הגידו ביוש לזקן || איך סטטוס פייסבוק סאטירי נגד רדיפת עובדים זרים כמעט עלה לי בעבודתי


צפריר בשן

אזהרת המסע התמידית למשתמש בפייסבוק היא שהתוכן שלו בעצם גלוי לכל. ולא משנה כמה חומות של אבטחה הוא שם בין הפרופיל שלו לבין הציבור הרחב, המעסיקים הפוטנציאליים, הלועגים האפשריים והנעלבים בכוח. מרגע שפירסמת סטטוס, תמיד קיים סיכוי שתמונת מסך מהמחשב של חבר שכוללת את הסטטוס שלך תדלוף ותעבור הלאה.

היכולת שלנו להגביל את תנועת המילים שלנו במימד הווירטואלי נעה בין איננה ללא קיימת. גם אם כל סידורי האבטחה שלכם הונחו כראוי סביב הפרופיל הווירטואלי שלכם, אין להם תקומה של ממש. יש היום לא מעט גופים שמספקים למעסיקים שירותי מעקב, שמצליחים לבחון מקרוב גם את החשבונות הנעולים ביותר. לפיכך, בהתאם לתרחישי הקיצון שלכם, יהיו אשר יהיו (מעסיקים עתידיים רגישים, בני זוג קנאים, אמא מטורפת או אבא פסיכופת), אל תכתבו את מה שעלול לפגוע בכם, כי רוב הסיכויים שהוא אכן יחזור ויפגע בכם.

בעצם, אולי מוטב לתקן: לא משנה מה תכתבו בפייסבוק – יום אחד זה יחזור וירדוף אתכם. יש לי דוגמה נהדרת לעניין הזה. ב-2009 החלטתי שחשבון הפייסבוק שלי אינו למטרות עסקיות אלא לצורכי הבעה עצמית בלבד, ואני טיפוס שיש לו הרבה מה להגיד, ושאינו מתנסח בעדינות מרובה (ולשם שינוי, אני אומר את זה בעדינות מרובה). היו לי כמה התקשרויות עסקיות באותו זמן, והבהרתי לכל הלקוחות שלי שהחשבון שלי בפייסבוק לא מייצג שום דבר מהאני המקצועי שלי: הוא שם כדי לתת לי להתאוורר ולהתבטא כאוות נפשי, בלי סייגים ובלי גבולות.

וכשאני אומר בלי סייגים אני מתכוון לזה: העמוד שלי בפייסבוק כולל הרבה סאטירה, הרבה בדיחות סרות טעם, הרבה דעות פוליטיות ואמירות חברתיות ומעט מאוד דברים ש”אסור להגיד”. אני מתפרנס מכתיבה ומהוראת כתיבה, וגם בפייסבוק הכתיבה שלי טובה, אבל היא לא כתיבה לכל אחד.

זהירות, זקנים בדרך. צילום: יואב לרמן (cc-by-nc-sa)

כמובן, ההחלטה ההיא היתה כרוכה גם בוויתור מראש על כל הלקוחות הפוטנציאליים שייכנסו לבדוק מי אני בפייסבוק, לא יאהבו בכלל את מה שהם רואים ויבחרו בכותב אחר. קיבלתי את הדין הזה מראש. אפילו ניקיתי מרשימת החברים שלי מאות רבות של מנהלים ולקוחות ואנשי עסקים שנתפסו בעיניי כאנשים מחיים קודמים, שאינם רלוונטיים לפרסונה הפייסבוקית שפיתחתי. אבל גם זה לא פתר את הבעיה עם הלקוחות הקיימים.

למשל, כשכתבתי “אם נגרש את הקשישים, הפיליפינים יעזבו בעצמם”, זו היתה סאטירה ברורה ומובהקת, בעיצומה של תקופת הרדיפה של העובדים הזרים. כמעט כולם הבינו את הבדיחה, חוץ מלקוחה אחת, שעבדה איתי על פרויקט עם אוכלוסיה של גמלאים. הלקוחה ההיא חשבה שאני לא מכבד את האוכלוסייה של הפרויקט, ורק השותפים שלה שיכנעו אותה לא לפטר אותי בסופו של דבר.

המסקנה של זה היא שעם כל הכבוד לאני שאתם מציגים או האני שאתם חושבים שאתם מציגים, תזכרו שהוא לא בהכרח האני שהחברים שלכם בפייסבוק רואים. יש פער קבוע בין מה שאתם רוצים לומר לבין מה שהקוראים שלכם מבינים מתוך הכתיבה שלכם. את הפער הזה אפשר לצמצם רק באמצעות כתיבה אפקטיבית. ובעולם שבו הכול רואים את מה שיש לכם לכתוב, לא מעטים המקרים שבהם תידרשו לשאת בתוצאות על הדברים שאתם כותבים.

ואל תשכחו: תמיד יימצא החבר בפייסבוק שאין לו חוש הומור. במילים אחרות, אתם יכולים להקפיד על האני שלכם מכאן ועד בכלל. זה לא יפריע למישהו, מתישהו, להוציא את דבריכם מהקשרם – ולשלוח אתכם להתמודד עם התוצאות.


צפריר בשן צפריר בשן הוא מרצה לכתיבה אפקטיבית בארגונים ובאופן פרטי ומשמש גם כמנהל תוכן. הטור התפרסם במקור בספרו “כתיבה אפקטיבית


מדפסת הכסף של משרד הכרטיסים “איוונטים”

לעמלה על הזמנת כרטיסים ברשת מתווספת עמלה של 10 שקלים על הזכות להדפיסם במדפסת הביתית • אוונטים: “הפעלת השירות מחייבת השקעה מסיבית בתשתיות”

כמה עולה להדפיס כרטיסים למופע שהוזמנו באינטרנט? באתר מכירת הכרטיסים Eventim יגבו מכם 10 שקלים עבור הזכות להדפיס את הכרטיסים במקום לאסוף אותם בקופה. זאת בנוסף לעמלה של 15 שקלים על כל רכישה.

מוכרי הכרטיסים – בתי קולנוע, תאטראות ומשרדי כרטיסים – אמורים לעודד מעבר ממכירה בקופות למכירה באינטרנט. המכירה ברשת מתבצעת בכל שעות היממה, לא מחייבת החזקת קופות פיזיות והעסקת קופאים, ומאפשרת למוכרים לדעת יותר זמן מראש כמה כרטיסים נמכרו. למרות זאת מתעקשים המוכרים לגבות עמלות גבוהות, לטענתם בגלל עלויות התפעול של מערכות הרכישה המקוונות. העמלות הללו מעוררת כעס אצל הצרכנים, הביאה למחאות מקוונות ואף עלתה לדיון בכנסת.

הדפסת שטרות כסף. צילום: Paul Nicholson (cc-by-nc)

גם אם מקבלים את הטענה שמערכות הרכישה המקוונות עולות כסף רב, והן אינן מחליפות את הקופות אלא נוספות עליהם, עמלת הדפסת הכרטיס היא חזירות – הצרכן ממילא שילם כבר עמלה על הקניה; ההדפסה אינה מטילה עלות נוספת על משרד הכרטיסים; היא מתבצעת במדפסת של הצרכן, על חשבונו; וההדפסה מראש חוסכת תורים וזמן עבודה לקופאים.

טל שפר, שנתקל בעמלת ההדפסה כשרכש כרטיסים למופע, כתב בפייסבוק: “הכרטיס הוא המחיר שמוצג באתר, שאליו מתווספים גם 15 ש”ח דמי טיפול. זו שערורייה בפני עצמה, אבל נניח שמישהו אכן מטפל בכרטיסים. למה כשאני רוצה להדפיס את הכרטיסים בבית, במדפסת שלי, עם הדיו והנייר שלי, בלי להטריח אף עובד שלהם שיצטרך לתת לי פיזית את הכרטיסים כשאבוא לקחת אותם, אני צריך לשלם 10 ש”ח?!”

עמלת ההדפסה באתר איוונטים

מנהל אוונטים, עמי פיינשטיין, מסר בתגובה: “אנו בחברת אוונטים מציעים את השירות של הדפסת הכרטיסים בבית, זהו שירות ייחודי שלא רבים מסוגלים להציע אותו בארץ והשירות הינו וולנטורי בלבד, אנו גובים כסף להזמנה, משמע גם אם הוזמנו ארבעה כרטיסים עדיין המחיר להדפסת הכרטיסים הינו 10 שקלים. השירות נועד להקל עליך הצרכן לקבל את הכרטיסים מידית, בלי חיפושי חנייה, בלי תור בקופות אלא מיד. חברת אוונטים גובה כסף על השירות שכן הפעלתו מחייבת השקעה מסיבית בתשתיות (פריסת רשת מיוחדת, אספקת מספונים מיוחדים, תחזוקת שרת ייעודי לכל אירוע). בנוסף, תשלום רישיון על כל הדפסת כניסה, ומעבר לכל אלו הצבת כוח אדם מיוחד בקופות לטובת לקוחות ששכחו את הכרטיס או לטובת שחזור כרטיסים שניזוקו, וכל אלו בשעות לא שעות, במקומות שונים ברחבי הארץ בחגים וסופי שבוע. בכל מקרה, חברתנו מציעה שירות של רכישת כרטיסים ללא עמלה כלל וכלל בדוכן שלנו בדיזינגוף סנטר, או לחלופין רכישה באינטרנט או במוקד טלפוני ואיסוף לפני המופע או ביום המופע ללא עלות כלל של הדפסה”.


התפרסם ב“הארץ”, 28.07.2013


יש מילים חדשות ונפלאות בעברית. טלי בקשי ממש רוצה שנשתמש בהן

טלי בקשי, מאה שנה אחרי מלחמת השפות, מה כל כך דחוף לך לקדם את העברית?
“עברית היא שפה יפהפיה. כיוון שיש מגמה של אמריקניזציה, זה קצת חורה לי. לא מפריע לי שאנשים ידברו באנגלית, פשוט שפה זו תרבות, וברגע שאתה יותר מדי מנסה לחקות משהו שהוא לא אנחנו, אתה מפספס משהו מאוד יפה שקורה כאן, והוא שלנו”.

ומה את עושה בקשר לזה?
“את מיזם ‘עברית – דבר אותה!‘, שהתחיל כחלק מפרויקט הגמר שלי בתקשורת חזותית בבצלאל. קודם כל, מכיוון שאנשים לא מכירים את המילים, הצעד הראשון היה להנגיש אותן לקהל הרחב. יצאתי לרחוב ופתחתי דוכן ‘אמץ מילה’ בשוק מחנה יהודה בירושלים, המקום הכי ישראלי ותוסס. בדוכן הצענו לאנשים לבוא ולאמץ מילים – הדפסתי מילים על כרטיסיות בגודל שנכנס לכיס, משהו שאתה יכול לקחת איתך. אנשים הגיעו ושאלו, הראינו להם אילו מילים יש. על כל מילה יש איור של פה שהוא הלוגו של המיזם, ‘עברית – דבר אותה!’, ואתה יכול להצטלם כשהפה של המיזם על הפה שלך. אנשים בחרו את המילים, ברגע שאתה בוחר משהו אני מאמינה שאתה תשתמש בו. בעקבות הדוכן נפתח דף פייסבוק, אחרי שאנשים שאלו איפה יוכלו לראות עוד מילים ואת התמונות שבהם הצטלמו. תוך שבוע היו לנו אלף לייקים, זה היה שבוע לפני הצגת פרויקט הגמר בפני פאנל השופטים”.

טלי בקשי, יוצרת מיזם "עברית- דבר אותה!". צילום: שלומי כהן

אז מה הלאה?
השלב הבא הוא לעשות עוד דוכן, היום בשוק מחנה יהודה. פנו אלי שתי רכזות שכבה מבי”ס יסודי במודיעין שרוצות להכין מערכי שיעור בשת”פ עם ‘עברית – דבר אותה!’ ולהכניס את זה לתוכנית הלימודים. שלב נוסף יהיה לעשות אירועים שבהם מזמינים אנשים להתעסק בשפה, לבוא, להציע. אני חושבת להתחיל מחוגי בית”.

אילו מילים את מקדמת?
“טייק אוויי זה קַח וָלֵךְ, אלרגיה זו רַגֶּשֶׁת, טייטס זה צְמוּדוֹנִים, פרזנטור זה יַצְגָן, ג’יפיאס זה נַוְטָן, ספוילר זה קַלְקְלָן, סטנדאפ זה מִצְחָק ואפליקציה היא יִשּׂוּמוֹן. אלו מילים שלקחתי מאתר האקדמיה ללשון העברית”.

חידשת גם מילים בעצמך?
“לא, אבל אני נותנת במה להצעות. למשל, אחד הגולשים הציע מילה לכתב ברייל בעברית – ‘עיוורית’. מישהו הציע לסינמה סיטי את השם ‘קולנועיר’. חשוב לי לתת במה, לעורר דיון, שאנשים ישאלו שאלות ויחשבו על מילים משלהם”.

מה המילה העברית החדשה האהובה עליך?
“רגשת, לגמרי. זו מילה מקסימה בעיניי. היא נורא ציורית, יש בה משהו שירי קצת. היא גם קצרה, לעומת אלרגיה שהיא ארוכה עם הרבה הברות. אני אוהבת גם את מצחק ונווטן, מילה שהיא טובה והרבה יותר קליטה מג’יפיאס, שיש בה משהו קשה. אני עובדת במוזיאון, התקשרה אלינו מישהי ושאלה איך מגיעים, אמרתי לה, ‘יש לכם נווטן?’ והיא אמרה שכן. היא הבינה מההקשר. ברגע שיש מילה טובה היא נקלטת. למשל ראשת ממשלה”.


גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 26.7.2013


היי, זה מבקר המדינה

מבקר המדינה יוסף שפירא. צילומסך מפייסבוק מבקר המדינה

מתוך פרוטוקול ישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה, 22.5.2013:

היו”ר אמנון כהן: “אני גם מברך על כך שנפתחו שלוחות חדשות באזורים פריפריאליים, שהציבור יכול להיות נגיש אליהם. אני גם מברך על הנושא של הפרסומים שיצאו לטובת הציבור, שידעו איפה להתלונן, לאיזה מקומות להגיע. הייתי מבקש ממבקר המדינה לעשות תוכנית עבודה גם בכלים נוספים, שיבואו לפרסום לאזרח מבחינת טלוויזיה אולי, מבחינת אינטרנט”.

הבנתי מידידי הלל מנהל הנציבות, שהוא רוצה אתר אינטרנטי שגם אפשר יהיה להגיש לאנשים שיש להם את היכולת להגיע אליו, אבל עדיין יש לנו ציבורים רחבים שגם נושא של עיתונות וטלוויזיה יכולים באמת לסייע להם”.

[…]

מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא: “הנגישות באמת חשובה, ואני חושב שהיום זה באמת יום חג כפול ומכופל. בשעה?”

אלי מרזל: “12 ודקה”.

מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא: “12 ודקה, אומר המנכ”ל אלי מרזל, אנחנו פותחים את דף הפייסבוק של נציבות התלונות. אני חושב שהכלי הזה הוא כלי באמת מודרני. לא פשוט למפעל או מוסד כמו נציבות תלונות הציבור, שישתמש בכלי כזה מודרני, אנחנו שמרנים קצת מטבענו, מטבע הדברים, כמו בעולם המשפט – – -“

יו”ר הכנסת יולי יואל אדלשטיין: “לא תפתח במילים: היי, זה יוסי”.

מבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא: “אבל אני חושב שזה באמת כלי כדי שאפשר יהיה לתת מענה ממש בזמן אמת. לפעמים אנשים מגישים תלונה כאשר זה לא המקום הנכון, ואז עצם הזמן שחוסכים להם במתן התשובה, ולהפנות אותם לאן צריך לפנות, אז גם בכך תהיה רהוטה”.

תזכורת: מבקר המדינה חשף את הדוח שלו באתרו לפני מועד הפרסום הרשמי שעליו הורה, ואז עשה את זה שוב. מעניין אילו פדיחות הוא יבצע בפייסבוק.

ללא סכין // מה זה ירוק בחוץ, אדום בפנים ויש לו גרעין של תקווה לדו־קיום?

נתן לנדאו, מה הסיפור עם באסטות האבטיחים?
“שכונת מוסררה נמצאת על קו התפר בין ירושלים המזרחית והמערבית. עד 67′ היה גבול, הקו הירוק. אחרי 67′ החבר’ה ממוסררה פתחו באסטות של אבטיחים ביחד עם שכנים ערבים ממזרח העיר, כשבסוף היום התחלקו ברווחים. הבאסטות היו מקום של מפגש – אתה אוכל אבטיח, רואה סרט קונג פו, שותה תה, מקשקש – יהודים, ערבים, חילונים, דתיים. אחרי כמה שנים זה נסגר. יש מי שיאמר שמישהו מהקודקודים לא אהב את המפגש. אחרים יגידו שהבאסטות פעלו בלי רשיון. הזכרון הזה של הבאסטות עדיין קיים כאן בשכונה, חבר’ה ותיקים זוכרים את זה בתור חוויה מאוד חיובית”.

נתן לנדאו מ"מוסללה". צילום: אייל לויט

ומה קורה עם זה היום?
“אנחנו, קבוצת ‘מוסללה‘, שיוצרת אמנות במרחב הציבורי ובעיקר בשכונת מוסררה, החלטנו לנסות לשחזר את האירוע הזה, להחזיר פינה שבה יכול להיות מפגש. היום אתה הולך לתאטרון או למשחק כדורגל או לאכול כנאפה בשער שכם, ובכל אחד מהמקומות תפגוש סוג שונה של אוכלוסיה. אנחנו רוצים לפתוח מקום שבו תוכל לפגוש את כולם. האירוע הזה, ‘בין ירוק לאדום‘, קורה בדיוק באותו מקום שבו היו הבאסטות, רחוב הע”ח פינת דרך הצנחנים, בקיץ, בזמן הרמדאן, אחרי שאנשים מסיימים לאכול עם המשפחה ויוצאים לבלות. זה התחיל ביום רביעי ויימשך כשבועיים – יהיו הופעות מוזיקה, סרטים, מספרי סיפורים. בשנה שעברה הגיעו כל ערב בין 300-500 אנשים”.

עובדים בבאסטת האבטיחים במוסררה. צילום: עידו קינן

עם גרעינים או בלי גרעינים?
“האמת שהשנה היה חידק טורף בשוק האבטיחים והרס חצי מהיבול, ואנחנו עדיין בחיפוש אחרי משאית האבטיחים הטובה ביותר. נראה לי שבסוף זה יהיה עם גרעינים, שיהיה קצת מעניין בפה”.


גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 19.7.2013


הרובוטית פרנקי מנסה לפענח מה זה בני אדם

צרות צרורות? בעיות קטנות? אל תהיו כבדים, שבו מול פרנקי, הרובוטית המראיינת. היא כבר תלמד אתכם – ואת עצמה – איך להיות בני אדם

אני מתיישב מולה, ופרנקי מתחילה לשאול שאלות. הן מביכות אותי. מהר מאוד היא מפילה את הפצצה: מה זה להיות אנושי? זה מעייף, אני מנסה להסביר לה, אחרי שבוע עבודה ארוך ומתיש במיוחד. היא דורשת לדעת עוד. אני שואל אותה על עצמה. היא מתחמקת. השיחה לא נוחה לי. אני מסיים אותה בנימוס, שנענה בפרידה מנומסת מצד פרנקי, ועובר לדבר עם יוצריה, מעין שלף, ערן הדס וגל אשל. מדי פעם היא מנסה להידחף בחזרה לשיחה. פרנקי היא רובוטית דוקומנטרית שמראיינת אנשים בנסיון ללמוד ולהבין מהם מה זה להיות אנושי. ככזאת, היא מאוד חטטנית. אפשר לפגוש אותה ולדבר איתה החל מאתמול בתערוכת “נונפיניטו” של סיום המחזור הראשון של תוכנית ארטפורט בתל אביב.

העולם שסביבנו הופך יותר ויותר מתועד, מהתיעוד שאנחנו מבצעים בעצמנו ועד התיעוד שמבוצע עלינו, מתיעוד מודע ועד תיעוד לא מודע. פרנקי היא עוד גורם מתעד, שנמצא בטווח שבין מצלמות המעקב ברחוב לבין המצלמה הסלולרית שאנחנו מפנים כלפי עצמנו. היא מורכבת משתי מצלמות שמשמשות כעיניים, אף שמורכב מטלפון סלולרי, ומסך טלוויזיה בתור פה. היא מנהלת שיחה קולית באנגלית עם האדם יושב מולה, כשפס אור על מסך הטלוויזיה מדמה את תנועת הפה, ותנועה של העיניים-מצלמות מדמה הבעות פנים. מערכת לזיהוי וניתוח דיבור מעבירה את מילותיו של האדם לניתוח סמנטי, ופרנקי משיבה בשאלת המשך, קשורה או לא קשורה למה שהוא אמר. אחת העיניים שלה מתעדת את השיחה, ובסיומה מעלה אותה לארכיון באתר שיתוף הסרטונים וימאו.

באמצעות פרנקי, היוצרים מנסים ליצור אווירה שבה אנחנו יכולים לדבר בלי התערבות של סובייקט, כאילו אנחנו יושבים מול מצלמה דוממת, אבל כדי להוציא מאיתנו את הדיבור הזה, היא בכל זאת חייבת לדבר, ואת זה היא עושה בנייטרליות מירבית – לפי דברי ההסבר “אין לה לאום, גזע או מעמד חברתי-כלכלי, היא כביכול מגיעה ללא דעות קדומות, ללא אי שיוויון מובנה”. “זה מישהו שאין לו לאום, מגדר, מין, גיל. במובן הזה הוא לא בא עם איזושהי זהות. אתה כמרואיין יכול להשליך עליו מה שאתה רוצה. הוא קצת נהיה כמו מראה. זה כמו שאני אתן לך מצלמה ותצלם את עצמך”, אומרת שלף, שמשתתפת כאוצרת בארטפורט. “יש פה את השאלה של התיעוד העיוור. כשאנחנו עושים תיעוד וידאו דוקומנטרי, תמיד יש את הבנאדם שמאחורי המצלמה, שהוא המחבר, ה-author. כשאתה מאחורי המצלמה יש לך כוח, אתה מנסח את הדיאלוג. פה יש תיעוד אוטומטי, עיוור, איון סובייקט מאחורי המצלמה שמחבר את השאלות. אבל יש נראטיב שאנחנו בנינו ותכננו, זה לא באמת תיעוד אובייקטיבי, אין דבר כזה תיעוד אובייקטיבי. זה מעלה שאלות של מעקב, שאנחנו מוקפים בהן כל הזמן – עד כמה אנחנו מתמסרים לצורת המעקב הזו, עד כמה אנחנו מוסרים את המידע בצורה חופשית. יש כאן הדהוד של מעקב שאנחנו חווים ביומיום – דרך פייסבוק, מצלמות מעקב שנמצאותצ בכל מקום, הממשלות שאוספות את המידע שלנו, המאגר הביומטרי, הסיפור של אדוארד סנואודן [שהדליף תוכניות מעקב של ה-NSA, ע”ק]. זו מכונה שמבקשת שתתמסר אליה, אבל היא לא תעשה בזה שימוש מרושע”.

שלף, פרנקי בגירסה מוקדמת, אשל והדס. צילום: עידו קינן, חדר 404

שלף, פרנקי, אשל והדס. צילום: חדר 404

“המראיין תמיד מייצג זהות, אם זה מישהו שבא מחו”ל, אשכנזי מול מזרחי וכו’ וכאן זה משהו אחר”, אומר הדס, ושלף מוסיפה: “משהו שאין לו לאום, מגדר, מין, גיל, במובן הזה הוא לא בא עם איזושהי זהות. אתה כמרואיין יכול להשליך עליו מה שאתה רוצה. הוא קצת נהיה כמו מראה. זה כמו שאני אתן לך מצלמה ותצלם את עצמך. זה דומה יותר לבנאדם שמייצג את עצמו מאשר מישהו שמנסה לייצג מישהו אחר”. עם זאת, אי אפשר לנתק את פרנקי לגמרי מכל הקשר ולהפוך אותה לאובייקט טהור – כבר ברמת הנראוּת, עוד לפני כיווני השיחה שהיא מנתבת אליהם, מדובר באישה-רובוטית דוברת אנגלית. “כי לא מצאנו קול שהוא לא גבר, לא אישה ולא אמריקאי”, מסבירה שלף. “זה מסיבות טכניות או קונספירציה של ארה”ב. כל הקולות גנריים”.

מה המטרה של הרגש שהיא מביעה באמצעות תנועות פנים?
שלף: “היא מהדהדת את הרגש של המרואיין. כל מה שהיא עושה זה להדהד את הרגשות שאתה מביא. אם תדבר על עצב היא תמשיך לשאול אותך על עצב ותביע עצב. ההדהוד הזה זו טכניקה שמגיעה מפסיכולוגיה, הפסיכולוג מהדהד את הרגשות שלך, נותן לך מקום להביע את הרגשות שלך, מביע אמפתיה, זו דרך לעודד אותך להמשיך להביע רגשות”.

הדס: “ברמה הטכנית יש בעיה של מבטאים. היות שהתוכנות שמזהות קול הן רגישות למבטאים – ככל שהמבטא מושלם יותר היא תזהה טוב יותר את הדיבור”.

שלף: “היינו רוצים שהיא תדבר כל שפה. האנגלית זה ממש כורח. זה מחקר, שהוא פתוח, הוא עוד בחיתוליו. אנחנו יכולים לעבוד שנים על הצדדים הטכניים והקונספטואליים”.

“ההנחה היא שיצירות אמנות שעוסקות במחשבים בתקופתנו צריכות כבר לכוון לעולם שבו המחשבים הם קהל של טקסט או של דיבור”, אומר הדס, תכניתן, משורר ואמן רשת. “במקרה הזה, זה לא שהמחשב מגיב למה שהאדם עושה – זה עובד בכיוון ההפוך: האדם מגיב לשאלות של המחשב, והמחשב לא תמיד מגיב לשאלות של האדם, לפעמים שואל שאלה שלא קשורה ולפעמים מוצא הקשר וממשיך לעסוק בו. הפרויקט הזה לגמרי מדבר על התבוננות בבני אדם, שזה הדבר הכי אמנותי ופואטי שיש. זה הבסיס של אמנות ופואטיקה, אבל זו גם התבוננות עתידנית, התבוננות של מחשב”.

שמה של פרנקי נגזר מהמילה האנגלית frankness, כנות, ומפרנקנשטיין, המדען ויקטור פרנקנשטיין מסיפורה של מרי שלי, שבורא יצור מחתיכות של בני אדם, אשר בסופו של דבר מתמרד נגד בוראו ויוצא למסע נקמה. בדברי ההסבר על פרנקי כתבה שלף: “בעוד פרנקי משקפת את יחסינו עם המכונות השולטות בחיינו, היא מתבוננת גם באופן שבו אנו בוחרים להופיע ולהציג את עצמנו בעידן הדיגיטלי, וכיצד העולם הנרקסיסטי הזה משפיע על תפיסתנו את האחר”.

פרנקי היא פיתוח של אלייזה, תוכנת מחשב משנות השישים שניהלה שיחות פסיכותרפיה עם אנשים, שטעו לחשוב שהם מדברים עם פסיכולוג אנושי. “רציתי מנגנון שיגרה אותי ליצור חד שיח משל עצמי, ואז גיליתי שדוד אבידן עשה את זה עם אלייזה“, אומר הדס. פרנקי, לטענתו, “היא לא אלייזה, היא בוטפטן” (תחדיש שלו ל-chatterbot, תוכנה שמפטפטת עם אנשים). שלף פחות חד-משמעית: “מבחינתי היא קצת אלייזה וקצת לא, כי האישיות שלה לא לגמרי אישיות של פסיכולוגית. היא למעשה בין פסיכולוגית למראיינת. בניגוד לאלייזה, שהמטרה שלה היא לייצר פינג פונג מהיר יחסית של שאלה תשובה, המטרה של פרנקי היא לגרום למרואיין לדבר כמה שיותר, לכן היא שואלת בעיקר שאלות פתוחות. בעצם זה סוג של מחולל-מונולוגים. זה לא דיאלוג, כי זה רובוט, וכי המטרה שלה היא להוציא ממך כמה שיותר מידע. מצד שני היא בוחנת תופעה שמוכרת בעולם המדע, אפקט אלייזה, שעליו קראתי בספר Alone Together של שרי טרקל, אפקט שגורם לאנשים להתייחס לרובוטים חברתיים כאילו הם בני אדם, להאמין שיש ישות שמבינה אותם ואמפתית כלפיהם. אנחנו כל כך רוצים להיות מובנים שאנחנו בעצם משלימים את הפערים של הרובוטים”.

“יש לה עניין שמעצים את כל אפקט אלייזה – זה שהיא יוצאת לעולם הפיזי”, מוסיף אשל, בעל השכלה בפסיכולוגיה, מדעי המחשב וקולנוע, שבזמנו החופשי עובד על פיתוח של רובוטים. “כל האשליה הזאת של הקיום שלה ושל החיים שלה – ברגע שאתה אומר לה משהו עצוב והיא עושה ככה ומורידה קצת את העיניים. כשאתה פוגש אדם הוא ישר מעורר בך רגש – אתה אוהב אותו או שונא אותו. הספל הזה” – הוא מצביע על ספל שמונח על השולחן בינינו – “מעורר פחות רגש. אבל ספל שהיה לך בגיל 4 והוא קצת שבור יותר מעורר רגש. נורא מעניין אותי איפה החפצים הפיזיים יכולים להוציא מאיתנו רגש שאלייזה לא יכולה להוציא. מה היא יכולה לעשות עם התנועות שלה וזה שהיא מסתכלת עליך ככה – פתאום יש לך חיבור קטן שכן יגרום לך לספר לה משהו באמת עמוק. זה משהו שאלייזה לא יודעת לעשות רק עם הדיבור”.

“היא מהדהדת את הרגש של המרואיין”, אומרת שלף. “אם תדבר על עצב היא תמשיך לשאול אותך על עצב ותביע עצב. ההדהוד הזה זו טכניקה שמגיעה מפסיכולוגיה, הפסיכולוג מהדהד את הרגשות שלך, נותן לך מקום להביע את הרגשות שלך, מביע אמפתיה, זו דרך לעודד אותך להמשיך להביע רגשות”.

השיחה עם פרנקי נגועה במניפולציה – רובוט חסר רגשות מדמה מראיין אמפתי כדי לגרום לאנשים לדבר על רגשות. “אחד הדברים שנגלה במחקר זה מי האנשים שנענים לה ומי לא”, אומרת שלף. “האמביוולנטיות של הפגיעוּת: ברור שיש פה מניפולציה, אבל המטרה היא לא שאנשים ידברו על דברים שהם לא רוצים לדבר. המטרה היא לפתוח ערוץ של שיחה שהוא דומה ושונה למה שאנחנו מכירים – מקום שאנחנו ממילא מתמסרים לאובדן הפרטיות והיחסים לפתוח את זה למקום יותר מעמיק, רפלקסיבי”.

“ברור שהדור הצעיר יהיו פחות פגיעים לדבר הזה”, מעריך אשל. “אני גדלתי בעולם שבו כשמישהו מדבר אלי, כנראה יש לו רגש. דורות יותר צעירים שכבר חיים את הדבר הזה – הם רואים את זה כמו שזה, לא מתבלבלים כמו שאנחנו מתבלבלים. ילד בן 15 יהיה פחות חשוף לדבר הזה בכלל, יוכל לשחק בזה בתור משחק ולא יעבוד עליו בכלל אפקט אלייזה. יהיה מאוד מעניין להשוות שיחות של צעירים לשיחות של מבוגרים”.

אני לא מסכים איתך. אני חושב שצעירים מדברים יותר עם מסכים. במקרה הזה הם רואים מכונה שמדברת איתם, אבל כשהם מדברים עם מסך הם חשופים הרבה יותר למניפולציה, כי הם רגילים לדבר על רגשות עם אנשים אחרים דרך מסך.
הדס: “אני מסכים איתך. במקרה של ליזטוש, עבודה של ‘בנות טיורינג‘ שמעין אצרה לפני שלוש שנים, היתה חיילת שהגיעה וערב שלם דיברה עם המסך, שזה צ’ט של פקאצה. היא גם ניסתה לחפש מאחור אם באמת יש בנאדם שנמצא מאחורי זה. יש הבדל בין דיבור למסך לבין דיבור לרובוט מכני בזה שהמסך הוא מה שאני קורא לו uncanny – זה זהה לאדם, מבחינת הממשק. ופה הממשק מעט שונה. זה מעורר יותר אמפתיה, כי אתה לא יכול להתבלבל. זה פחות uncanny”.

הרובוטית הדוקומנטרית פרנקי. צילום: מעין שלף

שלף: “באחד מהמחקרים של שרי טרקל היא דיברה על זה שילדים ובני נוער יותר פתוחים לבואם של הרובוטים. זה לא מפחיד אותם בכלל. היא דיברה עם ילדים ואחד מהם אמר לה שהוא רוצה שיהיה לו רובוט שהוא יוכל להתוודות איתו, לספר לו על האהבות שלו, ובאיזשהו מקום ירגיש יותר בטוח שרובוט יתן לו עצה. היא אמרה, רגע, אין לנו אנשים בשביל התפקיד הזה? זה לא משהו שאבא שלך צריך לעשות? הוא אמר: אבא שלי, כשאני יושב איתו בארוחת ערב, הוא מסמס ומסתכל בטלפון הסלולרי. אם אני מדבר איתו הוא לא שומע אותי בכלל, אז מה הבדל? באיזשהו מקום, אני ארגיש יותר נעים לדבר עם רובוט. המקום של ההקצנה של הפגיעות, החשיפה של הפגיעוּת, נועד לגרום לנו לחשוב – רגע, מה אנחנו עושים?”

הדס: “במחקר אחר טרקל שאלה אנשים, שאמרו שיש להם בעיה לנהל שיחה, מה הבעיה, זה הרי משהו נורא טבעי. הם אומרים שבפייסבוק או בטוויטר יש להם זמן לחשוב, לתכנן תשובה אופטימילית, ובשיחה רגילה עם בנאדם הם עלולים לצאת לא טוב, שיגלו טעות או משהו כזה, והם נורא חוששים מזה. לדבר מול רובוט, אם יש לך אופציה למחוק לפחות, זה יכול להיות יותר נוח לאנשים, כי הם לא מסתכנים”.

היוצרים לא יודעים מה יוליד הפרויקט. “זה מחקר, זה פתוח”, אומרת שלף, והדס אומר: “אני יכול לתת השערה, שמצד אחד לא נקבל תשובה לגבי מה זה להיות אנושי, אבל נקבל תשובה לשאלה מה מצליח ומה לא מצליח לרובוט כשהוא מנסה להבין מה זה להיות אנושי, וכתוצאה מזה נקבל תשובה חלקית לגבי מה זה להיות אנושי”.

ומה זה להיות רובוט.
הדס: “אני לא אוהב את האפליה והתנשאות הגזענית הזאת של אנשים נגד רובוטים. אני לא יודע אם אנחנו לא מכונות, לא הייתי פוסל את האפשרות הזאת”.


התפרסם בגירסה שונה מעט ב”מוסף הארץ”, 19.7.2013


אחרי הקיפול – מניפסט על פרנקי מאת מעין שלף.

להמשך קריאה

חוק העמותות חוזר // שוברים אמברגו

Broken type, by Javier Garcia (cc-by-nc)

Broken type, by Javier Garcia (cc-by-nc)

רוצים לקרוא על שובו של חוק העמותות? הצעת חוק מתוקנת בנושא הונחה על שולחן הכנסת היום. ההודעה לעיתונות נשלחה באמברגו לפרסום מחר ב-6:30 בבוקר, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

להורדה (DOCX, 15KB)

להורדה (DOC, 43KB)

להמשך קריאה

נענעמייל לא עובד

שני משתמשי שירות האימייל “נענעמייל” דיווחו לנו שהשירות לא עובד.

nanamail down