרץ הודיע שהוא עוזב את העבודה לטובת התנועה (“היום יצאתי לדרך שמשנה את הזירה ונותנת סיכוי של ממש להחלפת ממשלת נתניהו”), לפיד ויחימוביץ’ שינו את עורם: “העריקה של פרץ לליבני זו הפוליטיקה הישנה בגירסה הכי מכוערת שלה. כל מי שמפסיד בבחירות במפלגה שלו מיד מצטרף למפלגת האופורטוניסטים החדשה” (לפיד), “אנו נפרדים בהקלה מאדם שניסה לחבל במפלגה דווקא בשיא הצלחתה ובשיא האמון שהציבור מביע בה, וכשל בנסיונו זה […] אשר ללבני – מדובר בשפל פוליטי נוסף ובאיסוף פליטי פליטים באופן שאין בו ולו שמץ של אידיאולוגיה” (הודעה מטעם העבודה בדף של יחימוביץ’).

“צחוק מהעבודה…”, הגיב יו”ר קדימה שאול מופז. הגולש מתן אוסקר השיב לו: “חחח זה כאילו אתה רואה את הסקרים הגרועים ואומר לעצמך..על הזין שלי לפחות אני אצא מצחיק בפייסבוק”. הלעג לשאול “בית לא עוזבים” מופז מוצדק, אבל מסתתרת שם גם תובנה עמוקה יותר, שעוזרת לפענח את תעלומת תזזית ההתפלגויות וההתמזגויות והחבירות וההדחות והפרישות וההקמות חסרת התקדים הזאת. פרשנים פוליטיים אולי יראו שם את גלי ההדף של רעידות האדמה של הקמת קדימה, ההתנתקות והתפטרות אהוד אולמרט בעקבות חקירות המשטרה. אני חושד שהפוליטיקאים מטרילים ומטרללים את המערכת כאמצעי להישאר בתודעה קצרת הטווח של ציבור הפייסבוחרים ממש עד יום הבחירות.

התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון דצמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

22 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

טאבלטים על מטוס // האם רשות התעופה האמריקאית תבטל איסור על שימוש במכשירים אלקטרוניים?

פעם מותר היה לעשן במטוסים, בחלק המיועד לכך. ההפרדה היתה בדיחה. הימים הללו עברו: עישון, החליטו הרשויות, הוא לא התמכרות שאי אפשר לחיות בלעדיה כמה שעות. אבל לא כל ההתמכרויות נולדו שוות: ה-FCC (ועדת התקשורת הפדרלית האמריקאית) לוחצת על ה-FAA (רשות התעופה הפדרלית האמריקאית) לבטל את האיסור על שימוש במכשירים אלקטרוניים בטיסות.

האיסור כולל בין השאר מחשבים ניידים, טלפונים סלולריים, סמארטפונים, טאבלטים, נגני מוזיקה וקורא”לים (קוראים אלקטרוניים). הנימוק הרשמי הוא שהפעלתם עלולה להפריע למיכשור האלקטרוני שאחראי שהמטוס לא יפול מהשמיים. אבל כפי שהסביר כתב הניו יורק טיימס ניק בילטון, אם הסכנה היתה אמיתית, מטוסים כבר היו נופלים מהשמיים, בגלל שלא יתכן שכל אחד ואחד ממאות מיליוני הטסים בשנה זכר לכבות כל אחד ואחד מהמכשירים האלקטרוניים שלו; אם הסכנה היתה אמיתית, הרשויות האחראיות על בטיחות הטיסות לא היו סומכות על רצונם הטוב של הנוסעים, אלא היו מחרימות מכשירים אלקטרוניים באותה נחישות שבה הן מחרימות פינצטות ושפופרות של קרם ידיים; אם הסכנה היתה אמיתית, הטייסים לא היו מורשים להשתמש באייפדים שלהם במהלך הטיסה, בזמן שהנוסעים נאלצים להסתפק במערכת הבידור המוגבלת של המטוס ובספרים מנייר.

ה-FAA שקלה את הסרת האיסור ב-2004, אולם ב-2006 קיבלה תוצאות מחקר שקבע שאין די מידע להחליט אם האלקטרוניקה מסכנת את המטוס או לא, והשאירה את האיסור. בשנים האחרונות הותרה גלישה ברשתות אלחוטיות. במרץ השנה הודיעה ה-FAA, בתשובה לשאילתה של בילטון, שהנושא נבחן מחדש, ובאוגוסט הכריזה על הקמת קבוצת מחקר בנושא, אם כי זו בכל מקרה לא תתיר “תקשורת קולית” בטיסות.

החודש פנה יו”ר FCC, ג’וליוס גנקאוסקי, ל-FAA וביקש לזרז את העניינים: “מכשירים ניידים הופכים יותר ויותר ארוגים לתוך חיי היומיום שלנו”, כתב. “הם מעצימים אנשים ומאפשרים להם להישאר מיודעים ומחוברים לחברים ומשפחה, והם מאפשרים לעסקים גדולים כקטנים להיות יצרניים ויעילים יותר, ועוזרים לקדם צמיחה כלכלית ולהגביר את התחרותיות של ארה”ב”.

מכשירים אלקטרוניים, מסתבר, הם התמכרות שהציבור לא יכול בלעדיה. מעניין מה דעתו של גנקאוסקי על סיגריות אלקטרוניות.

התפרסם במקור במדור fi בגליון דצמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

22 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

תיקון: לא כתבתי את הטור על יאיר לפיד במוסף הארץ היום

טור על יאיר לפיד במוסף הארץ, 21.12.2012

היום התפרסם במוסף הארץ במדור “אזעקת אמת” טור בכותרת “קרבות המים של יאיר לפיד” בחתימתי. זו טעות, הטור נכתב על ידי מאיה לקר.

אני כתבתי על לפיד באותו מדור ב-8.12.2012.

21 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

מי רוצה להיות פלסטיני? איתמר רוז מלהק ישראלים לתפקידים מפתיעים בסרטוני הדוקו הסאטיריים שלו

איתמר רוז יוצר סרטונים סאטיריים על החיים בישראל. הוא כותב את סיפור המסגרת ונותן לשחקנים לאלתר. השחקנים שלו הם עוברי אורח שמתבקשים להשתתף בסרטון. רוז לא משקר למשתתפים בשום שלב ולא מוליך אותם שולל. התוצאה נעה בין סרט מתיחות לבין מערכון של החמישיה הקאמרית – המשתתפים מתבקשים לגלם מסתננים וחיילים שמונעים מהם להיכנס, או מקבלים חסה, בננה ועגבניה, ומתבקשים להגיד איזה מהם הוא עמיר פרץ איזה עמי איילון ואיזה אהוד ברק. רוז, שיצר עשרות סרטונים בעצמו ובמסגרת הצמד יוסי ואיתמר (עם שותפו לשעבר יוסי עטיה, מעיד שעד היום לא קיבל ולו תלונה אחת ממשתתף בסרטון.

בסרטו האחרון, “ערפאת מבקר בשדרות”, ביקש רוז לבדוק אם תושבי הדרום המופגזים מסוגלים להזדהות עם הפלסטינים המופגזים. הוא לקח מצלמה וחבר פלסטיני משכם בעל השם הטעון ערפאת אבו-ראט, ונסע לשדרות, לבקש מתושבים לגלם תושבים פלסטיניים שהופגזו במבצע עמוד ענן.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=v3I-CaBjeZI[/youtube]

“בדרך כלל אני עושה משחקי תפקידים ונותן לאנשים לשחק את עצמם בכל מיני סיטואציות – למשל חיילים במחסום או את ההורים שלי”, הוא מספר. “פה אמרתי שאני אנסה פעם ראשונה לתת להם לשחק מישהו אחר, שלא יכול להיות הם בשום מצב. אם אתה לא שחקן, בדרך כלל אתה לא יכול לשחק מישהו אחר אם אין לך איזשהו מקום להתחבר אליו. אבל במצב של השדרותים, וזה היה הטריק במקור, הם כן יכולים לשחק טוב פלסטיני כי בסה”כ החיים שלהם בזבל כמו של הפלסטינים, ולא כל כך שונים, עם פחדים די דומים. יש שם ילדה שמשחקת פלסטיני ואומרת כמה היה מפחיד הבומים – היא בעצם משחקת את עצמה”. “אין עלי פצצה, אני מצטערת”, השיבה אחת. “אני כהן, אני לא יכולה להיות פלסטינית אפילו כאילו ולא במשחק”, אמרה אחרת.

הסרטונים מצליחים ברשת, אך אין לו מודל כלכלי שיחזיר את אלפי שקלים שכל אחד מהם עולה. מה עם טלוויזיה? “הבעיה היא שזה נראה לפעמים כמו טלוויזיה, והיו מגעים עם הטלוויזיה אבל הם בסוף מבינים שזה לא טלוויזיה”, הוא אומר. אני מספר לו שג’ייק ואמיר מתוכנית הרשת מצליחה אמרו לי בראיון שהם רואים באינטרנט קרש קפיצה לטלוויזיה או לקולנוע, והוא אמר: “יש משהו בכמה שהאינטרנט פרוץ שמפחיד אנשים. אנשים רוצים בית, והאינטרנט זה לא בית, זה מקום גדול מדי”.

לדבריו, “מכל המקומות, הסרטונים שלי נועדו לאינטרנט, אבל אני יוצר טרום-אינטרנט, לוקח לי זמן להבין שהקיום שלי כיוצר הוא רק באינטרנט, ולהשקיע את עצמי באינטרנט. נולדתי באינטרנט אבל החלום שלי הוא טלוויזיה. בראש שלי אני מבין שהטלוויזיה תיעלם – אין קיום למקום שכל מה שיש בו זה תוכן שיווקי”.

התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון דצמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

בונוס לקוראי חדר 404: הראיון המלא עם רוז.

“הבעיה היא שזה נראה לפעמים כמו טלוויזיה, והיו מגעים עם הטלוויזיה אבל הם בסוף מבינים שזה לא טלוויזיה. לפעמים זה על טלוויזיה. המגעים הראשונים היו עם ‘מועדון לילה’, בדיוק עשו פיילוט ורצו שנהיה פינה שם. צילמנו להם שני קטעים, וכל הזמן ראיתי איך זה עובד – בהתחלה אומרים לך כמה אתה גדול, ואתה בסוף הקטע שהיה בפיילוט לא היה קשור למקור. ראיתי את עצמי על המסך, ובמקום להיות שמח שקהל רואה אותי באולפן, לא הרגשתי שום דבר. לאבי ניר בסוף הראו את הקטע הכי טפשי וקטן. החזקנו בננה ואגס ושאלנו אנשים מי ערבי ומי יהודי. זה תרגיל בדמיון של אנשים, כי הם חושבים שבאמת יש תשובה נכונה. הפכו את זה למשהו מגעיל – מי זו ציפי לבני ומי זו לימור לבנת, הפכו את זה למשהו שוביניסטי מגעיל.

“עכשיו, לפני חודשיים בערך פנו אלי מהתוכנית של טל ברמן בערוץ 1. בסוף בערוץ 1 אפשר לעשות מה שאתה רוצה. זה הבון טון, אני שנים אומר שמשם אני אעשה את הפריצה. אבל היו שם שתי פינות, בסוף לא טל ברמן ולא ההפקה התנגדו, אלא הערוץ התנגד כי אמרו שזה פוליטי מדי וזה ירד. שידרו קטע אחד והפילו את השני ביום של השידור.

“מול קולנוע יש קשיים – האם זה סרט קצר? לאיזה פסטיבל אפשר לשלוח את זה בכלל? דווקא בעולם האמנות זה תפס, כי יש שם פחות מגבלות, כללים, מבנה סדור. בטלוויזיה אומרים – כל כמה שניות יהיה משהו מצחיק. משהו של קצב שאין בסרטונים שלי.

“השיחה שלנו היא על אינטרנט. מכל המקומות, הסרטונים שלי נועדו לאינטרנט, אבל אני יוצר טרום-אינטרנט, לוקח לי זמן להבין שהקיום שלי כיוצר היא רק באינטרנט, ולהשקיע את עצמי באינטרנט. אני יוצר סרטונים של דור האינטרנט, אבל אני לא כזה. נולדתי באינטרנט אבל החלום שלי הוא טלוויזיה – ‘זה יוביל אותי לטלוויזיה’. בראש שלי אני מבין שהטלוויזיה תיעלם, אין קיום למקום שכל מה שיש בו זה תוכן שיווקי”.

ראיינתי את ג’ייק ואמיר, יוצרים אמריקאים שיש להם תוכנית רשת מצליחה, והם אמרו דברים דומים.
“יש משהו בכמה שהאינטרנט פרוץ שמפחיד אנשים. אנשים רוצים בית, והאינטרנט זה לא בילת, זה מקום גדול מדי. כשאני מצלם אנשים אני צריך להחתים אותם על אישור. אם אני אגיד שזה לטלוויזיה לטל ברמן, לא יהיה אכפת להם לחתום, כי הם אומרים ‘מי כבר יראה את זה’. אבל אם אני מצלם סרטון ואני אומר שזה ליוטיוב שלי, הם לא שואלים מה השם שלי או כמה מנויים יש לי, הם חושבים שכל סרטון רואים מיליונים.

“אנשים שאוהבים את הסרטונים, שכותבים על אינטרנט או עובדים באינטרנט, אומרים לי לקצר את הסרטונים- אומרים שאם זה מעל 5 דקות אנשים בכלל לא יפתחו את זה.

“אני עושה סרטונים דוקומנטריים סאטיריים, שהצד הדוקומנטרי חשוב בהם. חלק מהאנשים קוראים לזה משאל רחוב, אני לא אוהב את זה, בעיקר כי רוב המתחרים שלי לז’אנר של משאל רחוב הם יותר כוכבים בפני עצמם ופחות דוקומנטריסטים. דודו ארז או יובל סמו, או אפילו עלי ג’י, שעושה את זה פי אלף מכולם אבל הוא עדיין במרכז. האנשים הם פלטפורמה, הרמה להנחתה לבדיחה שהוא עומד לעשות. הם לא מחפשים שאנשים יגידו משהו מצחיק או מעניין, הם מחפשים איפה להשחיל את השטיק שלהם. הם שחקנים במובן הזה. הסרטונים שלי מתמקדים במשהו שקורה אצל האנשים שאני מצלם. אני באיזשהו מקום קצת שקוף בהם.

“הסרטון על ערפאת – לפני כמה חודשים רציתי לעשות סרט בישובים המופגזים בשדרות והסביבה, כי חשבתי שיש קשר — שדרות זה הפלסטינים שלנו, הקורבנות הישראלים האולטימטיביים שכבר כעשר שנים במצב הזה. בד”כ אני עושה משחקי תפקידים שאני נותן לאנשים לשחק את עצמם בכל מיני סיטואציות – למשל חיילים במחסום, את ההורים שלי, ופה אמרתי שאני אנסה פעם ראשונה לתת להם לשחק מישהו אחר, שלא יכול להיות הם בשום מצב – לשחק פלסטיני. בד”כ אתה לא יכול לשחק מישהו אחר אם אין לך איזשהו מקום להתחבר אליו, אלא אם אתה שחקן. אבל במצב של השדרותים, וזה היה הטריק במקור, הם כן יכולים לשחק טוב פלסטיני כי בסה”כ החיים שלהם בזבל כמו של הפלסטינים, ולא כל כך שונים, עם פחדים די דומים. יש שם ילדה שמשחקת פלסטיני ואומרת כמה היה מפחיד הבומים – היא בעצם משחקת את עצמה. לקחתי פלסטיני שאני מכיר מאיזה ארגון שלום, שמגיע לת”א מדי פעם, נסעתי איתו לשדרות ולאשקלון ולקיבוצים בסביבה, ופשוט פנינו לאנשים ברחוב. בהתחלה הם לא ראו את ערפאת, וביקשתי מהם להשתתף במשחק שאני עושה – תתראיינו כאילו את ם פלסטינים תחת הכיבוש. חלק מהם התעצבנו על עצם הבקשה, כי הם רגילים לשחק את הסבל שלהם, זה לא רק לשחק – הם באמת סובלים. אבל יש משהו בזה שכל הזמן באים לראיין אותך, שאתה מוכן עם הראיון על איך זה לחיות עם הבומים. אם יבואו לראיין אותך אחרי פיגוע, אתה גם תדע מה להגיד. הם אמרו שהם בחיים לא יוכלו לשחק פלסטיני, כי הם לא יידעו מה להגיד. אז הבאתי איתי את ערפאת אבו-ראט, וראית מה בגדול הולך שם. יש משהו בלראות ישראלים משחקים ככה, במיוחד אנשים משם, משחקים ככה פלסטיני, יש בזה משהו מעודד בקשר לפתיחות. יש משהו מדליק ומאוד פתוח אצל הישראלים, זה ממש לא מובן מאליו להשתתף בכזה דבר. קיבלתי הודעה על זה שהראו את זה באיזה בי”ס באשקלון, וזה עורר הרבה רגשות וגרם לדיון של שעתיים”.

יש בזה מבחינתך אלמנט של הונאה?
“בסרטון הזה אין אלמנט של הונאה. ובכלל אני נוטה לתת לאנשים, אני לא חותך אנשים מהר. אף פעם עוד לא קרה שמישהו שלח לי הודעה או התלונן על זה שהצגתי אותו לא כמו שהוא רצה בסרטון – וצילמתי עשרות סרטונים. במובן הזה, הרבה פעמים אנשים כועסים על איך שאנשים נראים בסרטון וחושבים שעשיתי להם עוול, אבל המצולמים גאים במה שהם אמרו גם אחרי שהם צופים בסרטון. לא שיש לי בעיה עם הונאה – בכל סרט דוקומנטרי יש ממד של ניצול, בטח שבדוקומנטרי על אונס יש ממד של ניצול הרבה יותר גדול מדוקו שתופס אנשים ברחוב ומוציא מהם משפט. אנשים יותר רגישים לדברים שקשורים לצחוקים. ברגע שיש אלמנט של צחוק הם נוטים להגן על המרואיין. תמיד בדוקו אתה מצלם אנשים ולוקח משהו מהם, ויש בזה ממד של ניצול.

“אני אוהב פספוסים, אני אוהב סוג כזה של דברים, אני אוהב את Yes Men, אבל זה לא מה שקרה בסרטונים שלי עד עכשיו. יכול להיות שזו טעות, שאני באיזשהו מקום אני שבוי במקום של השמאלן הטוב, לעשות משהו סתם מפגר ומצחיק בלי מסר יותר קשה לי עכשיו. יש לי המון רעיונות מפגרים שאני רוצה לעשות, ואני מפחד שהמאה מנויים בקושי שהצלחתי לגייס…”

זה לא יכול להתקיים מחוץ לאינטרנט?
“זה כמעט היה תוכנית טלוויזיה ב-2009 בערוץ 10. אני ויוסי עטיה עבדנו שנה על פיילוט, היו כתבות שזה הולך לעלות, היה פרק ראשון מוכן, ואז הודיעו על הקפאת התוכניות בערוץ 10, זה היה המשבר הכלכלי הראשון. קראתי בדה-מרקר על זה שמקפיאים תוכניות, שאלתי את יוסי אם הוא חושב שזה קשור אלינו, ואז התקשרה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות בערוץ 10, והודיעה שהקפיאו את התוכנית. פנה אלינו המנהל של ערוץ 8 שנעשה פינה ב’דיבור חדיש’. יכול להיות שיש לזה אופק טלוויזיוני, ויכול להיות שזה יתאים כסרט ארוך, אבל צריך לעשות פיתוח של זה.

“תמיד אומרים לאנשים ‘תהיו באינטרנט’, אבל גם כשדיברת עם ג’ייק ואמיר, אני בטוח שעלתה השאלה מה המודל העסקי. זה מקום שחוגג את החינמיות, אבל זה עולה כסף. בניגוד לדברים ויראליים אחרים, סרטון כזה עולה כמה אלפי שקלים, ואז אתה כן צריך לחשוב על זה. כמות הזמן וההשקעה והעריכה – אתה לא יכול להתעלם מההיבט הכלכלי. צריך לעשות מזה סוג של עסק, ואני עדיין לא יודע איך. אני מרצה על הסרטונים בסל תרבות, מדי פעם מזמינים אותי לדבר בעולם, זה רץ בעולם האמנות, אבל זה לא יציב כלכלית. יש בעיה עם הפוליטיות של הסרטונים, אפילו יוטיוב מצמצם לי את האפשרות לעשות מזה כסף. יש כפתור של מוניטיזציה, אמרתי נראה כמה כסף אפשר לעשות מיוטיוב, ושלחו לי הודעה על כמה סרטונים שהם נמצאו לא מתאימים למפרסמים. אני מאמין שהכל אוטומיטי ביוטיוב, וראו שיש המון flags או תלונות. כמו שקרה עכשיו עם עוזי וויל. זה יותר גרוע מערוץ 2 ו-10, מספיק שיש מאה אנשים שעצבנת ושלחו תלונה ליוטיוב, ישאירו אותך בחוץ ולא יהיה להם זמן להתעסק איתך.

“כמעט כל דבר בטלוויזיה שהוא לא ‘ארץ נהדרת’ מתקיים בזכות תוכן שיווקי. ולי יש בעיה לשים בסרטים שלי תוכן שיווקי, גם כי אני כאילו יוצר חתרני בלה בלה בלה, שמתעסק בדיוק בדברים האלה, וגם כי זה באמת נורא מעצבן אותי. כמעט אין דבר בטלוויזיה שמתקיים בלי תוכן שיווקי. זו בעיה”.

21 בדצמבר, 2012 | בנושאים: יוצרשת | להגיב זה מגניב

חדש בפייסבוק: עברית כנה

פוסט של מתן בלומנבלט
“הו לא“

בשלב הבא בואו נשלב את זה בחיים האמיתיים שלנו.

מתן בלומנבלט כותב את הקומיקס “הו לא“, שם התפרסם הסטריפ במקור

20 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

למסירה: כדור

הִלה שלג

כותבת למגירה, מעצבת לקולב, שרה למקלחת, מדברת לקיר.

“אני לא כותבת שירה, אני כותבת להיטים”, היא אמרה, והבנתי איך לעולם לא מתבלבלים בין כסף של מונופול לכסף של מכולת.

לקח לי עוד שלוש דקות ושני קבצנים עד שהגעתי לדירה שלי.
החורף התחיל כבר לפני כמה ימים, והמיטה שלי נראתה די עירומה. צריך לגייס כח וחשק מאד מסוימים בשביל להציע את המיטה בחורף. בעיקר בשביל לצפות פוך זוגי. אם היה קיים כזה שרות, הייתי מזמינה הביתה פּוּכַאִי שיעשה את זה בשבילי.

מצד אחד, אני עייפה ולא בא לי לזוז. מצד שני, אין צד שני.

לוגמת עוד כוס קפה סתמית טרם קריסה / על כסא המכיר קימורי ישבני / אם תבחינו במחר עולה על אוטובוס באופק / תגידו לו שאני

הִלה שלג, המכוּנה גם Frozen May, היא קופירייטרית, מוזיקאית וטקסטולוגית מומחית, ולא ממש אוהבת לדבר על עצמה בגוף שלישי, אז כדאי להפסיק את זה כאן.

ארכיון המדור “קצה הקרחון” >>

20 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404, קצה הקרחון | 3 תגובות

גראמפי קאט // כולם אוהבים אותה? וואו, היא ממש מתרגשת

“גראמפי קאט” (חתולה זעופה או ממורמרת), כוכבת טרפת אינטרנט שהגיעה למיליוני אנשים, נחשדה בתחילה כזיוף. כשבראיין בונדסן העלה לאתר החברתי רדיט תמונה של טרדר סוֹס (איות שגוי של “רוטב טרטר” באנגלית), החתולה של אחותו טבת’ה, גולשים טענו שהפרצוף הממורמר שלה נוצר בפוטושופ. טבת’ה העלתה סרטונים שלה ליוטיוב כדי להפריך את הטענה, וטרדר סוס הפכה לתופעת רשת.

טרדר סוס, טארד בקיצור, נולדה ב-4 באפריל השנה באריזונה, שם היא גם מתגוררת. היא מזן מעורב – אמה היתה חתולת בית קצרת פרווה טריקולורית, ואביה המשוער היה אפור עם פסים לבנים. היא עצמה קטנטנה, בעלת פרווה בצבע קרם, אוזניים חומות-שחורות ועיניים כחולות שמוקפות בכתמי קפה חומים. שולי הפה שלה משתפלים כלפי מטה, כמו אצל כלבי בולדוג, ומשווים לה מראה זעוף. חתולים ישנים, מתנשאים, מתוחכמים, מרושעים וחמודים יש בשפע ברשת, שהחתול הוא החיה הלאומית שלה. חתולה זועפת זה זן נדיר. ואומת הרשת עפה עליה.

טארד הפכה לתבנית לממים, שבהם היא זועפת ורוטנת על כל דבר שמח, מכריסמס אצל הגויים ועד חנוכה אצלנו. “נהניתי פעם. זה היה זוועה”, נכתב באחד מהם. האתר הרשמי שלה מציג ממים ושאר יצירות שמוקדשות לה ומציגות את פרצופה הבלתי מרוצה, כמו עוגת גראמפי קאט וקעקוע ואישה שהתחפשה לגראמפי קאט. טארד גם התארחה בתוכנית הבוקר הפופולריות “טודיי שואו”.

מה הפך את גראמפי קאט להצלחה? “חשבתי שזה יחזיק שבוע”, הודה בונדסן בראיון למריון סטאר. “אם אנשים חשים זעופים, הם אוהבים את התמונות הללו”. האמנית אורה דרוקר ציירה את גראמפי קאט כברכת יום הולדת לחבר שלה, אנוש בר-טור (שיצר גם הוא גראמפי-מם). “אני והחברים מתים על חתולים ואנחנו אוהבים חתולים עם מאפיינים מיוחדים, אז אין יותר מיוחד מחתול עם פרצוף תחת. הוא מאוד מצחיק אותנו”, היא מסבירה.

אבל יש הרבה חתולים מצחיקים. מה מייחד אותה?
“היא נראית כמו פולניה זקנה וממורמרת שאוהבת לשבת בחושך. אנחנו מאוד אוהבים חתולים עם מבט עצבני טבעי, שגם כשהם שמחים, הם נראים כמו תחת. אנחנו אוהבים גם את הקולונל מיאו, כי הוא נראה כמו רודן”.

“אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שהתוודעתי לגראמפי קאט. כמו כן אפשר לחלק את העולם לשני סוגים של אנשים”, אומר מצחיקן הרשת נמרוד צוק, שיצר ממים בכיכובה ובהשראתה.

למה אתה מכור לגראמפי קאט?
צוק: “די כבר עם ההשמצות האלה, אני לא מכור לגראמפי קאט, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה”.

ב-סדר. אז למה *אנשים אחרים שאינם אתה* מכורים לגראמפי קאט?
“האוניברסליות, זה כי כולם יכולים לאהוב אותה ואפשר לחבר אותה כמעט לכל נושא / אמירה / תמונה אחרת וזה יצא מצחיק. וזה גם דורש הרבה פחות עבודה מממים אחרים”.

תשובה דומה נותן אייל ברוה, שיצר גם הוא כמה ממי גראמפי: “זה חתול שעושה פרצוף אנושי, שזה כבר משהו שמושך את העין ומשעשע בפני עצמו. וזה מם שמאוד קל להשתמש בו – כל סיטואציה שאתה רוצה להביע מיזנטרופיות ברמה כלשהי – זה המם שיתאים. זה מם שיש לו הכל, גם חתולים, שהם מלכי האינטרנט, וגם מאוד קל להתאים אותו להמון סיטואציות”.

אבל – זהירות, טוויסט! – טארד עצמה אינה זעופה כלל וכלל, היא רק מצויירת ככה. הנה, תראו. “כמובן שבחיים האמיתיים היא לא זעופה בכלל, למעשה היא אחת מהחתולים הכי מתוקים שפגשתי”, דיווח סקוט ביל, בעל בלוג הכיף “לאפינג סקוויד” ואדם שיצא לו לפגוש חתולים בחייו. בונדסן מעיד: “החתולה מאוד מתרפקת ורגועה, היא בסדר עם הצילומים, לא מנסה לברוח, רק מסתובבת לה כה וכה”. סטוריבורד, תוכנית של מערכת קהילת הבלוגים טאמבלר, פרסמה סרטון על חייה של טארד, שמוצג כמונולוג שלה: “אני לא זעופה, אני אוהבת שאנשים קוראים לי זעופה, זה פשוט איך שהפנים שלי מעוצבות. אנשים תמיד חושבים שאני זעופה אבל אני נראית כמו חתולים אחרים, אני חושבת”.

המשפחה של טארד מיהרה למסחר אותה, בסיועו של מי שמיסחר שני חתולים מפורסמים אחרים, החתול שנתן השראה לניאן קאט והחתול המנגן בפסתר פיאנו קאט, שכבר מסרו את תשע נשמותיהם לבורא. כמקובל אצל סלביות במעמדה, טארד תורמת חלק מהכנסותיה לצדקה, כשהתרומה הראשונה הוקדשה לבית מחסה לחתולים שמזלם שפר עליהם פחות ממנה.

יופי באמת.

התפרסם במקור בגירסה שונה בוואלה, 18.12.2012

19 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

“אני לא בן אדם סגור, אני פשוט פתוח בשעות לא נוחות” // השורות של דוד ולצר

דוד ולצר, מתי חשבת על הרעיון להוציא את הספר “שורות”, שמורכב מציוצים מצחיקים שפרסמת בטוויטר?
“השעה הייתה שלוש וקצת”.

איך הוא נולד?
“במהלך העבודה שלי כקופירייטר באידיאולוג’יק, טוויטר התחיל לקבל יותר חשיפה ומודעות כרשת חברתית ומיקרו-בלוגיה. התפקיד של קופי באינטראקטיב מחייב בחינה של כל תופעת רשת כפלטפורמה פרסומית. כל עניין ההגבלה של 140 תווים הזכיר לי את התרגילים מקורס הקופירייטינג של תרצה גרנות ז”ל. ההגבלה מפעילה יצירתיות וככה התחלתי להתנסות בשפת הציוצים. מאה וארבעים תווים מאפשרים לך לכתוב לא יותר משורה, מקסימום שתי שורות. באותה תקופה הקשבתי וקראתי הרבה מהחומרים של וואן-ליינרים מפורסמים כמו סטיבן רייט, מיטש הדברג, דימיטרי מרטין ועוד. לקחתי על עצמי לנסות להמציא וואן ליינרים באורך ציוץ ומדי פעם יצא לי משהו נחמד. היו ימים שהעליתי כמה שורות והיו ימים שלא הצלחתי לחשוב על דבר אחד שיגרום למישהו לחייך או לצחוק וזה ביאס אותי נורא. כדי למתן את החרדה והבאסה מימים יבשים, בחרתי למנן את כל העניין לשורה אחת ביום, מסגרת יצירתית מאתגרת על בסיס יומי, משהו שאוכל לעמוד בו. מאז העליתי שורה אחת בכל יום קלנדרי (למעט חופשה בחו”ל). במהלך התקופה הזאת סגנון השורות השתנה.

מה נתן לך השראה?
“ספר מצחיק שהוציא טים סידל, הידוע גם בשם badbanana. לספר קוראים ‘Marching bands are just homeless orchestras'”.

כמה זמן עבדת על זה?
“שלוש שנים. לספר ‘שורות’ הוכנסו 200 שורות שמשקפות תקופות שונות ומגוון סוגי הומור”.

היו רגעים של ייאוש?
“כל פעם שנגמר הדוריטוס”.

מה היתה פריצת הדרך?
“אני יותר טיפוס של סתימת דרכים”.

מה עשית כדי להסיח את דעתך מהפרויקט?
“עשיתי פיקניקים בדשא המלאכותי שעל גג הבניין. כל פיקניק היה פשוט נהדר עד הרגע בו מגיעות נמלי הפלסטיק”.

איך חגגת כשהשלמת אותו?
“עליתי בפעם הראשונה בחיי לעשות סטנדאפ. ההורים שלי לא היו בקהל ותשמע, זה הרגיש לגמרי אחרת בלי קריאות הבוז”.

להשיג בחנויות המובחרות?
“אין לי כוונה, בשלב זה, להכניס את הספר לרשתות הספרים עד שמשהו מהותי לא ישתנה בשיטה הנצלנית שלהם כלפי היוצר ובעלי מקצוע נוספים (מתרגמים, עורכים, מגיהים, בית ההוצאה לאור) בדרך למדף הספרים. כל ההשקעה בספר יצאה מהכיס שלי וככה זה גם מרגיש, כמו הבייבי שלי, זה שלא הפלתי. ניתן להשיג אותו בדף הפייסבוק של ‘שורות’“.

מה הדבר הבא?
“‘שורות – המחזמר'”.

התפרסם במקור במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 29.6.2012

19 בדצמבר, 2012 | בנושאים: סמול טוק | תגובה אחת

עכשיו מעונן // על הסכנות שבאחסון כל הקבצים שלנו בענן

טעות טכנית גרמה למחיקת פוסט מהבלוג שלי, שלא היה לי עותק שלו. גם בגוגל קאש ובווב ארכייב לא נשמר עותק מטמון. חיפשתי בגוגל רידר, קורא הרסס של גוגל, והוא הביא תצוגה מקדימה עם מספר מצומצם של מילים מהפוסט המקורי. חיפוש המשפט האחרון שהוצג חשף מילים נוספות. כך, חיפוש אחרי חיפוש, שחזרתי את הפוסט במלואו. הענן הציל את הפוסט שלי.

הענן, הכינוי לשטח האחסון הדיגיטלי שלא נמצא במחשבים האישיים שלנו אלא בשרתים מרוחקים, וזמין דרך האינטרנט, מחזיק היום הרבה מהמידע שלנו: סטטוסים בפייסבוק, תמונות באינסטגרם, אימיילים בג’ימייל וגיבוי המחשב האישי בדרופבוקס. הבעיה עם הענן היא שהגישה שלנו לקבצים שם תלויה בגוף שמתחזק אותו. לאחרונה חסמה אמזון משתמשת בשם לין מגישה לספרים הדיגיטליים שרכשה בקינדל, בטענה לא מנומקת להפרת תנאי שימוש, והחזירה אותם רק אחרי שהתקשורת התערבה.

גם רשויות המדינה מסכנות את הענן. כשהממשל האמריקאי סגר את אתר שיתוף הקבצים הענק מגה-אפלואוד בטענה להפרת זכויות יוצרים מסיבית והחרים את הציוד ששימש להפעלתו, הוא פגע גם במיליוני לקוחות שהשתמשו באתר לאחסון לגיטימי של קבציהם, פעולה שאין עוררין על חוקיותה. יותר משנה אחר כך, הממשל עומד בסירובו לתת להם גישה לקבצים.

ארגון הזכויות הדיגיטליות האמריקאי EFF מסייע לאחד המשתמשים, קייל גודווין, במאבק משפטי להחזרתם (הכונן הקשיח שלו קרס) ולקבלת פיצוי. אף שגודווין אינו חשוד או נאשם, הממשל חיטט בקבציו (פרקליטתו טוענת שלא ברור אם החיפוש חוקי) וטען כי יש בהם עותקים פיראטיים של מוזיקה, ועל כן הם לא שייכים לו, טכנית. EFF טוען שמדובר בנסיון להסיט את הדיון וקורא לממשל “להטמיע הליכי שכל ישר שיגנו על משתמשי אחסון ענן שנקלעו לאיש צולבת”. להחלטה יש פוטנציאל להשפיע דרמטית על פעילות תעשיית הענן כולה.

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “השרת” בגליון נובמבר 2012 של מוסף פירמה של גלובס

19 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

← לדף הקודם — לדף הבא →