אנא, צייר לי אותי! // הורדות
ב-Reddit Gets Drawn, אחד מאינספור הסאברדיטים (קהילות) באתר רדיט, גולשים מפרסמים תמונות של עצמם ומבקשים שמישהו יצייר אותם.
“זה גאוני”, אומרת רעות שגיא, אמנית בת 29 מכפר סבא, שמשתתפת במשחק. “אני מקבלת תמונות רפרנס בחינם ותהילת עולם, והם מקבלים את תחושת ה’יוווו ציירו אותי’. אני אוהבת לצייר אנשים, ועדיף לצייר זרים מאשר אנשים שמכירים, זה יותר מעניין ומגוון”.
אמזון חוזה: המוצר שטרם הזמנת הגיע // השרת
לפני קצת יותר משנה החל המתכנת האמריקאי דריוס קזמי לעשות שופינג באמזון בסכום קבוע מראש בלי לדעת מה הוא קונה, באמצעות בוט, תוכנה שמדמה פעולות שמבוצעות על ידי אדם. הבוט, שנקרא Amazon Random Shopper (“קונה אמזון אקראי”), בוחר מילה אקראית ממאגר מילים, מחפש אותה באמזון, רוכש את הפריט הראשון ברשימה שעולה פחות מהתקציב החודשי, וחוזר על הפעולות עד למיצוי התקציב. קזמי יודע מה הבוט קנה רק כשהפריטים מגיעים אליו בדואר.
לפי התוכנית של אמזון, קזמי לא יהיה היחיד שיקבל מוצרים בהפתעה. בדצמבר קיבלה אמזון את פטנט מספר US 8,615,473 ל”שיטה ומערכת לשילוח חבילות מקדים“. לפי פירוט הפטנט, החברה תעשה שימוש במידע הרב שהיא צוברת על קניות כדי לחזות אילו פריטים לקוחותיה יזמינו לפי פרמטרים ובהם הזמנות קודמות, חיפושי מוצרים, רשימות קניות, תוכן עגלות קניה, החזרות וזמן הריחוף של הסמן מעל פריט מסוים באתר. החברה תבצע משלוח של המוצרים החזויים לאזור הגאוגרפי של הרוכשים הפוטנציאליים עוד לפני שהם ביצעו את הרכישה בפועל, כדי לקצר את זמן ההמתנה מרגע ההזמנה ועד להגעת החבילה.
החברה עשויה להמליץ ללקוחות על רכישה של מוצרים שהיא כבר שלחה לאזורם וטרם הוזמנו, ולהציע להם מוצרים, ששלחה בלי שהוזמנו, בהנחה או במתנה, כדי לחסוך בעלויות ההחזרה ולחזק את נאמנות הלקוחות.
קזמי מאמין שזה יכול לעבוד. “כשהפטנט של אמזון מדבר על שליחת חבילה למישהו שלא הזמין אותה, עם האפשרות להחזיר את החבילה, כמובן שהדבר הראשון שאנשים יחשבו הוא, מה קורה כשהאלגוריתם שולח משהו לא מתאים למישהו?”, אמר בראיון ל”פירמה”. “אני חושב שהתשובה כאן היא תוכנית opt-in [שדורשת הרשמה]. כמעט מיד אחרי שהכרזתי על הקונה האקראי, עשרות אנשים שאלו אם אני יכול לגרום לו לעבוד בשבילם. בשנה מאז השקת הפרויקט, גיליתי כמה דברים: מעט אנשים רוצים לקבל בדואר דברים אקראיים לחלוטין; מספר גדול יותר של אנשים רוצה לקבל דברים אקראיים בקטגוריות ספציפיות (רק ספרים, רק מוצרי אלקטרוניקה וכו’); והמון אנשים ישמחו אם אלגוריתם ההמלצות של אמזון ישלח להם מתנות מדי פעם. אני חושב שזה יכול להוות תזרים הכנסות שופע עבור אמזון”.
למה איתן כבל לא מכיר את הסיפורים של אלדד יניב על בנימין בן אליעזר?
מתוך ראיון עם ח”כ איתן כבל בוואלה, בכותרת “אני לא מכיר את הסיפורים על פואד”:
כשכבל נשאל על הטענות שהעלה אלדד יניב בטור שפרסם במגזין סוף השבוע של וואלה!, לפיהן בן אליעזר הפנה אליו לקוחות בעבר בתמורה לייעוץ המשפטי שהעניק לו, השיב: “אני לא מכיר את הדברים כך. אני באופן אישי, גם אם תכניס אותי למכונת אמת ותעשה לי חקירה בטלטולים – לא תוציא ממני, כי אין לי מושג. באמת, אני לא עוסק בדברים האלה”.
אולי הוא לא מכיר כי אמש הועלם הטקסט מאתר וואלה?
אבל אל דאגה, הנה הוא טרי טרי מניוז1.
} // סמול טוק עם ההיצ’קוקולוגית
אלפרד היצ’קוק הוא במאי סרטי מתח פסיכולוגיים אגדי. יסמין גיל היא האשה שיודעת עליו יותר מדי
את חיה בפחד מתמיד?
“לא. חשבתי קצת כי רציתי להגיד כן, אבל אני חושבת שלא. יש הרבה דברים שקשורים בדמויות של אלפרד היצ’קוק שאני לפעמים מזהה בעצמי, אבל אני לא יודעת מה קדם למה – האם הייתי ככה ואז ראיתי את הסרטים והתחלתי להזדהות איתם כי הם הזכירו לי את עצמי, או שראיתי יותר מדי הסרטים והתחלתי לחשוב שזה גם עלי”.
אז מאיפה האובססיה להיצ’קוק?
“האובססיה התחילה כשהייתי סטודנטית לתקשורת וקולנוע, והזכירו את השם שלו בכל קורס, אז התחלתי להתעניין בצורה פרטית, וזה התפתח כמו כדור שלג. בסרט הראשון שראיתי לא התחברתי, אבל בסרט השני זה הפך לסוג של אובססיה, אם להשתמש במילה ההיצ’קוקית הזאת, לראות כמה שיותר סרטים, ואחרי שראיתי אינסוף סרטים קראתי ספרים, ואז חיפשתי אתרי צילום של הסרטים שלו וביקרתי בחלקם – כשהייתי בסן פרנסיסקו הלכתי בעקבות ורטיגו והציפורים, ובלונדון ברור שהלכתי בעקבות פרנזי. זה הפך להיות עיסוק תמידי שתמיד נמצא, עד שהתחלתי לכתוב את הבלוג ‘היצ’קוקולוגית‘”.
מה אנשים לא יודעים עליו?
“מי שמכיר את היצ’קוק מהסרטים המפורסמים שלו, הנטיה הקלאסית היא לחשוב שיש לו סרטים מפחידים, כשלמעשה בחלק נכבד מהסרטים יש המון הומור. לא יודעת אם מצחיקים זו המילה, אבל הם די משעשעים. ככל שאני קוראת יותר אני מגלה שאני יודעת פחות, הבלוג הזה הוא סוג של למידה שלי. זה לא שיש לי את כל המידע בראש ואני פשוט זורקת אותו, אלא שכל פעם שקורה משהו אני חוקרת ומחפשת ומאמתת נתונים ובעצמי לומדת”.
מי קהל היעד של הבלוג?
“אי אפשר לקרוא לזה בלוג על קולנוע, הוא על במאי אחד, אמנם במאי מאוד מפורסם ומוכר ואהוב מאוד, לא נישה, אבל הבלוג מאוד נישתי. למי הוא מיועד? שאלה טובה, אני משקיעה שבוע בכתיבת פוסט ויש מעט קוראים ואז אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה. הוא מיועד בעיקר לאנשים שאוהבים את היצ’קוק, ומסתבר שיש הרבה אנשים כאלו”.
איך את תופסת ומתייחסת ליחס שלו לנשים, לכוכבות שלו?
“זה עניין מורכב. קראתי הרבה ביוגרפיות של שחקניות שלו, וזה תלוי באיזו אישה מדובר. שיחקו אצלו הרבה מאוד שחקניות. יש את טיפי הדרן, שהיא טענה שהוא כביכול התעלל בה במהלך הצילומים של ‘הציפורים’ ו’מארני’, ומצד שני יש שחקניות אחרות, כמו אינגריד ברגמן וג’ואן פונטיין, שהעריצו אותו ואומרות עליו רק דברים טובים. קראתי שככל שהשחקנית היתה יותר חזקה ודומיננטית, ככה ה’השתלטות’ שלו עליה היתה יותר קטנה. על ברגמן הוא לא יכל לעשות את מה שהוא עשה על הדרן, שבעצם היתה דוגמנית כשהתחילה לשחק אצלו. נטען שהיצ’קוק אמר ששחקנים הם בהמות. הוא הכחיש זאת ואמר שהתכוון שצריך להתייחס לשחקנים כמו לבהמות. באופן כללי הוא היה במאי דומיננטי, לשני המינים. אני לא חושבת שהוא היה יותר אובססיבי לשחקניות מאשר לשחקנים. הוא היה אדם אובססיבי באופן כללי. התפקידים הגדולים אצל היצ’קוק היו יותר אצל גברים. מהדברים שאני קוראת עליו לאורך השנים, אני לא חושבת שהוא היה במאי שונא נשים או משהו בסגנון הזה. זה נבע אולי מפחד מנשים. היו לו הרבה בעיות עם עצמו ועם המין השני. היו לו פחדים ודילמות עם כל דבר, בעצם”.
אלפרד היצ’קוק. צילום: Sabrina Campagna (רשיון cc-by-nc-nd)
היית רוצה לפגוש אותו לו היה בחיים?
“לא יודעת. אם עכשיו אתה נותן לי הזדמנות לפגוש מישהו מעולם הקולנוע, יש עוד כמה שמעניינים אותי. אני חושבת שהייתי רוצה להיות על סט של אחד הסרטים שלו, אני חושבת ש’פסיכו'”.
היחס שלך לציפורים השתנה?
“יש את הפרק בסיינפלד שג’ורג’ דורס ציפור ואומר, ‘רגע, אבל יש הסכם בלתי כתוב שאתן אמורות לעוף’. הרבה פעמים כשאני נוסעת באוטו ורואה ציפורים אני יותר חושבת על סיינפלד מאשר על היצ’קוק. אבל הרבה פעמים יוצא לי לשמוע עורבים וזה מזכיר לי את הסרט הציפורים”.
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 14.3.2014
הפרטיות הפכה למטבע שאנחנו משלמים בו כדי להיות חלק מהחברה המקוונת // 1984
ויטה קיירס ראיינה אותי ואחרים לשבועון “טיים אאוט” על הספר “1984” של ג’ורג’ אורוול. למיטב זכרוני לא אמרתי שום דבר על פיהוק, אבל ככה היא שמעה את זה ובסוף זה דווקא יצא משפט מעניין אז אני עומד מאחוריו:
החזון שלו התממש בפיהוק כמעט מפחיד. אנחנו מחזיקים היום בכיס מכשיר שבזמן שהוא מעניק לנו גישה למידע, הוא מאפשר לממשלות ולתאגידים לעקוב אחרינו ולאסוף מידע עלינו. אולי הפספוס הבולט של ‘1984’ זה שהוא חזה שממשלות יהיו אלו שיעשו שימוש לרעה במידע, והוא לא לקח בחשבון את הכוח ההולך וגובר של התאגידים: החל ממיקרוסופט, דרך גוגל ועד פייסבוק. הפרטיות הפכה בזמן מאוד קצר מזכות שהיא כמעט מובנת מאליה למטבע שבו אנחנו משלמים כדי לקבל שירותים שונים ולהיות חלק מהחברה המקוונת. אני לא חושב שאפשר ללכת אחורה, אבל אני חושב שכמו שהטכנולוגיה מאפשרת לחדור לפרטיות שלנו – יש טכנולוגיות שמאפשרות להגן על הפרטיות שלנו, והתחרות בין שני סוגי הטכנולוגיות האלה מאפיינת כבר היום את העולם שבו אנו חיים.
מקומה של האישה במטבח המסעדה // סמול טוק
אל תפזרי את השיער, אל תורידי את ז’קט השפים וחשוב שתגדלי ביצים. אדר קפלן-מור, שפית ויועצת קולינרית, רוצה לראות יותר נשים במטבח
מה הבעיה עם הייצוג של שפיות?
“לנשים מתייחסים אחרת. אני גם עובדת עם יח”ץ של מסעדנות לא מעט, ותמיד באים ואומרים ‘תלכי על אזרחי, אל תהיי כל כך קשה, תרככי את התדמית, תפזרי את השיער, תורידי את המשקפיים, תתאפרי, תחייכי’. לרכך את דמות האישה”.
אומרים לנשים “תהיי נשית”?
“אני לא יודעת מה קורה לכל אחת במטבח שלה, אני יכולה לדבר בשם עצמי. אומרים לי, זה מסרים שמעבירים לי, אנשים שעובדים בטלוויזיה ואומרים שזה לא מספיק סקסי, קהל היעד זה נשים אז עדיף לשים גבר כי זה הרבה יותר סקסי, גבר שמבשל. אישה מקצועית במטבח, שפית מקצועית עם ז’קט ושיער אסוף, לא עובר מסך, לא עובר טוב, לא עובר את האנשים, לא עובר”.
אז בחירת התמונה שלך עם ז’קט של שפית ושיער אסוף – את מציגה את עצמך כפי שאת נראית כשאת נמצאת במטבח – זו בחירה מתריסה שלך, זה לא מובן מאליו.
“זו לא בחירה מתריסה, אבל אני לא מוכנה ליצור תדמית שהיא לא אני”.
הייצוג של נשים בתקשורת – בעיתונות, בתוכניות בישול וריאלטי-בישול – שונה מהותית מכמות השפיות שיש בעולם המסעדנות הישראלי?
“אני לא חושבת שיש תוכניות טלוויזיה של שפיות מקצועיות. הגברים יהיו שפים מקצועיים ותותחים ויקראו להם שף, והנשים יהיו בשלניות ביתיות, שיתעסקו באירוח של חברות ואורחים משפחתיים”.
יש תת-ייצוג לנשים בעולם המסעדנות?
“בוודאי. אני יכולה להגיד לך ששפיות – אני לא מדברת על טבחיות – יפלו אותן במקומות עבודה, יהיה להן הרבה יותר קשה למצוא עבודה, לשפיות בכירות. אני עצמאית, אבל אני יודעת את זה מחברות שלי. תמיד יעדיפו גברים צעירים רווקים. זה הפרופיל”.
יש תפיסה מושרשת, אולי שוביניסטית, שנשים מבשלות בבית וגברים יוצאים לעבוד – איך זה לא מתורגם לעולם המקצועי של הבישול? איך גברים השתלטו עליו?
“גברים הם יותר כוחניים מטבעם, נשים יותר צנועות מטבען. לנשים יש פחות מרפקים, נשים פחות דוחפות, בצדק או שלא בצדק, יש להן יותר בטחון והן עסוקות יותר במקצוע ופחות בתדמית. עובדה היא שרוב השף-סלבז הם גברים”.
איך את כמי שעוסקת בתחום ובייעוץ מתמודדת עם זה?
“אני חושבת שצריך לשבור חומות, להכניס את התודעה, כמו שקורה באירופה, שזה לגיטימי ונכון ובסדר, ונשים יכולות להיות מקצועניות בכל תחום בלי קשר לאם יש או אין להן משפחה או ילדים. אישה שבוחרת בדרך חיים זו דרך חיים שלה כבנאדם”.
ומעשית?
“אני בדרך כלל אומרת לקולגות שלי, כל אחת תלך בדרך שלה. קשה לי מאוד ללכת בדרך שלי אבל אני הולכת בדרך שלי. מאוד קשה במטבח לקבל הוראות מאישה, מאוד קשה ליזמים לקבל הוראות מאישה, זה משהו שיקח לנו הרבה זמן להגיע אליו”.
אם יש שפית לעתיד שקוראת את הדברים, אילו מילים מעודדות או לא מעודדות יש לך לגבי העתיד שלה?
“היא צריכה לגדל ביצים, כמו בכל תחום שהיא רוצה להתקדם בו, להחליט לאן היא רוצה ללכת וללכת לשם. להיעזר בכל מי שאפשר בדרך ופשוט לעשות את זה. כמו בכל תחום. אין לי דרך אחרת”.
• אדר קפלן-מור באינסטגרם, דף פייסבוק מקצועי, פרופיל פייסבוק
גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 21.3.2014
ג’ניפר סנוקל ועופר טלקר נצפו מקוששים מתנות חתונה. ג’ניעופר, נותנים עבודה? “יו אר אין מיי תוכעס!!!!!!1”
כך עושים חתונה היום בסלביון העליון: שוכרים יחצן ומקוששים מתנות תמורת פרסום סמוי באייטמים ב”עיתונות”.
🤙 זה לא לטלפון 👮 עברייני רשת
שיחת הטלפון היא צורת התקשורת האחרונה – מלבד שיחה פנים מול פנים ויחסי מין – שדורשת מאתנו שיתוף פעולה מלא ומסונכרן. זו בדיוק הסיבה שהיא עתידה לעבור מהעולם
תסלחו לנו על השאלה, אבל האם אתם זקנים? אם עניתם “מנין לי” – הנה דרך לדעת: אם אתם משתמשים במלים כגון “מנין”, אתם זקנים. אבל הנה עוד דרך בדוקה, מדעית ופחות או יותר מהימנה: אם השארתם בחודש האחרון יותר מהודעה אחת בתא הקולי של מאן דהוא – אתם זקנים. אם התקשרתם במיוחד כדי להאזין להודעות בתא הקולי שלכם – אתם זקנים. ובמידה פחותה יותר של מהימנות: אם יש לכם תא קולי (ובייחוד אם הקלטתם הודעה משלכם בתא הקולי) – אתם זקנים.
הסוגיה הזאת מוכרת לעייפה; כל תינוק כבר יודע אותה (אם לא ידעתם שרק זקנים משאירים זה לזה [ולנכדיהם] הודעות בתא הקולי – הרי שאתם זקנים). מה שאולי פחות ברור, בנקודה המסוימת על ציר הצייטגייסט שבה נכתבים הדברים שלפניכם, הוא ששיחת הטלפון בעצמה היא אות קלון של זקנה. כמו קמט על הפרסונה הטכנולוגית שלכם. אם רוב התקשורת שלכם עם העולם עוברת דרך מכשיר שפעם הייתה לו חוגה – אתם זקנים. האמת הזאת הולכת ומתגבשת ברגעים אלו ממש: כרגע עוד לגיטימי להשיג אותנו בטלפון. אם תנסו להתקשר אלינו עוד חמש או שש שנים, מיד נבין שאתם שייכים לקבוצת הגיל שלא מבינה את התספורות המשונות של הנוער וצוחקת מ”סברי מרנן”.
ככל שצועד הזמן, אנחנו מעבירים יותר ויותר מתפקודי המוח שלנו לקבלני משנה. אפשר לקונן על העניין הזה אבל זה יהיה בבחינת חלב שנשפך. למשל: אנחנו לא צריכים לזכור יותר שום דבר, משום שגוגל. אבל כשג’ מהמערכת מתקשר לשאול אותנו מה הנושא לטור של השבוע הבא ואנחנו, תוך בהייה במסך, ממציאים איזה משהו, ואז ג’ מנתק – פוף! כל תוכן השיחה מתפוגג ונעלם באותו הרגע, ומשום שאין לנו זיכרון, וחיפוש בתוכן שיחות הטלפון שלנו הוא אפשרות ששמורה רק לעובדי ה-NSA ובני משפחותיהם – אנחנו מבלים את כל היום שלפני הדדליין בחיטוט נואש אחרי הנושא ההוא שהיינו אמורים לכתוב עליו. מה לעזאזל זה היה? משהו על זה שטלפון הוא כלי גרוע להעברת מידע – אנחנו כמעט בטוחים. אנחנו רוצים לרצוח את ג’ שלא שאל אותנו במייל. למייל שלנו יש ארכיון ואפשר לחפש בו. אנחנו רוצים לרצוח את עצמנו, שענינו לג’ לטלפון. אחרי שהצצנו בכל הפתקים על שולחן העבודה אנחנו אפילו שוקלים להרים טלפון לג’ ולשאול אותו על מה לעזאזל אמרנו שנכתוב – אבל זאת תהיה פדיחה: אנחנו? נשתמש בטלפון?
זה לא לטלפון, בקיצור. הטלפון הוא מדיום פגום. אי אפשר לשתוק בו (ישר מניחים שהתנתקה השיחה). אי אפשר לאהוב בשיחת טלפון. לטרוק את הטלפון בפרצוף זה מאוד מספק, אבל מכל בחינה אחרת, גם הריב הטלפוני פגום, וזאת למרות שהוא מתבצע כל הזמן ובעוצמות קול משתנות מתחת לחלון שלנו, במושב מאחורינו באוטובוס וגם, למרבה הזוועה, בתאי שירותים ציבוריים: כשרבים בטלפון אי אפשר לראות את הפנים של הצד השני ולדעת אם הצלחתם להעליב אותו. מאותה הסיבה שאי אפשר לזרוק אף אחת בטלפון (בסמס מותר).
הטלפון הוא מדיום פגום לא רק בגלל מדיומותו, אלא גם בגלל השימוש שהחברה עושה בו. יש לך חצי שעה לשרוף ונמאס לך לחטט באפליקציית הפייסבוק שלך או שאין קליטת WiFi באזור? למה שלא תתקשר אלי ותאכל לי את הראש עד שיגיע התור שלך אצל הרופא? שיחת טלפון היא צורת התקשורת הסינכרונית האחרונה שנותרה לנו, מלבד שיחות פנים אל פנים ויחסי מין – היא דורשת שאתה ואני נשוחח בזמן אמיתי, וזה אומר שבזמן שאתה מקשקש לי באוזן אני נאלץ להקשיב, כי מיד כשתסיים לדבר אתה מצפה ממני להתחיל לדבר בעצמי. זה אומר ששיחת טלפון דורשת מאתנו את מלוא תשומת הלב שלנו בכל זמן נתון. אם אני מתקשר אליך, אני בעצם אומר לך שאתה נדרש להקדיש לי – ממש ברגע זה! – פרק זמן בלתי ידוע לשיחה בנושא לאו דווקא מעניין. אני לא יודע איפה אתה, מה אתה עושה, בחברת מי אתה ומה אתה לובש – אבל אם לא תענה, ישר אתה “מסנן”.
איך “מסנן” נהפכה בכלל למלת גנאי, אמא? ביממה יש 24 שעות ובניכוי שינה, מקלחת ופייסבוק נשארות לנו רק ארבע לעצמנו. אנחנו רוצים לשלוט בזמן שלנו. אנחנו רוצים לענות רק כשיש לנו מה להגיד, ואחרי שגמרנו את הסנדוויץ’. כל אמצעי התקשורת האחרים – סמסים, צ’טים – מאפשרים לנו את הגמישות הזאת. מי שמתקשר אלינו חי עדיין בעולם שבו לאמצעי התקשורת הייתה חדירה מוגבלת לחיים שלנו, ושבה אולי שמחנו לשמוע את קולו של מאן דהוא. עכשיו מה שישמח אותנו זה כמה דקות של שקט, כי בחייאת, אנחנו מנסים לאכול את הסנדוויץ’ הזה כבר מעשר בבוקר.
מכל הסיבות האלו ועוד, אנחנו שמחים שהשיחה הקולית גוססת ושבקרוב תחזיר את נשמתה למרכזייה הגדולה בשמיים. מי שעדיין רוצה לתקשר עם הנוער, או עם הנוער־ברוחו, כמונו, מוזמן להתקין ווטסאפ.
מחשבה פחות או יותר מעניינת לסיום
ככל שהשיחה הקולית נהפכת לשימוש המשני שאנחנו עושים בסמארטפונים שלנו, כך גוברת הפופולריות של הפקודה הקולית. גם לאייפון וגם לאנדרואיד יש מוצרי פקודות קוליות מצוינים – אפשר לפקוד על “סירי”, או על “אוקי גוגל”, לחפש איך קוראים לשחקנית ההיא, לשלוח סמסים, לקבוע פגישות, לשאול איך מגיעים להלסינגפורס 5 – והם משתפרים בזיהוי פקודות באנגלית במבטא לוונטיני כבד וגם בעברית.
הנבואה ניתנה לשוטים כמונו, ולכן אנחנו חוזים שבעתיד נפסיק לדבר זה עם זה בטלפון – ובמקום זה נעבור לדבר ישר עם הטלפונים שלנו.
“ישראבלוג נמצא בסכנת סגירה ממשית”
הקשיים שבהם נתון אתר נענע10 מגיעים גם לקהילת הבלוגים הוותיקה שלו. מנהלת הבלוגיה והעובדת היחידה בה, מריאט כהן, זומנה לשימוע לפני פיטורים, שמשמעותם לדבריה סגירת האתר: “חשוב לי שהגולשים יהיו מודעים למצב וכקהילה נוכל להציל את ישרא מהגרדום”
עידו קינן, ג’וני זילבר – חדר 404, קפטן אינטרנט, הארץ
“ישרא-בלוג נמצא בסכנת סגירה ממשית”, כתבה לפנות בוקר מריאט כהן, מנהלת קהילת הבלוגים הוותיקה, בבלוג הרשמי של הנהלת ישראבלוג. כמו עובדים אחרים באתר-האם של ישראבלוג, נענע10, גם כהן זומנה לשימוע לפני פיטורים. בהיותה העובדת היחידה בישראבלוג, היא מעריכה שפיטוריה משמעותם גם סגירת הבלוגיה.
ישראבלוג הוקמה ב-2001 על ידי המתכנת יריב חבוט כניסוי בתכנות. “ישרא-בלוג נולד מהשאלה ‘למה אין דבר כזה ש'”, כתב (⛓️💥/📁) חבוט בנענע10 במלאת חמש שנים לבלוגיה. “זה היה בקיץ של 2001. קראתי ב’קפטן אינטרנט’ על בלוג של בחורה ישראלית שכותבת באנגלית. מושג הבלוג היה חדש לי יחסית וזו הייתה הזדמנות טובה להבין על מה אנשים כותבים בבלוג. תוך כדי קריאה, חשבתי לעצמי שזה מוזר שהיא כותבת באנגלית. נראה היה גם שהיא ממש מתכנתת את הבלוג, כותבת את כל הקוד בעצמה. חשבתי לעצמי ‘למה אין אתר כזה שמאפשר לכתוב בלוג בעברית ובלי להתעסק בקודים?’ […] התמריץ העיקרי לפיתוח ישרא-בלוג עבורי הייתה ההזדמנות ללמוד נושאים בפיתוח אתרים שהיו חדשים עבורי. בקיץ 2001 אלה היו CSS ו-XML. ישרא-בלוג היה אמור להיות הפרוייקט שדרכו אלמד אותם, אבל זה לא קרה בפועל… אולי בפרוייקט הבא”.
לפני ישראבלוג, בלוגרים עבריים כתבו בפלטפורמות בלוגים כמו לייבג’ורנל. ישראבלוג היה פלטפורמת הבלוגים העברית הייעודית הראשונה. האתר תפס תאוצה, בשלב מסוים נפתחו בו אלפי בלוגים כל חודש, וב-2006 מכר חבוט את האתר לנטוויז’ן, בעלת נענע10 (אז רק “נענע”) אחרי שנתיים של שיתוף פעולה. אילנה תמיר, פעילה בפורום “תרבות דיגיטלית” הפופולרי דאז וכתבת מדור האינטרנט “חיים ברשת” של נענע, מונתה לנהל את האתר. כיום ישראבלוג נמצא תחת נענע10 בבעלות ערוץ 10 ואולפני JCS של רון לאודר, ומנהלת אותו כהן, בעצמה בלוגרית בישראבלוג, שנכנסה לתפקיד עם פרישתה של תמיר בדצמבר 2012.
Post by Mariette Cohen.
“השבוע האחרון היה אחד השבועות הסוערים בתקשורת הישראלית. אני לא יודעת כמה מכם קראו את הידיעות אך לצערי הסערה הגיעה הפעם גם לפתח ביתנו, וישרא-בלוג נמצא בסכנת סגירה ממשית”, כתבה כהן הבוקר ב”הבלוג הרשמי של הנהלת ישרא-בלוג”. “כמו רבים מחבריי במחלקת התוכן של נענע10, זומנתי גם אני לשימוע לפני פיטורין. בהיותי העובדת היחידה של ישרא-בלוג זה אומר סגירה בפועל של ישרא-בלוג. אני כותבת את זה ולא מאמינה שאחרי 12 שנים שבהם אני כותבת כאן, במקום ששינה את חיי ואת חייהם של רבים אחרים, זה עלול לקרות. פשוט בלתי נתפס. מה שבטוח זה שאני לא מתכוונת לוותר בקלות, בגלל שזה לא מקום עבודה בשבילי, זה הבית. זה בית יתומים גדול שבו מצאתי מקום בטוח לגדול, שבו צמחתי והפכתי למי שאני היום. אני יודעת שיש עוד הרבה אנשים שמרגישים כמוני, ושבזמן זה או אחר בחייהם ישרא-בלוג הוא המקום שעשה את ההבדל. לפעמים נראה לי שמנהלים רואים רק מספרים והכנסות והתפקיד שלנו זה להצביע על מה שהם מפספסים. ישרא-בלוג הוא יותר מאתר, הוא גם ארכיון עצום של טקסטים שהם בבחינת נכסים אמיתיים. הוא מכיל ב DNA שלו קבצים בלתי מקודדים שמלווים את האינטרנט הישראלי כמעט מראשיתו. אי אפשר לתת לאתר כזה להפסיק לפעול. חייבים להמשיך ולכתוב אותו”.
כהן קוראת לקהילת ישראבלוג להתגייס להצלה עצמית: “כיוון שהמאפיין הראשי של ישרא-בלוג הוא הקהילה, יהיה זה מן הראוי להפוך את פרוייקט הצלת ישרא-בלוג למשהו שכולנו לוקחים בו חלק. יש כאן אנשים מוכשרים בכל התחומים, מגרפיקה ועד קופירייטינג. בואו יחד נרים קמפיין איתו אוכל לבוא להנהלה ולהגיד: ‘הנה, תראו מה זה ישרא-בלוג! תראו איזה כוח יש לקהילה שלו. תראו עד לאן הגיעו ההדים'”.
הצהריים אמרה כהן בראיון ל”הארץ”: “קודם כל חשוב לי להדגיש שאני לא עושה את זה בשביל עצמי או בשביל העבודה שלי. בשלב הזה חשוב לי שהגולשים יהיו מודעים למצב וכקהילה נוכל להציל את ישרא מהגרדום. הייתי חייבת לעדכן את המשתמשים”.
מישהו בהנהלה התייחס לעניין הזה?
“ממש לא, להיפך. זה בטח לא לטובתי וזה בא רק מיוזמה אישית שלי. עשיתי אחד ועוד אחד. ולאור המצב שקורה בחברה כבר שנה – קודם המייל קורס ועכשיו זה. לא יהיו לי תשובות עד יום חמישי, יום השימוע, אז אוכל לשאול מה עומד לקרות עם ישראבלוג. מצד אחד זה מאוד צפוי, ומצד שני כשזה באמת קורה זה עדיין מפתיע ועדיין כואב”.
מה את עושה בנושא?
“כרגע מוקם ועד הצלה של בלוגרים שירכז את כל הרעיונות וההצעות, בראשות טליק מהבלוג הוותיק ‘פנימי גובלן’. כל מי שיכול לתרום יצירתית, רעיונית ומחשבתית מוזמן לעשות זאת. אני רוצה להגיע לשימוע ביום חמישי עם מספר אופציות להציג הנהלת נענע10. חשוב לי להראות את החשיבות של ישראבלוג לאינטרנט הישראלי ולתת פנים למאבק הזה”.
מייסד האתר חבוט אמר היום: “ישרא-בלוג הוא אתר תוכן גולשים ולמתבונן מהצד זה נראה כאילו האתר מתנהל מעצמו. אבל למנהל האתר יש פה תפקיד מכריע, הוא זה שדואג שהכל יתקתק ושכל הפניות יקבלו מענה. מריאט באה מתוך הקהילה והיא עושה עבודה מצוינת עם הבייבי שלי, אני מקווה שיאפשרו לה להמשיך”.
בתחילת השבוע כתב חבוט בטוויטר: “תפוז יקנו את ישרא מנענע?” לדבריו הוא לא יודע על מגעים בין תפוז לנענע10 לגבי רכישה, אולם הוא עצמו היה במגעים עם תפוז למכירת ישראבלוג לפני שהחליט למכור אותו לנענע/נטוויז’ן.
טרם נמסרה תגובת נענע10.
התפרסם בגירסה כמעט זהה בקפטן אינטרנט, הארץ, 2014.03.28
אימפריית 404 מתרחבת לטלוויזיה: לינק+
הנה 16 הפרקים הראשונים (מתוך 44) של לינק+, הסדרה החדשה שלנו על האינטרנט הזאתי ומה היא עושה לנו. גורי אלפי מנחה, ג’וני ערך וכתב ועידוק סיפק סיוע ארטילרי והשתתף בכתיבה של הפרקים הראשונים.
התכנית היא מעין המשך, אבל לא באמת המשך, ל”הלינק” ששודרה ב-2009; בסדרה החדשה אנחנו מנסים לדון, במידה משתנה של כובד ראש, בשינויים שעובר העולם המקוון.
זאת סדרה יומית, שמחולקת ל-11 שבועות – לכל שבוע נושא וארבעה פרקים. ארבע השעות הראשונות עלו לרשת. הן עוסקות בדור ה-Y; באהבה ויחסים; ביצירה וקהל; ובאקטיביזם. השעות הבאות, שיעלו אי”ה לרשת בהמשך, עוסקות בכסף, בשיווק, בזהות, בזמן, בזהויות, במדינות ובטכנולוגיה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
