סקיינט כבר כאן

טל גוטמן

מערכת היחסים שלנו עם גוגל, או לפחות שלי עם גוגל, עברה שינוי משמעותי עם השנים. תחשבו על זה: מתי היתה הפעם האחרונה שהשלמתם את מלוא החיפוש בעצמכם, ולא נתתם ל-suggest של גוגל להשלים לכם אותו? אין ספק שמדובר בפלא, הסג’סט הזה. הרבה פעמים מספיק שאני כותב 3 אותיות והוא כבר מצליח לנחש אותי. יותר מזה, גם בפעמים שאני מחפש דברים שנחשבים לאיזוטרים (“קשירת צד במנשא מבד ארוג”), במילה השניה הוא כבר יודע מה אני רוצה. או כמו שאמר ריץ’ ג’ני:

The Web brings people together because no matter what kind of a twisted sexual mutant you happen to be, you’ve got millions of pals out there. Type in ‘Find people that have sex with goats that are on fire’ and the computer will say, ‘Specify type of goat.’

כדי למצוא את הציטוט המדויק, דרך אגב, כל מה שנדרשתי לו זה לכתוב בגוגל specify t. הוא כבר ידע לאיזה עז אני מכוון. אבל זה שאני לא פתית שלג ייחודי גיליתי מזמן, וזה לא מה שמטריד אותי. אני מרבה לדבר על מותו של המתווך, על disintermediation. על איך מערכות שתיווכו ביני ובין דברים – הזמנת טיסות, ביטוח, בנקאות, או מימון של מיזם כזה או אחר הולכות ומתמוססות, ומה שממוסס אותם, או מחליף אותם זה טכנולוגיה. זה דבר מדהים. לרוב. כי כמו הרבה דברים אחרים בחיים, לפעמים משהו מתחיל בדרכי נועם, עד שהוא לא. הסצינה הזאת, שבה HAL אומר לדייב, “I’m sorry Dave, I’m afraid I can’t do that”, לא רחוקה בחוויה היום יומית מאיתנו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ARJ8cAGm6JE[/youtube]

היום כשאני שוגה בחיפוש שלי, דבר שקורה קרוב לחצי מהפעמים בערך, גוגל ברוב טובו לא רק מציע לי תיקון, אלא לוקח אותי באופן אוטומטי לערך המתוקן. הוא אפילו, כאלוהות פולנית נחמדה וארוכת-רוח, מאפשר לי ללחוץ על הלינק שיוביל אותי לחיפוש השגוי. לא ברור לו למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה, כמובן, אבל האופציה עומדת לפני. עד שיום אחד היא לא. כי מישהו בגוגל יחליט שהוא יודע יותר טוב ממני מה אני צריך. ובשביל 99% מהמקרים הוא אולי יהיה צודק. אבל לא במקרה שלך. ומול גוגל, אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח. בהתחלה ה-autocorrect של האייפון נראה לי קסם. אפל הרי משדרים לך כל הזמן שהם יודעים מה טוב עבורך יותך טוב ממך, וגם ככה הם צודקים. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא תיקן אותי למשהו שלא רציתי, ואז תיקנתי אותו חזרה, והוא שוב תיקן אותי למה שהוא רצה. אחרי שלוש או חמש פעמים הוא נכנע לי, אבל היתה תחושה מאוד לא נוחה באוויר.

במשך שבועות הסתובבתי עם התחושה הזאת, שככה זה מתחיל, ה-SKYNET. הבינה המלאכותית שיש לה את הכוח להחליט מה טוב יותר בשבילך, מבלי שלך יהיה את הכוח להתערב. ומסתבר שאני לא לבד. אוהד סיפר לי לפני כמה שבועות שיצא לו לפגוש לפחות שתי חברות שהתיימרו לבנות מוצר דמוי SKYNET. החדשות הטובות הן שכל אותן חברות בחרו לעשות משהו אחר, בסופו של דבר, כך שייתכן שהשואה הגרעינית נדחתה במקצת. החדשות הרעות הן, שסקיינט כבר כאן.

כחלק ממשא-ומתן אל מול גוף שאיתו אני מנסה לעבוד, קיבלתי את הדרישה החוזית לויתור על סודיות רפואית. הצורה שבה זה מנוסח זה משהו בסגנון “טוב, עכשיו תחתום כאן ונוכל לחטט לך בתיקים הרפואיים מתי שרק נרצה.”. סרבתי. אשת כוח האדם, שמולה עבדתי, הסתכלה עלי בהלם. כי הם לא רגילים שאנשים אומרים להם “לא”. לקחתי את הזמן והסברתי לה מה המוטיבציה שלי, ויותר מזה, הצעתי לה הצעה אלטרנטיבית הגיונית למדי: אני מוכן לוותר על הסודיות הרפואית שלי לזמן מוגבל: שלושה חודשים, חצי שנה, כמה שהם צריכים כדי לעשות את הבדיקות שלהם. אחרי זה, פג הוויתור, ואם משהו מעניין אותם שישאלו אותי. אם אני לא עונה להם תשובה מספקת, הם מוזמנים לפטר אותי. אם הייתי נואם נאום בצ’רקסית, שבו אני מתאר איך בכוונתי להגיע למנכ”ל הארגון, לעטוף אותו בפילו ולמלא אותו בגבינה בולגרית, זה היה כנראה מתקבל ביותר הבנה. למרות שגם היא הודתה שמדובר בפשרה הגיונית שעונה על הצורך האמיתי של הארגון, הובהר לי חד משמעית שאין דבר כזה. פשוט אין דבר כזה. יש נוהל, וזה מה שכתוב, ואני מצטערת. יש סופה בחוץ והאפריקאים קופאים בגשם בתור למשרד הפנים? אני מצטער אדוני, הייתי מת להכניס אותם. אבל אלה הנוהלים.

סקיינט כבר כאן. מדובר במערכת שמשתמשת בבני אנוש כמכונות OCR ועיבוד שפה מתקדמות, כסנסורי קלט. כל הלוגיקה שלה, כל מערכת קבלת ההחלטות שמובילה לפלט, היא א-אנושית לחלוטין. לבני אנוש אין בה כמעט שיקול דעת. הם רק החלקים שלה. בינה מלאכותית, אם תרצו. קוראים לזה בירוקרטיה, אבל בעצם קוראים לזה אמריקה. אמריקה שיכללה לכלל אמנות את היכולת למדל את המציאות, להמציא מקרים ותגובות לכל מצב, לפרמל אותם לתקן, ולאמן את כולם לפעול לפיו. בדיוק לפיו. כמה שפחות שיקול דעת אנושי. אין מקום למשא ומתן, אין ועדת חריגים. יש שחור ולבן ברור. הייתרונות ברורים. הרבה פעמים, כשעושים את זה נכון, זה מאפשר צמיחה, מוצר אחיד, אפילו ייעול של תהליכים. התרגום של מערכות כאלה למחשבים קל. כמו ה-autocorrect וה-google suggest – מעטפת הסוכר, דרכי הנועם, ברורות. אבל ככל שיותר ויותר מהחיים שלנו הופכים לכאלה, לחלומותי מתגנב קול מנומס, זוהר באדום, שמתנצל באדיבות ומסביר לי שהוא מצטער, אבל את זה הוא לא יוכל לעשות.

טל גוטמן הוא היסטוריון פרילנסר, יועץ לעניינים מטופשים וכותב הבלוג קורות ממלכת עילם. באינטרנט. הפוסט התפרסם שם במקור

28 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

אני אוהב ציצים!


פוסט של טל גוטמן

אני אוהב ציצים. יא וואראדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. אם לא היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה “לייק” על כל ציץ וציץ.

ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים, היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם אתמול (16.6.09) ככתבת שער ב”העיר”. “סחי”, זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים) על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה – “העיר” ככלל הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב”העיר”, בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של “העיר” בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.

לפי גרוס, קיים מושג בשם “סחי”. סחי זה לא רק המונח ל”נטול סמים קלים” אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ”מועדון לילה” ו”רמזור”, אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה “סחי” – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.

לפני כשנתיים ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית’. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם “אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!”. עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה”מודעות העצמית” שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה”סחי” ובין ה”היפסטרים”), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להיוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.

בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם “אגדת האני” – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל”הרגילים” ו”אנחנו”. הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה לכתב ב”העיר”. מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם הם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.

___________________________
טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור. טל גוטמן כתב על "העיר" בגליון דצמבר 2009

17 ביולי, 2010 | בנושאים: 404, עיתונות ותקשורת | 30 תגובות

ג’יימס בונד, סוכן חשאי

פוסט של טל גוטמן

ג’יימס בונד, סוכן חשאי
לובש חליפה ועונד שעון אומגה
כמה משעמם לו.

יש לו רשיון להרוג,
אבל כמה זה כבר קורה?
במחלקה הראשונה של חברות התעופה
עוד לפני הקיצוצים
עדיין, הטיסות המרובות עוברות באותו קצב.

גם ג’יימס בונד עומד בתור בביקורת הדרכונים,
משקר שארז לבד.

בין גיחה לגיחה, בין מבצע למבצע,
בעצם רוב הזמן הוא בחדר המלון.
במדינה האקזוטית, מעטים הערוצים דוברי האנגלית.

ג’יימס בונד והשומר בחניון דומים.
שניהם הרי בעסקי הבטחון
ושניהם נשטפים בטיפי טיפין ההשתנות של חדשות היום.
ברשת ב’ בטרנזיסטור,
וב-CNN, עטוף בחלוק יוקרתי.

טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

28 ביוני, 2010 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

קורונה מטנפת לנו את החוף

פוסט של טל גוטמן

אז סלקום קנתה ב-80 אלף ש”ח בלבד את פארק הירקון, ומילאה אותו באלפי דגלים סגולים, דציבלים מחרישי אוזניים של מוזיקת חתונות, ומעט מאוד אנשים פתטיים שבאו כי האח הגדול הסביר להם שיש פיקניק משפחתי. סלקום לא עברה על החוק, עד כמה שאני יודע, או קיבלה אישור מהעירייה לעבור על החוק.

אנחנו ניסינו להתאמן בפינה שלנו של הפארק, והיה רועש ומכעיס. אבל מכעיסה יותר היתה הדרך לשם. מסתבר שקורונה קנתה מעיריית תל אביב לא רק את חוף גורדון (החלק הצפוני שלו), והקימה בו מגרש כדור-עף חופים ממותג, אלא היא קנתה מעיריית תל אביב אישור להפר את החוק, או להפוך למגיש שירותים עירוניים. באמצע המתחם של קורונה, על החול עצמו, נח לו ג’יפ האמר שחור, שמספרו 85-363-00, שמשמש עמדת דיג’יי.

בישראל אסור לנהוג על החוף. אסור. קוראים לזה חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ”ז – 1997. ונקבע בו ש”לא ינהג אדם ברכב בחוף הים.”. הסייג היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא “מתן שירותים בתחום רשות מקומית – ובלבד שהנוהג ברכב הורשה לכך בכתב על ידי ראש הרשות המקומית הנוגעת בדבר”. עכשיו, אני רוצה להבין – איזה שירותים בתחום הרשות המקומית מספקת חברת קורונה לעיריית תל אביב.

התקשרתי למוקד העירוני, שהביטחו לי לטפל בזה. כשביקשתי מהמארגנים להזיז את הרכב, הם טענו ש”הכל באישור, ואני עושה את זה כבר שלוש שנים” (קרי, עובר על החוק/מקבל אישור מהעירייה לעבור על החוק כבר שלוש שנים). חזירים.

טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

• עוד בנושא:
• משפחת סלקום, הפיקניק שלך חוסם לי את הרחוב, את מתבקשת להזיז אותו מיידית
• עיריית תל אביב תשמח להעמיד לרשותך חלל ציבורי. אה, אתה לא בנק הפועלים/סלקום/אורנג’/הבורסה/נייקי? אז סע, סע לנו מהפרצוף
• שדרות אורנג’
• פעולה נגד הגלובוסים של הבורסה בשדרות רוטשילד
• בריונות טלויזיונית בשדרה

21 במאי, 2010 | בנושאים: 404, אקטיביזם, עירוניה | 7 תגובות

לפחות אפשר לעטוף עם זה חתולים

פוסט של טל גוטמן

החלטנו לעשות מנוי סוף שבוע ל”הארץ”. מקבלים אותו כל שישי בדואר. בניגוד להתעקשות של ליאת לעשות מנוי לאוזן השלישית, כאשר, לפי מקורות זרים, ניתן להוריד כל סרט היום בקצב הסמבה וה-ADSL, עיתון סוף שבוע עוד הגיוני, בצורה זו או אחרת. אתה לא תלוי בחסדו של עורך עמוד הבית של “הארץ”, שלעיתים עוד מבליחים בו דיווחים על מלחמת המפרץ. העיתון מגיע עטוף כולו בגליון סוף השבוע של The Marker, כאילו להראות באופן סימבולי וברור את סדר החשיבות שנותנים לעיתונים השונים, שם ברחוב שוקן. וכחלק מהחבילה, אנחנו מקבלים גם את העיר.

כל מי שגדל בניינטיז, יודע ש”העיר” הוא סוג של פסגת המגניבות התל אביבית, או לפחות היתה, בשנות התשעים. עיתון שהרשה לעצמו לפרסם את “השער האחורי” במשך 11 שנה היה מגניב באמת. זה לא רק במוחנו. אבל נראה שבשנים האחרונות העיר סובל מבעיית איוורור קשה. המזגן, ככל הנראה, עובד על מוד “מחזור אוויר”, וחלונות חדשים לא נפתחים, אז אחוז החמצן יורד. זו הדרך היחידה להסביר את מה שקורה שם, כי לא עבר מספיק זמן כדי שה-inbreeding יתחיל להשפיע.

אני אפילו לא מדבר על מדור הדחקות הפנימי שבתחילת העיתון, או על מכתמי “קיטי היקרה” או “ועירית לינור היתה אומרת”. למרות שגם הם איומים. אני מדבר על כתבות כמו כתבת השער ב”העיר” האחרון, (גליון 1525, 25.12.2009), על גורי חתולים, או כמו זו שהתפרסמה חודש לפני, שתיארה את עלילות המוסד בתל אביב.

הכתבה על המוסד היתה הבזבוז הראוותני ביותר של כפולה שראיתי זה זמן רב. טקסט הזוי, שמחברו פשוט החליט, מסיבותיו הוא, שלמוסד יש מתקן אימונים באיזור בבלי, ושכל מי שמסתובב באיזור בבלי רבתי, לבוש במדי המוסד הרשמיים, השילוב הנדיר של מכנסי דגמ”ח ונעלי ספורט, נמצא במשטר אימונים של המוסד, לקראת איזושהי משימה סודית בדמשק. חמוש בזיהוי וודאי של אותם חשודים, הוא החליט לעקוב אחריהם, והם התנהגו בדיוק כמו שמרגלים בספרים מתנהגים כשעוקבים אחריהם – ניסו לברוח. אין ספק שחשיפה לפנטזיות פרנואידיות היא חוויה מעניינת – תראו את “נפלאות התבונה”, אבל מה זה עושה בעיתון שלי?

מילא, חשבתי לעצמי. כתבה שולית שניסתה לרכוב על פאשלה מתוקשרת. אבל אז הגיע כתבתו של חגי מטר, “שריטה“. הנה הסיפור: יש מישהו, מבוגר ועשיר (שתי תכונות שאוטומטית מסווגות אותו כרשע ב”העיר”), שניסה לאמץ גורי חתולים באופן סדרתי, ולא כל כך הצליח במשימה. הכתבה מנסה, במגוון דרכים, להפוך את זה לסיפור על צ’ארלס מנסון חדש, שמסתובב כיהודי הנצחי במרצדס כסופה, ואוסף חתלתולים “בגודל כף יד”, ואז אוכל אותם לצלילי רוק כבד, תוך שהוא מאונן על תמונות Lolcats של השטן. התחושה הזאת מתקבלת עוד לפני שקראת את הכתבה, מהגרפיקה המאיימת והכותרת המאיימת לא פחות, וטוב שכך, כי גם אחרי שקוראים אותה, נשארים רק עם תחושה, ולא יותר.

הכותרת “12 קטנטנטים, בני לא יותר מחודשיים, בגודל כף יד, לאן הם נעלמו?” מציגה את התעלומה שיש לפתור, וחגי מטר מנסה בכל כוחו ליצור דרמה בלשית, בכיכוב מפלצת (להלן: “צ’ארלס מנסון החדש”), ואוסף של אנשים טובים (להלן: “ש””, “ד'”, ועוד שמות ששמורים בתוכנית להגנת עדים). צ’ארלי קשישא יצר קשר עם מישהי על מנת לאמץ גורי חתולים. המישהי הזאת, בהתקף פארנויה הזוי, החליטה לרשום את מספר הרכב שלו (!), ולפרסם את חשדה (המבוסס על “תחושת בטן”), בפורום חתולים של תפוז. שם, מסתבר, מצאה עוד שותפה לפארנויה, ושתיהן הפיצו מייל רחב היקף שמזהיר בפני… מה? לא ברור.

“אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה”, מוסרת ש’. בשלב זה, עדיין לא ברור למה ש’ צריכה להיות נבוכה. אבל זה בסדר, הקורא הנבון כבר שומע את צלילי הספלטורה והמסור החשמלי ברקע, ומבין את הרמיזה.

ש’, ד’ ומ’ החליטו שצ’ארלי “לא נראה להם”, מה שנתן להם לגיטימיות לאתר את שמו וכתובתו בהתבסס על “הקשרים” שלהם (מישהו דיבר על חדירה לא חוקית למאגרי מידע?), ולפנות למשטרה. שוב – עד כה, לאחר שביקרו במשטרה, עדיין לא מסבירים מה קרה. פשוט “תחושות בטן לא טובות”.

לאחר שבמשטרה חקרו את צ’רלי, פעמיים, והגיעו למסקנה שאין מקום להמשיך לחשוד, שכרו ב”תנו לחיות לחיות” בלש פרטי שיעקוב אחריו, וכשהתקציב לבלש הפרטי נגמר, אז “נגה וברק”, זוג מתנדבים, עקבו אחריו במקומו. התמה של מעקב אחרי אזרחים חוזרת לדפי “העיר”. למרבה ההפתעה, לאחר שנחקר במשטרה, והושם במעקב של בלש פרטי ואזרחים, צ’ארלס מנסון המוכתר הרגיש טיפה פרנואיד, ולכן הוא היה “עוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו”.

לאורך כל הכתבה יש אווירה של חשד במעשה נורא, אבל באף נקודה לא כתוב מה הוא, או על מה הוא מבוסס. הכתבה נסגרת בעימות עם אותה מפלצת שייצר חגי מטר, קליימקס שמטר שללא ספק קיווה שיתפס כווידוי הרסקולניקובי של צ’ארלי מנסון החדש. אבל במקום זה אנחנו מקבלים מונולוג מבולבל ועצוב של מישהו שככל הנראה לא ממש ידע מה הוא עושה עם חתולים, ובצורה לא אחראית, איומה, אבל ככל הנראה ממש לא מכוונת, הצליח להרוג תריסר גורי חתולים.

אני לא מכיר אף אחת מהנפשות הפועלות. אני לא מכיר את חגי מטר, או את ברוך תומר, שמו האמיתי של צ’ארלי, או את ש’ או מ’ או ד’ שעקבו אחריו. אני אוהב חתולים מאוד, והמחשבה שמישהו מזניח אותם, או לוקח אותם למרות שהוא יודע שלא יוכל לטפל בהם, היא איומה. אבל בעירנו הקטנה מתרחשות זוועות אמיתיות, שבהם אנשים אמיתיים עושים דברים רעים באמת, במכוון, לאנשים אחרים. העדר החמצן במסדרונות רשת שוקן הוביל לנפיחה העיתונאית הזאת, ואני, בתור מנוי, נמאס לי שמפליצים לי בפנים.

טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

27 בדצמבר, 2009 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | 27 תגובות

שילינג שוקר (טל גוטמן משיב ליהונתן זילבר)

יהונתן זילבר כתב פה על הערך התזונתי הירוד של טקסטים באינטרנט. טל גוטמן משיב לו.

לפני שנים רבות התחלתי לכתוב בפורום אומנויות לחימה בתפוז. תפוז לא ידעו את זה אז, או לא ידעו לקרוא לזה כך, אבל הם פיתחו את מה שהיום הוא אחת הקהילות המקוונות האמיתיות הגדולות ביותר בישראל. קהילה מקוונת זה יותר מאוסף החברים שלי בפייסבוק, אבל זה כבר נושא אחר. חיפשתי לי אומנות לחימה להתאמן בה, ועל הדרך מצאתי כמה מחברי הטובים ביותר, גם היום.

אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני.

החתימה של אוהד, בפורומים, מכילה 2 ציטוטים:

1.”הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני”

2. “כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה רציונלית”. Peter Medawar

וה”עולם” שלו (ככה קוראים באינטרנט של תפוז לפרופיל), מכיל את זה:

היום אני מדבר לזכר המילים שפעם נתקעו לי
בפה,
לזכר גלגלי השיניים שפוררו הברות
מתחת ללשון והריחו את אבק השריפות
ברווח בין הלוע לשפתיים החשוכות.
חלמתי אז להבריח את המילים שנארזו כסחורות גנובות
במחסני הפה,
לקרוע את אריזות הקרטון ולשלוף את
צעצועי האל”ף-בי”ת.
המורה היתה מניחה יד על כתפי ומספרת שגם משה
גימגם ובכל זאת הגיע להר סיני.
ההר שלי היה ילדה שישבה
לידי בכיתה, ולא היתה לי אש בסנה הפה
כדי להבעיר, לנגד עיניה,
את המילים שנשרפו באהבתי אותה.
(רוני סומק\נקמת הילד המגמגם)

בין שלושת הקטבים הללו, הייתי רוצה לתת קצת פרספקטיבה לדברים של ג’וני.

הקוטב הראשון הוא הציטוט של מדאוור: הנה, פתאום, כמעשה מרכבה, אנשים מקבלים את היכולת להתבטא, לכתוב. ה”אינטרנט” הזה נותן להם כלים, וחלק מהאנשים משתמשים בכלים האלה כדי ליצור. ובכך אנחנו מקבלים הצפה של תוכן, שההתפלגות שלו משקפת את ההתפלגות של המציאות: חלק כותבים טוב יותר, חלק רע יותר, חלק עצלנים, חלק משקיענים, וכו’. התפיסה של מאדוואר היא מחרידה בעיני, היא אנטי הומניסטית ברמה הבסיסית ביותר, אבל היא מזכירה לנו משהו: התופעה הזאת, של טכנולוגיה/תנועה חברתית שמכניסה אנשים חדשים לתוך מעגלים מקודשים (אצל מאדוואר – קוראים, במקרה שלנו – כותבים), והחרדה של הדור הנוכחי מהדור החדש, היא לא תופעה חדשה. היוונים דיברו על איך הם דור הברזל, ולפניהם היה דור הכסף, ודור הזהב. אני בטוח שבפינץ’ ובכל מני מגזינים לונדונים מכובדים מסוף המאה ה-19 יש טורים רהוטים להפליא על ה-Shilling Shockers וה-Penny Dreadfuls, ספרי האימה-בגרוש שנמכרו אז בלונדון, ושנקנו ונקראו בשקיקה על ידי האחוז האורייני ההולך וגדל באכלוסיית אנגליה. לנו יש פשוט תחושה של “כן, כל דור חושב ככה על הדור הבא, אבל במקרה שלנו זה באמת!”. אולי אנחנו צודקים. אולי לא. (דרך אגב, חלק מהסיפורים הללו, הפכו אחר כך לסוגה העילית של ימינו. סוויני טוד, שהתחיל את חייו כסיפור אימה בגרוש, היה האופרה הראשונה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, אבל זה כבר סיפור אחר).

הקוטב השני הוא הקוטב של רוני סומק. לרוב האנשים, לשמחתנו או לצערנו, עדיין קשה לכתוב. יותר מזה, לרוב האנשים קשה לבטא את עצמם. האליטיסטים, ואני בניהם, מצקצקים בלשוננו ואומרים “איזה מזל – מה שאני צריך עכשיו זה עוד עדר של בלוגאים או טוויטורים מפליצים”.

שלומי שבן שם את הכל בפרספקטיבה, כשהוא מסביר שהלוואי והיה עמוק כמו שהוא יומרני. כי הבעיה של ה”אינטרנט” לא נגמרת רק באנשים שכותבים “היה חם היום” במשפטים קצרים. האח התאום המרושע לא פחות שלה הוא אנשים שלוקים בשילוב האיום של שלשול-מילולי המגובה ביתר חשיבות עצמית.

כל זה לא בא לסתור את מה שכתב ג’וני. הבעיה של המה-שהוא-לא-ניסה-להסביר-שם (לא קראתי עד הסוף, היה לי נורא ארוך. משהו עם ארטיקים.) קיימת. אבל הבעיה מכילה בתוכה גם תקווה.

לרוב האנשים, כפי שכתבתי, קשה לבטא את עצמם. הם לא טובים בזה – לא בכתב, ולא בע”פ. וזה חבל. כי אנשים שרוצים להביע את עצמם אבל לא יכולים, הם אנשים מתוסכלים. מעבר לרמה מסויימת, התסכול הזה, שנוצר מהמתח בין מה שיש לך להגיד וחוסר היכולת שלך להגיד אותו, הופך לאלימות. אז נכון, כשאנשים מסתכלים פנימה ומצליחים לגרד פנינות חוכמה כמו “סחבק חרמן על הזמן”, זה לא נעים לנו לקרוא, אבל בדיוק כמו הנפיחות – זה משחרר לחץ מהבטן, ובסופו של דבר, תורם לחברה אלימה פחות. וכן, ככל שיותר אנשים מתרגלים להתבטא, בכלל, כך גדל המאגר שממנו יכולים לצאת כותבים מוכשרים.

כל זה לא סותר את העובדה שדיאטת הקריאה שלנו מורכבת מיותר מדי ג’אנק פוד. אולי יותר מדורות קודמים. אני לא בטוח. אני חושב שדיאטת התוכן תמיד היתה מורכבת, לפחות לרוב האנשים, מהמון ג’אנק פוד. מה שמשתנה הוא שבעוד שפעם היו יצרנים מורשים של ג’אנק פוד, היום אנשים מייצרים ג’אנק-פוד בבית, וחלקו של הג’אנק-פוד-הביתי בעוגת הג’אנק-פוד הולך וגדל. האם זה מטריד אותי? האם התחלופה הזאת במקורות הג’אנק מטרידה אותי? האם מטריד אותי שבמקום לקרוא שילינג שוקר או לראות אופרת סבון מטופשת אנשים קוראים טוויטים של אנשים אחרים ומסתכלים על חתולים חמודים? לא בטוח. כל עוד יש לי מה לקרוא ואף אחד לא מכריח אותי לקרוא על הסחבק ההוא שחרמן כל הזמן.

כשמקדונלדס פתחו את הסניף שלהם בתחנה המרכזית החדשה לא יכולתי לעבור שם בלי לדפוק איזה רויאל, כי זה היה חדש ומרגש ובטעם ממכר של פלסטיק, היום כבר לא. נראה לי שהתיאור שג’וני נתן לשיעמום שאתה חש מפייסבוק מזכיר את הרגע הזה שבו נגסתי בביג מאק, ואמרתי “וואלה, פלסטיק כנראה כבר לא נמצא ברשימת הטעמים האהובה עלי”. זה לא שקראתי את Fast Food Nation ונחרדתי. סתם עבר לי. אולי התבגרתי. אולי לא. והתמונה הזאת מטרידה אותי.

טל גוטמן כותב את הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

2 באוקטובר, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 3 תגובות

למה אני לא אחראי אישית להתדרדרות התוכן בישראל (וגם המודל העסקי לא משהו)

[תקציר הפרקים הקודמים: טל גוטמן מכריז על מותו הקרב של התוכן; יהונתן זילבר טוען שזה לא סופה של הכתבנות, אלא של הכוכבוּת]

אחד הדברים שעוררו הכי הרבה אנטגוניזם במה שכתבתי, גם בקרב אנשים שמסכימים עם דעתי, היה השימוש במושג “תוכן”. מאחר ואני רק טובל את זרתי בכל הז’רגון הברנז’אי, לא ידעתי ש”תוכן באינטרנט” זה מעליב. לצורך העניין, כשאני כותב תוכן, אני מתכוון לתוכן, ולא ל”תוכן”. בסדר?

נתחיל, תוך חזרה מסויימת על התגובה הראשונית שלי, באחריותי האישית למצב. נכון, אני לא מנוי לאף עיתון יומי, אך הסיבה לכך היא לא המנעותי מלשלם על תוכן. אני פשוט לא רוצה שהבית שלי יתמלא בעיתונים. כשהמגזין המשובח “אודיסאה” יצא לאוויר העולם, עשיתי עליו מנוי. אני אפילו קורא את גרסת הפרינט שלו. כל זאת למרות שאודיסאה מאפשר לקרוא ולהוריד את כל כתבותיו מהאתר בחינם. עשיתי את זה בדיוק כי אני מאמין שצריך לתמוך בתוכן איכותי, ושאני מעוניין לעשות זאת. אני לא יודע מאיפה יהונתן זילבר הביא את הסטטיסטיקה לגבי כמות מנויי העיתונים אל מול כמות מנויי הטלוויזיה בכבלים. מפשפוש קליל באינטרנט עולה שליס והוט יש ביחד כ-1.2 מיליון מנויים, שזה כמעט כל בית אב רלוונטי (ללא חרדים, וכו’). אני לא יודע כמה מנויים יש לעיתון, אבל גם אם יש יותר מנויים מספרית, אני בטוח שהם מוציאים פחות כסף. לאנשים אין בעיה להוציא כסף על תוכן. היתה להם בעיה להוציא כסף על תוכן באינטרנט, אבל אם נסתכל על זה לשניה, יש הבדל יחסית מועט בין ה-VOD של הוט, ובין מנוי חודשי לג’יגהניוז. ההבדל הוא בחוקיות (ה-VOD חוקי, ג’יגהניוז פיראטי), אבל בסופו של דבר זה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה, וזה ביטים שמגיעים לי לטלוויזיה. ברגע שנשברת, ואתה מוכן לשלם על התוכן שלך אז זה רק, כפי שהדגיש אוסקר ווילד/ג’ורג’ ברנרד שואו/איש אחר שמיוחסות לו אמרות שנונות, עניין של מחיר.

לגבי לעמוד רחוק ממני כשאציע לעורכים שלך להפוך את מקו לאתר בתשלום? נראה כמו רעיון חכם. מצד שני, אם היו מחליטים להשיק אתר סגור ובתשלום לבלייזר, זה גם היה נשמע מגוחך באותה מידה?

תגיד, מה בעצם השתנה? למה פעם אפשר היה להעסיק מקצוענים (“מגיהים חדי עין ועורכות שראו הכל”), והיום לא? איך פתאום נגמר הכסף? אנשים קוראים פחות עיתונים? זה מה שהשתנה?

הניו יורק טיימס ועיתוני הפרינט גוועים. מה שאני לא כל כך מבין זה למה. אם אני מבין נכון, עיתון עושה את רוב הכסף שלו מפרסומות גם כך. אם הדבר נכון, אז אני באמת לא מבין מאיפה הצרות הכלכליות של הניו יורק טיימס. מאז שעלה לאינטרנט ופתח את שעריו לעולם, אני מניח שיותר עיניים שוזפות תוכן שיוצר על ידי הניו יורק טיימס מאשר שזפו לפני שני עשורים. אם זכור לי נכון, עולם הפרסום עובד, בין השאר, על פי כמה זוגות עיניים צפו בפרסומת. אם שיעור החשיפה של הניו יורק טיימס עלה (כפי שקרה כשכל העולם התחיל לקרוא אותו), אני לא מבין כיצד נכשל העיתון לתרגם את זה להכנסות מוגדלות מפרסומות. כפי שאני רואה את זה, מדובר בבעיה במודל הפרסומי. להוציא עיתון בפרינט זה יקר? אז ותרו עליו – אתם יכולים לעשות את זה עכשיו מבחירה, ולראות איך כל המתחרים שלכם נחנקים מעולו של הדפוס, או שבעוד שלוש, חמש, עשר שנים, מישהו (ג’ף בזוס? יורשו של סטיב ג’ובס?) יחליט בשבילכם.

עיקר הטיעון שלי היה שבמודל הכלכלי של היום, תוכן הפך לסחורה. בין אם זו סחורה שמרפדת פרסומות, או ספרים שנמכרים על פי הקילו, כמו סחורות אמיתיות. מה שמבדיל סחורה (commodity) ממוצרים, הוא שהסחורה היא אחידה באיכותה (סוכר, מלח, קפה בדרגה מוגדרת מראש), וכל מה שקובע זה המחיר. בניגוד, למשל, למכוניות משומשות, או מכוניות בכלל, שם כל מכונית שונה מרעותה. מן הרגע שהפרנסים הבינו שמדובר בסך הכל בסחורה, ושאין טעם להקפיד על איכותה, כי השוק קונה הכל, חל תהליך שבו איכפת להם פחות ופחות מה יש שם באמת, במוצר הסופי, כל עוד אפשר לשים בזה פרסומות. המעמד של להיות כלי תקשורת כבר לא מחייב, ומאחר והיצע הספקים גדול, אפשר לקחת את הזול ביותר, לשלם שכר רעב, לחתוך פינות – זה בסדר. לאף אחד לא איכפת. יכול להיות שהאשם הוא בנו, הקוראים, שבולעים הכל. יכול להיות שאנחנו מעדיפים לשלם בצורה עקיפה על התוכן שלנו (פרסומות), בלי לחשוב על ההשלכות של הבחירה הזו.

אף אחד לא משתיק את הבלוגרים שנואמים בכיכר העיר, רהוטים או עילגים. הבעיה היא שהנואמים נבלעים על ידי מערכת הכריזה. עד לא מזמן זה היה ממש בסדר, כי מערכת הכריזה דיברה דברי טעם והיתה בעלת דיקציה מושלמת ועברית דן-כנרית. אבל בזמן האחרון מערכת הכריזה מתחילה לחפף, ולא משנה שהבלוגר מימין נואם ממש יפה – היא עדיין משדרת חזק יותר ממנו.

טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט

22 ביולי, 2009 | בנושאים: 404, אינטרנט, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, עיתונות ותקשורת | 12 תגובות

סוף התוכן (או: זונה לא צריכה להיות יפה)

חבר שלי, שעוסק בתוכן אינטרטי, התראיין לפני כמה ימים למשרה מחוץ לתחום. הוא נשאל על ידי המראיין מדוע הוא רוצה לעזוב את מקום עבודתו הנוכחי. “כל העניין הזה של עיתונות מת”. הוא השיב. המראיין סרב להאמין לו, ובמהלך כל שאר הראיון, חזר שוב ושוב לשאלה “אז למה באמת אתה עוזב?”.

עד לא מזמן, התחושה שלי היתה שמדובר במין משהו אינטרנטי שכזה. עולם התוכן באינטרנט הוא היום הדבר הכי קרוב למודל “שוק העבודה” כפי ששורטט על ידי מרכס. על כל משרת כתיבה מתחרים עשרות ילדים בני 22 עם מקלדת מושחזת, שמוכנים לעבוד בשביל כלום. כמה זה כלום? עורך ערוץ פופולארי להחריד, בעל וותק של כמה שנים בעבודתו, מרחף סביב השבעת-אלפים ש”ח לחודש, למשרה מלאה. אותו עורך שילש את הריטינג של הערוץ, בתקופת עבודתו שם, אבל זה לא עזר לו בשיט. כשהוא ביקש העלאה, אמרו לו שאי אפשר. הסאבטקסט היה ברור: אתה מוזמן לעזוב. יש תור של אנשים שמחכים להחליף אותך, בחצי כסף. אני מקבל היום פחות לכתבה ממה שקיבלתי ב-1992, כשכתבתי ביקורות משחקי מחשב ב”וויז”.

אבל מסתבר שאני לא לבד. יורם קניוק מרוויח שקל וחצי לכל ספר שלו שנמכר. זה עצוב. ואני לא חושב שהצעת החוק האנכרוניסטית והמגושמת של ניצן הורביץ בנוגע למחירים הקבועים של ספרים ישנו משהו. כי תוכן הפך לעוד מוצר תעשייתי. תוכן הפך לקומודיטי. התעשייה צריכה תוכן, כדי שיהיה משהו בין פרסומות. בסופו של דבר, בישראל יש קומץ של שולטים בתוכן, כך שאין ממש לאן לברוח. הגענו לסטטוס קוו – אנשים יצפו בתוכן כי למרות כל האלטרנטיבות – ערוצי לווין, ובלוגים והכל, עם כל הביזור המופלא של האינטרנט, עדיין מה שרוב האנשים צורכים זה התוכן שמוכתב מלמעלה. האסימון שנפל בשנים האחרונות, שם למעלה, זה שזה לא משנה מה התוכן הזה, ולכן לא צריך להתאמץ. אנשים יראו. זונה לא צריכה להיות יפה, אתם מבינים. היא צריכה לתת עבודה.

אז אפשר לפרסם טקסטים בלי מגיהה. עורך לשוני זה מיותר. אפשר להרגיש בסדר כשהכותרת הראשית שלך היא על בר רפאלי או על זה שאסטרולוגים טוענים ששדים יבלעו את השמש. כל עוד יש מקום לפרסומות, זה בסדר. אפשר להצהיר בריש גלי שאצלנו “לא משלמים על כתבות” או “אני מוכן לשלם לך 100 שקל לטור”. העורכים שאומרים את הדברים האלה מתביישים. או לפחות התביישו בהתחלה. הם יודעים שזה לא מה שהתוכן שלך שווה, אבל זו הדירקטיבה מלמעלה.

איך נראה מבנה הכוח הזה? מי נותן את ההוראה? מי זה אותו “למעלה”? כי כשאני מביט מסביב, אני רואה בעיקר אנשים שמתביישים בתופעה. אז המוזסים והחיים סבנים של העולם הם אלה שאחראים לתופעה? הם הרעים? מה יש אחי – כולה רוצים לעשות כמה ג’ובות – לא עסק לגיטימי? יכול להיות שהתשובה היא “לא”. בדיוק כמו שקפיטליזם דורסני בעולם הייצור הפיזי, שמשוחרר מכל מעצורים, מוביל לסווטשופס, אז ככה גם בקפיטליזם דורסני בעולם התוכן. לא משנה התוכן, העיקר הפרסומות, המבצעים, המכירות. מטרת היזם, כמו שמלמדים בשנה הראשונה ברייכמן, היא להשיא רווחים.

ואם לשם זה הולך, אז יכול להיות שלא צריך. יכול להיות שכל המודל הזה של תוכן מסחרי, when taken far enough, פשוט לא עובד. אני מעדיף לכתוב את התוכן שלי כאן בחינם, מאשר לקבל עליו סכום מעליב.

יכול להיות שנצטרך למצוא מודלים חדשים, או אולי ישנים, לתמוך בתוכן שלנו, שלא דרך פרסומות ומפרסמים. יכול להיות שהיגע העת להחזיר את מודל הפטרון אה-לה מדיצ’י לאופנה. יכול להיות שתוכן לא צריך להיות יותר משחק של מקצוענים, אלא רק של חובבנים. יכול להיות שצריך לאסור את הסרסורים. כי יש תחושה שלהמשיך ככה אי אפשר. שמתקרבים לסוף. לסוף של התוכן.

[תקציר הפרקים הבאים: יהונתן זילבר אומר שזה לא סוף הכתבנות, אלא סוף הכוכבות; טל גוטמן אומר שהוא לא אחראי להתדרדרות התוכן בישראל, וגם המודל העסקי לא משהו]

טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט, שם פורסם הפוסט במקור

22 ביולי, 2009 | בנושאים: עיתונות ותקשורת | 26 תגובות

ישוע, חתולים מקיאים וסופם המיוחל של הבלוגים

בשלושה באפריל 0033 נצלב אחד, ישוע מנצרת, על גבעת גולגלתא בירושלים. לפני שהחזיר מלך היהודים מטעם עצמו את נשמתו לאביו, הוא הביא אותה בטוויט:

RT @David אלי אלי למה עזבתני.

תלמידיו וממשיכיו של ישוע עבדו מאוד מאוד קשה, עד שבסופו של דבר הנצרות הפכה, דה פקטו, לסטנדרט. במקרה של הנצרות, דווקא המוות של ישוע הוא זה שאיפשר לה להפוך מתחביב איזוטרי לתנועה המונית. מוות יכול להיות פעמים רבות גם הזדמנות.

אצל יודעי ח”ן דיגיטליים נשמע לאחרונה באז עדין סביב קונספט ה-lifestream. לייפסטרים אמור להיות מעין תיעוד שוטף של חייך, במובן הדיגיטלי. מעין אגרגטור שיאסוף את כל הטוויטים, כל עדכוני סטטוס בפייסבוק, כל השירים והתמונות שמלווים את חייך כל הזמן, ויפיץ אותם הלאה, לחברייך המשעוממים.

התגובה הראשונה שלי היתה קבס עז. כפי שכבר כתבתי פעם, אני לא רוצה לדעת כל פעם שחבר שלי התעטש. גם אם הוא חבר אמיתי שלי. אם נרשה לעצמנו רגע של אמת, נראה שחלק קטן בלבד מהאנשים שמאכלסים את רשימת ה”חברים” המקוונת שלנו, הם חברים אמיתיים שלנו. גם ככה טוויטר נראה לי מיותר, והרעיון של סופר-דופר-מגה-טוויטר, נראה לי מבחיל.

הלייפסטרים, כך אומר הדיבור, יהרוג את הבלוג.

“שטויות במיץ, הבלוג ישאר לנצח כבסיס לאסטרטגיית התקשורת החברתית”, כך טוען, בשיא ההעדה על עיסתו, בלוגר מקצועי. אני מקווה שהוא טועה. אני מקווה שהלייפסטרימינג ירבו, יפרצו ויהרגו את הבלוגים.

בדיוק כמו שהנצרות שילבה הילוך רק אחרי ה”מוות” שלה, כך גם טכנולוגיות אחרות. אף אחד כבר לא כותב כתבות על “אימייל”. האימייל מת מבחינה תקשורתית, אבל הוא עדיין אמצעי התקשורת מספר אחד באינטרנט, מלבד פורנו. כנ”ל לגבי IM, ואפילו פורטלים – הפורטל מת, ואחרי מותו קם לתחייה כמשהו שימושי.

הלייפסטרימינג צריך להפוך לסופר פופולארי, ולמשוך אליו את כללל קהל ה”קמתי, צחצחתי שיניים, אני מכין רשימה של כל האנשים שאני שונא והחתול הקיא כרגע”. הם ינטשו את הבלוג, כי בשביל בלוג צריך עוד להתאמץ, וכך הבלוגים של כולם ימותו. כולם, מלבד האנשים שבאמת מעניין אותם לכתוב דברים, להשקיע בכתיבה, להגיד דברים מעניינים. הבלוגספרה תחזור להיות מעניינת, וכל האובר-מצייצים למיניהם יוכלו לצייץ הרחק ממני. המטרד היחיד שישאר באוטופיה הזאת הם הגרפומנים המשוגעים, שלא יסתפקו בלייפסטרים וימשיכו ללהג על חייהם המשמימים גם בבלוג שלהם. אותם פשוט נצטרך להרוג ידנית.

טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במדור הדיגיטל של מקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם” באינטרנט

5 ביולי, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 13 תגובות

RT @michalsnunit

חידון קצר: למה יש רקע כחול, ציפור לבנה, ומכיל, בצורה קצרה ומתומצתת, מסרים עמוקים על הוויתנו?

ספרה עטור השבחים של מיכל סנונית, “ציפור הנפש”, כמובן!

תסתכלו שניה, ותגידו אם זה רק אני.

כמו הדמיון הביזארי בין “אהבתיה” של שלמה ארצי ל “More than words” של אקסטרים, כך גם הדמיון בין טוויטר ו”ציפור הנפש” של מיכל סנונית. מדובר בצירוף מקרים כפול – לא רק בלוגו, אלא גם עולם התוכן הדומה. אפשר לטעון שטוויטר, בשימוש נכון, הוא ציוצה של ציפור הנפש של המשתמש. רק חבל שטוויטר, או תוכן שהוא מעודד משתמשים לייצר, מזכיר לי קצת יותר מדי צליל שונה מציוץ, וסוג אחר לגמרי של רוח.

האינטרנט מספק לנו מדיומים נרחבים לביטוי עצמי, וזה נפלא. כשאנשים מתבטאים, הליטוש של מחשבה, הזיקוק שלה, לפני שמוציאים אותה החוצה, מוביל להתבוננות פנימה, לאינטרוספקציה. זה מזון לנשמה, זה עושה התעמלות לציפור הנפש שלנו. טוויטר ופייסבוק הם אוסף-הפליירים-למשלוחי-אוכל-שיש-לכם-במגרה לנשמה. יש שם מבחר עצום של סגנונות אוכל, אבל רוב הסיכוי שתזמינו פיצה. אפשר לכתוב ספרות יפה בטוויטר, אבל רוב הסיכוי שתתפתו סתם לשגר טוויט לעולם, בלי לחשוב עליו יותר מדי.

טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במאקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם“

17 במאי, 2009 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 5 תגובות

לדף הבא →