הגריינדר שטחן אותי | כשצ’ט אינטימי מוקרן על בניין בברלין

פנסי פרזנטס (Pansy Presents), מלכת דראג מברלין, הכיר בתחילת אוקטובר את המשתמש “דריס” באפליקציית חיפוש-הזיונים-בעיקר-להומואים גריינדר: “הוא היה מושך למדי, לא הטיפוס שלי, אבל הוא הקניט בצורה שנונה אז החלטתי לשעשע את עצמי”, כתב בסטטוס ארוך ומפורט בפייסבוק שלו. השניים צ’וטטו, החליפו תמונות, דריס שאל אותו כמה שאלות מפורטות ומוזרות, ובהן האם פרזנטס ירצה לגלח אותו, ואז נתן לפרזנטס את כתובתו. פרזנסטס שאל, ספק בצחוק: “אתה מתכוון לרצוח אותי?”. דריס השיב: “לא, אבל אני חושש שאתה תהיה זה שירצח אותי”. יכול להיות שדריס חשש מכעסו המוצדק של פרזנטס, כשזה יגלה מה דריס עשה עם ההתכתבות הפרטית ביניהם.

מיצג Wanna Play באתר של דריס ורהובן

פרזנטס הגיע לכתובת שקיבל, באזור היינריכפלאץ בברלין. הוא ראה שם מכולה שקופת קירות ומחופת וילונות, שדרכם הבחין בצלליות של אנשים עובדים על מחשבים, ובהקרנה על הקיר. כשהתקרב הבחין לזוועתו שההקרנה היא של שיחת הגריינדר שלו עם דריס, ושהיא חשופה לעוברים ושבים: “השם שלי, התמונות שלי, כל השיחה הפרטית מוצגים פומבית”. בהמשך יספר שהתכנים הפרטיים שלו שודרו גם באינטרנט.

“אני לא מחשיב את עצמי אדם כועס או נוטה להתפרצויות, אבל איבדתי את זה” העיד פרזנטס. “פתחתי את הדלת והתנפלתי עליו. נתתי לו אגרוף. צעקתי. הפכתי שולחן. משכו אותי החוצה”.

“בינג” של בושה הומואית

דריס ורהובן הוא אמן הולנדי בן 38 (פייסבוק), הומו מוצהר שהתמכר לתחושה הטובה שהביא לו המין הזמין ונטול המאמץ והרגשות של גריינדר ושאר הרשתות החברתיות. “גריינדר הפך לחלק מחיי היומיום שלי”, כתב במניפסט שלו (פדף). “הוא כבש לו מקום ב’אדמיניסטרציה החברתית’ שלי. ברגעים האבודים ברכבת התחתית, בתור לסופרמרקט או בהמתנה לדייט בבית קפה, פעלתי דרך טווח שלם של רשתות חברתיות, כשעניתי על הודעות בפייסבוק, וואטסאפ, גריינדר, סקראף וגיי רומאו (ואחרי רצף של תשובות התחלתי סיבוב חדש, מאחר שבינתיים קיבלתי הודעות חדשות”.

“הריגוש הראשוני של ההרפתקה קהה עם הזמן, אבל ההתלהבות נשארה”, הוא מודה. “מילאתי את הרגעים המשעממים עם הבטחה לקשר אפשרי בחיים האמיתיים. אפילו כשהייתי על האופניים שלי, המשכתי להתכתב, עם עין אחת על הכביש והשניה על האייקונים הקטנים בסלולרי שלי”. אבל עם הזמן, התעוררו אצלו מחשבות אוטו-ביקורתיות. “משהו התחיל לכרסם בי. באותה תקופה כבר הייתי 15 שנים מחוץ לארון. בפעם הראשונה מזה שנים, שוב היתה לי התחושה שאני מסתיר סוד מהחברים שלי. האם התביישתי במופקרות שלי, או מהגירסה של עצמי שהצגתי?” הגירסה הזאת היא אדם משעמם שמסתפק במשפטים קצרים כמו “מה קורה?” ובתמונות טורסו, “דריס ורהובן פוגש את ג’סטין ביבר פוגש את [שחקן הפורנו] ג’ף סטרייקר”, כדבריו.

ורהובן החליט לחזור ל”חיים ההומואיים הישנים שלי”, וגילה שגריינדר ודומיו פגעו בחיי החברה הפומביים של הקהילה. “ראיתי איך העולם הגיי הידלדל באמסטרדם. מספר ברים נסגרו בינתיים, ופחות ופחות מסיבות גאות אורגנו. מכרים אמרו לי שהם כבר לא יוצאים, כי קל יותר למצוא בחור בבית דרך האייפון. כבר לא צריך לשתות בירה ערב שלם לפני שניגשים למישהו. גריינדר פישט את הפלירטוט והוזיל אותו. קל יותר מאי פעם להפגין עניין, ודחייה כואבת פחות”.

פרופיל הגריינדר של דריס ורהובן והזמנה להופעה של פנסי פרזנטס

אם פעם ההומואים נאלצו להתרועע בסתר, עכשיו הם מסתכלים בהיחבא בהודעות גריינדר בסלולרי שלהם, אבחן ורהובן, שכינה את התופעה “ארון חדש”. “מצאתי את עצמי מול דור של גברים הומואים ששוב התחילו לשמור את התאוות שלהם בסוד בפרהסיה, נלחצים קלות מכך שמישהו עלול לשמוע את ה’בינג’ של אפליקציה שלהם. ותהיתי: האם אנחנו מסתירים את עצמו שוב בארון חדש, בסודיות חדשה? האם אנחנו מתביישים בצורת המפגש החדשה שלנו מול החברים והמשפחה ההטרוסקסואלים שלנו?”

הדרך הדפוקה שבה בחר ורהובן להעלות את הנושא לדיון היא להקרין על קיר בניין בברלין את צ’ט הגריינדר שלו עם פרזנטס וגברים אחרים מהאזור, שאותם הכיר באפליקציות דומות.

אתה אנס דיגיטלי

אחרי המכות, כתב פרזנטס, “הלכתי מסביב לבלוק כדי להירגע והבנתי שאיבדתי את הכובע שלי במהומה. חזרתי לקחת אותו. מישהו שמעורב בפרויקט נעמד מולי וצרחתי עליו בקול הכי רם שאי פעם צעקתי בחיי. כל הרחוב נעצר. בשלב מסוים הם התחילו למחוא כפיים. צעקתי, איך אתה מעז, אתה מחלל חיים של אנשים, אתה לועג לאנשים בפומבי ומקרין את התמונות והמילים שלהם אל מסך בבלוק עירוני שלם באחד החלקים הכי עמוסים של קרויצברג שכולם יכולים לראות. מה שאתה עושה לא אתי. זה אונס דיגיטלי. אתה אנס דיגיטלי. בשום שלב לא קיבלת ממני הסכמה או הודעת לי שתעשה משהו כזה. אתה לא יכול לנצל אנשים ככה בשביל החרא ההיפסטרי של עולם האמנות הברלינאי שלך”.

“אחרי המאבקים המוצלחים של התנועה הגאה בשנות ה-70′ וה-80′, נראה ש[אפליקציות מציאת סקס] יצרו ‘ארון’ חדש. הדרך שבה גברים נפגשים שוב הפכה בלתי נראית לשוכני העיר. דריס ורהובן יתגורר במשך שבועיים במכולת זכוכית של משאית, וייפגש עם אנשים מהאזור שיזמין דרך הסמארטפון לבוא אליו. מה שנקרא ‘הארון הסגור’ יהפוך לפומבי”, נכתב בתיאור המיצג של ורהובן, “Wanna Play – Love in the Age of Grindr”, שנערך במסגרת תאטרון אמנות המיצג הברלינאי HAU. התוכנית היתה שורהובן יפתה את הגברים לסיפוק הדדי של צרכים לא מיניים, וישדר את מסך הטלפון שלו על מסכי לד על קיר חיצוני, כך שחייו, הן הפיזיים והן הווירטואליים, יהיו פומביים.

“הומואים זקוקים למרחבים בטוחים להתקיים בהם”, כתב פרזנטס. “יצרנו כאלו מאז ומעולם. המרחבים הבטוחים הללו מגינים עלינו מהזוועתיות של העולם החיצוני. נכון, גריינדר היא לא בדיוק ‘מרחב בטוח’, אבל היא מרחב עבורנו לתקשר את התשוקות והצרכים שלנו. בעולם הדיגיטלי הזה, זה אחד מהמרחבים הבטוחים הבודדים שיש לנו. הוא [ורהובן] מחלל את זה. הוא פותח את המרחב הזה בשם ה’אמנות’, ובעשותו כך מסכן אנשים בתהליך”.

חיפוש גוגל של תמונות מיצג Wanna Play של דריס ורהובן באתר HAU

“לך תזדיין, בנאדם”

“גריינדר אינו פרטי, אני יודע”, הודה פרזנטס. בהצהרה ש-HAU פרסמו אחרי התקרית הם טענו כי דווקא הקפידו על פרטיות המשתתפים-בעל-כורחם: “במהלך ההכנות לעבודתו, היה חשוב ל-HAU ולדריס ורהובן שהזהות של אנשי הקשר שלו תישאר מוגנת. מסיבה זו, כל התמונות מעמודי הפרופיל שלהם, שהוקרנו על מסך לד במדרחוב, הוצגו בנגטיב. הצ’טים בינו לבין הפרטנרים שלו גם שונו כך שיהיו אנונימיים”. אולם השמירה על האנונימיות לא היתה מושלמת. לטענת פרזנטס, האקס שלו, שראה את המיצג במקרה, הצליח לזהותו שם. “אין אנונימיות באקט הזה, ואני מרגיש כל כך מחולל שאני מתקשה למצוא את המילים לתאר זאת. ההגנה שלו [של ורהובן] היא שכל זה הוא מידע ציבורי. איך אפשר אתית להקרין שיחות שנחשבות פרטיות לאדם השני כשאין לו שום ידיעה לגבי מה שאתה עושה? כל הפרופילים שלי והאפליקציות הללו נמחקו לצמיתות”.

HAU התנצלו בפני פרזנטס (בלי לציין את שמו) ובמקביל הודיעו שהתערוכה תימשך, לאחר שהתמונות טושטשו כך שיהיה בלתי אפשרי לזהות את המצולמים, ושורהובן ציין בכל הפרופילים שלו שהפרטנרים שלו לשיחה מתבקשים לתת הסכמה מראש לקחת חלק בפרויקט אמנות ציבורי.

פרזנטס הזמין את קוראיו לשלוח אימיילי תלונה ל-HAU ולהצטרף אליו לדיון פומבי במיצג, שהתקיים בתחילת השבוע ליד התאטרון, כשהוא מדגיש שהוא לא קורא לפעולות אלימות. את ההצהרה שהקריא שם סיכם במילים “הפרויקט חייב להסתיים עכשיו”. באותו ערב דיווחו ב-HAU כי החליטו בדעה אחת עם ורהובן לסיים את הפרויקט, וציינו כסיבה לכך את התלונות המרובות שקיבלו. התאטרון הזמין את הציבור לדיון פתוח במה שהתרחש. סרטון שבו ורהובן מציג את היצירה הוסר מהיוטיוב של HAU, ותמונות של המיצג נמחקו מאתר התאטרון.

ורהובן עצמו התנצל אישית בפני פרזנטס בהודעה ששלח אליו אחרי התקרית. פרזנטס סיפר על כך בפייסבוק, והשיב לו פומבית: “לך תזדיין, בנאדם”. בדברים שנשא ליד התאטרון ציין פרזנטס כי “אני מחפש את דרך הפעולה הראויה כדי להבטיח שאני מוגן מבחינה חוקית”. פרזנטס סירב להתראיין, ומסר רק כי “אמרתי כל מה שאני צריך להגיד בנושא בהצהרה העדכנית שלי. אני לא יכול להגיד עוד דבר, מלבד העובדה שאני לא סגרתי את זה [את הפרויקט]. האמן והמוסד עשו זאת”. קצת יותר משבוע אחרי פרסומם, פרזנטס מחק או הפך לפרטיים את כל הסטטוסים שלו בנושא. מ-HAU נמסר כי ורהובן לא מתראיין בשלב זה. כמה ימים אחרי ההתרחשויות הוא פרסם מסמך של “התבוננות” (reflection) על מה שקרה (פדף). הוא התנצל שם, אבל הרבה לעסוק באפולוגטיקה ובביקורת על מבקריו: “קמפיינים אורגנו נגד הפרויקט, בצורות שונות, כדי לגרום להפסקתו או אפילו לחרם על ה-HAU. אני מוטרד מכך. אנחנו חיים במדינה שבה המאבק למען חופש הביטוי שלנו היה עז כמו המאבק למען החופש המיני שלנו”.

“אנו מחשיבים את העבודה של וריס ורהובן, מעוררת מחלוקת ככל שתהיה, כתרומה רלוונטית לשאלה איך אהבה, סקס ותשוקה השתנו, ולא רק בקהילה ההומוסקסואלית, דרך הנצחון של הרשתות החברתיות, ואיך הגבולות בין המרחב הדיגיטלי למרחב הפומבי היטשטשו”, כתבו אנשי HAU בהצהרתם אחרי התקרית. הצליח להם.

מיצג Wanna Play של דריס ורהובן באתר HAU


התפרסם בגירסה שונה ב“מוסף הארץ”, 24.10.2014


אחרי הקיפול: הטקסטים המלאים של הצדדים בסיפור.

להמשך קריאה

הפסל המגלומני של עזריאלי עובר לחיפה

המחאה של נעמה ריבה וניצן קלוש נגד פסל עזריאלי. צילום: דור נבו

המחאה של נעמה ריבה וניצן קלוש נגד פסל עזריאלי. צילום: דור נבו

הפסל העצום שהוצב במדרכה לפני קניון עזריאלי, ואשר פאר את דמותו של האדריכל דוד עזריאלי כאחד מאבני היסוד של הציונות עוד בחייו, יעבור בעוד חודש ממיקומו הנוכחי לחיפה. עיריית תל אביב, שדרשה כבר במאי את פינוי הפסל, העניקה לחברה ארכה של חודש נוסף, ובסך הכל תשעה חודשים מאז הוצב הפסל בניגוד לחוק.

הפסל, “המסע הציוני” שמו, תוכנן על ידי עזריאלי ובוצע על ידי המעצב אליאב נחליאלי. הוא מציג שישה ארכיטיפים של גיבורי המהפכה הציונית – חלוץ, פלמ”חניק, אחות, מדען, אדריכל, הייטקיסט ואשת עסקים – ואת עזריאלי עצמו במרכז, כשכל הדמויות בגובה כשניים וחצי מטרים. הפסל מזכיר את “האזרחים של קאלה”, פסל של אוגוסט רודן שמנציח את ששת נכבדי העיר קאלה, שנכנעו לכיבוש של המלך אדוארד השלישי כדי להציל את עירם מהרס. עותק של הפסל הזה היה מוצב בלשכתו של עזריאלי במגדלי עזריאלי, וכנראה נתן לו השראה.

במרץ השנה הוצב הפסל של עזריאלי על המדרכה ללא קבלת היתר מעיריית תל אביב. העירייה מסרה אז בתגובה לטיים אאוט כי “הנושא נמצא בבדיקה”. משעבר חודש והעירייה לא פעלה, יזמו כתבת האדריכלות של XNET נעמה ריבה והאדריכלית ניצן קלוש פעולת מחאה נגד הפסל. “בעקבות הספק [בחוקיות הצבת הפסל], ביקשנו לתת פרשנות מחודשת לדמויות הלוחמניות שהשתלטו על השטח הפרטי-ציבורי. אלו שהוצבו בו ללא כל אישור או ועדה ציבורית שתבחן את האלמנט האמנותי שהוצנח במרחב, בו עוברים עשרות אלפי בני אדם ביום”, כתבה ריבה בפייסבוק. “החלטנו לקשור סרטים צהובים סביב פיותיהם של הדמויות, אלו מייצגים את סתימת הפיות שבעלי הממון כופים על הציבור, בהפיכתם את הקניינים לארנקים אנושיים בדרך אל העושר, תוך האדרה עצמית”. אולם ארבעה מאבטחים גזרו את הסרטים ומנעו את המשך הפעולה, בטענה שהפסל פרטי ושהסרטים לא מכבדים את יוצרו.


במאי, חודשיים אחרי הצבת הפסל, הורתה העירייה סוף סוף לחברת קנית של עזריאלי לפנותו, בנימוק שהתב”ע (תוכנית בניין עיר) של מגדלי עזריאלי מחייבת אישור מהנדס העיר לכל אלמנט שמוצב בין הבניינים לבין הכביש, וכי אישור כזה לא ניתן לקבוצה. בעזריאלי טענו מנגד כי “הפסל לא מוצב בשטח הרחוב, אלא בשטח שהוא בחכירה לדורות לקבוצת עזריאלי”.

עזריאלי מת בתחילת יולי, ובאותו חודש הוגשה הבקשה הרטרואקטיבית של קנית לוועדת הפסלים העירונית לאשר את הפסל. הבקשה נדחתה. באוגוסט הודיעה קנית לחברת המועצה גבי לסקי כי בכוונתה להכניס את הפסל לתוך שטח הקניון. העירייה מסרה לי בספטמבר כי בעזריאלי “ציינו שהמהלך כרוך בביצוע מדידות ועבודות הנדסיות, ולכן הם זקוקים לזמן. העירייה השיבה כי תיעתר לבקשתם, כאשר די ב-60 ימים לצורך ביצוע המהלך. העירייה עוקבת מקרוב אחר ביצוע הדרישה”. ששים הימים חלפו והפסל עדיין על המדרכה.

בימים האחרונים נמסר מעיריית תל אביב כי “לפני החג [סוכות-שמחת תורה, ע”ק], הודיעה חברת עזריאלי כי עיריית חיפה הסכימה לקבל את הפסל לתחומה. לבקשתם, נעתרה עיריית תל אביב-יפו, לפנים משורת הדין, לאורכה בת חודש נוסף לצורך קיום הדרישה וסילוק הפסל מרחובות תל אביב-יפו”.

מקבוצת עזריאלי נמסר: “מאחר ועיריית תל אביב הביעה את התנגדותה להצבת הפסל, על אף שאנו סבורים שהפסל הוצב בשטחה של קבוצת עזריאלי, ועל מנת להימנע ממאבקים שאינם מכבדים את זכרו של דוד עזריאלי ז”ל, החלטנו להעביר את היצירה הייחודית לשטחו של קניון חיפה. בהזדמנות זאת אנו רוצים להביע הערכתנו לראש עירית חיפה, מר יונה יהב, אשר תמך וסייע בכל הקשור להצבת הפסל, וזאת מתוך ההבנה כי מדובר ביצירה המסמלת את אבני הבנין של הציונות. מבחינתנו מדובר בסגירת מעגל אשר החל עם עלייתו של דוד עזריאלי ז”ל לחיפה, ושם למעשה התחיל במסע חייו”.

מעיירת חיפה לא נמסרה תגובה.


התפרסם ב”טיים אאוט”, 23.10.2014


מולטיאורגזמות לכולן! // סמול טוק

איך הגעת לעסוק באימון אישי להעצמה מינית לנשים?
“קראתי כתבה שלפיה מחקרים חדשים קובעים שגודל הדגדגן משפיע על אם אישה יכולה או לא יכולה לחוות אורגזמה, וכמה בקלות היא תעשה את זה. מה שהרגיז אותי היה ההנחה הלא נכונה שיש נשים לא יכולות לחוות אורגזמות – לא כל אחת רוצה ומן הסתם זה לא חובה, אבל מי שרוצה יכולה; והתחושה שנוצרה לי אחרי שקראתי את זה, שהיתה שזה נורא מעייף, העניין של האורגזמות, ואולי כדאי לוותר על זה וחבל על הזמן, ושיש משהו שאני לא אחראית עליו, גודל הדגדגן, שקובע אם אחווה אורגזמות. רונה בר. צילום: שירה גרטנרבעבר הייתי מהאנשים שהיה הכי קשה להם לחוות אורגזמה בעולם, בגלל מיליון סיבות, וזה השתנה אצלי, אני היום מולטיאורגזמית ועזרתי להמון נשים להגיע לשם. ישבתי כל הלילה וכתבתי את המאמר ‘בנות לא גומרות‘, שהתפרסם ב’טקסלאט’. יש שם את כל הידע הטכני הבסיסי של איך עושים את זה, איך הגוף עובד, בשפה הכי נגישה שיכולתי. התחלתי לקבל הודעות בפייסבוק ששואלות האם אני עדיין מטפלת, התחלתי לענות על שאלות של המון גולשות, שחלקן הגיעו אלי לפגישת היכרות והתחילו לעבוד איתי. תוך שבועיים לא היה לי מקום ביומן וצירפתי את טל רבי, השותפה שלי”.

מה מיוחד בהרצאות המיניות שאת מעבירה?
“הרעיון הוא לפתח שיח מיניות נשית בריא וטוב, להבדיל מרוב מה שקורה היום ברשת ובכלל, שהוא די מדכא עבור נשים. לפחות ממה שלי יצא להיתקל, גם כשעושים כתבות וראיונות פרו-מיניות נשית, זה נעשה בצורה שמדכאת נשים, שמראש מניחה שנשים הן בעייתיות, שלנשים יש בעיות במיניות שלהן, שיש קשיים מאוד גדולים שצריך להתגבר עליהם – כל השיח הוא נורא כבד או מדכא או מקרבן. אני מאמינה שנשים הן לא שונות מגברים בנושא הזה, ועל זה צריך לדבר. הרעיון הוא לפתח שיח ששם מיניות נשית על השולחן בצורה טובה ובריאה, שיש מקום לשאול ולקבל תשובות, שהוא טוב, שהוא לא מקטין, שהוא אומר לנשים, ‘בואו תחוו את המיניות שלכן, זה סבבה'”.

איך עושים את זה?
“מפגשים אישיים, הרצאות, סדנאות וערבים לנשים ולזוגות, שבהם מדברים בצורה סקסית, קלילה ומשחקית על מיניות נשית וזוגית ותקשורת מינית, זה בשיתוף קהל ומעודד את הבנות לדבר ולשתף ולשאול. השבוע אני והשותפה שלי טל העלינו אתר בשם ‘בראש אישה‘, שמתעסק במיניות נשית מנקודת מבט של נשים. הוא כולל המון ידע שלנו, וגם פתוח לשיתוף קהל, שיתופים של הבנות, גם שאלות וגם סיפורים, מקום לשיח פתוח. זה שילוב של עבודה טכנית, פרקטית והדרכה מינית – אני נותנת שיעורי בית של ‘לכי תאונני ככה, לכי תעשי ככה, תנסי את זה ואת זה’, יש הרבה דרכים לשפר חוויה של אורגזמה, בשילוב של עבודה אימונית-טיפולית שנוגעת באישי של כל אחד. אני יכולה לתת את עצמי כדוגמה: הרבה שנים חוויתי מיניות ממקום של קושי, כיוון שלא העזתי לדבר על זה שאני לסבית עד גיל יחסית מאוחר. כשהתחלתי לעבוד בתחום, אחרי חצי שנה בערך יצאתי מהארון והיתה לי המון הקלה. בעבודה עם נשים אתה מגלה שלכל אחת יש איזשהו סיפור שבדרך עצר אותה, כי החינוך או החברה או הנורמה היום עדיין מכניסים מיניות נשית לטאבו ולכן יוצרים את כל המחסומים האלה. אני עוזרת לשחרר אותם”.

אורגזמה. צילום: Matt Jiggins, cc-by

אם את צריכה לתת עצה כללית בתחום הזה, מה היא?
“הרבה יותר תשומת לב לגירוי חיצוני, לדגדגן. ברמה הטכנית זה אומר להשקיע בזה את הזמן שצריך, את הבדיקה והגילוי מה בדיוק מתאים לך. כדי להגיע לשרשרת אורגזמות אנחנו מדברות על חצי שעה של גירוי חיצוני. ברמה הרגשית-נפשית-פסיכולוגית, לשחרר את התחושה שזה אסור, ש’הוא יורד לי כבר חצי שעה, תיתקע לו הלסת’, כל הדברים שאנחנו מלבישות על זה, ופשוט להיות שם וליהנות מזה”.

יש טעם לחנך גברים בתחום הזה?
“בעיניי כן. כי גברים שמנטלית מסוגלים לפרגן את זה לבנות זוגם יאפשרו להן לפרגן את זה לעצמן, ומן הסתם חיי המין הזוגיים שלהם יהיו טובים יותר. אסייג את זה שאם מישהי לא רוצה, אז גם הפרטנר הכי מפרגן בעולם לא יוכל לעזור לה, כי זה משהו שמתחיל אצלה. אבל יש מקום גם לזה שגברים ידעו את זה, שסקס עבור נשים הוא יותר מחדירה, בדרך כלל רוב הנשים נהנות יותר מחדירה כשמשקיעים במסביב. יש מקום שידעו את זה, ישקיעו בזה, יתנו לזה מקום. מבחינתי האידיאל הוא שזה יהיה במערכת החינוך בשיעורי חינוך מיני. אני מניחה שזה יקח עוד זמן”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”


תור לבעלי דרכון ביומטרי בנתב”ג (צילומים)

מלשין אנונימי שלח תמונות של התור החדש לבעלי דרכונים ביומטריים בשדה התעופה נתב”ג. כדי לשכנע אנשים להצטרף לניסוי הביומטרי הבעייתי, המדינה מבטיחה למחזיקי דרכון ביומטרי “מעבר מהיר יותר בשדות תעופה ובמעברי גבול בארץ ובעולם”, כפי שנכתב באתר הרשות לביומטריה.

תור לבעלי דרכונים ביומטריים בנתב"ג, 10.2014. צילום: חדר 404

תור לבעלי דרכונים ביומטריים בנתב"ג, 10.2014. צילום: חדר 404

תור לבעלי דרכונים ביומטריים בנתב"ג, 10.2014. צילום: חדר 404

ולנו אין כסף לחיות: מכתב לאזרחי איראן


פוסט של כותב אנונימי


שמי ערן, ואני גר בתל אביב. אני רוצה לספר לכם, אזרחי איראן, על ישראל ועל החיים של האנשים בישראל בימים אלו. כדי שתכירו את המציאות בישראל כפי שהיא באמת – ולא כפי שהיא מוצגת בכלי התקשורת. אינני יכול שלא לחשוב מה היה קורה אילו היו משקיעים את הכסף הרב על חינוך. הקירות מלאים בפוסטרים המזמינים להפגנה המונית נגד ערבים וקריאה של המנהיג הרוחני אביגדור ליברמן להדרתם. בכניסה לחדר המיון אני מבחין במודעה – הצעה למכירת כליה, ומספר טלפון. הלב שלי נמחץ. כנראה עוד צעיר שמנסה לממן את הוצאות החתונה, הלימודים או שכר הדירה. ושוב אני חושב, האם זה הוגן שממשלת ישראל שולחת מדי שנה סיוע להתחמשות, במקום להשקיע את הכסף ברווחה או ביצירת מקומות עבודה ודיור לצעירי ישראל?

שקוע במחשבות אלה, מחליט לעבור דרך הפארק כדי שהמחזה הירוק והפורח ירגיע אותי, אך מיד עם הצעד הראשון אני מרגיש שמשהו השתנה בו. בניגוד לבקרים אחרים, שבהם מושמעת בפארק מוזיקה מתאימה להתעמלות, הבוקר הזה בוקעים מהרמקולים מארשים צבאיים לתמיכה בלוחמים. בפינה נידחת על הדשא יושבים בחור ובחורה, שעסוקים בעצמם ומתעלמים מכל מה שקורה סביבם. הם נאלצים להביע את חיבתם זה לזו כאן כי הממשלה משקיעה את הכסף במקום אחר במקום לסייע לצעירים ישראלים להינשא.

שער "ידיעות אחרונות", 13.10.2014

אני מגיע לעבודה, באיחור, ומכין בראשי תירוצים והתנצלויות לבוס, אבל כולם עומדים מסביב לטלוויזיה, ואף אחד לא שם לב שהגעתי באיחור. שוב אותם דיבורים על איראן, והפעם מפיו של המנהיג בנימין נתניהו. הוא נראה כועס מתמיד, מטיח שלל קללות באיראן, וקורא לעצור את האיראנים. אלוהים, מה זו הצרה הזו שפוגעת בעם שלי? מה המטורפים האלה רוצים מאיתנו, מהפלסטינים ומהאיראנים? חייב להיות גבול לטירוף, לקיצוניות ולברבריות. במקום לנסות להביא שלום והפסקת אש, הם ממשיכים להבעיר את האש ולהגדיל את שפיכות הדמים. מדוע עלינו לשאת את ההתבטאויות הללו?

בדרך הביתה מושכים את תשומת ליבי האזרחים הנרמסים תחת לחץ העוני והאפליה. האם הכסף שלהם צריך למצוא את דרכו למימון מלחמות? כיצד נוכל לסלוח לעצמנו אם הכסף שלנו יביא להרג של ילד חף מפשע?

רציתי להציג לכם באיראן את מה שעובר עלינו, אזרחי ישראל הפשוטים. אני חש נבוך ומבויש מכך שחלק מבני מולדתי מעורבים בליבוי המלחמה, וידיהם מגואלות בדמם של ילדים וחפים מפשע בישראל ובעזה. האמינו לי, מי שדורשים את השמדתכם אינם הרוב. אלה קומץ של מקורבים ושכירי חרב של המשטר ואינם מייצגים את העם הישראלי. אנחנו, אזרחי ישראל, אוהבים בני אדם, אוהבי שלום ותומכים בכל מי שנלחם למען השלום. אני מייחל ליום שבו נוכל לטהר את האווירה העכורה בינינו ולהביא לשלום במזרח־התיכון כולו. אין לי ספק שזה אפשרי.

שלכם בידידות,
ערן

לא מתקשרות אבל קולטות הכל // סמול טוק

סיגל תירוש רוצה שתדעו יותר על תסמונת רט

איך מתמודדות נשים בעלות תסמונת רט עם המצב הבטחוני?
“כתסמונת נדירה, שהיום בישראל יש סטטיסטית כ-420 נשים וילדות שחולות בה, ורק כ-160 מאותרות, הפיזור הגאוגרפי הוא מאוד גדול, ויש מספר משמעותי של משפחות בדרום שיש להן בת משפחה עם תסמונת רט. הפגיעה היא רב-מערכתית, כל מערכת בגוף שלה פגועה, למעלה מ-50% מהן לא הולכות. היא לא יכולה ללכת, היא לא יכולה להשתמש בידיים שלה, למעלה מ-70% מהן סובלות מאפילפסיה, גידים מקוצרים, קשיי נשימה. זו ילדה סיעודית במצב מאוד קשה, קשה להתמודד עם זה במצב של אזעקות מבחינת התניידות. לא כולן קטנטנות, יש גם גדולות – להרים, לסחוב, להעביר, להסביר. סיגל תירוש. צילום: איתמר רותםילדה עם תסמונת רט לא מדברת – היא מבינה הכל, היא יודעת מה קורה סביבה אבל היא לא מתקשרת איתנו בדרכים קלות. היא לא מדברת, היא לא יכולה לכתוב, התקשורת עם ילדות כאלו היא במה שנקרא תקשורת תומכת חליפית. אלו ילדות שנמצאות בסטרס פיזי במצב רגיל. קשה לי לדמיין מה הן חוות ואיך הן עוברות את הימים האלו”.

איך לוקים בתסמונת?
“זו תסמונת נוירולוגית גנטית שאינה תורשתית ברוב המקרים, אלא נובעת ממוטציות גנטיות בתהליך ההפריה של הביצית. התסמונת פוגעת בעיקר בילדות ונשים, אבל באופן נדיר יש גם מקרים של בנים. היא משפיעה על כל המערכות של הגוף. ב-1999 גילו את הגן שאחראי עליה, שזו פריצת דרך מאוד משמעותית”.

מה הקשר שלך למחלה הזאת?
“אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד שכיח בכל העמותות של מחלות – תמיד הקשר הוא משפחתי. העמותה לתסמונת רט, שאני מנהלת, החלה את פעילותה ב-2001. היא הוקמה על ידי מספר משפחות לחולות תסמונת רט, ובהן אחותי וגיסי, שבתם בת ה-17 הדר חולה ברט. אני התבקשתי לבוא ולעזור”.

איך העמותה מסייעת לבעלות התסמונת ולמשפחות?
“הפעילות של העמותה מתחלקת לשניים. תחום אחד, מטרת העל של העמותה, הוא של מציאת תרופה. אנחנו רוצים להגיע למחקרים קליניים ולמצוא תרופה לתסמונת, מאמינים שזה יכול לקרות, היו פריצות דרך משמעותיות, יש מחקר ענף בעולם ובישראל, ואנחנו שם על המפה כגוף שעוזר, מקדם ומממן מחקר. לתחום השני אנחנו קוראים המערך הטיפולי. העמותה מקדמת את כל התחום הפארארפואי, יש לנו צוות שמורכב מאנשים עם נסיון של עשרות שנים בתחום, שעובר בכל מסגרת חינוכית וטיפולית שיש בה ילדה עם רט ועושה הערכה תפקודית של הילדה, והדרכה כיצד לעבוד ולמקסם את איכות החיים שלה. אנחנו גם תומכים במרפאה לתסמונת רט בבית חולים לילדים ספרא בתל השומר, ועוזרים למשפחות במידע עולמי על תסמונת רט, קבוצות תמיכה, אירועים משפחתיים שאנחנו עושים ומפגישים בין כל המשפחות, שלא יהיו בודדות עם ההתמודדות. אנחנו הבית”.

אנשים שלא נתקלו במחלה, מה חשוב שהם ידעו על הבנות הללו, שאתם מכנים מלאכיות הדממה?
“אנשים שלא מכירים את הבנות, אנחנו מאוד היינו רוצים שידעו שני דברים: שזו תסמונת מאוד מאוד קשה, והילדות המאוד פגועות, ומצד שני יש עולם שלם בתוכן. אנחנו מנסים לחנך את מערכת החינוך, שכבר מחונכת בחלקה בנושא, שהן מבינות הכל, וכלואות בתוך גופן הפגוע שבוגד בהן. הן משוועות לחברה רגילה, והיינו רוצים שאנשים לא יירתעו מלהכיר. אותן הדבר השני הוא שבתוך הקושי הגדול יש המון המון תקווה ואמונה. כתסמונת נדירה המדינה לא תומכת במחקר שלה, זה לא כלכלי, והפעילות של העמותה נשענת על תרומות של אנשים פרטיים”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 25.7.2014


למכירה: סיפורים. מעולם לא הודפסו

“למכירה: נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו”. הסיפור הקצרצר והמצמרר הזה, שמיוחס לארנסט המינגוויי, מראה לנו שפרוזה יכולה להבריק ולרגש גם כשהיא משתמשת בפורמט פרקטי לחלוטין של מודעה. הרשת היא מקור שופע לסיפורים מרגשים, עצובים או מצחיקים שמשתמשים בפורמט של מודעה מקוונת. בין אם הסיפורים אותנטיים או בדיוניים, מדובר בסוגה ספרותית ובחומר קריאה מסקרן.

[וגם: ביקורות מוצרים בזאפ הן סאטירה קישונית על תרבות הצריכה]

“מזרן חינם, קינג סייז, 2010. (מילווקי)” הוא שמו של סיפור-המודעה שפורסם בלוח קרייגזליסט לפני מספר ימים. “עברו שלוש שנים מאז שאשתי עזבה אותי, ארבע שנים מאז שהתחתנו, וארבע שנים מאז שקנינו את המזן הזה, שמצולם פה למטה, סרטה, מודל 2010, קפיצים מוטים”, מספר כותב המודעה האנונימי. “אשתי היתה אישה נמרצת, בתוך ומחוץ לחדר השינה, גילוי נאות.

“תהיו רגועים, ניקינו את המיטה בקיטור מספר פעמים מאז שלב ירח הדבש… לפני שזה הידרדר במהירות לשלב גיהנום הנישואים… אז כבר ישנתי על הספה, ואשתי השתמשה במיטה להרפתקאות עם גברים מהאינטרנט. גילוי נאות. ניקיתי את המיטה בקיטור כך שלא צריכות להיות בעיות, בכלל, מלבד העובדה שתצטרכו לחשוב על הדברים הללו כל לילה לפני שתירדמו על המזרן. זה המחיר שמשלמים על מזרן בחינם, אוקיי.

“יש כמה זכרונות נפלאים, מאושרים, שקשורים למזרן הזה, וזו היבה היחידה ששמרתי עליו זמן רב כל כך אחרי שהיא עזבה אותי. אני עדיין מדמיין שאני עושה איתה אהבה עליו.

“עכשיו גם אתם יכולים! לדמיין אותי עושה איתה אהבה, זאת אומרת, אם כי אני לא אופתע אם גם אתם עשיתם איתה אהבה.

“אליסון, אם את קוראת את זה, אני אוהב אותך בייבי. בבקשה פשוט תחזרי.

“המזרן בחינם אוקיי, פשוט בואו לקחת אותו. אם אני לא עונה לטלפון זה כי אני מתקלח ובוכה”.

למכירה: תינוק. מעולם לא טופל

הקומיקאי הניו יורקי ארי טמן, שהופיע בתל אביב במופע תמיכה בישראל בזמן מבצע צוק איתן, השאיר לנו הפתעה: תינוק. “מצאתי את התינוק הזה ואין לי שימוש בו. 2000 ש”ח או ההצעה הטובה ביותר”, כתב בקבוצת הפייסבוק Secret Tel Aviv. “הוא בוכה הרבה אבל מפסיק כשמנערים אותו. לא בטוח אם זה בן או בת בגלל המארז הנייטרלי. איסוף חובה. הדואר מסרב לשלוח אותו”.

טמן סיפר שהמודעה שלו נמחקה, לא לפני שזכתה לעשרות תגובות, ובהן “למה כל כך זול? הוא מזויף?”, “500 וחבילת פמפרז חינם ואפשר לסגור עיסקה”, “שאף אחד לא יקנה, זו הונאה… אתם יכולים לעשות אחד בבית, בחינם!”, ו”יש בתינוק שלי תקלה אחרי ששכחתי אותו במכונית כמה שעות, אני חושב שהמעבד התחמם יתר על המידה ען משהו. אבל רובו עדיין בסדר. אפשר לקנות רק חלקים מסוימים מהתינוק בשביל להתקין בשלי?”

ארי טמן מציע תינוק למכירה בפייסבוק, 9.2014. קליק להגדלה

“עץ חינם/הנשמה שלי”, מציעה מודעת קרייגזליסט מיוני השנה. “הדבר הזה רקוב”, מזהיר המוכר. “לא הייתי ממליץ לבנות איתו שום דבר שאתם רוצים שישרוד, אבל הבעיה היא מה שהוא מייצג. הנשמה שלי. אתם מבינים, קניתי את העץ הזה בנקודה בחיי שבה הייתי מאושר ובעל משפחה צעירה. היו לי דברים לבנות שהילדים שלי היו נהנים מהם ואשתי היתה עפה עליהם ואומרת, ‘אני לא מאמינה שהתחתנתי עם כזה איש מוכשר ובעל ידיים טובות'”.

אבל אז קרו החיים. “משהתחלתי לבנות, החלו הצרות. בטעות חתכתי את כבל החשמל של המסור שלי, הן מטאפורית והן במציאות. קשה לתקן את החרא הזה. אקדח המסמרים נתקע. הגשמים הגיעו; התוכניות הוקפאו”, והעץ הונח מחוץ לבית. כשהגיע הזמן לבנות אדניות לגינה, העץ לא היה יציב דיו להטמנה באדמה, “ממש כמו הרגשות שלי”. “עוד שנה עוברת ואני משאיר את העץ ואת הרגשות שלי פתוחים וגולמיים לגשמים ולרוחות”, כותב המוכר, ומספר שקורות העץ נכנעו למשקל הרגשות המודחקים וקורות אחרות שישבו עליהן.

“עכשיו כשהחיים שלי התפוררו לגמרי, מצאתי את עצמי עובר דירה. העץ חייב ללכת; כבר אי אפשר להשתמש בו לבנות שום דבר בעל ערך. הוא עשוי להיות שימושי למשהו זמני, כמו סטוץ ללילה להחזיק את השער פתוח בזמן שאתה מביא במריצה משלוח טרי של רקב אשוח כהה. […] אחרת, עדיף כבר לשרוף אותו במדורה ענקית; הדמעות והתיעוב העצמי שלי רק יעזרו לעשות את הלהבות גדולות ובהירות. העשן השחור הוא הנשמה שלי. עץ בחינם. בואו וקחו אותו”.

עוד מודעות מעניינות אפשר למצוא בדף “המיטב של קרייגזליסט“.

אחרי הקיפול: הטקסטים המלאים של סיפורי קרייגזליסט שהוזכרו כאן.


התפרסם בוואלה טק, 26.9.2014


להמשך קריאה

עכשיו כתבתי את האייטם ההורס הזה בוואלה ממליץ בחום!!

Thrill Liquid Detergent, 1963. צילום: Allen (cc-by-nc)

חנויות יציעו לכם הנחות והטבות תמורת התקנת אפליקציית פייסבוק, שתפרסם בשמכם סטטוסים פרסומיים למוצרים השונים. כך תעקפו זאת

“עכשיו קניתי את הפריט ההורס הזה מהאתר ממליצה בחום!!”, כתבה גלי פיפלקס בפייסבוק שלה 12 פעמים ברציפות, וצירפה לכל סטטוס לינק לפריט מחנות האופנה המקוונת לאקי פיפל. למעשה, פיפלקס לא פרסמה את הסטטוסים בעצמה וגם לא ניסחה את הטקסט המתלהב. הסטטוס שעלה אצלה מיד אחר כך, שאותו כן כתבה בעצמה, כלל רצף של נאצות לאנשי לאקי פיפל:

מי שפרסם את הסטטוסים הפרסומיים היא האפליקציה של לאקי פיפל, שפיפלקס אישרה במהלך תהליך הקניה בלי להיות מודעת להשלכות. באנר בראש סל הקניות באתר מציע: “שתפי את הפריטים החדשים וההורסים שרכשת בפייסבוק ואנו נוריד לך כבר עכשיו 5 ש”ח, מזומן, מחשבון קניה זו”. הקלקה על הבאנר פותחת חלון להתקנת אפליקצית הפייסבוק של לאקי פיפל על פרופיל הפייסבוק של הגולש. ההתקנה מורכבת משני שלבים, אחד אישור ההתקנה והשני מתן הרשאה לאפליקציה לכתוב בפייסבוק של הגולש.

פיפלקס אישרה את שני השלבים, והאפליקציה פרסמה לה בפייסבוק את כל 12 הפריטים מסל הקניות. בראיון לוואלה סיפרה: “הכנסתי פריטים לסל. לא בטוחה באיזה שלב הם פירסמו, אבל במעבר לסל הייתה אופציה של ‘הפעלת הנחה’ כי בחרתי כמה פריטים (כנראה) ואז זה נתן אופציה שחייבים לאשר, של התחברות לפרופיל פייסבוק. ואת כל הפוסטים, כולל המוצר הספציפי שהסתכלתי עליו, לפני שבכלל שילמתי, הם פרסמו”.

הכעס שלה נובע מכמה דברים: כמות הסטטוסים – “מה נראה לכם שאתם עושים שאתם מפרסמים בשמי 12 פוסטים ברצף על דברים שאפילו לא קניתי אלא רק הכנסתי לסל”, כתבה בסטטוס, ובצ’ט עם וואלה הסבירה: “אין לי בעיה לפרגן ולהמליץ על מותגים אבל ההפצצה הייתה ממש מוגזמת”; מהניסוח שלא היא בחרה, ושהציג אותה כפרזנטורית פקאצה של המותג – “מפרסמים בשמי כאילו זה משהו מצחיק וחמוד אבל בעצם זה חומר פירסומי חרא מסריח”, כתבה בסטטוס, ולנו אמרה, “לא הייתה לי אפשרות לערוך או לשלוט בכמות הפירסום”; והן מהפגיעה בפרטיותה, כפי שהסבירה בסטטוס הזועם: “למה כולם צריכים לדעת מה המידה שלי במכנסיים ומה אם זו הייתה מתנה או משהו פרטי […] למה ההורים שלי צריכים לדעת כמה אני מבזבזת על בגדים”.

באנר ההנחה תמורת המלצה באתר לאקי פיפל

לאקי פיפל היא לא החברה היחידה שמשתמשת בשיטת פרסום זו. העסקה ברורה: הלקוח יקבל הנחה או הטבה, ובתמורה יפרסם את המותג לחבריו. החברה מרוויחה מכך פרסום יעיל יותר, מאחר שפרסום שחתום עליו אדם שאנחנו מכירים אישית משפיע עלינו יותר מאשר פרסום רגיל. הלקוח עלול לגלות שהוא הציף את הפרופיל שלו בהמלצות שהוא לא עומד מאחוריהן או מאחורי הניסוח שלהן.

יש כמה דרכים לעקוף את השיטה, ולקבל את ההנחה בלי לפרסם.

1. פרופיל פייסבוק פיקטיבי: עושים לוגוף מפייסבוק, לוחצים על התקנת האפליקציה, עושים לוגין לפרופיל פיקטיבי, מאשרים פרסום, סל הקניות מתפרסם בפרופיל הפיקטיבי, מקבלים את ההנחה.

2. פרסום מוסתר: מאשרים התקנת אפליקציה, ובחלון הרשאת הכתיבה (“www.luckypeople.co.il מעוניין לפרסם עבורך בפייסבוק”) לוחצים על הכפתור “חברים”, בוחרים “רק אני” ומאשרים. סל הקניות יתפרסם בפרופיל, אבל רק בעל הפרופיל יוכל לראות את הסטטוסים.

התקנת האפליקציה של לאקי פיפל והגבלת הצגת הסטטוסים לכותב בלבד

3. מחיקה מיידית: מתקינים את האפליקציה ומאשרים כתיבה. נכנסים מיד להגדרות האפליקציות בפייסבוק, מוחקים את האפליקציה ובחלון שנפתח מסמנים את “מחקי את כל פעילות ‏‎www.luckypeople.co.il‎‏ שלך בפייסבוק” ומקליקים “הסר”. האפליקציה תוסר, ההרשאה תבוטל וכל הסטטוסים שהאפליקציה פרסמה יימחקו.

הסרת האפליקציה של לאקי פיפל - שלב ראשון

הסרת האפליקציה של לאקי פיפל - שלב שני

לפי תקנון פייסבוק, אסור להכניס באפליקציות טקסטים מוכנים מראש שיתפרסמו בשם הגולש, מזכיר המגיב אמיר עוזר, וממליץ להלשין על האפליקציה לפייסבוק.


התפרסם בוואלה טק, 5.10.2014


יש סועדים בירושלים // סמול טוק

סצינת המסעדות הירושלמית לא מגובה במבקרים ובבלוגרים כמו אחותה התל אביבית. עדי ארבל מזמין אתכם לטעום

אין מה לאכול בירושלים.
“בטח שיש מה לאכול. זאת הבעיה, לכן פתחתי את הבלוג ‘מאכלי י-ם‘. אנשים חושבים שאין מה לאכול בירושלים. הקונספט של הבלוג מגיע בהמשך לדף פייסבוק שפתחתי קצת אחרי שהגעתי לירושלים, ‘המלצה ירושלמית יומית’, אנשים שאלו-טענו כמוך, אין מה לעשות בירושלים, וניסיתי להוכיח להם שיש ופתחתי את הדף. ומכיוון שאני, עצלן שכמותי, אוהב לאכול במסעדות, אנשים שאלו אותי, למה אתה לא עושה בלוג מסעדות. אמרתי להם שאם אעשה בלוג מסעדות אפסיק ליהנות מהאוכל, אחת האהבות הגדולות בחיים שלי, ואז החלטתי לפתוח בלוג שבו כל פעם אני לוקח אורח מעניין אחר, בדרך כלל ירושלמי, שיכתוב על מסעדה, וזו הזדמנות לחשוף את המסעדה לאותו קהל עוין שטוען שאין מה לאכול בירושלים”.

יש לך שם רק מסעדות מוצלחות.
“אנחנו עושים רק ביקורות על מסעדות טובות. באנו בקטע של לפרגן למסעדות ירושלמיות. היינו במסעדה ירושלמית ולא נהנינו מספיק – לא כתבנו, ויש אנשים בחדר, בלי שמות, שיודעים על מה מדובר. ויעיד המראיין, שהלך איתי למסעדה למטרת ביקורת ב’מאכלי י-ם’, אהב את תפוחי האדמה במקום לאהוב את הבשר, ולכן נגנזה הביקורת”.

אשאל מה ששואלים מבקרים מסוגך – אתה לא חש אחריות גם להזהיר מפני מסעדות גרועות?
“לא. מסעדות גרועות בירושלים ייסגרו מהר מאוד, הנסיון מוכיח. עדי ארבל. צילום: יולי שוורץבירושלים הבעיה יותר חמורה: גם מסעדות טובות נסגרות, ובזה אני מנסה לעזור, לפתור את הבעיה הזאת”.

השם של הבלוג עשוי להטעות.
“נכון. אני סוקר רק מסעדות כשרות, גם אם הן בלי תעודה, חשוב לומר. יש היום יוזמות כל מיני יוזמות כשרות למיניהן, שהן יותר ייחודיות לירושלים, כמו ‘השגחה פרטית‘ של הרב אהרון ליבוביץ’, ועוד לפניה יש מסעדות פרטיות שאומרות לך, אנחנו שומרים כשרות ולא פותחים בשבת, אבל אין לנו תעודה. אני סומך על מסעדות כאלו בחלק גדול מהפעמים”.

מכיוון שיש הרבה כותבים, הסגנון והפורמט משתנים. תן דוגמאות.
“יש את צביקה קליין, כותב יהדות התפוצות של ‘מקור ראשון’, שבשבוע שבו הוא התחתן ולא פגש את ארוסתו, לקחתי אותו לאכול בניגוד לכל הדיאטה שלו בארוחת טעימות חדשה במסעדת מדיטה, והוא לקח את זה לכיוון היותר מקצועני, כיאה למקצוע ממנו הוא מגיע, מקצועני בכתיבה העתונאית ופחות מקצועני ברמה של הביקורת, כי בסופו של דבר אף אחד מהכותבים הוא לא באמת מבקר מסעדות. יש את דבורה גינזבורג, הדוברת האלמותית של חבר הכנסת המפורסם זבולון כלפא, שהחליטה שהיא חוסכת לעצמה כתיבה, ואת כל עשר המנות שקיבלנו במסעדת מונטיפיורי החליטה לצלם ולהעלות הכל בתור תמונות ומשפטי הסבר קצרים”.

אתה מקבל ממסעדנים משוב על הפרויקט הזה?
“המסעדות בעיקר נהנות לפרסם את הפוסטים בדפי הפייסבוק שלהן, וטוב שכך. המצב הוא שבירושלים אין מבקרי מסעדות. מלון ענבל פתח לפני שנה מסעדה ועשו אירוע בלוגרים. אני הגעתי עם בת זוגי דאז, היו שם ארבעה שולחנות ערוכים, וגילינו שאני הבלוגר היחיד שהגיע לאירוע. שאלתי את היחצנית מה קרה והיא אמרה, ‘תקשיב, אין בלוגרים שמסקרים מסעדות בירושלים’. כל הסצינה הזאת של ביקורת מסעדות של בלוגרים היא מאוד מאוד תל אביבית. זה חלק מהבעיה, שאנשים באמת לא שומעים על המסעדות, והמטרה היא להגביר את התהודה של אותן מסעדות טובות. אני אשמח שהבלוג השני שיוקם אי פעם עם ביקורת מסעדות בירושלים יעשה גם ביקורות רעות. זה יהיה סימן שאנחנו משתפרים, שירושלים מתקדמת. זה השלב הבא באבולוציה”.


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 19.9.2014


אינטרטקסטואליות: מודעות וכתבות מתכתבות

בזק בינלאומי. וויינט, 21.12.2011.

בזק בינלאומי. וויינט, 21.12.2011

סמלים נאציים. וויינט, 11.1.2012.

אינטרטקסטואליות סמלים נאציים. וויינט, 11.1.2012

קצר גורם לשריפה. וויינט 26.3.2012.

קצר גורם לשריפה. וויינט 26.3.2012.

ישראל היא גן עדן להימורים. עניין מרכזי, 3.2005.

אינטרטקסטואליות ישראל היא גן עדן להימורים. עניין מרכזי, 3.2005

פוטוסינתזה. נרג מעריב, 3.4.2005.

פוטוסינתזה. נרג מעריב, 3.4.2005 פוטוסינתזה. נרג מעריב, 3.4.2005

הלשינו: ארז שמיר, הלמו, אהוד קינן, אודין שדמי, יהודה שוחט

לדף הבא →