בוא ללמוד איך להרוויח כסף כדוגמן של גולן טלקום

חדי העין ישימו לב שאחד מהמפרסמים ביצע היפוך-ראי לתמונתו של הדוגמן. רמז: גומת החן. אני משער שגולן טלקום הפכו אותו. רמז: השעון על יד שמאל בפרסומת של סימפלטרייד.

30 באפריל, 2014 | בנושאים: 404, פרסום ושיווק, צילום אילוסטרציה | להגיב זה מגניב

מצטיינים בשוליים // סמול טוק

ילדים מוצלחים לא מצליחים לממש את הפוטנציאל בגלל הזנחת הפריפריה. חנה דורסמן מבקשת שתביטו לצדדים

למי מכוונת הפעילות שלכם?
“עמותת חינוך לפסגות, בהובלת היו”ר ד”ר שולה רקנאטי, פועלת לצמצם פערים חברתייים על ידי קידום שיוויון הזדמנויות לילדים ובני נוער מצטיינים מהפריפריה החברתית והגאוגרפית של ישראל. הצורך מגיע מזה שהפערים בישראל בין רקע סוציואקונומי חלש לגבוה הם עצומים, וגורלו של התלמיד נקבע על פי הישוב, המשפחה והמגזר שאליהם הוא נולד. פוטנציאל המצוינות של התלמידים בפריפריה לא מתממש. הדוגמה הכי פשוטה לזה: בישובים ברמה סוציואקונומית גבוהה, שיעור הזכאות לבגרות גבוה פי שניים מהשיעור בישובים ברמה סוציואקונומית נמוכה. הסיבות המהותיות לפערים הן שבפריפריה החברתיות והגאוגרפית יש קושי בנגישות ובחשיפה להזדמנויות, ושיש פער עצום בהשקעה בחינוך, שמורכבת מהוצאה פרטית, השקעה של הרשויות והשקעה של משרד החינוך. בפריפריה, בהרבה מאוד מקרים התלמידים יכולים ליהנות רק מההשקעה של משרד החינוך – להורים ולרשויות אין יכולת להשקיע”.

זו בעיה גדולה יותר מהתלמידים עצמם.
“אם תיקח את המבחנים של מרכז טאוב, אתה רואה שבשנים האחרונות, הפריון של מדינת ישראל כל הזמן נסוג ממדינות ה-G7. זה בגלל חסך בתשתיות אנושיות ופיזיות. אנחנו נסוגים אחורה. זו ממש סכנה קיומית למדינת ישראל”.

איך אתם עוזרים להם?
“הגענו למודל שלנו מההבנה והידע שחינוך הוא כלי מרכזי למובילות חברתית. ממחקרים שנעשו, במקומות החלשים בישראל יש פי 6 תוכניות לתלמידים מתקשים מאשר לתלמידים מצטיינים, והמצטיינים לא מצליחים להגיע לתעודת בגרות איכותית ולא להשכלה גבוהה. משם נובע השילוב של העבודה על החינוך והעבודה למצוינות. שני דברים מייחדים את המודל שלנו: הוליסטיות – הוא מורכב מפעילות העשרה, פיתוח כישורי חשיבה, העצמה, פעילות חברתית-ערכית ותרומה לקהילה ומתגבור לימודי; והטווח והאינטנסיביות – הילדים מאותרים בסוף כיתה ב’ ונמצאים איתנו עד סוף כיתה י”ב, והיום יש לנו יחידת בוגרים שמלווה אותם בהמשך דרכם. הם מגיעים למרכזי המצוינות שלנו בבתי הספר בקהילות שבהן אנחנו עובדים בין 12-16 שעות בשבוע, אחרי שעות בית הספר”.

חנה דורסמן. צילום: צילום-פרסום

מה אתם עושים בימים אלו?
“כל תלמיד אצלנו מכיתה ג’ חייב בתרומה לקהילה – כי אתה לא מצויין רק אישית, למען עצמך, אלא גם אנושית. למשל, לקראת יום השואה ויום העצמאות, תלמידים מחטיבת עידנים ברמלה עומדים לאסוף תרומות של מזון וציוד עבור ילדי פליטים במעון שמפעילה מסיל”ה בדרום תל אביב”.

מאיפה המימון?
“יש בנו תמיכה של המדינה באמצעות משרד החינוך. הרוב המוחלט של התקציב מגויס מתרומות – תורמים פרטיים, חברות מסחריות וקרנות. אבל אנחנו נמצאים באופן קבוע בחסך כלכלי”.

פוסט זה התפרסם במקור במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 25.4.2014

29 באפריל, 2014 | בנושאים: 404, סמול טוק | להגיב זה מגניב

המדינה ממליצה שתגלשו באקספלורר 8 להודעת האזהרה שלה מפני גלישה באקספלורר 8

I Love Explorer. איור: albertobv (cc-by)

אתר ה-CERT הממשלתי, שממליץ לצפות בו באמצעות אקספלורר 8 (ומעלה), מזהיר מפני שימוש באקספלורר 8.

29 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

למה H&M מעלימה דוגמנים מאתריה בישראל, מדינות ערב ואוסטרליה?

רשת האופנה H&M שוכרת דוגמנים שיציגו את בגדיה ללקוחות בפרסומות, בקטלוגים ובאתר. אבל הגולשים בחלק מאתרי H&M במדינות השונות לא יוכלו לראותם, משום שאתרים אלו מציגים את הבגדים לבדם.

This post in English

אפשר לראות דוגמנים ודוגמניות בעמודים הראשיים של כל האתרים וגם בעמודי הקטגוריות הראשיות (גברים, נשים, ילדים ו-H&M לייף). אולם כפי שגילתה הקוראת נטע רגב, כשנכנסים לסוגי הבגדים (למשל, טישרטים או בגדי ערב), הדוגמנים נעדרים, בחוקיות שאינה ברורה, מאתרי מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה שברשימה של H&M – בחריין, מצרים, ירדן, כוויית, לבנון, מרוקו, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וישראל, וכן מהאתר של אוסטרליה. אתרי כל שאר המדינות מציגים את הבגדים על דוגמנים, כולל אתרי המדינות המוסלמיות אינדונזיה ומלזיה.

מ-H&M העולמית לא נמסרה תגובה. [עדכון] למחרת הפרסום נמסרה תגובה מ-H&M: “הסיבה היא זכויות שימוש” (כלומר ענייני זכויות יוצרים ו/או הסכמים עם הדוגמנים). [\עדכון]

לא לגמרי קשור אבל מעניין: ב-2011 פרסמה H&M צילומי אופנה של דוגמניות בבגדי ים. אתר ג’זבל דיווח שהגופים של כל הדוגמניות הם למעשה אותו גוף, שצויר במחשב ועליו הודבקו ראשיהן. הגופים זהים לגמרי, למעט הגוף שהוצמד לראשה של דוגמנית שחורה, ואשר נצבע בהתאם.

29 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

קרקס החיים // סמול טוק

להטוטנים, רקדנים, ליצנים ובזירה המרכזית הקרקסנית אורית נבו, שרוצה להכיר לכם את אמנות הקרקס העכשווי

מופע הקרקס “אי שם ובשום מקום”. צילום: איאן גרנדג’ין

החיים שלך קרקס?
“כן. אני מג’גלת בין האמהות למקצוע לבית לארץ לעולם. אלה החיים שלי. אחרי 25 שנה על הבמה, מתוכן 15 באוויר על טרפז מתנדנד, אני מנהלת מרכז יצירה בינלאומי לקרקס עכשווי בחדרה, שנקרא ON לפי ראשי התיבות של שמי. אני כותבת ומביימת מופעי קרקס ויוצרת אותם בשיתוף פעולה עם אמנים מחו”ל ומהארץ. השנה אני מנהלת לראשונה את ‘ON time, פסטיבל לקרקס עכשווי חדרה’, שבו יש שתי בכורות ישראליות שלנו ומופע אורח לכל המשפחה”.

איך הגעת לתחום של קרקסנות?
“רקדתי קודם, ונמאס לי לרקוד במאוזן, אז הדרך לרקוד במאונך היתה רתמות טיפוס. השלב הבא היה הטרפז, שהוביל אותי לאותן 15 שנה באוויר, והשלב הבא של זה היה להקים את הקרקס שהיה בבנימינה לפני 13 שנים. הוא קם מתוך האינתיפאדה השניה, במחשבה שהקרקס יביא את השלום במזרח התיכון וצריך להקים אותו דחוף. הייתי בגרמניה והחלטתי לחזור לארץ בגלל זה”.

איך את מגדירה קרקס?
“את הקרקס העכשווי אני מגדירה כאמנות המופע האולטימטיבית. זה החלום הרטוב של כל במאי. אמני קרקס עכשווי יודעים לעשות הכל: לרקוד, לשחק, לעשות בצורה טובה ביותר את המיומנות הקרקסית שבה הם עוסקים, הרבה פעמים הם יודעים לנגן על כלי נגינה ולשיר. זאת אמנות רב-ממדית, לא תלויית שפה, זמן, מקום ורקע תרבותי. זו אמנות המופע הפופולרית ביותר בעולם, טובה לכל אדם מגיל 3 עד גיל 80 בלי הבדל דת, גזע ומין. והיא מרתקת, כי היא עוסקת בדברים הכי בסיסיים שמעסיקים את האנושות: פחד, התמודדות יצירתית עם פחד, לקחת את עצמנו בהומור, אמירה. הבכורות שלנו בפסטיבל עוסקות בהגירה ובהתקוממות. ילד בן שלוש יכול להיכנס למופע Revolt, שצופים בו בהליכה, זה סוג של תערוכה חיה, זה להסתובב בעולם קסום של הקרנות וידאו על מסכים בצורת זירות, עם אמנים בתוכם, שלכל אחד יש סיפור משלו והם משתלבים ביחד. יש שם מהלכים שלא ברור מתי הם מתחילים ומתי הם נגמרים. ילד בן 3 יכול ליהנות מזה בדיוק כמו שאדם מבוגר יכול ליהנות מזה. אני כולי תקווה שמשהו נוגע בכל אחד”.

מה דעתך על קרקסי חיות?
“הם לא מעניינים אותי כל כך. הקרקס שאני עוסקת בו הוא ללא חיות. חיות לא נראה לי רלוונטי לקרקס. לא צריך להיות קשר ביו חיות לקרקס כמו שלא צריך להיות קשר בין פריקים לקרקס. זה כמו לקחת אנשים שגורלם לא שפר ולהציג אותם קבל עם ועדה. אותו דבר החיות המסכנות. יש דברים אחרים לגמרי שצריך להתעסק אריתם. אטרקציה של ירידים של תחילת המאה ה-19 זה כבר מזמן פאסה. אני חושבת שקרקסי החיות גוועים לאט לאט בדיוק בגלל שהם לא רלוונטיים. זה לא מעניין אנשים שעושים קרקס וגם לא את הקהל שלהם. זו אטרקציה, זה חסר כל משמעות מבחינת מורשת תרבותית”.

אורית נבו. צילום: אליה נטליה איזריקובה

איך הקהל הישראלי מגיב לקרקס?
“מהנסיון שלי, הקהל הישראלי הוא אחד הקהלים הפתוחים ביותר שיש. בארצות אחרות, כמו צרפת ואיטליה, רגילים לקרקס מסורתי. קודם צריך להוציא אותם מכבלי המסורת ורק אז אפשר לפתוח בפניהם את הדלת לעכשווי ולאוונגרדיסטי. פה אין לנו את הבעיה הזאת. באיזשהו אופן, הקהל הישראלי יכול להיות הרבה יותר פתוח למה שהקרקס העכשווי מציע. בגלל שהקרקס בארץ הוא בחיתוליו, העכשוויות הקרקסית העולמית עוד לא הגיעה לכאן במלוא הדרה. היא בתחילת הדרך. יוצרי הקרקסים הישראליים לא נחשפים אליה מספיק, ורק בשנים האחרונות כמה אמנים יצאו ללמוד בחו”ל, ואם התמזל מזלנו והם בוחרים לחזור ארצה לעסוק באמנות שלהם, דיינו שהתקדמנו. אבל זה לא פשוט לחיות פה מהמקצוע הזה. את המופעים שלי רואים בעיקר בחו”ל, אני מיוצאת לחו”ל הרבה פעמים בעזרת משרד החוץ והרבה פעמים הפסטיבלים שמזמינים אותי מממנים את המופעים שלי. היינו צריכים לשלם כדי להראות את המופע ‘אי שם ובשום מקום’, היינו צריכים ליצור פסטיבל כדי להראות את המופע הזה לקהל הישראלי. אף פסטיבל בארץ עוד לא היה מסוגל לשלם את העלויות של המופעים שלנו, שהם מופעים די יקרים, כי יש לפחות חמישה אמנים על הבמה, מקרני וידאו, הפקות מאוד גדולות ויקרות. היינו במו”מ מול פסטיבל ישראל בשלב שהבנו שאנחנו נצטרך לשלם כדי להופיע שם, וזה נראה לנו לא לעניין. אבל אנחנו כן מוכנים לשלם כדי להרים פסטיבל משלנו”.

גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 18.4.2014

29 באפריל, 2014 | בנושאים: 404, סמול טוק | תגובה אחת

שוברים אמברגו: נאום יום השואה של בוז’י הרצוג

רוצים לקרוא את נאומו של ראש האופוזיציה, ח”כ יצחק בוז’י הרצוג, הערב באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה? ההודעה לעיתונות נשלחה היום באמברגו לפרסום היום ב-20:00, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

מצ”ב נאומו של ראש האופוזיציה ויו”ר מפלגת העבודה ח”כ יצחק הרצוג הערב בעצרת ביד מרדכי עם אמברגו עד 20:00.

מכובדיי
שר הבטחון, ח”כ משה בוגי יעלון
חברי כנסת יקרים מכל סיעות הבית
ראש המועצה האזורית יאיר פרג’ון וראשי מועצות ויישובים מאזור עוטף עזה והנגב
נציגי צה”ל, המשטרה, כוחות הביטחון וההצלה
שגריר הונגריה ידיד נאג’ אנדור ונציגי הסגל הדיפלומטי
ובמיוחד אתם ניצולי השואה
לוחמי תש”ח ובני משפחות יקרים

“מי אתה?” שאל צל האדם ביידיש את הקצין הצעיר. “מאיפה אתה”, מלמל כשהוא שרוע בפיג’מה מפוספסת וכולו עור ועצמות. חיוך נעווה היה ברכת השלום היחידה שיכול היה להפיק. “אני קצין יהודי בארץ ישראל” ענה הקצין הקרבי הצעיר במדי צבא הוד מלכותו. “באתי לשחרר אתכם ולהחזיר אתכם הביתה”.
אותו קצין הוא אבי, חיים הרצוג ז”ל, שהיה ממשחררי מחנה הריכוז ברגן בלזן, כקצין בקורפוס המשוריין השמיני של הצבא הבריטי אשר שחרר את מחנה המוות הנורא. אבא הצליח להשלים עד אז שורת קרבות קשים ביותר, ראשיתם בצליחה בנורמנדיה והמשכם בחציית נהר הריין, שחרור הולנד ובלגיה ועד צפון גרמניה. בדרך עוד הספיק להיכנס לפריז ולגלות להוותו כי בת דודתו האהובה, אנט, חנה, נתפסה כשניסתה לחצות את הגבול לצרפת של ווישי, נכלאה במחנה הריכוז בדרנאסי ומשם הועברה ברכבת בקר לאושוויץ שם נספתה בתאי הגזים. אבא מצא את אמה, דודה אסתר, במקום מסתורה בפריז. היא הראתה לו מכתב מקופל, משורבט בעיפרון שאנט זרקה מחלון הרכבת ובו כתבה: “אל תתייאשי, אמא, אל תתמכרי לצער. אני מלאה אומץ ותקווה… יש אלפים במצבי. אשוב במהרה. חכי לי בסבלנות אמא יקרה שלי”.
אנו ניצבים כאן, בשלהי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, באתר מיוחד של ציונות, אתר של הנצחה, אתר של גבורה. לא חלפו שנים מעטות מאז ניצח מרדכי אנילביץ על קרב הגבורה של מרד גטו וורשה וצעירי קיבוץ יד מרדכי שנושא את שמו ומורשתו הפכו לחזית המאבק על תקומת ישראל. עד כדי כך שדוד בן גוריון מתאר ביומנו את תיאור הקרבות ומספר כי נמסר לו שהיו בקרב גם לוחמים שנטלו חלק בקרבות סטלינגרד ויכלו להשוות בין האירועים. מאז ניצב המקום הזה כתל חי, לסיפורה של התקומה, לסיפור יסודותיה המופלאים של המדינה, לסיפור של ההקרבה, לכוח הגבורה של צעירי הגטו ולוחמי עצמאות ישראל. “כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל, על כן ייקרא שמך – ישראל”.
בינואר 1934, חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כתב דוד בן גוריון מאמר נבואי בעיתון “דבר”. וכך כתב: “משטר היטלר איננו יכול להתקיים זמן רב בלתי מלחמה. בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ’כיה ושאר הארצות השכנות… או נגד רוסיה הסובייטית… אנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה… אשר תעלה בחורבנה ובמוראותיה על מלחמת העולם [הראשונה]… רק ארבע או חמש שנים עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא. גודלו של היישוב ביום ההוא יקבע אולי את גורל עתידנו ביום ההכרעה… למען נוכל לעמוד בבוא השואה…”
ביום הזה אנו עוצרים את הלך חיינו בכדי לכבד, לזכור, להזכיר את מה שצפה בן גוריון בדיוק מצמרר ולהזהיר את עצמנו ואת העולם על מנת שהזוועות הללו לא יחזרו על עצמן. זוהי משימה נצחית, משימה כזו שיש לחזור ולבצע – בכל דור ודור. השואה הייתה אירוע יחיד, פלנטה אחרת, כפי שקורא לה ק. צטניק. אין להשוות את שואת היהודים, האירוע הנורא ביותר בתולדות האנושות, לכל אירוע אחר. אבל הרוע, ההרג והשנאה עדיין כאן על צורותיה השונות ועוברת מדור לדור ומאתר לאתר. כאן באזור עוטף עזה מרגישים התושבים את הרוע, את השואה, את שטיפת המוח שמעבר לגבול, את הבנאליות של הרוע. אבל כאן בעוטף עזה אנו מרגישים את חוסנה של מדינת ישראל. את צבא ההגנה לישראל שיעשה הכל על מנת לשמור על בטחון התושבים.
לצערי, בשנת 2014 לא אוכל לומר שהעולם לעולם לא ישתוק. קילומטרים ספורים ממדינת ישראל רוחשות יום יום זוועות אנושיות ויום יבוא ויהיה מי שיגיד “למה לא הפציצו את גיא ההריגה בדמשק” או את מחנה כפיה 22 בצפון קוריאה. העולם נשאר אדיש ומנוכר לסבל החלש. “לא עוד”, אמר העולם אז בשנת 45. “לא עוד ילדים המובלים כצאן לטבח”, “לא עוד אובדן צלם אנוש”, “לא עוד מחנות ההשמדה והכפייה”. ולצערנו עולם כמנהגו נוהג.
מתוך אפר המחנות הקמנו מדינה לתפארת והנה אנו חזקים ונעמוד יחד איתנים מול כל הקם להשמידנו. גם בדור הנוכחי יש מי שינסה להכחיש, לזלזל ולהמעיט בזיכרון השואה. לא ניתן לשואת היהודים להישכח. היא תישאר לנצח חקוקה כאות על ידי העולם.
אלי ויזל כתב – “כשהאדם כותב על השואה הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס”.
כשהרים הניצול ההוא בברגן בלזן בקושי רב את עיניו בעודו שרוע על רצפת הצריף המלוכלך והמזוהם לעברו של הקצין מארץ ישראל שבא לשחרר אותו, הוא ידע רק מוות. כעת קיבל את חייו בחזרה, בנס. היום, כאן, אתכם ניצולים יקרים ועם הדורות שבאו בעקבותיכם, אתם עבורנו הנורמה. נורמה של שפיות, נורמה של אהבת העם ואהבת האדם, נורמה של רצון לחיות. אתם נס קיומנו ופאר עמנו.
נאחל לכם ולחבריכם הניצולים באשר הם בריאות טובה ואושר ונחת בחלקת אלוהים הקטנה שלנו בארץ ישראל. ומכאן, מיד מרדכי, אתר הגבורה והתקומה, נזכור ונזכיר את הנספים, את סיפורם, יגונם, כאבם וגבורתם, מדור לדור עד דור אחרון.

28 באפריל, 2014 | בנושאים: אמברגו, שוברים אמברגו | להגיב זה מגניב

תו”ל הסייבראבטחה של דומינוס פיצה: תבטיחו לא להציץ

“מעקב המשלוח” באתר המשותף של ספקיות המזון המהיר פיצה דומינוס ו-ynet מאפשר להכניס מספר טלפון נייד ולראות באיזה שלב נמצאת הפיצה שהוזמנה.

איך הם מונעים מזרים לעקוב אחרי הפיצה שלכם? באמצעות דרישה לסמן צ’קבוקס שלידו נכתב “אני מסכים לעקוב אחרי ההזמנה שלי בלבד”. לא תסמנו? לא תוכלו לעקוב אחרי הפיצה. אאור שרף, שהלשין על כך לחדר 404, אומר שזה כמו אבטחת מידע, רק הרבה יותר זול.

28 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | 7 תגובות

צביקה הדר ינחה את תוכנית הכשרונות המוזיקליים “משפחה בהופעה” בערוץ 24 // שוברים אמברגו

צביקה הדר. צילום: ראובן פריצי (cc-by-sa)

רוצים לקרוא על התוכנית החדשה של ערוץ 24 של קשת? ההודעה לעיתונות נשלחה היום באמברגו לפרסום מחר בבוקר, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

מצ”ב הודעה לעיתונות אודות הצטרפותו של צביקה הדר להנחיית תכנית הדגל החדשה של ערוץ 24 לקיץ הקרוב – “משפחה בהופעה”

ההודעה היא עם אמברגו פרסום למחר בבוקר, יום שלישי.

צביקה הדר ינחה תכנית כישרונות מוסיקלית בערוץ 24

התכנית, “משפחה בהופעה”, תוביל את לוח השידורים החדש של הערוץ בקיץ הקרוב

צביקה הדר יוביל את תכנית הדגל החדשה של ערוץ 24 בלוח הקיץ הקרוב.

התכנית, “משפחה בהופעה” הנה תכנית כישרונות משפחתית במסגרתה יתחרו משפחות על תואר “המשפחה המוסיקלית של ישראל”.

ערוץ 24 וטדי הפקות יחפשו בקיץ הקרוב את המשפחה המוסיקלית הבאה בישראל, צילומי התכנית החלו בימים אלה, ויתחרו בה קבוצות, הרכבים או להקות של בני משפחה שיודעים לשיר ו/או לנגן יחד.

אורי דיקשטיין, מנכ”ל ערוץ 24: “אנו שמחים ומברכים על הצטרפותו של צביקה הדר לתכנית הכישרונות החדשה, שתהווה חלק מהותי ומרכזי בלוח השידורים של ערוץ 24 לקיץ”.

התכנית בהפקת “טדי הפקות”.

28 באפריל, 2014 | בנושאים: אמברגו, שוברים אמברגו | להגיב זה מגניב

נטוויז’ן ללקוח: רוצה לשמוע הקלטה של השיחה? בוא לחיפה

חברת התקשורת 013 נטוויז’ן גובה תשלום על שירותים שלא הוזמנו. כשהלקוחות מבקשים לשמוע את הקלטת השיחה שבה לכאורה הזמינו את השירות, החברה מתחמקת או מזמינה אותם למשרדיה בחיפה. משרד התקשורת מסרב לעזור ושולח את הלקוחות לבית המשפט. הכתבה באתר “הארץ” >>

השיחה של הלקוח דובי פרגר עם נציג שירות הלקוחות ניר, 15.1.2014:

28 באפריל, 2014 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

שוברים אמברגו: נאום נשיא המדינה באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

שמעון פרס וטלפון סלולרי. צילום: israeltourism (cc-by-sa)

רוצים לקרוא את נאומו של נשיא המדינה, שמעון פרס, הערב באירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה? ההודעה לעיתונות נשלחה היום באמברגו לפרסום היום בסביבות 20:20, אבל אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: הנחיתו עליכם אמברגו מבלי שהסכמתם? שלחו את החומר אל ת”ד 404 ואפרסמו כאן.

על הדברים מוטל אמברגו לפרסום עד לנשיאת הדברים סביבות השעה 20:20

יום ראשון 27 באפריל 2014

נאום נשיא המדינה בעצרת הפתיחה הממלכתית של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה

אחי ואחיותיי, מול עיני ניצבת ברגע זה תמונה קורעת לב. רבבות בני אדם, זקן וטף. נשים וגברים, מרוכזים על הרציפים שעל גדות הדנובה. הם קשורים איש לרעהו ופניהם מופנים על פי צו, לעבר הנהר. מאחוריהם עומדים קלגסים נאצים, גרמניים ומקומיים וקוצרים באש חיה ומטווח קצר את חייהם. הם יורים בגבם כדי לחסוך בכדורים הם קשרו עליהם משקולות ואבנים על מנת שהמעטים שנורו, ימשכו איתם את כל האחרים. גם החיים. ילדים נקשרו לאמותיהם, צעירים לקשישים. גופות הנרצחים נדחפו למימי הדנובה הקוצפת והמקפיאה את הדם. זעקותיהם עולים לשמים ונותרים ללא הֵד. הפושעים עומדים כשחיוך רחב נסוך על פניהם, משל הם ביצעו מעשה גבורה וזכו בניצחון אמיץ. הדנובה הכחולה היתה לאדומה, ברגע הפכה לקבר אחים צף, קורבנות חפים מפשע, אנשים טהורים. איתמר יָעוֹז-קֶסְט, משורר יהודי שנולד בהונגריה ונשלח לבֶּרְגֶן-בֶּרְזֶן, זועק באחד משיריו: “מה לשתות? אמְרוּ לי בני אדם! מֵי רפש עם דם?” זה קרה בהונגריה.

אבל אז עולה בעיני רוחי תמונה אחרת. תמונה של העיירה שבה נולדתי ובה חייתי את העשור הראשון לחיי. וישנבה. בוישנבה, השתמשו הנאצים בטכניקה אחרת. לא ירו ביהודים. העלו אותם באש בעודם בחיים. הנאצים, גרמניים ומקומיים, אספו את כל היהודים שנותרו בוישנבה (כי מחציתם עלו לישראל) ואילצו אותם לצעוד לעבר בית הכנסת שהיה בנוי מעץ. בראש הצועדים עמד סבי. הרב צבי מלצר עליו השלום, כשהוא עטוף בטליתו. אותה טלית שבכל יום כיפורים, עוד בהיותי ילד הצטנפתי תחתיה להאזין לתפילת הכל נדרי שאותה נשא בקולו הערב להפליא. הם נעלו את שערי בית הכנסת והעלו אותו באש על כל היהודים שנכלאו בו. איש לא נותר בחיים. מבית הכנסת לא נותר דבר. תפילת כל נדרי, שנשא סבי, מוסיפה להתנגן בליבי גם עתה. ביקרתי בוישנבה בהיותי שר חוץ של מדינת ישראל ולוותי אז על ידי שר החוץ של בלארוס ועמו פמליה נכבדה של אנשי ממשל ומשמר כבוד של אופנועים. בדרכנו לוישנבה עברנו את תחנת הרכבת בוגדנוב. התחנה עדיין פעילה אלא שבימי המלחמה הוסעו על פסיה קרונות עמוסים ביהודים בדרכם לאושוויץ ובירקנאו. נדמה היה לי שאני שומע את קול הקטר. לא היה לי דבר מזוויע יותר, מהסתירה שבין רעש האופנועים וקולות הזעקות שעלו מהקרונות. חשבתי בליבי שהרי התחנה הזו שממנה עלינו לארץ היא התחנה שהסיעה לאחר מכן את בני עמי למחנות ההשמדה. הרי מה שקרה להם יכול היה לקרות לי. לקרות לרבים היושבים כאן הערב.

“נִיצָלְתָ”, כתבה ויסלבה שימבורסקה”, “כי היית ראשון, נִיצָלְתָ כי היית אחרון, כי לשמאל, כי לימין כי ירד גשם, כי נפל צל”. כלומר הכל היה ביד המקרה. הנרצחים חיים בליבנו. כל אחד מאתנו נושא בליבו את היגון של אחינו שהושמדו, כמו את הגאון שבתקומת ישראל. ישראל היא מצבת יגון על מותם, שהיתה גם למצבת גאון לזכרם כאן, בארץ האבות.

בראשנו מהדהדת עדיין השאלה, שאין לה, וספק אם תהיה לה תשובה: היכן נולדו המרצחים האלה? היכן הם חונכו?כיצד הפך הנוף של אירופה התרבותית לג’ונגל פראי שהילכו בו חיות טרף? התשובה הגאוגרפית ידועה. התשובה האנושית לא קיימת.

נכבדיי, בימים אלה מלאו שבעים שנה לשואת יהודי הונגריה. הנאצים פלשו אליה ב-19 למרס 1944, שנה לפני גמר מלחמת העולם השנייה, וארבע שנים לפני הקמת מדינת ישראל. משהשתלטו עליה החלו מיד בהשמדת היהודים. הם עשו זאת ביעילות מרבית. תוך חודש ימים תויגו כל היהודים בטלאי צהוב ורוכזו בגטאות. אין יוצא ואין בא. הרעב והמגפות קדמו לכדורים ולגזים בקטילת היהודים. תוך פחות מחודש נוסף נשלחו כל הנותרים למחנות ההשמדה. לאושוויץ ולבירקנאו. קרוב לחצי מיליון יהודים נרצחו על לא עוול בכפם. לא נשכח כמובן שהיו מספר הונגרים, חסידי אומות עולם, שסיכנו את חייהם כדי להציל חיי יהודים. הם לא רבים אבל הם נשאו באומץ את צלם האדם.

נשיא הונגריה ישתתף מחר במצעד החיים בפולין, מחווה ראויה להערכה. עם זאת אסור להתעלם מכל תופעה אנטישמית, מכל חילול של בית כנסת, מכל ניתוץ של מצבות בבתי קברות שבהם טמונים אחינו.

אין להעלים עין מעלייתן של מפלגות ימין קיצוניות בעלות גוון ניאו-נאצי המהוות סכנה לכל אדם ואזהרה לכל עם. מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו. מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל ניסיון לשואה נוספת. ישראל חזקה היא התשובה שלנו לאימת האנטישמיות, אבל היא אינה פוטרת את כל העמים למנוע שהמחלה הארורה הזו לא תשוב לביתם. תרשו לי לומר מניסיון של תשעים שנות חיי, שללא מדינה היינו נאלצים להוסיף לחיות על חולשתנו במקום להיות עַם, כפי שאנו כיום, היכול לחיות על כישוריו ההיסטוריים והעכשוויים. מדינת ישראל אינה תופעה מזדמנת. היא בנויה על ארבעת אלפים שנות חיים. במורשת ההיסטורית של העם היהודי מצויים לא מעט ייסורים אבל נטועה בה התקווה- שנצח ישראל לא ישקר. ישראל שואפת לשלום. בין אנשים ובין עמים. לשלום עם קרובים ולשלום עם רחוקים. אנו רודפים שלום מפני שאנו רודפים צדק לכל אדם. יהיה מוצאו אשר יהיה. תהיה דתו אשר תהיה. כי הזכות לשלום היא הזכות לחיים. אני אומר בביטחון מלא אנו חזקים להדוף סכנות. אין להיבהל מאיומים ואין להתייאש מהשלום. כבן העם היהודי אינני רשאי ואיני מסוגל לשכוח את זוועת השואה. כאזרח מדינת ישראל אעשה כל אשר לאל ידי שלנאצים לא תהא תקומה. כאדם אעשה כל הניתן להשכנת שלום בין עמים. בין גזעים. בין דתות ובין לאומים. רוחנו באמונותינו לא פחות מאשר ביטחוננו בחרבותינו.

נכבדיי, אבדו לנו ממיטב הורינו וממיטב בנינו. אבל מעולם לא עורערה דעתנו כי ניצחונות חולפים וערכים נצחיים. אנו נהיה לעַד עם מאמין בערכי אדם ובערכי מרום. בשם ששת המיליונים, ביניהם מיליון וחצי ילדים, אנו נושאים את משואת העצמאות היהודית. את לפיד החירות. את אורו של האדם. את האמונה שנדע עולם נאור שבו אדם לאדם- אדם. ושכל אדם נולד בצלם אלוקים. יהי זכרם ברוך.