הווילון השוודי העדין של איקאה בעברית: עדיף לא תסתכלו על ההשתקפות שלכם ימכוערים
חברת הריהוט איקאה מחלקת בימים אלו את קטלוג 2016 שלה. קוראת אחת עלעלה בגירסה הישראלית שלו ונתקלה בכיתוב הזה ליד תמונה של אישה ליד וילון: “בימים בהם אינכם נראים במיטבכם – וילון שקוף ונאה יעמוד ביניכם לבין ההשתקפות שלכם”.
“אני מנחשת שהבריף לקטלוג איקאה החדש היה ‘דרכים יצירתיות להעצים לקוחות’, וכך נולד הווילון שמסתיר את המראות. בשנה הבאה: משקל שמזהה את המצב רוח שלכם ומזייף את התוצאה בהתאם”, כתבה הקוראת.
הגירסה האמריקאית דומה: “לימים שבהם אתם נראים פחות מנפלא – וילון רשת יפה נמצא בינכם לבין השתקפותכם”.
הנוסח הגרמני “הרבהההה יותר עדין!”, מגלה טלי ליכטנפלד: “עוד לא לגמרי התעוררת? את/ה יכול/ה לתלות וילון שקוף על ההשתקפות שלך במראה”.
מה אומר המקור השוודי? הוא בכלל לא מתייחס למראה החיצוני או למצב של הנמען. אילן נ’ פוטאש בקבוצת “עזרה בתרגום” תרגם: “לפעמים זה יכול להיות נחמד כשיש הפרדה של וילון עדין בינך ובין ההשתקפות שלך במראה”.
(תודה גם לתמר עילם גינדין ויעל הולנדר)
כך תתמודדו עם Fąčeƅõõk Šĕčủŗıtƴ
[עדכון] עיריית תל אביב *לא* קנסה שוב מכונית שחנתה בחניה רגילה שהפכה לחניית נכים
[אמ;לק] לפי דיווח של גולש, עיריית תל אביב קנסה רכב על חנייה בחניית נכים, שעות ספורות אחרי שסימנה את אותה חניה כחניית נכים. מקרה דומה קרה לפני שנתיים וחצי, ואז התחייבה העירייה למנוע את הישנותו. [עדכון] העירייה מוסרת שלא קנסה את הרכב [\אמ;לק]
עיריית תל אביב הפכה חניה רגילה לחניית נכים על ידי הוספת סימון על הכביש ותמרור. שעות ספורות אחר כך, הונח על המכונית פתק שנראה כמו קנס של העירייה. אם אכן מדובר בקנס, אפשר היה לומר שמדובר בטעות בתום לב – הפקח שנתן את הקנס הוא לא האיש שסימן את החניה והציב את התמרור – אלא שמדובר במקרה המתועד השני שבו העירייה עושה זאת, ולכן, שוב, אם מדובר בקנס, מדובר ברשלנות או בזדון. בפעם הקודמת, העירייה התנצלה והתחייבה במפורש: “מדובר בטעות חמורה ושלומיאליות שאינה מקובלת על עיריית תל-אביב-יפו. אנחנו מתנצלים על עוגמת הנפש ונבדוק את עצמנו לגבי העתיד כדי שדברים מסוג זה לא יישנו”. [עדכון] אחרי חמישה ימים וביוש, עיריית תל אביב מסרה תגובה, שעודכנה בתחתית הפוסט. [\עדכןן]
ביום חמישי ב-9:45 תיעד ארטיום וויחנסקי במצלמת-הרכב שלו את עובדי עיריית תל אביב מסמנים את חניית הנכים. ב-13:00 תיעד וויחנסקי עם אותה מצלמה את התמרור החדש, ואת הקנס שקיבל הרכב. “בעצם רק אז קלטתי בעצמי מה זה היה בבוקר”, סיפר לי. בעל הרכב לא היה במקום, אבל וויחנסקי עדכן בפייסבוק כי “אור [עמיתו לעבודה, ע”ק] התקשר למספר במדבקה ‘איך אני נוהג’ והשאיר את הטלפון שלי”.
המקרה הקודם קרה להילה בן ברוך בפברואר 2013. היא חנתה בצהריים במקום חניה חוקי, וכשחזרה גילתה שהמכונית שלה לא שם, ובמקומה יש מקום חניה לנכים. אחרי בירורים מתישים מול העירייה, שבמהלכם פקפקו נציגי העירייה בגירסה שלה, היא נדרשה לשלם 1000 שקל קנס ו-350 שקל דמי גרירה.
היא סיפרה אז בפייסבוק שלה:
למחרת בבוקר הלכתי אל בניין משרדים מול ביתי (ומול איפה שעכשיו קיימת חניית הנכה), על מנת לברר של מי החנייה ומתי עשו אותה. למזלי הרב, אולי רב מאוד, גיליתי כי קיימות מצלמות אבטחה לבניין. איש חברת האבטחה היה נחמד מאוד והסכים להראות לי את החומר המצולם שהעלתי לכאן.
אזרחים, תושבים וחברים יקרים – הקליקו פליי. פשוט לראות ולא להאמין. לבכות או לצחוק. בזמן שרכבי חונה בכחול לבן, מגיעים 2 עובדי עירייה ומסמנים סביבו את חניית הנכה! צ’יק צ’ק גם שינו את צבע המדרכה מכחול לבן לאפור. ככה. בפשטות. תוך 5 דקות הפכו אותי לעוברת על החוק. פשוט בריונות ובזיון שטרם נראו בעיריית תל אביב. הרי שיש שם 2 עובדים! אף אחד מהם לא שם לב שעומד שם רכב? לא יכלו להרים שנייה טלפון? להתריע? כמובן שלא. כי מה אכפת להם? הם רק באו לעבוד.
בעקבות הדיווחים בתקשורת, עיריית תל אביב מסרה בתגובה לאתר “הארץ”:
מדובר בטעות חמורה ושלומיאליות שאינה מקובלת על עיריית תל-אביב-יפו. אנחנו מתנצלים על עוגמת הנפש ונבדוק את עצמנו לגבי העתיד כדי שדברים מסוג זה לא יישנו. הקבלן שהגיע למקום סימן אותו כחניית נכים, אך בניגוד לנוהל לא עדכן את אגף הפיקוח. יודגש כי במקום הוצב 3 ימים לפני המקרה תמרור המציין כי מדובר בחניית נכים. עם הגעתה של התושבת לאגף החניה אמש בוטל הקנס באופן מיידי, והיא לא חויבה בהוצאות גרירה. באשר למענה של הנציג במוקד 106, הנושא ייבדק ויחודדו הנהלים לגבי אופן המענה והטיפול של נציגי המוקד במקרים מעין אלו.
האם הטעות החמורה והשלומאליות כן מקובלות על עיריית תל אביב, והדברים כן נשנו? אם כן, אני מציע לבעל הרכב לא להסתפק בביטול הקנס, אלא לתבוע מהעירייה פיצוי על רשלנותה, שבגללה הוא ייאלץ לבזבז את זמנו מול הביורוקרטיה של אגף החניה.
“אני לא מתכוונת לשתוק, ולא לרגע אחד, וגם לא לנוח ולא להרגע. אני אפתח בהליכים משפטיים על העוול ועוגמת הנפש, אבל יותר מכל על העבירות שלכם”, כתבה לפני שנתיים וחצי בן ברוך. אתמול היא אמרה לי: “לא נקטתי אמצעים משפטיים, אבל עכשיו שהמקרה קרה שוב אשמח לתבוע. ביררתי בזמנו עם עורך דין ויש חוק התיישנות של 5-8 שנים, משמע אני עדיין יכולה לפעול בהליכים משפטיים”.
ביקשתי אתמול את תגובת העירייה, ואפרסם אותה כשתתקבל. אם כי יכול להיות שלא תתקבל – תגובה אחרת שביקשתי מהעירייה לפני שלושה חודשים, בנושא אחר, עדיין לא נענתה.
[עדכון] תגובת עיריית תל אביב, חמישה ימים אחרי פנייתי:
בניגוד לטענותיך, בתאריך 27.8, תאריך התקנת התמרור ע”י אגף התנועה, לא הוגש דוח נגד רכב שמספרו 16-610-34 [הרכב שצולם בפנייה שהועבר אלינו].
בחינה של תצלומי הרכב ששלחת מראה שלרכב הוצמד מנשר עירוני, המודיע לבעליו על שינוי הסדרי החנייה במקום (מצורפת תמונה).
אחרי הקיפול: הטמעה של הפוסט והסרטון של הילה בן ברוך.
זוהר ארגוב בלהיטו “אלינור ריגבי”
בהשראת פרשת “אומג אומג שירי מימון לא מכירה את אלינור ריגבי העולם עומד לקרוס אל תוך עצמו!!!!11″, הנה גירסה משולבת של “אלינור” של זוהר ארגוב ו”אלינור ריגבי” של הביטלס. ע., המחבר, מוסר: “התירוץ שלי: לא ישנתי לילות”.
אלינור (ריגבי) // מקרטני-מקייטן
אלינור
את יפה כמו מלאך
חיה בחלום
מחכה בחלון
לובשת פנים מתוך כד,
ופנייך יעידו כך
בשביל מי זה?
שלי את לעד.
אלינור ריגבי,
אני פה לבד
יושב ועצוב
לבד וכאוב
חושב על אותם האנשים הבודדים – מאיפה הם מגיעים?
כותב וכותב
מלים לדרשה שאיש לא ישמע,
אף אחד לא מתקרב
ואני פה לבד יושב
ועלייך רק חושב.
אלינור ריגבי,
התאכזבתי קשות
לא ישנתי לילות.
עובד ומתקן את הגרביים
כשאין שם אדם.
מה אכפת לי?
בלעדייך לא שווה לי כל העולם.
עמוק, עמוק,
אל תיקברי לבד עם שם המשפחה.
לשנות את המזל את מוכרחה.
עוד תשובי אלי
ואמחה את האבק מידיי
איש לא שרד
שלי את לעד.
רכבת ישראל שלום, אנא ספק את כל הפרטים שכבר סיפקת ומס’ ת”ז, לא משנה אמיתי או מזויף, ונשמח לעזור לך
אני: [שלום, הבנתי כבר שהאימייל שלכם הוא פקס אז אני פונה בצ’ט. בבקשה תשלחו לי חשבונית כי קניתי כרטיסיה והמכונה שלכם הוציאה פתק ריק במקום חשבונית והנה כל הפרטים המייגעים שהם כתובת מלאה + אופן התשלום (אשראי, כולל ארבע ספרות אחרונות) + באיזו תחנה נרכש + בקופה או במכונה (במכונה) + תאריך הרכישה + איזה כרטיס נרכש (כרטיסיה) + מספר הרב קו]
קורל, נציגת שירות רכבת ישראל בצ’ט: אשמח לקבל ממך מספר פרטים ואדאג כי נציג שלנו ישלח אליך את החשבונית בהקדם: מספר ת.ז. + כתובת מלאה + אופן התשלום (כ”א או מזומן) + באיזו תחנה נרכש + האם בקופה או במכונה + תאריך הרכישה + איזו כרטיס נרכש ומספר הטלפון שלך.
אני: מספר ת”ז אני לא נותן, כתובת מלאה קיבלת, אופן תשלום קיבלת, באיזו תחנה קיבלת, האם בקופה או במכונה קיבלת, תאריך הרכישה קיבלת, איזה כרטיס קיבלת, מספר טלפון [מספר מספר מספר]
קורל: מספר ת.ז.
אני: לא נתתי אותו בזמן הרכישה, אני לא מתכוון לתת אותו עכשיו. הוא לא נחוץ. יש לך את כל הפרטים של הרכישה, זה מספיק בשביל לתת לי את החשבונית.
קורל: אז צר לי אין באפשרותי למלא טופס לבקשה לחשבונית מס אם אין לי את הנתונים שאני אמורה למלא בטופס, טכנית לא ניתן לפתוח ללא הפרטים הדרושים כמו כתובת דואר למשלוח, תעדת זהות מספר רב קו.
אני [מעלה עשן מהאוזניים, הולך לאינטרנט, מחפש את האלגוריתם ליצירת מספר ת”ז, חוזר]: 012345674
קורל :כתובת מלאה למשלוח.
אני [נהרג ממפרצת במוח]
נתניהו: באר שבע תהיה בירת הסייבר של שלושת חצאי כדור הארץ
“באר שבע נהפכת למרכז סייבר לא של ישראל בלבד, אלא של כל חצי הכדור המערבי” – ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, 27.1.2014 (דה-מרקר).
“מה שאנו עושים זה הופכים את באר שבע ואת הנגב כולו לאזור הסייבר של ישראל ולמעשה של כל חצי הכדור הדרומי” – נתניהו, 27.1.2014 (אתר משרד ראש הממשלה, DOC)
“באר שבע תהיה בירת הסייבר של חצי הכדור המזרחי” – נתניהו, 25.3.2014 (וויינט)
הלשין: פיני אסקל
הטרדה כל ארבע שניות – מה זה אומר להיות גיימרית // עדי שיפר
למה נשים נתפסות בטעות כגיימריות גרועות מגברים, למה קשה להן יותר להתפרנס מהתחום, ואיך זה שהמצב בישראל קצת יותר טוב? עדי שיפר (37), מהנדסת מכונות, גיקית וגיימרית, מציעה תשובות
ההורים שלי קנו לי אמסטרד 64K ליום הולדת 6. לקח רבע שעה לטעון כל משחק מקסטה (כמו של טייפ). לאורך השנים מאז אני משחקת ברמות משתנות של רצינות והשקעה, כמעט רק במחשב – לא אוהבת קונסולות. באופן כללי אני נוטה לתחומי עניין שבהם אני מיעוט נשי – במיוחד בקבוצת הגיל שלי – גיימינג, גיקיות כללית וגם הנדסת מכונות. להיות מיעוט אף פעם לא הפריע לי ולא מנע ממני לעשות את מה שאני רוצה, אבל ברור לי שנערות ונשים בעלות אופי שונה יכולות להידחק מהתחומים האלה בגלל יחס שונה, גם אם לא תמיד מפלה.
עוד בנושא: ראיון עם במאית GTFO, סרט תיעודי על הקשיים של נשים בעולם הגיימינג
אחת ה”הוכחות” של תוקפי הגיימריות לכך שנשים נחותות מגברים בגיימינג היא שיש הרבה פחות גיימריות מקצועיות מאשר גיימרים מקצועיים. זה נכון, אבל הסיבות לכך הרבה יותר מורכבות מהיכולת הטכנית לשחק את המשחק. במהלך חיינו כגיימרים, כולנו חוטפים על הראש על זה שאנחנו מבזבזים את הזמן שלנו. גיימרים מקצוענים סופגים את זה בצורה הרבה יותר קשה, בעיקר מהמשפחה – אין כמעט הורה שלא יהיה מודאג כשהילד שלו משקיע את העתיד שלו במשחקי מחשב. הלחץ שמופעל על אישה שרוצה לעסוק בגיימינג מקצועי גדול הרבה יותר, בגלל הציפיות השונות מנשים שעדיין קיימות אצל רוב האנשים. צריך אופי חזק מאד כדי לעמוד בלחצים האלה.
אז נגיד שגיימרית הצליחה והגיעה לתחרות חשובה – כל העיניים עליה, והלחץ הוא פי כמה מאשר זה שמופעל על הגברים. ואז, כשהיא בלחץ אטומי כי היא האשה היחידה וכולם מסתכלים עליה, וההורים שלה מיואשים ממנה והיא פשוט חייבת להצליח – היא מפסידה – לא משנה אם בגלל הלחץ או פשוט כי לפעמים מפסידים. מיד קופץ כל האינטרנט ש”נשים גרועות במשחקי מחשב, ותחזרי למטבח, אבל יש לה דווקא ציצים יפים, וואלה הייתי עושה אותה”.
בנוסף לזה, עולם הגיימינג המקצועי מבוסס היום על הכנסות מ”סטרימינג”, שחקנים מקצועיים משדרים משחקים בשידור חי ומתפרנסים מפרסומות, מנויים וטיפים שהצופים נותנים להם. חלק גדול מהעניין הוא צ’ט שרץ במקביל לשידור שבו הצופים יכולים להתכתב. ברגע שעל המסך מופיעה אישה, כל הצ’ט מתמלא בהטרדות מיניות בכמות בלתי נתפסת ובלתי ניתנת לשליטה. בשתי דקות אקראיות שסרקתי בסרטון אחד, ספרתי כמעט שלושים הודעות של הטרדה מינית. הטרדה כל ארבע שניות.
אם הגיימריות יחסמו כל מי שמטריד אותן, לא יהיה להן כסף, שלא לדבר על זה שהן יתעסקו כל הזמן רק בזה וכולם ישנאו אותן כי הן מעיזות להגיד שזה לא בסדר. אז יוצא שהפרנסה שלהן תלויה באותם אנשים שמבזים אותן על בסיס יומיומי. ובל נשכח שבאווירה הזאת הן גם צריכות לשחק – ולשחק טוב – כדי שאנשים ימשיכו להסתכל עליהן. למען ההגינות אציין שיש קהילות סטרימינג בוגרות ומהוגנות יותר.
הקהילה הגיימרית והגיקית בישראל שונה, בגדול, מזו האמריקאית. במובנים רבים, הקהילה הישראלית בוגרת יותר נפשית, למרות שכרונולוגית היא דווקא צעירה יותר. ואני לא חושבת שזה סותר – הקהילה הגיקית האמריקאית עדיין מובלת על ידי אנשים מבוגרים שדוחפים את הדעות המיושנות שלהם לקדמת הבמה, בעוד שבישראל הקהילה צעירה בהרבה, עם אחוז גבוה של נערות ונשים צעירות, ולכן התפיסה פרוגרסיבית יותר ונשים ונערות מתקבלות פה יותר בקלות ועם פחות סטיגמות.
שחקי שחקי: נשים נגד הטרדות ואיומים בגיימינג
העלבות והקנטות, הטרדות מיניות ואיומים לא וירטואליים – זה מה שנאלצות לספוג גיימריות במשחקי וידאו מגברים שרק רוצים לראות ציצי ותחת ומאוימים מאישה שמנצחת. שאנון סאן-היגינסון, במאית הסרט התיעודי “GTFO”, שיוקרן החודש בארץ, רוצה לשים למשחק המיזוגני הזה סוף
אריס: “מה התמה של המשחק מחר? קרבות בוץ? ואז אני מקבל את המנצח/ת? […] נשחק על חולצות. המפסיד/ה מוריד/ה חולצה”.
מירנדה: “לעזאזל, לא! […] אני מנסה לשחק, אריס. אתה משגע אותי”.
אריס: “את צריכה להיות מסוגלת להתמקד כשאנשים קוראים לך קריאות ביניים!”
מירנדה: “זה בסדר, אבל כאילו… זה פשוט קריפי”.
אריס: “את צריכה להיות מסוגלת להתמקד כשאנשים מטרידים אותך!”
מירנדה: “תודה על זה, אריס”.
אריס: “תורידי ת’חולצה”.
השיחה הזאת, שמתקיימת במהלך משחק וידאו מרובה משתתפים, פותחת את הסרט התיעודי “GTFO: Get The F&#% Out” של הבמאית התיעודית הניו יורקרית שאנון סאן-היגינסון, שלפי אתרו הרשמי “פותח את עולם משחקי הווידאו כדי לחקור תעשיה של 20 מיליארד דולר שנגועה באפליה ומיזוגיניה”. הסרט מומן במימון-קהל בקיקסטארטר, הוצג בבכורה בחודש מרץ בפסטיבל SXSW, זמין לצפייה בתשלום בשלל פלטפורמות ויוקרן ב-27.8 בסינמטק חולון.
הסצינה התרחשה בפברואר 2012 ב-Cross Assault, תוכנית רשת בשידורשת-חי שתיעדה תחרות בין שחקני משחקי המכות טקן וסטריט פייטר. הגיימר אריס “Aris” בכטניאנס, ראש קבוצת טקן, תועד שם מטריד מינית את חברתו לקבוצה מירנדה “Super_Yan” פקוזדי במהלך התחרות, בהערות מיניות (“אני אכין לך חולצה ממפיות”, “בפעם הבאה שתעשי טעות כזאת אני אריח אותך. ממש מקרוב. אעשה זאת בשביל החבר שלך”, “מירנדה, אני רוצה לדעת את מידת החזיה שלך. […] אני אנחש אותה. […] היא בטח 32-34D”, “יש לנו מצלמות גם שם [בשירותים], נכון?”, ועוד ועוד), בהתמקדות בחזה ובישבן שלה במצלמת הרשת שתיעדה את קבוצתו ובהרחתה לבקשת משתתפים בצ’ט החי שליווה את המשחק (הריח שלה סבבה, דיווח בכטניאס למצ’וטט).
עוד בנושא: הטרדה כל 4 שניות // הגיימרית עדי שיפר מספרת מה זה אומר להיות גיימרית
“החלטתי ליצור את GTFO אחרי שצפיתי בסרטון הידוע לשמצה של קרוס אסולט במרץ 2012”, אומרת סאן-היגינסון בראיון טלפוני לטיים אאוט תל אביב. “התחלתי לצלם את הסרט התיעודי באותו סופשבוע, בלי לדעת מה היעד הסופי שלי. ידעתי רק שאני רוצה לספר את הסיפור של מה שקורה לנשים במשחקים. בתחילה התמקדתי בהטרדות, אבל במהרה הבנתי שיש טווח כל כך רחב של חוויות, אז הרחבתי את הנושא כך שיכלול את כל ההשפעות הנהדרות, החיוביות והיצירתיות שיש לנשים על עולם משחקי הווידאו”.
גברים, המשחקים לא שייכים לכם
כמו משחק-וידאו פלטפורמה קלאסי, GTFO מחולק לשלבים, שבכל אחד מהם מתמודדת הגיבורה מול מי ומה שמקשה על השתלבותן של נשים משני צדיו של עולם המשחקים, כשחקניות וכיוצרות, ובהם: חברות משחקים שמשווקות בעיקר או רק לגברים; יוצרי משחקים שכל הדמויות הנשיות שלהם מאופיינות ברזון עם שדיים גדולים בקנה מידה פורנוגרפי עד בדיוני ובביגוד מינימלי, חושפני ובלתי פונקציונלי; מאבק עיקש של גיימרים שמרנים נגד הרחבת האופק התמטי של משחקי הווידאו; והטרדות ואיומים נגד נשים בגיימינג.
שני הנושאים האחרונים עלו לתודעה הציבורית בצורה אלימה בפרשת גיימרגייט. זו התחילה עם המשחק Depression Quest של המפתחת זואי קווין, שלא עוסק בקרבות יריות ומכות אלא בהתמודדות עם דכאון. המשחק זכה לביקורות משבחות, אבל משך גם מטרידים שאמללו את חייה של קווין חודשים ארוכים. אקס שלה פרסם פוסט ארוך שבו טען שהתייחסה אליו באופן בעייתי, ובין השאר טען שבגדה בו עם כתב גיימינג, שכתב על המשחק שלה ביקורת חיובית. הטענה הופרכה ימים ספורים אחרי פרסומה, אבל הולידה תנועה, גיימרגייט, שהציגה את עצמה ככזו שנלחמת למען אתיקה בעיתונות משחקי הווידאו, אך שימשה תירוץ למאבק של גיימרים שמרנים נגד הפיכת התחביב שלהם למדיום תרבותי, שיש בו, ויש עליו, ביקורת תרבותית וחברתית, ושכבר אינו אקסקלוסיבי לגברים צעירים ולבנים.
הגיימרים הזועמים הכריזו מלחמה על דמויות כמו מפתחות המשחקים קווין ובריאנה וו ומבקרת תרבות הגיימינג אניטה סרקיזיאן, והאכילו אותן בהטרדות מיניות מילוליות, דוקסינג (חשיפת פרטים אישיים כמו טלפון ומקום מגורים) ואיומים באונס וברצח. אלו שגרמו להן להימנעות מהשתתפות בכנסים, למעברי דירה ולחיים בחשש מתמיד ממטורללים שלא מבחינים בין אלימות גיימרית לבין המציאות.
שאנון סאן-היגינסון. צילום: קים סאן
שמו של הסרט הוא חלק מקריאה מיזוגינית שמופנית כלפי נשים בפורומים מקוונים, ובין השאר בעולם הגיימינג – Tits or GTFO, ובעברית “ציצים או זדייני מפה”. המסר: את אישה, את לא יותר מקישוט מיני, וממש לא מעניין אותנו לשמוע מה יש לך לומר. “אני לא גיימרית ולא מעורבת בתעשיית הגיימינג, אז כל ההערות השליליות שקיבלתי היו תוצאה של יצירת הסרט”, אומרת סאן-היגינסון. “בתחילה, כשהרצתי את הקיקסטארטר, קיבלתי הרבה תגובות על כמה אנשים שונאים את הסרט, אבל הוא לא היה קיים עדיין אז לא יכולתי לקחת אותן ברצינות. עד כה קיבלתי תגובות שליליות ספורות, רובן טוענות ש-GTFO הוא איזשהו סוג של סרט תעמולה. זה נושא רגיש, אז בהחלט ציפיתי לרמה מסויימת של תגובת נגד, אבל מאחר שאני לא גיימרית ומאחר שהסרט עוסק באיך מתעללים בנשים, זה לא נכון אסטרטגית להתקיף אותי אישית. רוב המתקפות היו כלפי תוכן הסרט”.
למה לדעתך גברים מטרידים נשים במשחקים? ברור שהטרדה כמו טראש טוקינג כלפי היריב וכו’ היא חלק מהמשחק, אבל מעבר לזה – האם הגבריות שלהם מאויימת מיריבה נשית ראויה? הם מאמינים שיצליחו להבריח את הנשים? שישיגו ככה זיון? האם הם מתייחסים לנשים אמיתיות באותה דרך שבה המשחקים עצמם מתייחסים לדמויות נשיות, שמשמשות כקישוטים מיניים?
“אני מאמינה שיש קו ברור שמפריד בין טראש טוק מזדמן כלפי החברים שלך לבין התמקדות ספציפית במישהם בגלל המגדר שלהם. המתקפות נגד נשים הן כמעט תמיד מיניות, ועוסקות בכך שהנשים מכוערות או שמנות מדי לעשות איתן סקס, ו/או באיום באלימות מינית כלפיהן. אני לא חושבת שיש סיבה אחת לאדם להטריד אדם אחר, אבל GTFO בוחן את מגוון הסיבות התרבותיות מאחורי ההתקפות הללו. גברים ונערים לומדים מגיל צעיר להאמין שהמשחקים שייכים להם, מהמיקוד של השיווק ועד למשחקים עצמם. משחקים יוצרים פעמים רבות אווירה תחרותית, וכשגברים ונשים משחקים יחד בתנאים שווים, זה יכול לגרום לגברים אי נוחות. המשיכה היותר ויותר המיינסטרימית של משחקים עשויה להדאיג את אלו שתמיד היו חלק מתרבות ‘חנונית’ ורוצים לשמור את עולם המשחקים, הפנטזיה וכו’ לעצמם. ורבים ממעשי ההטרדה הללו מתבצעים באנונימיות, היכן שאנשים חשים שהם יכולים להסתתר מאחורי מסך המחשב ולשלוח איזו ביקורת ארסית שגורמת להם להרגיש טוב ונותנת להם איזשהו סוג של קתרזיס”.
“מפתחים צריכים ליצור את המשחקים כסביבה שמקבלת נשים”
סאן-היגינסון גייסה לסרט 33,700 דולר בקיקסטארטר, 168% מיעד הגיוס המקורי שלה. סכום התרומה הנמוך ביותר האפשרי, 10 דולרים, הביא הן את מספר התורמים הגדול ביותר (938 תורמים) והן את הסכום הגדול ביותר (9380 דולרים). “אני מניחה שרוב האנשים שמימנו את הסרט כבר הכירו את נושא הנשים בגיימינג, ולכן תמכו בו. אני חושבת על GTFO כעל חתיכה קטנה בלבד משיחה גדולה יותר שאנחנו צריכים להתחיל לנהל על גיוון במשחקים, ואולי רבים מתומכי הסרט גם כן חשים כך”.
“מבחינת המקום של מי שמשחקת, אני לא נתקלת בתופעה הזאת, כי אני לא משחקת משחקים מרובי-משתתפים, ואין לי הרבה אינטראקציה עם שחקנים אחרים פר-משחק”, אומרת יעל חקשוריאן, חברת הוועד המנהל של עמותת GameIS ומרצה לפיתוח משחקים, שתשתתף בפאנל שילווה את הקרנת הסרט בחולון לצד ד”ר ורד פנואלי, ראש מסלול מדיה דיגיטלית ומנהלת התכנית לעיצוב ופיתוח משחקי מחשב בשנק, ושלו מורן, אוצר מסלול המשחקים בפסטיבל פרינט סקרין.
אנשים שהם לא גיימרים, יש להם נקודת מבט סטריאוטיפית עליך כגיימרית אישה?
“לא נראה לי, כי תמיד הייתי במקום הזה של העולם הדיגיטלי, המשחקים. אני אישית לא מרגישה את זה בסביבה הקרובה שלי. אולי אני כבר יותר מדי זמן שם וככה מכירים אותי. אף אחד לא אומר שזה לא נשי או משהו כזה. יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאני עוסקת בתחום של חינוך ומחשקים, ועוסקת יותר בקזו’אל גיימז יותר ממשחקים הארדקור, אבל זו רק השערה שלי”.
יעל חקשוריאן. צילום: רעות קרש
עם זאת, בעולם פיתוח המשחקים, חקשוריאן מוצאת הרבה דעות קדומות נגד בנות מינה: “אני מאוד מאוד חווה ומרגישה שהעולם הזה של פיתוח משחקים הוא מאוד גברי, גם ביחס שלו לנשים, לדמויות של נשים במשחקים, לנשים בתעשיה כמפתחות וגם לנשים שמשחקות. לפחות בארץ. מה זה אומר? לפחות בתעשיית המשחקים, אין הרבה נשים, אפילו לא חצי. ואלו שכן נמצאות לרוב במקום של מעצבות גרפיות ופחות מתכנתות. יצא לי להיתקל בפורומים של מפתחי משחקים בארץ בטענות שנשים לא מתכנתות טוב. אני לא אוהבת להשתתף בדיונים כאלה, כי זה מאוד מרתיח אותי, ואני יודעת שאם אביע את הדעה שלי אני אהיה צפויה להתקפה בנושא. הרבה פעמים אני מרגישה שהדיון לא ענייני אלא נובע ממקום של יחס כלפי המין של מי שמדברים עליו. לא בודקים אם אותו אדם מתכנת לא טוב כי הוא לא מתכנת טוב, אלא אם הוא אישה או גבר”.
זו לא גזירת גורל, אומרת חקשוריאן: “יש תפקידים מאוד בכירים בעולם של נשים בתעשיית המשחקים. היה כנס של מיקרוסופט בארץ, והגיעה לדבר בוני רוס (Bonnie Ross), המכהנת כראש 343 Industries, סטודיו המפתח את סדרת משחקי Halo החדשים. אפשר להיות נשים בתפקידים בכירים ולעשות את זה טוב, למרות שאצלנו בארץ רוב התפקידים בתעשיה לא מאויישים על ידי נשים בכלל, לצערי”.
יש לך רעיון מה אפשר לעשות בקשר לזה?
“אני חושבת שיש פה מעגל. גם הנשים, גם אנחנו כחברה וגם חברות המשחקים, צריכות לתת סיכוי לנשים. אם חברת משחקים המעסיקה נשים יכולה להתחשב בנשים שהן אמהות, אז היא צריכה לעשות את זה. נשים לא צריכות לפחד לקחת תפקידים כאלו כי הן אמהות, לא להצטמצם לתפקידים שמוגדרים היום כתפקידים לנשים, למשל לקבל תפקידי ניהול ולא רק בתחום הארט. המפתחים של המשחקים עצמם צריכים ליצור את המשחקים כסביבה שמקבלת נשים. כשאני משחקת והדמות במשחק כל כך מוקצנת, דמות שמוצגת בצורה סקסיסטית או בצורה שלא קשורה למה שקורה משחק, לא הדמות הנשית הרגילה שאני מכירה מהיומיום, קשה לי להתחבר אליה, ואז אני אנטי המשחק הזה ואני לא אשחק אותו, ולא אתחבר לחברה שמייצרת אותו. נשים לא יתחברו לחברה הזאת גם כשחקניות וגם כמפתחות”.
בתשובה לאותה שאלה, סאן-היגינסון מפנה לרשימת לינקים לארגונים ואתרים שעוסקים בנושא, ומציעה מפת דרכים: “זו שאלה קשה. מכיוון שיש כל כך הרבה סיבות מאחורי הטרדות במשחקים, אין פתרון קל אחד. לדעתי, הצעד הראשון צריך להיות שאנשים יהיו מודעים לזה, וידברו על זה כשהם רואים את זה קורה. הדרך היחידה לעשות שינוי תרבותי היא שכולם יחליטו באופן מוחלט שזה לא בסדר. משם, יש הרבה צעדים שאנשים בכל אזורי המשחקים יכולים לעשות כדי להפוך אותם ליותר מסבירי פנים: מפתחים יכולים לעשות מאמץ לשכור יותר נשים בחברות שלהם, יוצרים יכולים לכלול יותר דמויות נשיות מגוונות במשחקים שלהן, מודרטורים יכולים לעבוד על רגולציה טובה יותר, גיימרים יכולים להעלות את הנושא בפני חברים ובמפגשים. אנשים יכולים לעשות המון צעדים קטנים בחיי היומיום שלהם כדי לשפר את סביבת הגיימינג עבור נשים, ובעצם עבור כולם באופן כללי”.
כבר לא רק ילדים בני 13
הפיכת סביבת המשחקים למינית ולמטרידה על ידי אריס בכטניאנס לא היתה מזדמנת או מקרית. בשיחה במהלך שידור המשחק שבו הטריד את מירנדה פקוזדי הוא הסביר כי “זו קהילה של, אתה יודע, 15 או 20 שנה, וההטרדה המינית היא חלק מהתרבות, ואם אתה מסיר את זה מקהילת משחקי הלחימה, זו כבר לא קהילת משחקי לחימה – זה [משחק האסטרטגיה] סטארקראפט”. חלק מהצופים הסכימו איתו, ודאי אלו שבחרו באיברי גופה של פקוזדי כשמות המשתמש שלהם בצ’ט החי, כפי שבכטניאנס הקפיד לעדכן את חברתו לקבוצה בשידור. היא כתבה בטוויטר על המיאוס שלה מהיחס שקיבלה, וציינה כי “אני לא עוזבת כי לפי החוזה אני חייבת להישאר כאן עוד יומיים. לו זה היה תלוי בי הייתי עוזבת מזמן”. מאוחר יותר מחקה את כל הציוצים בנושא.
“יש דבר מוזר כזה שקורה”, אומרת בסרט מאדי מאיירז, סגנית עורכת לענייני משחקים ובעלת טור שעוסק בעיקר במשחקים במגזין המקוון פייסט. “זה מנורמל חברתית עבור בחורים חנונים להמשיך ולשחק במשחקי וידאו לנצח, אבל יש נקודת זמן שבה בחורות אמורות לעזוב. בסופו של דבר חשתי שנשארתי הבחורה היחידה. בזמנו חשבתי שזה אומר שאני ממש קולית, והייתי מניאקית בקשר לזה, אבל למעשה אני חושבת שזה אומר שהייתי היחידה שהיתה מוכנה להתמודד עם העובדה שהרבה מהחברים הגברים שלי היו די מניאקים [צוחקת], ומנשים אחרות שדיברתי איתן נראה שכדי להישאר במשחקים צריך או להישאר במעין ואקום, בסגנון ‘לא היה לי מושג שאנשים אחרים מתנהגים ככה’, או פשוט לחטוף חרא לנצח, אני משערת. אני לא יודעת”.
אבל הנשים התמידו במשחק, וכיום מהוות 44% מ-155 מיליון הגיימרים האמריקאיים ו-41% מהרוכשות התכופות ביותר שלזמשחקים, לפי נתונים שפרסמה באפריל השנה ESA, התאגדות תוכנות הבידור האמריקאית (פדף). בישראל נשים מהוות 53% מהגיימרים באוכלוסיה היהודית דוברת העברית מעל גיל 18, לפי סקר של עמותת תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל GameIS והמכללה למנהל, שנעשה על ידי חברת הגל החדש, לקראת הכנס השנתי של העמותה שיתקיים ב-9.9. נתון מעניין מהסקר האמריקאי, ששובר סטריאוטיפים של גיל ומגדר, קובע ש-33% מהגיימרים בארה”ב הן נשים מעל גיל 18, יותר מפי שניים מגברים עד גיל 18, שמהווים 15% מהגיימרים.
הבשורה הטובה היא שהגיימרים הם כבר לא רק ילדים בני 13. הבשורה הרעה היא שגם המטרידים והמאיימים לא. ב-2012 החלה הגיימרית ג’ני הניבר, אחת מכוכבות GTFO, להקליט את ההטרדות והאיומים שהיא מקבלת בשיחות בתוך משחקים, ולפרסמם באתר שהקימה, Not in the Kitchen Anymore (“לא במטבח יותר”). “הרבה אנשים אומרים, ‘או, זה רק קומץ ילדים בני 13′”, אמרה בראיון לניו יורק טיימס, “ההקלטות הקוליות נותנות לך לשמוע שזה לא רק ילדים. אתה יכול להבחין שמדובר בגברים בוגרים”.
“החסרון שלי הוא שאני בת”
בכטניאנס פרסם ברשת התנצלות על דבריו, שבה הסביר: “הייתי מאוד מחומם כי הרגשתי שהתרבות של סצינה שאני חבר בה למעלה מ-15 שנה היתה נתונה תחת איום. למרבה הצער השתמשתי דוגמאות קיצוניות בלהט הרגע ואני מרגיש שההצהרות שלי לא מעבירות את התחשוה שלי. זה דומה למה שאנשים אומרים כשהם נכנסים לוויכוח עם חברה שלהם, והם אומרים דברים שהם מתחרטים עליהם עמוקות”. על ההטרדה של פקודזי, עמיתתו לקבוצה, הוא לא התנצל, לפחות לא בפומבי.
בראיון שמוצג בסרט אומרת פקודזי: “החסרון שלי הוא שאני בת, לא בגלל שבנות אינן טובות אלא כי הן מטרות גדולות לביקורת. כולם שמים לב, כולם שופטים. כששתי בנות מתחרות, כולם רוצים לדעת מי הבת היותר טובה. זה מאוד מלחיץ. זה לא מונע ממני מלהשתפר כשחקנית, אבל אני מחשיבה את זה כחסרון, לפחות, בגלל איך שאנשים אחרים מתייחסים אלי”.
אימייל פניות הציבור של רכבת ישראל הוא פקס
אמשיך לעדכן.
ג’ונגל העבודה של אמזון, הוצאת ספרי המד”ב החדשה של דידי חנוך ואלגוריתם מנוּעי הטיסה // רבע לדיגיטל
נהר הדמעות
היחס הגרוע של אמזון לעובדי המחסנים שלה ידוע זה מכבר. כתבה בניו יורק טיימס מגלה (או מזכירה, למי שכבר ידע) שגם עובדי הצווארון הלבן של החברה סובלים, במקרה שלהם מסביבת עבודה תחרותית עד כדי עידוד הלשנה לבוסים על קולגות, בכי על בסיס קבוע ופגיעה בבריאות.
ד”ר יובל דרור, שכתב פוסט בנושא, הסביר בראיון עם המפיקה ענת קורול כי באמזון יש שלושה דברים חשובים, בסדר החשיבות הבא: העבודה, החיים והאיזון בין העבודה לבין החיים. את היחס של אמזון לעובדים הוא מגדיר כדרוויניזם חברתי וניצול ברוטלי של כוח העבודה. “זו תרבות ארגונית שמורכבת מאינספור מנגנונים, טכנולוגיות ושיטות”, אומר דרור. “התרבות הארגונית הזו בנויה מכל מיני עקרונות, כשאחד הבולטים בהם הוא שהכל מדיד. אפשר למדוד וצריך למדוד. כלומר מודדים כל צעד ופעולה של העובדים – הן עובדי המחסן הפשוטים והן עובדי המטה. מודדים את הזמן שלוקח למחסנאים להגיע מנקודה לנקודה, כמה זמן הם נחים, כמה זמן לוקח להם לארוז. שם ממש מודדים פעילות פיזית. אצל אנשי המטה – בתפקידי תוכן, שיווק, תמיכה טכנית, פיתוח עסקי, הם נמדדים ע”י המנהלים, גם עמיתים מדרגים עמיתים, הם מקבלים משוב מכל אחד ויש יעדים שצריך לראות אם הם עומדים בהם ובתוך כמה זמן. ישנן שיחות חתך, והם כל הזמן בפני מבחן. בסופו של דבר אצל אנשי המטה – כל עובד מקבל ציון ואצל אנשי המחסן – הם נמדדים לפי כמות ההערות שהם מקבלים. לאחר מכן, פשוט מפטרים את אלו שנמצאים באחוזון התחתון.”
הגישה שלפיה פועלת אמזון, בהתאם לאידיאולוגיה של המנכ”ל המייסד ג’ף בזוס, לא הומצאה שם. “הגישה הזו היתה מאוד פופולרית בהרבה חברות אמריקאיות, שבהדרגה נסוגות ממנה. אחת החברות הידועות בעלות השיטה הזו היתה מיקרוסופט, שהחליטה להפסיק איתה כיוון שהיא ייצרה כל כך הרבה אינטריגות ורעש בארגון, שזה לא לתאר. עובדים מסבירים שכיוון שהם מקבלים ציון ביחס לאחרים בחברה, רצונם הוא שעובד אחר יקבל ציון נמוך יותר משלהם. כך שיש התנכלויות וקליקות, וזה פשוט דרוויניזם חברתי. עם מלחמת הכל בכל.ומה שמיוחד באמזון – כאן מעודדים את זה”.
השיטה מבוססת על אידיאולוגיה ברורה, מסביר דרור: “אם במיקרוסופט השיטה הזו היוותה בעייה, באמזון זו המדיניות. המנכ”ל בזוס סבור שארגונים שפועלים בהרמוניה, שמגיעים להחלטות בקונצנזוס, הם ארגונים לא טובים. כי לאף אחד לא אכפת שם ואף אחד לא רוצה לריב, ולכן כאידיאולוגייה הוא מאמין במלחמות. הוא מעודד את העובדים להיכנס אחד בשני בדיונים, בפנים אל פנים”.
לצד זאת, אמזון היא חברה שמתפקדת כלפי חוץ באופן נהדר, לדעת דרור. “אמזון כחברה היא חברה מהממת, מדהימה, עם הישגים יוצאי דופן. היא גם חברה מאוד מצליחה כמעט מכל בחינה שהיא. הטענה של עובדים שהתראיינו (ולא הרבה מאוד עשו זאת) היא שהחברה לוקחת על עצמה כאלה אתגרים, שאינך יכול להצליח בהם אלא אם אתה דוחף אותם עד הקצה. אז יש מאחורי זה אידיאולוגייה ניהולית שאומרת זו הדרך להקים אימפריה. בזוס אמר בעצמו – מי שמחפש לעצמו חיים פרטיים, זה לא המקום בשבילו”.
מד”ב חדש מופלא
דידי חנוך עסק במגוון רחב של תחומים – הוא עיתונאי, ברמן ומתרגם בדימוס, עורך המד”ב והפנטזיה של הוצאת “אופוס” בעבר ושל הוצאת “מודן” לשעבר. קורא מד”ב מגיל 6, ועכשיו מקים הוצאת המדע הבדיוני “נובה”, בתום גיוס מימון-קהל מוצלח של 77,290 שקלים, שהם 110% מסכום היעד, וכל זאת ב-30 יום.
זהו לא מימון-הקהל הראשון שעשה חנוך. ב-2013 רצה להתנסות בכך, לאור העובדה שסיקר את תחום מימון-הקהל במדור שבועי במוסף הארץ. הניסוי הוכתר בהצלחה. “גייסתי 10,000 ש”ח וטסתי לכנס המדע הבינלאומי”, סיפר בשיחה עם המפיקה ענת קורול.
חנוך חולם כבר תקופה ארוכה על הקמת הוצאה לאור שתעסוק במדע בדיוני. וכמי שהיה עורך המד”ב בהוצאות גדולות, הוא מסביר למה ישנה חשיבות להוצאה שתתעסק אך ורק בזה: “ההוצאות בוחרות איך להשקיע את המשאבים שלהן, ואם נתייחס למודן, המידה שבה החליטו להשקיע במד”ב, גם מבחינת העבודה על הספרים וגם בקידומם, היתה מוגבלת”.
חנוך הרגיש שהוא האדם הנכון להקמת ההוצאה, לא רק בזכות ניסיונו אלא גם בזכות חזונו. “החלום שלי התבשל הרבה זמן והבנתי שזה נכון כי אני חושב שבגלל שאני איש טכנולוגיה, יש לי מושג לא רע לאן הכיוון של הספרים הולך – מבחינת השוק. עולם הנייר עומד להיעלם והשוק יהפוך להיות דיגיטלי. ואז חשבתי שאם אני יודע מה הולך לקרות, עדיף שבמקום שאגיד עוד 10 שנים ‘ידעתי שזה מה שיקרה’, פשוט אנסה ללכת על זה ולהפיק מזה מה שאפשר”.
החלום הישן של חנוך הפך בתקופה האחרונה לחלום הדורש מימוש. הוא מסביר מה היה הטריגר לכך. “עבדתי עבור מיזם הספרים האלקטרוני getbooks. מלבד להוציא ספרים דיגיטליים של הוצאות ספרים קיימות, הם רצו להשיק ספרים משלהם. אבל המשא ומתן עם כל ההוצאות הלך מצויין, והם הבינו שזה מטופש מצדם גם להיות מו”ל וגם להיות פלטפורמה, אז הם ביטלו את כל סדרת המקור שתכננו. אבל בהוצאה היו שני ספרי מד”ב שכבר תורגמו ונערכו, שאחד מהם אני תרגמתי. שני הספרים הללו הם ראשונים בסדרה, ולכן הבנתי שחבל יהיה להשאיר אותם כך, ושאני יכול להוציא אותם בזמן די קצר ויהיה להם קל יותר להגיע למדף. חשבתי שזו הזדמנות מצויינת לממש את החלום ולהקים הוצאה”.
למרות חזונו בתחום הדיגיטלי, את שני הספרים הראשונים בהוצאה יוציא על נייר, דרך גטבוקס. אולם הספר השלישי שבחר חנוך, וטרם תורגם, יצא בסביבות שבוע הספר של 2016, במהדורת נייר ובמהדורה דיגיטלית.
בעולם הרשת קל מאוד להעתיק ספרים, וחנוך החליט שספריו לא יהיו חסומים בנז”ק (אמצעים לניהול זכויות קניין, DRM באנגלית). הוא מסביר מדוע, וגם למה פיראטיות דווקא מקדמת מכירות: “מחקרים מראים שהצרכנים הגדולים ביותר של מדיה אלקטרונית הם פיראטים. הסופר ניל גיימן סיפר שבהתחלה כשראה שיש פיראטיות של הספרים שלו הוא כעס, אבל אז ראה את המספרים – ובכל שוק שבו הייתה מכירה פיראטית, הייתה עליה במכירות. לכן אנחנו עומדים למכור את ספרינו בלי DRM. גם כי לא היו עד כה DRM שלא פיצחו, וגם כי DRM פוגע ברוכשים הלגיטימיים שלא יכולים נגיד להחליף פורמט של הספר, להעביר אותו בין תוכנות ובין מחשב לסמארטפון. זה קיים רק כדי לספק את הפחד מ’אוי ואבוי, יעתיקור”.
חנוך לא מתכוון לפעול כהוצאות הרגילות גם בתחום נוסף – השקט והסודיות שאופפים את ההוצאות. “בעולם הספרות בישראל אנשים נוטים לפעול עם הקלפים קרוב לחזה, מכריזים על ספר רק בשלב מאוד מתקדם, ואני לא רואה בזה הרבה טעם. כשיהיה לי מה לעדכן וברגע שיהיה חוזה, אעדכן”.
קהל היעד של חנוך מתמקד בקהילת המד”ב בישראל. “הקהל הראשוני הוא חובבי המדע הבדיוני והפנטזיה בארץ. זו קהילה שאני חלק ממנה, מכיר, מעורב בכנס אייקון הרבה מאוד שנים. זה הקהל שחשוב שנשרת נאמנה. לא ניתן לאמוד את הקהל הזה, אבל ספרי נוער בז’אנר מוכרים עשרות אלפים, וחלק מאותם אנשים נשארים בז’אנר גם אחרי גיל ההתבגרות”.
חנוך רואה את הוצאתו עוסקת בעיקר בתרגום ספרי מד”ב מחו”ל, הנגשתם לחובבי הז’אנר שמעדיפים לקרוא בעברית תרגומים איכותיים, ולא תמיד יש בנמצא, ופחות בהוצאת ספרי מקור. “כרגע זה לא משהו שאנחנו מתכננים לעשות כי זה פשוט לא הכישורים שלי אישית, הכישורים שלי הם לא עריכה מלווה. זה מקצוע אחר לגמרי ומומחיות אחרת לגמרי. אם מישהו בא עם ספר, אני מניח שאוכל לעזור אם יהיה קושי אבל לא ברמה שהוצאות אחרות יוכלו. גם אני עצמי משתעשע ברעיון של לכתוב מד”ב כבר הרבה שנים, אבל בינתיים כתבתי מספר מאוד מצומצם של סיפורים וזה לא שזה לא מעניין אותי, זה פשוט דורש מיקוד שאין לי כל כך. מה גם שיותר מעניין אותי אישית להיות אוצר ולא יוצר.”
אחד הדברים שהכי ריגשו את חנוך במהלך הגיוס הגיע מסופרים ויוצרים מקומיים. “הייתה התגייסות מדהימה של אנשים שתרמו תמורות [מתנות למממנים] – ניתן לראות אותן ברשימה משמאל בקמפיין ההדסטרט. הכל דברים שאנשים פנו אלי ואמרו ‘אני יכול’, או ברוב המקרים ‘יכולה’. אנשים הציעו לתרום ספרים שלהם, הרצאות…”. והייתה גם תרומה מיוחדת נוספת. “שני הסופרים של הספרים הראשונים בהוצאה הציעו כאחת מתמורות הקמפיין למממנים, לאפשר למממן לבחור שם לדמות בספר הבא שלהם (מתוך כמה אופציות שיציע הסופר)”.
“הספרים הראשונים בהוצאה הם ‘חיי טאו’ מאת ווסלי צ’ו, ספר מד”ב מבריק, שעומד בפני עצמו בעודו פותח סדרה, ושואל את השאלה: מה אם מאחורי כל סכסוך גדול ורבות מפריצות הדרך בהיסטוריה האנושית עומדים חייזרים שמסתתרים בגופם ומוחם של אנשי מפתח, ומה קורה כשאחד החייזרים האלה, שנלחם לצד האנושות, נאלץ להחליף את המארח האנושי שלו, סוכן חשאי מקצוען מהטובים ביותר, במתכנת אסייתי צעיר, מרושל ונטול כושר?; ו’מת ברובו’ מאת מקס גלדסטון, ספר פנטזיה נהדר, שגם הוא עומד בפני עצמו בעודו פותח סדרה. בעולם שבו פעם היו אלים הכוח המניע של מסחר ואנרגיה, עד שהובסו במלחמה כנגד מכשפים רבי עוצמה, אחד האלים הנותרים מת. טארה אברנת’י, עורכת דין צעירה במשרד בעלי אוב, מגויסת לבוא לעירו ולגלות מה קרה. למה מת קוס, אל האש של אלט קואולומב, ומה אפשר לעשות עם זה? הספר השלישי שטרם תורגם הוא ‘UNROOTD’ של נעמי נוביק. הספר מתרחש בגרסה פנטסטית של פולין. אניישקה היא נערה בת שבע עשרה, אחת מכמה “בנות-דרקון”, כפי שמכנים בעמק את אלו שנולדו בגיל שאומר שבגיל שבע עשרה אחת מהן תיבחר. אבל היא לא ממש מודאגת בשביל עצמה. כולם יודעים שחברתה הטובה קאשיה תיבחר. הדרקון תמיד בוחר את הנערה המיוחדת ביותר, וקאשיה היא היפה ביותר, המקסימה ביותר, המוכשרת ביותר. זהו אחד מספרי הפנטסיה הטובים ביותר שקראתי. נוביק מודעת לכל הנוסחאות, בוחרת מהן בקפידה, ומפיחה בהן חיים חדשים, זוויות חדשות. זה ספר שמספר סיפור אפי ואישי, סיפור על התבגרות וחברות ואהבה, על קסם אפל ומאיפה – ולמה – הוא בא, על משפחה”.
טוס לי מהעיניים!
רשימות מנוּעי הטיסה של ארה”ב מורכבות על סמך תוכנות שמחשבות את סיכוייו של אדם להוות סכנה, ולא על סמך פשעים שביצע.
הדברים התגלו בבית משפט פדרלי באורגון, שדן בעתירה של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) על כך שהממשל לא מאפשר לאנשים שהוכנסו לרשימות השחורות הללו דרכים משמעותיות לצאת מהן. נציגי משרד המשפטים האמריקאי מסרו לבית המשפט כי “מעצם טבעו, זיהוי אינדיבידואלים ש’עלולים להוות איום לתעופה אזרחית או בטחון לאומי’ הוא שיפוט חיזויי (predictive judgment) שמטרתו למנוע מעשי טרור עתידיים בהקשר לא ודאי.
האם בניגוד לבני אדם, אלגוריתמים באמת יכולים לקבל החלטות כאלו ללא משוא פנים ודעות קדומות? לא, אם להסתמך על דברים שאומרת סינת’יה דוורק, מדענית מחשב שעובדת במיקרוסופט ריסרץ’. לדבריה, אלגוריתמים נכתבים על ידי בני אדם, שמקודדים לתוכם, בתום לב או בזדון, את הדעות הקדומות שלהם; ומקבלים החלטות בהתבסס על ניתוח נתונים, שבעצמם עלולים להיות מבוססים על דעות קדומות (למשל, אלגוריתם שמחליט מי ראוי להתקבל לאוניברסיטה, ולכאורה נעדר דעות קדומות גזעניות, למעשה מנתח נתונים של מועמדים שהתקבלו בעבר על ידי בוחנים אנושיים שלא נעדרו דעות קדומות גזעניות).
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
