זהירות, ספוילר: רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי ב-2011, כי אני לא חתמתי על שום אמברגו
דוח הממונה על השכר לשנת 2011 יצא היום לעיתונות, אך יתפרסם בתקשורת רק ביום ראשון ב-13:30. למה? כי ככה החליט הממונה על השכר. הנתונים הועברו לעיתונאים באמברגו, כלומר המידע נמסר בתנאי שלא יפורסם לפני התאריך הנקוב. זהירות, ספוילר: הדוח מתפרסם בתחתית הפוסט.
גופים ממלכתיים, ולא רק הם, נוהגים לעתים לשלוח לעיתונאים מידע באמברגו, במטרה לתת לכלי התקשורת זמן לעבור על החומר, לעבדו ולהכין דיווחים ופרשנויות, בלי הלחץ של התחרות על חותמת ה”פרסום ראשון”. במקרה של מבקר המדינה, האמברגו מעוגן בסעיף 28 בחוק מבקר המדינה, שקובע קנס או שנת מאסר למי שיפרסם את הדו”ח “לפני המועד הקובע”, כלומר “מועד ההנחה על שולחן הכנסת […], המועד להגשת הדו”ח, ואם נקבע מועד לפרסומו – המועד לפרסומו” (אם כי המבקר עצמו הפר את האמברגו שלו, לא פעם אחת אלא פעמיים).
דובר בנק ישראל, יוסי סעדון, הסביר את הרציונל מאחורי מוסד האמברגו:
בנק ישראל מקפיד להפיץ דו”חות ארוכים ומורכבים לכלי התקשורת תוך שימוש באמברגו, מתוך אמונה שהדבר מאפשר סיקור מעמיק, מקצועי ואמין של החומרים שאנחנו מפרסמים. השימוש בכלי זה תלוי ביחסי האמון שלנו עם כלי התקשורת השונים ובאתיקה המקצועית של אותם כלי תקשורת.
“האמון הזה נפגע לאור האופן בו בחר ‘כלכליסט’ להתנהל”, כתב סעדון. הסיפור הוא שבחודש יולי החליטו בכלכליסט לשבור אמברגו של בנק ישראל, ופרסמו כתבה על דו”ח ביניים של הצוות לבחינת התחרותיות בענף הבנקאות למחרת שליחתה, בעיתון המודפס, למרות שבנק ישראל קבע אמברגו לשעה 12:00. הבנק הגיש תלונה למועצת העיתונות על פגיעה באתיקה העיתונאית. בכלכליסט טענו כי הסדר האמברגו מנוגד לחוק ההגבלים העסקיים (טענה שנדחתה, משום שבית הדין עסק בתקנון האתיקה, לא בחוקי מדינת ישראל).
בית הדין של מועצת העיתונות פסק כי בשבירת האמברגו הפר כלכליסט שני סעיפים בתקנון האתיקה: סעיף 3ב, שלפיו “הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם ענין לציבור”; וסעיף 22, שלפיו “לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי”.
כלכליסט ערער על ההחלטה. אחד הטיעונים היה שאמצעי תקשורת איננו מחויב לאמברגו אם לא הסכים לו במפורש. מאחר שבנק ישראל שלח את ההודעה והודיע חד-צדדית על האמברגו, לא מדובר בהסכם ועל כן העיתון לא כפוף לו (אוסיף שכשגוף שולח מידע באמברגו לעיתונאי בלי לברר קודם אם העיתונאי מסכים לאמברגו, העיתונאי עלול ליפול למלכודת – אם השיג את המידע באופן עצמאי ממקורותיו לפני שקיבל אותו באמברגו, הוא יצטרך להוכיח שכך היה, ולא בהכרח יוכל לעשות זאת בלי לחשוף את מקורותיו).
בית הדין שלל את הטענה:
בוודאי שעיתון איננו מחויב לאמברגו כל עוד איננו עושה שימוש במידע שקיבל ממי שהתנה את פרסום המידע בכיבוד האמברגו. לקבל מידע הכפוף לאמברגו ולעשות בו שימוש בניגוד לתנאי האמברגו משול להחזקת מקל משני קצותיו כי בעצם קבלתו טמונה ההסכמה לתנאי האמברגו הרי ברור שמוסר המידע היה נמנע מלמסור אותו אילו ידע שהעיתון יפרסם את המידע בניגוד לאמברגו, ובהתנהגותו זו עושה העיתון מחטף בלתי הגון. העיתון רשאי שלא לעשות שימוש במידע שקיבל כאמור או לשוב למוסר הידיעה בהצעה, שמוסר הידיעה יוותר על דרישת האמברגו. אינני רואה דרך שלישית ראויה.
עם זאת, הוא קיבל את הטענה הזאת בהקשר אחר. בנק ישראל טען שכלכליסט הפר את סעיף 3ב – “הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם עניין לציבור”. ערכאת הערעור פסקה: “אינני רואה כיצד ניתן לראות בפרסום הפרה של סעיף 3(ב) לתקנון האתיקה, שכן שם מדובר במפורש על הבטחה מצד העיתון או העיתונאי. אין חולק שבמקרה שלפנינו הבטחה כזו לא ניתנה”.
לגבי סעיף 22 – “לא יגלו עיתון או עיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי” (זה חלקו הראשון והרלוונטי של סעיף זה), קבעה ערכאת הערעור כי “אין כל ספק בלבי, שהעיתון הפר את החלק הראשון של הסעיף. העיתון טוען, שההוראה מתייחסת רק למקרה בו נמסר מידע בתנאי שלא יפורסם בכלל. אינני מקבל פרשנות זו: אם יש למקור את הזכות לאסור על פרסום מידע שנמסר על ידו לעיתון, נגזר מכך כי הוא יכול גם לאסור פרסום עד מועד מסוים, או לאשר פרסום בתנאים מסוימים. דובר בנק ישראל מסר מידע לעיתון בליווי התניה כי המידע לא יפורסם עד ליום המחרת, שעה 12:00. זוהי מסירת מידע בתנאי שיישאר חסוי, ואין הסעיף דורש קבלת הסכמה של מקבל המידע”.
אולם ערכאת הערעור קבעה כי כלכליסט לא הפר את התקנון (משום שממכתב שכתב מזכ”ל מועצת העיתונות אפשר היה להבין שאמברגו לא נמצא בסמכות תקנון האתיקה), וכי מעתה והלאה מי שישבור אמברגו יחשב כמי שהפר את סעיף 22 לתקנון.
העורך הראשי של כלכליסט, יואל אסתרון, הגיב בוואלה על ההחלטה: “אנחנו שמחים על הקביעה ש’כלכליסט’ לא הפר את תקנון האתיקה במקרה של בנק ישראל. עקרונית, העיתונות צריכה לקיים דיון מהותי יותר על השאלה האם האמברגו בכלל עדיין רלוונטי לתקשורת של המאה ה-21”. מייקל ארינגטון, כשהיה עורך טק-קראנץ’, פרסם קריאה נגד מוסד האמברגו, ואף נקט במדיניות שבירת אמברגו מכוונת, שאחר כך נסוג ממנה.
בחזרה להיום: אני לא קיבלתי את המסמכים מהממונה על השכר וממילא לא התחייבתי לעמוד באמברגו, לא במשתמע ולא במפורש. אחרי הקיפול, אם כן, מסמכי דוח הממונה על השכר לשנת 2011.
השעות נוקפות אצבע מאשימה
מה שנשאר משעונים הוא רק סימן הֵעָדֵר השיזוף על פרק כף היד. פאנטום של הזמן.
התחלתי לפסל בעצמי חיות כאלה, כדי להעביר את הזמן. יצרתי דוגמאות מגומי בצבעים שונים, מִלאתי את רֵאוֹתיי בשעמום ונשפתי לתוכן. עד מהרה היה לי ספארי מפואר, נטול כלובים וגדרות, ונִצבתי כגולם במרכז השממון. חיינו לא באושר ובעושר, אבל לא אושר ועושר לא אומר בהכרח אומללות ועוני, כמו ש”לא רע” לא אומר בהכרח טוב. כשהגיעו גלים של עניין, תפקדתי כנח של היאוש-נעשה-יותר, והעלתי לתיבת הפנדורה שלי זוגות-זוגות של מייצגי שעמום מרהיבים. הגלים שהפכו לים ולאוקיינוס ולשצף-קצף של מליחות ושל שיירי בתולות ים, העלו מהסיפון עננות מפוהקות. נִשאנו בעין הסערה, ובעין הסערה אין סערה, וזו לא שגיאה, גם לא שגיאת כתיב. וכך העברנו את הימים והלילות, בעין-אין סערות, ואנחנו חיים בלא אושר ועושר עד עצם היום הזה.
עוד ליל שִשי בודד. ירח ריק ואין למי ליילל. מנסה לחרוז מלים לשקט, אבל אין אפילו הד. המקרר מקרקר. הרעב מתגבר. הסערה בעיני המתבונן.
אין לי ראש למלים ארוכות, ואתה מין.
להתעלס זו מלה נהדרת. זה כמו ללעוס עם כל הגוף.
כינור דוד – הגרסה המתוקה.
הִלה שלג, המכוּנה גם Frozen May, היא קופירייטרית, מוזיקאית וטקסטולוגית מומחית, ולא ממש אוהבת לדבר על עצמה בגוף שלישי, אז כדאי להפסיק את זה כאן.
המפלה של מפלגת העבודה: הכתובת היתה על השלט
יורים עליכם? רוצו, הסתתרו, הילחמו // סרטון ההדרכה הכי מקריפ שתראו היום
הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק הוליד את הסרטון המשונה הזה – ספק סרט אקשן סוג ז’, בעצם אין ספק: זה סרט אקשן סוג ז’. מטרתו של הסרטון, שנוצר על ידי משטרת יוסטון, טקסס, ללמד אזרחים איך מתמודדים עם אירוע ירי: בריחה, הסתתרות, תקיפה ומשחק גרוע. שיטה נוספת, איסוף הנשק מכל הסייקוז שלא הייתם נותנים להם רשיון להחזיק עפרון מחודד, לא מוזכרת בסרטון.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=1ESNae7OoyM[/youtube]
• דרך גוקר.
עובדות יאיר לפיד, מספרי האשראי שלכם, מישל יבור בעירום ואיילת זורר בלי פוטושופ בין עשרת הפוסטים הכי נקראים בחדר 404 ב-2012
10.
יאיר לפיד יצר את המכתש הגדול בחבטת גב כף-היד על האדמה. המכתש הקטן היה הסקיצה. עובדות יאיר לפיד, פוסט מ-2006, חזרו לצמרת בזכות כניסתו לפוליטיקה. זה היה לפני שנפתלי בנט גנב לו את הברק. קליק >>
.9
רוצים לקנות חמץ בפסח? כך תעשו זאת. קליק >>
.8
הזין של צה”ל גדול וירוק. לידיעת הקוראת ענת קם. קליק >>
.7
איך נראית איילת זורר בלי פוטושופ, ולמה זה כל כך מפחיד אותה? קליק >>
.6
אינסטגרם מלאה עירום, אבל תמונה של מישל יבור בעירום זה כבר מוגזם, אז התמונה הוסרה (ראו גם בהמשך הרשימה). קליק >>
.5
משחק: מה מחרוזת החיפוש התמימה ביותר שהביאה לכם פורנו בגוגל תמונות? קליק >>
.4
איור שמציג את מישל יבור בעירום גרם לחסימתה בפייסבוק, חודשיים אחרי שפרסמה תמונת עירום של עצמה שנמחקה מאינסטגרם. קליק >>
.3
קראקרים סעודים חשפו מאגר פרטי אשראי של אלפי ישראלים (ראו גם בהמשך הרשימה). קליק >>
.2
עם השקת גוגל סטריט ויו בישראל השקתי תחרות לאיתור הצילומים הכי מצחיקים/משונים/מביכים/מעולים שאפשר למצוא ברחובות ישראל. קליק >>
1.
237 אלף כניסות נרשמו לפוסט שבו פרסמתי את מספרי כרטיסי האשראי (בהשמטת ארבע ספרות) שגנבו ופרסמו ההאקרים הסעודים. הכניסות האטו את הבלוג והביאו לתלונה נגדי אצל ספק האחסון שלי, שבעקבותיה נאלצתי להסיר את הרשימה. קליק >>
פוליטיקאים קרועים, דהויים, מצהיבים // רפי מן מתעד כרזות פוליטיות
שוב מתכסים הקירות ולוחות המודעות בכרזות בחירות. שוב מישיר אלינו הפוליטיקאי הישראלי את מבטו, נחרץ ומנהיגותי. שוב סיסמאות בנות שתיים, שלוש או ארבע מילים – נושאות מסר שיווקי המבקש לשבות את ליבנו.
זו תמצית הפוליטיקה החדשה: דמותו הפוליטיקאי ותדמיתו דוחקות את המפלגה, אמירות חדות-ניסוח אך מעורפלות-תוכן מחליפות את האידיאולוגיה.
כשהיא נוצצת ומבטיחה, ואחר כך בלויה ומושחתת, הכרזה היא מטפורה למציאות של חלומות ואכזבות, תקוות ומפחי-נפש, חיבוקים ונטישות.
לא נגעתי, רק צילמתי. אני עוקב עם המצלמה אחרי הכרזות ערב הבחירות ובעיקר אחריהן. אז הן נהפכות לתזכורת עגומה לימי ההתלהבות הגדולים, כשגדודים של מועמדים פיזרו הבטחות, ואנחנו כל כך רצינו להאמין ששוב צפוי לנו שחר של עידן חדש. שיש פוליטיקה אחרת.
בכרזת הבחירות העכשווית אין כמעט טקסט, אבל בכל הקשור לטקסטורה, למרקם החיים הציבוריים, יש בה עולם ומלואו. היא לא רק אובייקט לדיון פוליטי, אלא גם מצג תרבותי, חברתי, היסטורי, אפילו אמנותי. אמנות שימושית, פוליטית.
כרזות הבחירות אינן רק חלק מהנוף הפוליטי שלנו. מבעדן מבצבצת גם הסביבה, חלודה, עזובה, מוזנחת. וגם היסוד האלים והבוטה שבתוכנו, זה שגורם לנו לכער את חוצות הערים ודרכי הארץ. להדביק את הכרזות תחת כל עץ רענן, להותיר אותן שם לנבול ולהתרפט, ולעתים גם להשחית אותן בחמת-זעם, כמו טוקבקיסטים בתחתית מאמר פוליטי באינטרנט.
“קרעי הבטחות” – מיזם צילומי של רפי מן, חוקר התקשורת, העיתונאי לשעבר ובעל הבלוג “הערות שוליים להיסטוריה“, יוצג בתערוכה “בחירות 2013”, שיזמה אורית גלילי-ויזל, ב”גלריה המרכזית” במתחם האמנות בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, החל מיום חמישי ה-3.1.2012
צפו: וויינט מדווחים על ח”כים ערבים
כך הפנו שלשום בפייסבוק של אתר ynet לידיעה על החלטת בג”צ להתיר לח”כ חנין זועבי מבל”ד להתמודד בבחירות:
ההפניה נמחקה אחרי שהתקבלו במערכת מיילים זועמים, תלונות של עורכים וטלפון מדוברו של יו”ר סיעת בל”ד, ח”כ ג’מאל זחאלקה, והוחלפה בזאת:
זו ההפניה אתמול לכתבה על יריקה על ח”כ אחמד טיבי ממפלגת תע”ל:
וזה כיתוב התמונה המשעשע:
• תודה לאייל פרידמן.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
