חוק בליינדספוט נגד מטרידים וספאמרים? • לשחות עם קליפ • ההוטמייל של הממשלה // רבע לדיגיטל
חוק בליינדספוט להפסקת הטרדות טלפוניות
https://www.youtube.com/watch?v=yhaFvd01764
אפליקציית בליינדספוט של הבנשלבבו קובו והאחשלבר רפאלי מאפשרת לנהל צ’ט אנונימי-מכיוון-אחד בין כל שני אנשים שהתקינו אותה, כך שיוזם הצ’ט יודע מי הנמען אבל לא להיפך (ומפעילי הפלטפורמה יודעים את הזהות הטלפונית של שניהם). אחד השימושים האפשריים באפליקציה הוא הטרדת מכרים באופן אנונימי, מה שהוביל למחאה ציבורית, תקשורתית וכנסתית.
ח”כ דוד ביטן (הליכוד) הגיש השבוע הצעת חוק בנושא:
חובת מסירת פרטי אדם המתחזה לאחר או שולח מסר אנונימי 1. אדם או גוף המפעיל פלטפורמה טכנולוגית להעברת מסרים המאפשרת שליחתם בדרך של התחזות לאחר או באופן אנונימי המונע את זיהוי השולח (להלן – “מפעיל”), מחויב להעביר את פרטי מי ששלח מסר על דרך של התחזות לאדם או גורם אחר או באופן אנונימי המונע את זיהויו (להלן – “מתחזה”), לגורמי האכיפה או לאדם או לגוף הנפגע מכך, על פי דרישה, בתוך לא יאוחר משלושים ימים מיום הדרישה.
הרשות המוסמכת וסמכויותיה 2. (א) שר המשפטים יקבע, בתוך שלושים ימים מיום תחילתו של חוק זה, גורם המוסמך להפעיל סמכויות לפי חוק זה (להלן – “הרשות המוסמכת”).
(ב) סירב המפעיל להעביר את הפרטים כאמור בסעיף 1 למי שזכאי לכך ללא צידוק סביר, או לא העבירם במועד –
(1) יחשב המפעיל כאחראי לשליחת המסר בנוסף למתחזה;
(2) הרשות המוסמכת תהיה רשאית לחסום לאלתר את פעילות המפעיל בקשר עם הפלטפורמה שבה בוצעה שליחת מסרים על ידי מתחזה;
(3) הרשות המוסמכת תהיה רשאית להטיל קנס על המפעיל בסכום של עד מיליון שקלים חדשים לכל הפרה ללא הוכחת נזק.
(ג) מבלי לגרוע מהוראות כל דין, הרשות המוסמכת רשאית להטיל קנס על מתחזה ללא הוכחת נזק של עד 100,000 שקלים חדשים לכל הודעה שנשלחה בדרך האמורה בסעיף 1.
אם אדם משתמש בבליינדספוט לאיים על אחר, להטרידו או להשמיצו, יש כבר חוקים שמאפשרים לחייב את מפעילת בליינדספוט לחשוף את זהותו, או לשלם את המחיר על סירובה. הצעת החוק של ביטן מרחיבה את הכוח להסיר את מעטה האנונימיות, כשהיא מערפלת את ההצדקה לחשיפה (המפעיל מחוייב להעביר את המידע ל”גוף הנפגע מכך”, אך אין פירוט באיזו פגיעה מדובר), ומערפלת את ההצדקה לסירוב לחשוף את המידע (המפעיל צריך “צידוק סביר” כדי לסרב מבלי להיענש, אך אין פירוט מהו צידוק שכזה).
בנוסף, החוק לא קובע שהאדם/גוף שנפגע מההודעה הוא בהכרח האדם/גוף שקיבל את ההודעה. כלומר, אם אדם תיעד קצין משטרה בכיר בפגישה עם איש עסקים לגיטימי שנמצא בחקירה, ושלח את התיעוד באימייל אנונימי לעיתונאי, איש העסקים יכול לטעון שהוא נפגע מהאימייל הזה, ולדרוש ממפעיל שירות האימייל לחשוף בפניו את זהות השולח.
אבל הצעת החוק הזאת מעניינת גם בזכות הבעיות שהיא יכולה לפתור, שנולדו לפני בליינדספוט וימשיכו להתקיים גם אחרי שהיא תמצה את 15 דקות הבזיון שלה. ביניהן, הטרדות בטלפון ובסמס וספאם בשלל הפלטפורמות. כיום נדרשים הנמענים לאתר בעצמם את המטרידים והמספימים, להתלונן במשטרה ולקוות שהיא תטפל בזאת אחרי שתתפנה מתיקים חשובים כמו חמש חקירות (!) של אישה שהעלתה ליוטיוב סרטון שמתעד אותה מחרבנת על דגל ישראל ואינה מכחישה שעשתה זאת, או להוציא כסף על עורך דין ולפנות לבית המשפט בבקשה שיוציא צו לחברות התקשורת לספק את המידע.
ח”כ ביטן מבהיר בראיון לרבע לדיגיטל שהחוק שלו לא נועד מיועד להילחם בשום דבר מלבד “שיימינג”, מילה שהוא חוזר עליה שוב ושוב למרות שהשימוש בה בהקשר הזה שגוי – שיימינג היא פרקטיקה של פרסום פומבי של דבר מה שאדם או גוף ביצעו במטרה לביישם בפומבי, בעוד החוק מכוון לטפל במסרים שנשלחים באופן פרטי. לדבריו, החוק יקל על אנשים שחשים נפגעים לקבל את פרטי הפוגעים בלי לעבור דרך המשטרה ובתי המשפט, ויאפשר לרשות שתוסמך לכך להטיל קנסות מנהליים על מפעילי הפלטפורמות במידה שאלו יסרבו למסור את הפרטים. שיטה זו תעביר את העול מהנפגעים-לכאורה אל הפלטפורמות, ואלו עלולות להחליט להסגיר פרטים של משתמשים אנונימיים גם כשהדבר לא מוצדק, רק כדי לחסוך בהוצאות משפטיות.
לגלוש עם להקת לווייתנים
“‘מיתוס’ זה קליפ אינטרקטיבי”, מספר אביב משולם, ששותף עם תומר ברוך לצמד “לוויתנים”, ש”מיתוס” נוצר עבור שירם “האם אוכל לאהוב בשלווה” על ידי הבמאי אור פליישר. “כשאדם נכנס לכתובת הקליפ הוא בוחר באיזה מכשיר יראה את הקליפ (אם הוא במחשב, פלאפון וכו’). הסרט מכניס אותך לעולם וירטואלי ארבע סצנות. אתה יכול לשוטט בעולם הזה, עם הזזות של העכבר או המכשיר. כל מה שרואים בסרט קורה בזמן אמת על הדפדפן ומגיב לתווי מידי MIDI של השיר (פרוטוקול של מוזיקה שנותן לכתוב תווים במחשב והמחשב ינגן אותם). העולם קיים, אבל מה שאותו אדם רואה נוצר מחדש כל פעם, בזמן אמת. לחצי מהשירים באלבום ‘אחרי גופי המים’ יש אומנות אינטרקטיבית, בעינינו זה יותר מעניין ויצירתי. בארץ זה תחום שעוד בחיתולים, גם בעולם הוא חדש אבל יש באזור ה-10-15 פרויקטים כאלו, ובעולם הם הרבה יותר מוערכים. בחו”ל האומנות הזו מתקבלת בטבעיות, אבל בארץ קשה יותר לאכול את זה. התקשורת לא יודעת איך להתמודד – שואלים אותנו ‘מה זה בדיוק, קליפ? משחק? תמונות?’ התשובה היא שזה קצת מכל דבר. בעולם זה נתפס כמשהו מרגש ומעניין, ובארץ פחות, זה עדיין לא במיינסטרים”.
רק מוזיקה לבד כבר לא מספיקה לריגוש של הקהל?
“אני לא חושב שזה בא מצורך להתקדם, שמוזיקה כבר לא מספיקה. לכל מדיום יש את הצ’ארם שלו. מה שמעניין אותנו זה איך אנחנו גורמים לקהל להיות יותר מעורב. כיום אנשים פחות קונים אלבומים, החלק הויזואלי נהיה פחות משמעותי, ורצינו לשנות את זה. חלק ממה שקסם לנו לעשות את זה זה שזה יוצר תקשורת עם הקהל שלנו, ומעניק עומק למימד הוויזואלי של האלבום. יש קסם בלתת לקהל חלק מהיכולת לביים בעצמו ולשחק באמנות. אבל כן אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לביים את המימד איך שאנחנו רוצים”.
You’ve Got Mail
החלטת ממשלה מס’ 1008 קובעת שתוך שלושה חודשים, משרדי הממשלה יחוייבו לאפשר לציבור לפנות אליהם גם באמצעות אימייל. למה שלושה חודשים? זה פרק הזמן הנחוץ לפתוח לכל משרד ומשרד תיבה חינמית של שני מגה בהוטמייל.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
ביה”ס סטיב ג’ובס, הבית הלבן מגייס את ענקיות הטק נגד הטרור ולמה באמת נעלם סרטון הערבים והיהודים המתנשקים מפייסבוק // רבע לדיגיטל
שיבל כרמי מנסור החליף אותי בהגשת התוכנית כשהייתי חולה. קבלו אותו:
חדשנות חינוכית בדמות בית ספר על שמו של סטיב ג׳ובס שמגיעה דווקא משכונת מהגרים באמסטרדם. האם נראה אותו בקרוב גם בישראל? | הממשל האמריקני מחפש דרכים למגר את פעילות ארגוני הטרור במרחב האינטרנטי ולשם כך מגייס, או לפחות מנסה לגייס, את ענקיות הטכנולוגיה | כמה מילים על פייסבוק וסרטון הדו-קיום של “טיים אאוט”.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
מונית ב-3000 שקל, סינמסקופ חוגג עשור וסיוע משפטי לעולים החדשים של ההייטק // רבע לדיגיטל
סל קליטה לסטארטאפ ניישן
הקליניקה להנגשת המשפט לסטארטאפים במרכז הבינתחומי הרצליה (אתר, דף פייסבוק), בהנהלת עו”ד אסף בן דוד, מספקת ליווי משפטי בחינם ליזמים טכנולוגיים מאוכלוסיות שאינן מיוצגות כראוי בהייטק הישראלי, ובהן עולים חדשים, תושבי פריפריה, חרדים, ערבים, בעלי מוגבלויות ואנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, כשהיא מעניקה עדיפות ליזמיות ולמיזמים חברתיים.
יזמית אחת שנעזרה בקליניקה היא אלהאם חמדאן, ערביה מוסלמית ממג’ד אל-כרום, מורה לחינוך מיוחד, סופרת ילדים ואמא ל-4 ילדים. היא חוותה מריבות עם ילדיה סביב חגירת חגורות בטיחות ברכב, והגיעה למסקנה שכל הדרכים לעידוד החגירה הן שליליות ומעוררות קונפליקטים, עצבים וסכנות בכביש. כאשת חינוך היא הבינה שיש צורך בדרך חיובית ומחזקת, ויזמה את “אלקיין”, אפליקציה שמטרתה לעודד ולהרגיל ילדים בין גילאי 4-9 לחגור חגורת בטיחות, על ידי מתן חיזוקים חיוביים, כמו האפשרות לשחק במשחקים בטאבלט רק כאשר הילדים חגורים בחגורה, וחסימתם כשהחגורות פתוחות.
חמדאן מספרת כי דרכה של אישה ערביה בעולם היזמות היא דרך שאינה פשוטה, ופעמים רבות מצאה עצמה הערביה היחידה בחדר, ולעיתים אף האישה היחידה. כדי לקדם את חזונה ולהפכו לבר קיימא אלהם היתה צריכה לגייס כספים, לבסס קשרים טכנולוגיים, לוודא כי זכויותיה מוגנות אל מול משקיעים פונטנציאלים ולוודא כי הקניין הרוחני שמאחורי “אלקיים” נמצא בבעלותה ולא בבעלות המאיצים ומוסדות הלימוד שליוו את התהליך עד אותה נקודה. כל אלו עולמות שהיו זרים ורחוקים ממנה, הן מנטלית והן גיאוגרפית. בכל אלו הקליניקה ספקה לה עזרה עצומה, וכיום המיזם נמצא בשלבים מתקדמים של פיתוח טכנולוגי.
במסגרת הפיתוח והקידום של האפליקציה, חמדאן נדרשה לקשור קשרים, לגייס כספים, להגן על זכויותיה מול משקיעים ולשמור על הקניין הרוחני שלה. היא גילתה שכאישה ערביה דרכה בעולם היזמות הטכנולוגית אינה פשוטה – לעתים גילתה שהיא הערביה היחידה והאישה היחידה בחדר. בראיון למפיק רבע לדיגיטל, עומר אלוני, סיפרה חמדאן: “הגשתי את הרעיון לסטארטאפ ביום ראיונות באורט בראודה, השתתפתי בתכנית מאיץ שלהם ואחד מהדברים שהם נתנו לנו הוא הקישור בנינו לבין הקליניקה, לעזרה בחינם לסטארטאפים חדשים. היינו אצלם והסבירו לנו מה הם עושים וליוו אותנו בעניין החוזים בנינו לבין המכללה ובחוזים שקשורים לסודיות. הם עזרו ולימדו קצת איך לספר על הרעיון או על הסטארטאפ למשקיעים אפשריים. זה לא הצליח אמנם, אבל הם עזרו”.
יזם נוסף הוא דניאל וויינר, דתי, עולה חדש מדרום אפריקה, מייסד-שותף של “אורחים לשבת” (אתר, פייסבוק), אפליקציה שמחברת בין אנשים שמחפשים שותפים לארוחות שבת. הרעיון למיזם נבע מצורך עמוק של עולים חדשים בארץ לתחושה של קהילה, שקיים עבורם בחו”ל ומאחד את החברים והקהילה, אבל חסר להם בישראל. האפליקציה מאפשרת לאנשים להגדיר מה הם מחפשים או מציעים – “אני חייל בודד צמחוני בת”א” או “אני רוצה לארח חיילים בודדים בלבד”, ואז מבצעת את התיאום בין האנשים. בתוכנית הוא סיפר על הקשיים שלו עצמו כעולה חדש בעולם הסטארטאפים וההייטק הישראלי.
“10”
ב-2003 נפתח סינמה סיטי בגלילות. ב-2006 נפתח המתחרה הראשון, יס פלאנט בקניון איילון, ושנה אחר כך פתח סניף בחיפה. “זה הדבר הכי גדול שקרה פה”, סיפר מבקר הקולנוע יאיר רוה למפיק רבע לדיגיטל. “המולטיפלקס קרה בעשר שנים האלה. שכונות של בתי קולנוע. זה שינה את האופן שבו רואים קולנוע בישראל. כל בתי הקולנוע בתל אביב נסגרו וכולם יוצאים החוצה כדי לראות סרטים. והדבר הלא פחות שממעותי שקרה בעולם הקולנוע הוא שההקרנה הפכה לדיגיטלית לחלוטין. לפני עשר שנים הייתי מתלונן המון על האיכות הגרועה של ההקרנות ובגלל ההקרנות הדיגיטליות ההערות האלה שלי נעלמו. איכות ההקרנה השתפרה בצורה משמעותית”.
גם “סינמסקופ“, הבלוג של רוה, חוגג עשור בימים אלה (גילוי נאות: היתה לי יד בהחלטה של רוה לפתוח אותו), והוא מוצא הקבלה מסויימת בין המהפך האישי שלו לבין המהפך המקצועי-תרבותי של בתי הקולנוע: “זה חלק מהעניין, הבלוג מייצג איזשהו דור חדש של צורך קולנוע שכבר יודע מה הוא רוצה ופחות אפשר לעבוד עליו. אם בעלי בתי הקולנוע רוצים להביא את הקהל הזה, הם צריכים להתאמץ קצת יותר”, אומר רוה.
רוה לא נולד בלוגר קולנוע – הוא הגיע מהעיתונות המודפסת. “עד לפני שנה וחצי עשיתי את זה כל הזמן במקביל לכתיבה בעיתונים. העצמאות האמיתית שלי בבלוג היא בשנה וחצי האחרונות. אבל זה נכון שבעשר שנים האלה הנוכחות שלי בבלוג היתה יותר מאשר בעיתונות המודפסת. נדמה לי שבתחילת הדרך של הבלוג, דור חדש של סטודנטים לקולנוע ואנשים שמתעסקים בנושא נחשפו לדברים האלה. כשאני מסתכל על הטוקבקים מלפני עשר שנים, אלה היו תלמידי תיכון וחיילים שכתבו, והיום הם במאים, וכבר לא כותבים טוקבקים כי הם עושים סרטים. זה היה מעין בייביסיטר לדור חדש של קולנוענים ומבקרי קולנוע. לפני עשר שנים הייתי פחות או יותר לבד – אני ועין הדג (שלא היה באמת בלוג).
“צריך לזכור שבלוג זה לא קריירה, זו הפרעה נפשית. כי בעיתון יש לך דדליין ומכסת מילים ואתה צריך להיות מסודר ומאורגן. בבלוג אתה יכול לכאורה לכתוב בכל רגע נתון. אתה יכול לכתוב 4 מילים או 4,000. החופש הזה, יש בו משהו שהוא מאוד משמח בשבילי. הדבר היחיד הוא שבגלל שאני בא מרקע של עיתונות כתובה – מדור הדפוס שלי חוגג עשרים שנה – אז אני מנסה לעתים לשמר את הערכים של עיתונות הדפוס קצת יותר קפדניים. אני מנסה ליצור משהו שיש לו את הערכים האתיים של עולם הדפוס בבלוג.
“מצד שני יש דברים שבלוג יכול לעשות שאין בדפוס. לדוגמה, אני לא חייב להשיג תגובה מכל אדם שאני כותב עליו כי אותו אדם יכול להגיב ולא צריך אותי. בכלל, קרו כמה דברים נורא מעניינים בעשר שנים האחרונות – הגדול שלהם הוא הכניסה של פייסבוק. הכניסה הגדולה שלו הייתה כמה שנים אחרי שהבלוג קם. היה מדהים לראות איך הדיונים קמו ועברו לפייסבוק במקום להישאר בטוקבקים בבלוג”.
על השחיטה במחיר
המוניות בישראל (וכמוה במדינות רבות נוספות) מאוסדרות מהיסוד – המדינה קובעת כמה מוניות יפעלו, באמצעות הקצאת רשיונות למוניות; מי ינהג בהן, באמצעות מבחני נהיגה ייחודיים לרשיון נהיגה למונית; וכמה נסיעות יעלו, באמצעות קביעת תעריפי הנסיעות והתוספות המיוחדות.
חברת אפליקציית הנסיעות אובר מנסה לשבור את האסדרה של מספר הנהגים והמוניות – מעבר להיותה תחנת מוניות וירטואלית למוניות קיימות, כמו גט טקסי, היא מפעילה גם את שירות אובראיקס, שבמסגרתו נהגי מכוניות פרטיות מספקים שירותי הסעה תמורת תשלום (במדינות שלא אוסרות זאת); והיא מנסה לשבור גם את התמחור האחיד באמצעות הפעלת אלגוריתם של תימחור-עומס (surge pricing) – הגדלה דינמית של תעריף הנסיעה במועדים של ביקוש גבוה לנסיעות, כמו בשעות שיא ובאירועים מיוחדים.
ההגיון הכלכלי-צרכני מאחורי תימחור-העומס הוא היצע וביקוש: ברגע שיש ביקוש גבוה לנסיעות, למשל בערב השנה האזרחית החדשה, המוניות הרגילות עמוסות, ההיצע יורד, וצריך ליצור תמריץ לנהגי מכוניות פרטיות לוותר על החגיגות שלהם, לעבור למוד אובראיקס ולאסוף נוסעים. איך יוצרים תמריץ כזה? באמצעות העלאת התעריפים. נהג האובר המכנה את עצמו “אוברמן” מספר על המכה שהוא עושה בערב השנה החדשה:
בערב השנה האזרחית הנוכחי, התעריפים גאו וגאו. בראיין סטלטר דיווח שבמיאמי ביץ’ הם הגיעו לפי 9.9 מהתעריף הרגיל. מת’יו לינדזי מקנדה הזמין מונית בתעריף X8.9 ושילם 1,114.70 דולר קנדי (כ-3150 שקל) על נסיעה בת שעה ו-63 ק”מ, שבלי המכפיל היתה עולה 125 דול”ק (כ-350 שקל). בראיון לאדמונטון ג’ורנל אמר לינדזי: “זה חוג הלקוחות העיקרי שלהם, אנשים שיכורים. אני מבין שהסכמתי לתעריף העומס. אבל לא לחצתי על כפתור לאשר חשבון של 1100 דולר [קנדי]. יכולתי לטוס לצד השני של העולם במחיר הזה”.
אובר הסכימה להחזיר ללינדזי מחצית מהסכום, אך דובר מטעמה עמד על כך שהשיטה לגיטימית: “כשיש יותר אנשים שצריכים נסיעה מאשר נהגים על הכביש, תימחור-עומס [מספק תמריץ עבור] נהגים להציע נסיעות היכן שהן הכי נדרשות”.
לפני שנה בדיוק חטפה אובר מהציבור על שהפעילה את תמחור-העומס בזמן שאדם חמוש השתלט על בית קפה בסידני, אוסטרליה. הרשויות פינו את בית האופרה ובניינים נוספים, ואובר צייצה בטוויטר: “כולנו מודאגים מהאירועים ב[בניין] CBD. התעריפים הועלו כדי לעודד נהגים נוספים להתקוון ולאסוף נוסעים באזור”. אנשים שביקשו לתפוס אובר ולהתפנות מהמקום נדרשו לשלם מינימום של 100 דולר אוסטרלי (400 שקלים אז). החברה חזרה בה תוך שעה והודיעה שתספק הסעות חינם לפינוי אנשים מאזור.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
צפרדע בחסה ואיש אוכל מזון כלבים • ערבדייטינג • יותר מדי אתרי תחב”ץ // רבע לדיגיטל
מאכל אדם
בעולם השיווק משתמשים בביטוי “Eat your own dog food” (אכול את מזון הכלבים של עצמך), שמשמעותו היא השתמש במוצר של עצמך, כדי להראות שהוא טוב ולהדגים את יכולותיו ללקוחות פוטנציאליים. עמיקם גולן, בעלי חברת מזון הכלבים ביו דוג, יישם את זה פשוטו כמשמעו:
משרד החקלאות קרא לאיחזור של מזון כלבים מתוצרת ביו דוג בעקבות זיהום שגילה בדגימות מזון של החברה. גולן טען שהזיהום היה רק בדגימות עצמן, שנשמרו בתנאים לא טובים. כדי להוכיח את נקיונו ואיכותו של מזון הכלבים מתוצרתו, הוא פרסם בפייסבוק את הסרטון שבו הוא אוכל ממנו, שאותו יצר בעצת חברו אסף וול, מבעלי משרד הפרסום “המתכנה”.
“משרד החקלאות פרסם הודעה, ופתאום הופעתי בכל מקום”, סיפר גולן למפיקת רבע לדיגיטל דרור שדות. “החשיפה היא כאילו אני תנובה, ואני חברה קטנטנה. אנשים שלא מכירים אותנו בכלל פשוט שמעו על המוצר ועל מה שקרה והתחילו להפיץ [את הידיעה על הזיהום]. יש מישהו שעבדתי איתו, הוא מתעסק בתקשורת והוא אמר שקיבלתי אזכורים שאם אני הייתי יוזם אותם הייתי משלם מיליונים… אין שום כלי תקשורת שלא התייחס לזה. זה היה פשוט משוגע.”
איך התמודדתם עם המשבר?
“המשכנו לעשות את מה שאנחנו עושים רגיל. ובסופו של דבר היו לי רק 16 ביטולים. שזה כלום. כי יודעים שאנחנו נותנים שירות טוב ומוצר מעולה. העם בחר בי מול משרד החקלאות. בעצם הייתי צריך לצאת ולהראות לאנשים שזה בטוח, שזה בסדר, שהמוצר תקין. עשינו כמה דברים ברשת – לפרסם הודעה רשמית, להודות באשמה במה שעשינו לא בסדר ולהבטיח שנתקן. אחרי זה הראינו שאפילו אני יכול לאכול את זה והאמת שזה היה מאוד טעים עם טעם של שווארמה. על הווידאו הזה היה כמעט 100,000 צפיות, שזה מדהים, אז אני חושב שזה עזר. זה נתן חומר גלם לאלה ששומרים עלינו, על הלקוחות שמכירים של ‘הנה תראו הוא אכל את זה.'”
עוד חברה שהסתבכה עם מזון וחיות היא כרמל יבולים, שמייצרת ומשווקת ירקות בגידול הידרופוני ללא הדברה. לקוחה של החברה קנתה חסה מתוצרתה וגילתה בה צפרדע אילנית חיה. היא התלוננה בפייסבוק של החברה בצירוף תמונה של החסה עם הצפרדע, ונענתה אחרי שלושה ימים.
“רוני קיסרי, שהיא מנהלת שירות לקוחות, ניסתה ליצור קשר עם הלקוחה, אבל זה היה קצת מורכב. בסופו של דבר היא יצרה קשר והלקוחה פוצתה ואנחנו שמענו את כל פרטים. בזה נגמר הסיפור מול הלקוחה והיא בכלל לא ניסתה לעשות מזה עניין לדבריה”, סיפרה סמנכ”לית פיתוח בכרמל יבולים, חגית כהן-פוקס, למפיקת רבע לדיגיטל.
כפי שדיווח הבלוג “המשבריסט”, התלונה זכתה לארבעה שיתופים בלבד, ולינצ’טרנט לא ניצת. אפשר היה לסגור את הסיפור כאן. “אבל אז, בדיון של הצוות, נעשתה חשיבה מחודשת מה לעשות עם העניין הזה”, אמרה כהן-פוקס. “זה לא תקין כמובן. מנהל בית הגידול אמר שזו סוג של צפרדע שנקראת אילנית ואז מישהי אחרת, שהיא מורה, נזכרה שהיא עשתה פעם מערך שיעור שבא להסביר מה זו אילנית, ושאחד הדברים שהיא לימדה זה שהיא חיה רק בסביבה שהיא סטרילית ונקייה. היא בעל חיים שמאוד רגיש בנושא של זיהום. אז אם זו אילנית והיא נמצאה חיה באריזה, והגיעה אל החסה שלנו, המשמעות שנקי אצלנו. אז הבנו שהשד לא נורא. וחשוב לשתף.”
כרמל יבולים הפכו סיפור שלילי ושולי על תקלה חמורה לסיפור חיובי ורב תפוצה על מוצר אקולוגי ששומר על הסביבה. הם פרסמו תמונה נוספת של הצפרדע בחסה, וטקסט שמסביר למה היא הגיעה לשם:
בטבע, להבדיל ממה שקורה בתעשייה, החיות רוצות לחיות ומנסות לעשות הכל כדי להגיע ליבולים שאנו מגדלים. אנו מגדלים את רוב הירקות שלנו ללא חומרי הדברה, ובכך מספקים ירקות נקיים מרעלים, טעימים ואיכותיים בעלי חיי מדף ארוכים. […] מי זו הצפרדע שהעזה לחדור לחממה שלנו? זוהי אילנית ירוקה […] כיום האילנית נמצאת בסכנת הכחדה והיא הוכרזה כבעל חיים מוגן. אז למה אנו מספרים לכם זאת? כיוון שאחת הסיבות העיקריות להיעלמות הדו-חיים הנ”ל ובכלל, היא זיהום סביבתי ושימוש בחומרי הדברה המזיקים לבעלי חיים. […] מכאן, שהימצאותה של האילנית בחממה שלנו מעידה על סביבת גידול סטרילית שאינה מכילה חומרי הדברה ומיני מזיקין. בשבילנו זה עוד חיזוק, שאנחנו בדרך הנכונה עם החזון שלנו לייצר ולקדם תזונה בריאה ומאוזנת לתושבי הארץ. דרך אגב,האילנית שרדה את האריזה, שוחררה וחזרה לטבע… :)
יכולתם גם להתעלם.
כהן-פוקס: “נכון, הפוסט של הלקוחה לא הגיע להרבה אנשים. אבל כן היה לנו חשש שזה יצא החוצה. יש לנו מערכת יחסים טובה עם הלקוחות. הדבר שהכי חשוב בהקשר של המוצרים שלנו זה איכות. על זה יצא המוניטין של החברה שלנו. והשיתוף הגיע ממקום של חוזק, מידיעה שאנחנו עושים טוב תמיד. הלקוחות מכירים ביכולת שלנו לגדל מוצרים איכותיים.”
ציפיתם שזה יהיה כל כך ויראלי?
“ממש לא ציפינו שזה מה שיקרה, הכוונה הראשונית היתה לפרסם בעמוד ללקוחות שלנו, לעוקבים, שבזמן הפרסום היו בערך 1000 עוקבים. היום זה יותר מפי 2. הפרסום הראשון היה באתר פטריה ומשם חשבנו שייעצר וברגע שעלו פרסומים נוספים בישראל היום ודה מרקר פתאום הבנו שזה הופך למשהו מאוד גדול.”
למדתם מזה?
“מאוד. אפילו הזמנו את [איש הפרסום] נעם מנלה ששמע עלינו, ויצרנו איתו קשר. חשבנו שנכון יהיה להתייעץ עם מישהו שמבין. היו המון פניות גם. פניות של ערוצי תקשורת. אז נעם ביקר במשק ועשה שיחת ייעוץ קצרה בהתנדבות והתייחס לאתר האינטרנט שלנו, ואחת התובנות שחשוב מאוד להכניס באתר את הסיפור של המשפחה. וגם להתחיל לעשות ישיבות מה מפרסמים ומה מעלים לאתר ולפייסבוק.”
טינדאר אל-איסלאם
אפליקציות ואתרי ההכרויות הכלליים לא תמיד מתאימים למשתמשים הערבים המוסלמים, משום שפתיחותם ומתירנותם של הראשונים מתנגשת עם שמרנותם של האחרונים. עבור משתמשים אלו נוצרו חלופות ייעודיות, שעליהן דיווחה ז’נאן בסול בכתבה במגזין דה-מרקר.
אפליקציית Er3arraf, למשל, מאפשרת לבחור סוג קשר רצוי – נישואים, ריבוי-נישואים (פוליגמיה), נישואי אל-מסיאר (المسيار) – נישואים לתקופה מוגבלת ובזכויות מוגבלות שמאפשרים לקיים יחסי מין שלא מחוץ למסגרת הנישואים, וחברוּת אינטרנטית. MyDiaspora מיועדת לשידוכי חלאל בין מוסלמים שחיים במדינות לא מוסלמיות, בדומה לתפקיד שג’יידייט ממלאת עבור יהודים ברחבי העולם.
בתוכנית מספרת בסול על השימוש הייחודי שעושים ערבים-ישראלים ביישומי ההכרויות, כדרך לגשר על הפערים והמחסומים הגיאוגרפיים שביניהם לבין העולם הערבי והמוסלמי מחוץ לארץ.
קווים מקבילים
ב-11/9/2011 פורסם בדף הפייסבוק של רב קו פוסט על עשור לפיגועי הטרור בארה”ב, כך גילה העיתונאי רועי לטקה. זה אינו הדף הרשמי של רב קו, אולם הוא השני בגוגל ישראל לחיפוש “רב קו” (אחרי עמוד הרב קו באתר אגד), אתרי חברות תחבורה ציבורית מפנים אליו, וגולשים פונים אליו בשאלות ותלונות.
גם דפים רשמיים לא חסרים. חוקר הערים תומר שלוש כתב בפייסבוק:
אם יש משהו שמשתמשי התחבורה הציבורית מקבלים הרבה ממנו זה אתרי אינטרנט… הנה שישה אתרים שעלו לרשת *רק* בחצי השנה האחרונה
שינויים בתעריפי הנסיעה http://trans-reform.org.il
הטענת רב-קו מהבית https://ravkavonline.co.il/he
הטענת רב-קו לא מהבית http://alhakav.mot.gov.il
שינויים בשל עבודות הרכבת הקלה http://busline.gov.il
נת”ע – נתיבי תחבורה עירוניים http://www.nta.co.il
קו רציף (קישוריות אוטובוס-רכבת) http://www.kav-ratzif.mot.gov.ilובונוס! הרשות הארצית לתחבורה ציבורית מבקשת עצות מהציבור בנוגע לאתר האינטרנט החדש שלה http://mot.consultationzone.com
בנוסף, מידע על קווי הנסיעות מפוזר בין אתרי חברות התחבורה הציבורית המפעילות אותם, כשמידע על קווי לילה – אותם קווים בדיוק אבל בשעות אחרות – נמצא באתר קווי לילה ולא באתרי החברות שהקווים ברשותם בשעות היום.
תחבורה ציבורית יעילה תלויה במידע נגיש ומסודר. משרד התחבורה צריך לרכז את כל המידע באתר אחד ובאפליקציה אחת, ולהנגישם בפורמט אחיד עבור אפליקציות חיצוניות, כדוגמת מוביט וגוגל מפות. השיטה הנוכחית של אינספור אתרים רשמיים, רשמיים למחצה ורשמיים למראה, שמכילים מידע שאי אפשר לדעת מה מקורו, מתי התעדכן לאחרוה , לא טובה לאף אחד, חוץ מאשר לחברות שמתפרנסות מבניית אתרים.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
עובדי ציבור נעלבים כמו ילדה בת שתיים עם קוקיות, וויינט מאיים לסגור את הטוקבקים ומה עושים עם כ”כ הרבה פונטים // רבע לדיגיטל
עובד ציבור, אל תיעלב
שוטר עוצר אתכם בהפגנה בלי סיבה ובצורה כוחנית, אתם מתעדים אותו וכותבים עליו פוסט מעליב בבלוג, ומשתפים בטוויטר ובפייסבוק. אתם עלולים להסתבך עם החוק – חוק העלבת עובד ציבור.
“בשנים האחרונות היו פסק דין שהרחיבו את ההגדרה של ‘העלבת עובד ציבור'”, אומר עו”ד ד”ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, למפיקת “רבע לדיגיטל”, דרור שדות. “אחד מהם הגיע עד פסיקה בעליון, שבה נכתב שהעלבת עובד ציבור זה לא רק גידופים, אלא יכולה להיות עניין עובדתי, שהוא אמת, אבל הוא מנוסח באופן בוטה ומעליב. הבעיה היא שהטוען אפילו לא יכול להתמש בהגנה של ‘אמת דיברתי’ כפי שיש בהוצאת לשון הרע. כלומר, גם כשהמואשם ביקש להוכיח שמה שאמר זה אמת, זה לא עזר לו, כי זו עדיין העלבה”.
דיון ציבורי. איור: Zeptonn (cc-by-nc-nd)
“בקרוב יהיה דיון בדבר העלבת עובד ציבור על מאמר פובליציסטי. זה מעניין כי בדרך כלל מדובר בדברים שנאמרים ישירות, במע ישיר בין העובד למעליב. או שלטים מול הבית. אבל פה מדובר במאמר שפורסם באתר ‘מנהיגות יהודית’ שמשתלח ברב הצבאי הראשי. זו הרחבה של ההגדרות קודם כל כי זה מאמר פובליציסטי, וגם כי זה הגיע אליו, לכותב, שנה אחרי שזה קרה, וגם כי זה הולך רחוק עם הדרגה של הנעלב. בחוק הזה, ככל שהדרגה יותר גבוהה מצפים מעובד לרמת התמודדות והכלה גדולה יותר, אפרופו מה שהיה עכשיו עם רגב והיועמ”ש. בגל זה החוק לא חל על בחירי ציבור, רק על פקידים. אבל כאן מדובר ברב הצבאי הראשי. כל זה לצד קולות שקוראים לבטל את העבירה בכלל, כי זו עבירה שאין לה הצדקה במשטר דמוקרטי, כך טוענים, שהמקורות שלה טוטליטרית, עותמאנית / מנדטורית ויש בה מן הניסיון לדכא ביקורת.
“היום באינטרנט הרבה יותר קל להשתלח בעובד ציבור וגם יש לזה הד הרבה יותר גדול מאם אדם מפרסם כרוז. היום מישהו כותב טוקבק וזה כמעט כאילו כתב מאמר דעה. התביעה לא מתמודדת עם זה בכלל כרגע למרות שמשטרית אין שום הבדל. תגובה בפייסבוק יכולה להגיע לתלונה,. אנשים חושבים שזו עבירה שלא עושים בה שימוש, אבל יש כתבי אישום על דברים מאוד איזוטרים. על קללות נקודתיות שמגיעות מתוך איזה כעס, שאנשים אומרים נגד שוטר או מורה. פעם חשבו שתהיה בעיה למצוא מישהו שכתב טוקבק אנונימי ואז צריך לחפש את ה-IP וכו’. אבל היום אנחנו רואים שאנונימיות היא בכלל לא עניין, שאנשים כותבים דברים ממשתמשים גלויים לגמרי, וגם משהו במדיום האינטרנטי גורם לאנשים להשתלח הרבה הרבה יותר.”
סחתיין על הגופן!
טכנולוגיות זמינות מאפשרות פיתוח פונטים בקלות על ידי חובבים, ואתרים יכולים להציג את המלל שלהם בפונטים גם אם אלו לא מותקנים על המחשב שמציג אותם. האם אנחנו צריכים כל כך הרבה גופנים, או שבהיותו פונקציונלי, עדיף לנו פונט אחיד, שימושי (יוזבילי) ומונגש לבעלי מוגבלויות?
“פונטים זה משהו שאפשר לעשות [באופן לא מקצועי במחשב ביתי] כבר בערך 20 שנים, עם הופעתה של תכנה שהגיעה ממש עם מערכות ההפעלה הראשונות בסוף שנות ה-90”, סיפר ינק יונטף, מומחה לפונטים ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, למפיקת “רבע לדיגיטל” דרור שדות.
אנחנו צריכים כל כך הרבה פונטים?
“כן. זה תמיד טוב. למה צריך כל כך הרבה ספרים? או כל כך הרבה שירים? כי זה מעשיר.”
כל אדם צריך את הפונט שלו?
“לא. אותיות זה כמו מוזיקה, או כמו אופנה. למה כל עונה חברות אופנה מוציאות קולקציה חדשה? לא כי צריך. לפעמים יש ייעוד ספציפי שהפונטים עונים עליו, כמו מסך לשיפור הקריאה או בריף מסוים שצריך בו אות כותרת שצריכה לשדר ככה וככה, או עיתון שרוצה לחסוך ברוחב שורה ורוצה אות קצרה יותר או ארוכה, יש 1001 סיבות.”
לא עדיף גופן אחד אוניברסלי ונוח?
“לא כי אין דבר כזה. אם ניקח את אריאל לדוגמה, הוא לא יכול להתאים גם לקריאת טקסטים ארוכים, גם לכותרות וגם בשביל לשדר משהו של הזמנת חתונה או פוסטר מחאה. אי אפשר.”
שתוקבקים
“זה היה מהלך מאוד נכון, גם שיווקית ל-ynet, וגם הבהיר בצורה מאוד חד-משמעית את ההבדל בין עיתון לאינטרנט”. כך הגדיר זאב חספר, ממייסדי ynet ולשעבר מנכ”ל נענע10, את הטוקבקים, שנכנסו לשני האתרים הללו בערך באותו זמן, באמצע שנת 2000. הטוקבקים הם חלק מהמהפכה של העיתונות המקוונת – לא עוד עיתונאי שנושא דברים מעל במה, אלא משתתף אחד בשיחה מרובת משתתפים, שממשיכה להתקיים גם אחרי שהכתבה התפרסמה.
הטוקבקים הם גם מוקד רייטינג, כשהם מושכים גולשים הן לייצר תוכן נוסף והן לצרוך אותו, כשהם נכנסים שוב ושוב לדיון בתחתית הכתבה. חופש הביטוי והאנונימיות איפשרו לטוקבקיסטים להתבטא גם בשנאה, הגזענות, הסתה וקריאות לאלימות. האתרים נאלצו להעסיק מסנני טוקבקים כדי להעיף את מה שאינו ראוי לפרסום, וכשהעומס הכריע אותם, לגבותם בתוכנות. “היום מי שמנטר את הטוקבקים זה מחשב”, סיפר עורך וויינט, ערן טיפנברון, בכנס “נלחמים בגזענות” של קרן ברל כצנלסון. “הוא יודע לזהות מילים בעייתיות ופשוט מעיף לזבל תגובות בעייתיות. חלק מהן הוא מעביר לסינון שבו נפסלות מילים פוגעניות וחלק אחר המחשב מעביר לעריכה של עורך בשר ודם. למשל המילה ערבי תמיד נבדקת אצלנו למקרה שהיא תופיע בקונוטציה של קללה”.
טוקבקים. איור: מושון זר-אביב (cc-by-nc-sa)
פייסבוק פגעה בטוקבקים באתרים כששלפה אותם אל הפלטפורמה שלה, אבל גם איפשרה לאתרים להטמיע חלונית תגובות פייסבוק ולהסיר מעצמם חלק מהאחריות, בתקווה שהפורמט הזה יפחית את הטוקבקים הבעיתיים. זה לא עבד. טיפנברון סיפר: “הוספנו את האפשרות לכתוב תגובות דרך הפייסבוק כדי שהפנים והשמות יהיו גלויים מתוך ציפייה שזה ימתן את התגובות, אבל מתברר שזה לא השפיע. אנשים פשוט איבדו את הבושה גם כשהם מגיבים בפנים גלויות”.
הטוקבקים הרעילים עלולים להביא להכחדת במת הדיון הציבורי המשמעותית הזאת. טיפנברון מוויינט איים באותו כנס: “אנחנו שוקלים לבטל את מוסד הטוקבקים הנוכחי ולעבור למתכונת אחרת של בחירת שניים עד ארבעה טוקבקים מעניינים בלבד מתחת לכל כתבה”.
עוד בנושא:
הייתי מסננת טוקבקים
נחתום, על עיסתו: טוקבקים למתכון לעוגת שוקולד
תגובה מהממת!!!!! על השתולבקיסטים ועתיד התגובות מטעם
וידויו של פרפר – טור שלם מטוקבקים לטור על אופנה למידות גדולות
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
גוגל הוא עיוור, 3-5 שנות מאסר למפר הפרטיות של כולנו ואלוהים שר הייקו // רבע לדיגיטל
יש גלישה לבעלי מוגבלויות
“תקנות נגישות השירות״ מחייבות ביו השאר הנגשה לבעלי מוגבלויות של אתרי אינטרנט שמספקים שירותים לציבור. עו”ד עירית שביב-שני, ממונת שאילתות ופטורים מנגישות בנציבות שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים’ מסבירה בתוכנית את המשמעות לגבי אתרים של גופים ציבוריים ומסחריים ואתרים פרטיים.
ההייקו המולחן של אלוהים
“קוד” הוא ספר שכתב ערן הדס, שבאמצעות תוכנה איתר הייקואים שמסתתרים בחמשת חומשי התורה. המלחינה ואמנית הסאונד דגנית אליקים, ששיתפה פעולה עם הדס ו-Batt-Girl במסגרת “בנות טיורינג” (ראו פוסט), יצרה את “קוד/ה”, יצירה מוזיקלית שמבוססת על הספר של הדס.
“בתחילת האירוע אנחנו נשמיע שלושים הייקו כשהפסנתר והרמקול על הבמה”, סיפרה אליקים בראיון לדרור שדות מהתוכנית “רבע לדיגיטל”. “הפסנתר הוא פסנתר כנף אמיתי שפועל על מנגנון אוטומטי ומנגן בלי נגן. הפסנתר מלווה תוכנת text to speech, שנבנתה במיוחד ליצירה, שמבוססת על הקול של ערן הדס. 
בין לבין יהיו שני דוברים מרכזיים לערב. בין הדוברים יש כל פעם חבילת קטעי הייקו, הראשונה מבריאת העולם, השנייה מתיבת נח, השלישית מעקדת יצחק. ערן הדס ידבר על שירה אלגוריתמית. ספר השירה שלו בנוי על ידי קוד שהוא כתב. הקוד הוציא מתוך התורה את כל מיני ההייקו האפשריים. אני מלחינה אלגוריתמית. ערן ואני עובדים כבר כמה שנים ביחד. המילים הם של ערן ובתוך המוסיקה יש הבלחות של מעין זכרונות פרטיים שלי – חומרים מוכנים מראש, סמפולים של קטעים קאנוניים. מדובר על פחות משניה לקטע, זה נע בין קטעים מהגשש החיוור ועד מלכת הלילה של מוצארט.”
“קוד/ה” תוצג ב-7.11 בשעה 21:00 ב”התיבה”, שד’ ירושלים 19, יפו.
(צילום דגנית אליקים: אורי לוינסון)
אבל המאגר הביומטרי לא ייפרץ
פרקליטות המדינה דורשת בין 3.5-6 שנות מאסר למאיר ליוור, שהפיץ באינטרנט את “אגרון”, תוכנה שמכילה את מרשם האוכלוסין עם מידע על תושבי מדינת ישראל, מדווח הלמו ברוטר.נט.
בשבוע הבא, כעשר שנים אחרי שהמרשם הודלף ממשרד הפנים, ינתן גזר הדין של ליוור, אחד משורה של נאשמים בפרשה של פגיעה בפרטיות של כל תושבי מדינת ישראל. 3.5-6 שנות מאסר אמורות להרתיע אנשים מלבצע פשעים דומים, כאשר את הנזק שנעשה אין להשיב – את המידע שהופץ אי אפשר לאסוף בחזרה, והוא זמין לכל מי שהוריד עותק שלו, עד היום.
ובכל זאת, המאגר הביומטרי, שבו מידע פרטי ואישי מאוד – תמונות פנים וטביעות אצבע, שקשה הרבה יותר להחליף מאשר להחליף מספר תעודת זהות או אפילו לשנות זהות במקרים קיצוניים (תוכניות להגנת עדים, למשל) – המאגר הזה עדיין לא בוטל.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
איה כורם פוגשת את מרטי מקפליי • עידוד טרור בפייסבוק • השארת הגוף ונדידת הנפש // רבע לדיגיטל
לגדוע את היד שעושה לייק לטרור
“הסכין הפכה להיות סמל – הסמל של דאע”ש והסמל של דור הפייסבוק, שלוקח חלק בגל הטרור הנוכחי”, אמר ממלא מקום מפכ”ל המשטרה, ניצב בנצי סאו, בראיון לחדשות 10 . “אנחנו שוהים ברשתות החברתיות, מנטרים התבטאויות שיש בהן הסתה ועצרנו וחקרנו עשרות תושבים בחשד להסתה”.
ארגון “שורת הדין” מתכוון לתבוע את חברת פייסבוק כדי שזו “תסגור את דפי ההסתה ותעצור את הטרור”. יו”ר הארגון, עו”ד ניצנה דרשן לייטנר, אמרה בשיחה עם מפיקת רבע לדיגיטל, דרור שדות: “זו תביעה המונית שאנחנו מארגנים בה עשרות אלפי ישראלים שדורשים להפסיק את ההסתה הרצחנית נגד יהודים ישראלים. ההסתה ורמת לאנשים לקום ולרצוח, היא מלהיטה, היא מפארת את הטרור, וחייבת להיפסק. הצעירים שקמים ורוצחים מקבלים את העידוד בעיקר מהרשתות. מסבירים להם איך לסובב ולתקוע את הסכין, איך זה נראה בעולם הבא. מלהיטים אותם שזו מלחמת קודש. ואנחנו תובעים את פייסבוק כי בידם היכולת למגר את זה, לנטר את ההודעות האלה. אנחנו דורשים שפייסבוק, מעבר לזה שתיעתר לבקשות פרטניות, תהיה ממש פרואקטיבית, ותמצא את המילים האלו כמו שהיא מוצאת כל דבר אחר עלי. כמו שהיא יודעת מה אני אוהבת לאכול, ככה היא יכולה למצוא את קריאות הג’יהאד.”
איפה הגבול בין הסתה לחופש ביטוי?
“הגבול הוא משפטי. הוא נקבע בבית המשפט העליון בכל מדינה דמוקרטית והוא אומר שאם ההסתה מגיעה לקריאה מיידית להרג של בני אדם אז זו הסתה. אנחנו לא מדברים על קריקטורות של אף גדול או בדיחות. אנחנו מדברים על הודעות של מחבלים שדקרו. פעם השיח הזה היה ברחובות, במסגדים. היום זה על דפי האינטרנט. אנשים צריכים להגן על חיי אדם, זה לא רובוטים. וכמו שהם מתערבים בתכנים אחרים, כמו לחבר שני חברים ביחד או להקפיץ מודעות, ככה הם צריכים להתערב בזה. הם לא יכולים להפקיר את השטח. אני לא אומרת שייסגרו הכל, אני אומרת שיהיו פרואקטיביים.”
האם התבטאות מסיתה של פוליטקאי ישראלי גם צריכה להימחק?
“אם הדברים מגיעים לסכנה מוחשית וחשש להרג – כן. אבל עוד לא נתקלתי”.
האם אנחנו רוצים שחברה מסחרית, כמו פייסבוק, תקבע מה מותר ומה אסור להגיד?
“אנחנו ארגון זכויות אדם, אנחנו בעד חופש ביטוי ודמוקרטיה. אבל כשהגענו למצב שיהודי לא יכול להסתובב בלי להיות בסכנה של רצח, אז חייבים למנוע את זה. אי מניעת רצח זה פשע לכל דבר”.
בחזרה לעתיד 2023
איה כורם השתחררה מחוזה דרקוני עם חברת התקליטים שלה, ומוציאה אלבום בשם “2023” – השנה שבה אמור היה לפוג החוזה – שאותו היא מממנת במימון-קהל.
ניסינו לדבר עם כורם, אבל היא בדיוק עלתה על מונית דלוריאן בדרך להופעה:
מילוי חובת נוכחות
זווית אחרת על שימוש בסלולריים ומחשבים בכיתת הלימוד מביאה תמר לן מתוך הסילבוס של הקורס “סמינר שנתי למלגאי מנדל במדעי הרוח”:
קיימת חובת נוכחות בכל המפגשים! מוטל איסור מוחלט על הפרדה בין גוף לנפש במהלך הסמינר: השארת הגוף בחדר תוך נדידת הנפש באמצעות פייסבוק, גוגל, רשתות חברתיות אחרות, אי מייל, או גריינדר למחוזות אחרים אינה נחשבת כמילוי חובת נוכחות!!
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
ח”כים הוציאו 700 אלף שקל על פייסבוק, חקיקה תאפשר הסרת מידע עלינו ממנועי חיפוש, איך נלחמים בטרורשת // רבע לדיגיטל
תקציב קשר עם הפייסבוק
65 ח”כים הוציאו 700 אלף שקלים מתקציב קשר עם הציבור על פרסום בפייסבוק בשנת 2014. תומר אביטל ממיזם “100 ימים של שקיפות”, שחשף את הנתונים, מסביר מה לא בסדר בהוצאה הזאת – לכאורה קשר עם הציבור קלאסי, אבל למעשה במקרים רבים שימש לפרסם את הח”כים כמו שלט חוצות.
“מה שמעניין זה שדווקא חברי הכנסת הכי אנונימיים הם אלו שממנים לעצמם לייקים ומבזבזים על הפייסבוק הכי הרבה כסף – מוטי יוגב, מיכל רוזין, יעל גרמן, עמיר פרץ. השיאנים הם יחסית אנונימיים – דב ליפמן, דוד צור, עליזה לביא, זבולון כלפה”, אמר אביטל למפיקת “רבע לדיגיטל”, דרור שדות. “זה בגלל שלמי שיש תוכן אמיתי לא באמת צריך לממן. הרי מימון של לייקים זה קיצור דרך שבא לכסות על חוסר הפופולריות. “היו עוזרים פרלמנטריים שדיברתי איתם ואמרו שזה הקשר הכי טוב עם הציבור, שזה כנראה נכון, אבל גם שחכים מתמכרים לקניה של לייקים והוצאות על פייסבוק. כרגע אנחנו מנסים לבדוק את היחס בין הכסף ללייקים ולראות אם זה עובד להם.”
הזכות להימחק
הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – הזכות להישכח), התשע”ה–2015 של ח”כ עפר שלח ואחרים (פ/1565/20; RTF) מציעה לאפשר לאנשים לדרוש מחיקת הפניה למידע אישי עליהם ממנועי חיפוש, אם הוא פוגע בהם.
לפי דברי ההסבר,
מטרתה של הצעת חוק זו היא לאפשר לאזרח להסיר ממנועי החיפוש האינטרנטיים מידע אשר יש בו כדי לפגוע בפרטיותו ובשמו הטוב, ובכך להסב נזק לחייו. ההסרה תתאפשר רק לאחר שהמבקש פנה בעצמו למפעיל מנוע החיפוש וסורב, ולאחר שבית המשפט שקל את האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי שהמידע יהיה נגיש לכלל לעומת הפגיעה בפרט.
הזכות למחוק את המידע ממנוע החיפוש, אותה זכות שהוגדרה לאחרונה על ידי בית הדין האירופאי כ”זכות להישכח”, אינה זכות מוחלטת. ישנם מקרים רבים שבהם זכותו של הציבור לדעת והצורך הציבורי להיותו של המידע חשוף לכל יגברו על זכותו של הפרט להסרת המידע מהרשת והנזק שנגרם לו כתוצאה מהיותו חשוף לכל. תפקידו של בית המשפט יהיה לאזן בין זכויות אלה.
בניגוד לכתבות בעיתונות הכתובה או האלקטרונית, שהן חד פעמיות במהותן וחולפות עם הזמן, האלגוריתם של מנועי החיפוש מייצר קונטקסט סיפורי חדש, אשר לעיתים עלול להוביל להכפשתו ופגיעה בשמו הטוב של אדם, בין אם בצדק ובין אם לאו, ועלול לגרום נזק ממשי לחייו, לעבודתו ולפרטיותו. בניגוד לפריט מידע חדשותי “רגיל”, אשר ניתן להסירו לפי החוק הקיים על ידי בית משפט, מנועי החיפוש אינם מייצרים מידע חדש אלא מציגים את המידע הקיים ברשת מלכתחילה, בצורה שונה. ללא קיומם, לא היה מיוצר אותו הקשר בין סיפורים שונים המסוגל להסב נזק לפרט – נזק שהוא אינו מידתי, וכתוצאה מהעובדה שהאינטרנט “אינו שוכח”, נזק שגם אינו מוגבל בזמן.
ד”ר תהילה אלטשולר שוורץ, ראש פרויקט רפורמות בתקשורת במכון הישראלי לדמוקרטיה, מתנגדת לחוק הזה. בשיחה עם המפיקה דרור שדות אמרה: “הצעת החוק של עפר שלח, שכעת גם מיקי רוזנטל חתום עליה [שניהם עיתונאים לשעבר, ע”ק], מנסה לייצר מצב שבו אם אדם נפגע ממשהו שכתוב עליו באינטרנט הוא יכול לפנות אל מנוע החיפוש ולבקש להסיר את הקישור אל התוכן. בעבר גם איילת שקד ההייתה חתומה על החוק ואני חוששת שכעת, כשרת המשפטים, היא תתמוך בו ותאשר.
“הסיפור הוא שבשנת 2014 הייתה החלטה של בית המשפט הגבוה האירופי לאפשר הסרה של קישורים ממנועי החיפוש כמידע שנתפס לא הולם, או לא רלוונטי. היה שם סיפור מעניין עם ספרדי שהיה כתוב בתוצאות החיפוש שלו שהוא לא החזיר משכנתא, והוא ביקש להסיר את זה. הזכות לשכחה זה עניין מורכב, כי הוא נמצא בין הזכות לפרטיות והזכות לחופש ביטוי וחופש מידע. באופן כללי יש פעמים שבתי המשפט מסירים אפילו ספרים ועיתונים ממדפים בגלל הזכות לשם טוב. אבל זה מקרים מאוד מאוד מצומצמים, כי זו צנזורה. למשל, היה מקרה שבית המשפט העליון איפשר להוריד ספר פרוזה כי מישהו כתב רומן על סטוץ עם סטודנטית בצורה שבה היה אפשר לזהות אותה. אבל אפילו שם בית המשפט מאוד התלבט.
“הבעיה היא עקרונית, כי הצעת החוק תאפשר לאנשים להסיר קישורים במקרים שנוגעים לצנעת חייהם, אבל הם לא באמת עומדים במבחן של הסרת מידע לפי חוק הגנת הפרטיות. [החוק המוצע] מאפשר להסיר קישור לתכנים שהחוק [הקיים] לא מאפשר להסיר. בגלל זה זה משנה את האיזון בין הזכות לפרטיות לחופש הביטוי. ומעבר לעניין העקרוני – זה לא שאנחנו לא יודעים למצוא תכנים שלא נמצאים במנועי חיפוש. מי שיש לו מיומנות דיגיטלית קצת יותר מפותחת ידע למצוא מה שהוא רוצה, ומי שלא – עושים עליו צנזורה. בנוסף, האם זה טוב שדווקא מנועי החיפוש יהיו הצנזורים של האינטרנט? למה שיהיה כוח כזה לגוגל? אף מדינה חוץ מרוסיה לא עיגנה זכות כזאת בחוק מרוב שזה בויכוח והתלבטות. ישראל לא צריכה להיות הראשונה.”
אייל גולן חזק נגד החמאס
ה”איום” על חיי השר חיים כץ הוא קופי-פייסט מתורגם בתרגום-מכונה, כנראה גוגל טרנסלייט או בינג, שגולש משועמם שלח למשתמשים ישראלים אקראיים. הלל גרשוני פרסם עותק של ה”איום” שנשלח גם אליו:
העובדה ש”גורמי הביטחון עודכנו במקרה ופועלים לאיתור הגורמים העומדים מאחורי האיום” היא בזבוז מטופש של משאבים, שרצוי שיופנו כלפי איומים אמיתיים שמופנים ברשת כלפי אזרחים ופוליטיקאים, אם נשאר עודף מהמשאבים שמופנים לטיפול במחבלים מהעולם הפיזי.
אפשר גם ללמוד מאייל גולן, שנלחם בסרטון תעמולה של החמאס, שעשה שימוש במוזיקה משיר שלו, על ידי הגשת תלונה על הפרת זכויות יוצרים. השיר הוסר מיוטיוב.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
ג’ונגל העבודה של אמזון, הוצאת ספרי המד”ב החדשה של דידי חנוך ואלגוריתם מנוּעי הטיסה // רבע לדיגיטל
נהר הדמעות
היחס הגרוע של אמזון לעובדי המחסנים שלה ידוע זה מכבר. כתבה בניו יורק טיימס מגלה (או מזכירה, למי שכבר ידע) שגם עובדי הצווארון הלבן של החברה סובלים, במקרה שלהם מסביבת עבודה תחרותית עד כדי עידוד הלשנה לבוסים על קולגות, בכי על בסיס קבוע ופגיעה בבריאות.
ד”ר יובל דרור, שכתב פוסט בנושא, הסביר בראיון עם המפיקה ענת קורול כי באמזון יש שלושה דברים חשובים, בסדר החשיבות הבא: העבודה, החיים והאיזון בין העבודה לבין החיים. את היחס של אמזון לעובדים הוא מגדיר כדרוויניזם חברתי וניצול ברוטלי של כוח העבודה. “זו תרבות ארגונית שמורכבת מאינספור מנגנונים, טכנולוגיות ושיטות”, אומר דרור. “התרבות הארגונית הזו בנויה מכל מיני עקרונות, כשאחד הבולטים בהם הוא שהכל מדיד. אפשר למדוד וצריך למדוד. כלומר מודדים כל צעד ופעולה של העובדים – הן עובדי המחסן הפשוטים והן עובדי המטה. מודדים את הזמן שלוקח למחסנאים להגיע מנקודה לנקודה, כמה זמן הם נחים, כמה זמן לוקח להם לארוז. שם ממש מודדים פעילות פיזית. אצל אנשי המטה – בתפקידי תוכן, שיווק, תמיכה טכנית, פיתוח עסקי, הם נמדדים ע”י המנהלים, גם עמיתים מדרגים עמיתים, הם מקבלים משוב מכל אחד ויש יעדים שצריך לראות אם הם עומדים בהם ובתוך כמה זמן. ישנן שיחות חתך, והם כל הזמן בפני מבחן. בסופו של דבר אצל אנשי המטה – כל עובד מקבל ציון ואצל אנשי המחסן – הם נמדדים לפי כמות ההערות שהם מקבלים. לאחר מכן, פשוט מפטרים את אלו שנמצאים באחוזון התחתון.”
הגישה שלפיה פועלת אמזון, בהתאם לאידיאולוגיה של המנכ”ל המייסד ג’ף בזוס, לא הומצאה שם. “הגישה הזו היתה מאוד פופולרית בהרבה חברות אמריקאיות, שבהדרגה נסוגות ממנה. אחת החברות הידועות בעלות השיטה הזו היתה מיקרוסופט, שהחליטה להפסיק איתה כיוון שהיא ייצרה כל כך הרבה אינטריגות ורעש בארגון, שזה לא לתאר. עובדים מסבירים שכיוון שהם מקבלים ציון ביחס לאחרים בחברה, רצונם הוא שעובד אחר יקבל ציון נמוך יותר משלהם. כך שיש התנכלויות וקליקות, וזה פשוט דרוויניזם חברתי. עם מלחמת הכל בכל.ומה שמיוחד באמזון – כאן מעודדים את זה”.
השיטה מבוססת על אידיאולוגיה ברורה, מסביר דרור: “אם במיקרוסופט השיטה הזו היוותה בעייה, באמזון זו המדיניות. המנכ”ל בזוס סבור שארגונים שפועלים בהרמוניה, שמגיעים להחלטות בקונצנזוס, הם ארגונים לא טובים. כי לאף אחד לא אכפת שם ואף אחד לא רוצה לריב, ולכן כאידיאולוגייה הוא מאמין במלחמות. הוא מעודד את העובדים להיכנס אחד בשני בדיונים, בפנים אל פנים”.
לצד זאת, אמזון היא חברה שמתפקדת כלפי חוץ באופן נהדר, לדעת דרור. “אמזון כחברה היא חברה מהממת, מדהימה, עם הישגים יוצאי דופן. היא גם חברה מאוד מצליחה כמעט מכל בחינה שהיא. הטענה של עובדים שהתראיינו (ולא הרבה מאוד עשו זאת) היא שהחברה לוקחת על עצמה כאלה אתגרים, שאינך יכול להצליח בהם אלא אם אתה דוחף אותם עד הקצה. אז יש מאחורי זה אידיאולוגייה ניהולית שאומרת זו הדרך להקים אימפריה. בזוס אמר בעצמו – מי שמחפש לעצמו חיים פרטיים, זה לא המקום בשבילו”.
מד”ב חדש מופלא
דידי חנוך עסק במגוון רחב של תחומים – הוא עיתונאי, ברמן ומתרגם בדימוס, עורך המד”ב והפנטזיה של הוצאת “אופוס” בעבר ושל הוצאת “מודן” לשעבר. קורא מד”ב מגיל 6, ועכשיו מקים הוצאת המדע הבדיוני “נובה”, בתום גיוס מימון-קהל מוצלח של 77,290 שקלים, שהם 110% מסכום היעד, וכל זאת ב-30 יום.
זהו לא מימון-הקהל הראשון שעשה חנוך. ב-2013 רצה להתנסות בכך, לאור העובדה שסיקר את תחום מימון-הקהל במדור שבועי במוסף הארץ. הניסוי הוכתר בהצלחה. “גייסתי 10,000 ש”ח וטסתי לכנס המדע הבינלאומי”, סיפר בשיחה עם המפיקה ענת קורול.
חנוך חולם כבר תקופה ארוכה על הקמת הוצאה לאור שתעסוק במדע בדיוני. וכמי שהיה עורך המד”ב בהוצאות גדולות, הוא מסביר למה ישנה חשיבות להוצאה שתתעסק אך ורק בזה: “ההוצאות בוחרות איך להשקיע את המשאבים שלהן, ואם נתייחס למודן, המידה שבה החליטו להשקיע במד”ב, גם מבחינת העבודה על הספרים וגם בקידומם, היתה מוגבלת”.
חנוך הרגיש שהוא האדם הנכון להקמת ההוצאה, לא רק בזכות ניסיונו אלא גם בזכות חזונו. “החלום שלי התבשל הרבה זמן והבנתי שזה נכון כי אני חושב שבגלל שאני איש טכנולוגיה, יש לי מושג לא רע לאן הכיוון של הספרים הולך – מבחינת השוק. עולם הנייר עומד להיעלם והשוק יהפוך להיות דיגיטלי. ואז חשבתי שאם אני יודע מה הולך לקרות, עדיף שבמקום שאגיד עוד 10 שנים ‘ידעתי שזה מה שיקרה’, פשוט אנסה ללכת על זה ולהפיק מזה מה שאפשר”.
החלום הישן של חנוך הפך בתקופה האחרונה לחלום הדורש מימוש. הוא מסביר מה היה הטריגר לכך. “עבדתי עבור מיזם הספרים האלקטרוני getbooks. מלבד להוציא ספרים דיגיטליים של הוצאות ספרים קיימות, הם רצו להשיק ספרים משלהם. אבל המשא ומתן עם כל ההוצאות הלך מצויין, והם הבינו שזה מטופש מצדם גם להיות מו”ל וגם להיות פלטפורמה, אז הם ביטלו את כל סדרת המקור שתכננו. אבל בהוצאה היו שני ספרי מד”ב שכבר תורגמו ונערכו, שאחד מהם אני תרגמתי. שני הספרים הללו הם ראשונים בסדרה, ולכן הבנתי שחבל יהיה להשאיר אותם כך, ושאני יכול להוציא אותם בזמן די קצר ויהיה להם קל יותר להגיע למדף. חשבתי שזו הזדמנות מצויינת לממש את החלום ולהקים הוצאה”.
למרות חזונו בתחום הדיגיטלי, את שני הספרים הראשונים בהוצאה יוציא על נייר, דרך גטבוקס. אולם הספר השלישי שבחר חנוך, וטרם תורגם, יצא בסביבות שבוע הספר של 2016, במהדורת נייר ובמהדורה דיגיטלית.
בעולם הרשת קל מאוד להעתיק ספרים, וחנוך החליט שספריו לא יהיו חסומים בנז”ק (אמצעים לניהול זכויות קניין, DRM באנגלית). הוא מסביר מדוע, וגם למה פיראטיות דווקא מקדמת מכירות: “מחקרים מראים שהצרכנים הגדולים ביותר של מדיה אלקטרונית הם פיראטים. הסופר ניל גיימן סיפר שבהתחלה כשראה שיש פיראטיות של הספרים שלו הוא כעס, אבל אז ראה את המספרים – ובכל שוק שבו הייתה מכירה פיראטית, הייתה עליה במכירות. לכן אנחנו עומדים למכור את ספרינו בלי DRM. גם כי לא היו עד כה DRM שלא פיצחו, וגם כי DRM פוגע ברוכשים הלגיטימיים שלא יכולים נגיד להחליף פורמט של הספר, להעביר אותו בין תוכנות ובין מחשב לסמארטפון. זה קיים רק כדי לספק את הפחד מ’אוי ואבוי, יעתיקור”.
חנוך לא מתכוון לפעול כהוצאות הרגילות גם בתחום נוסף – השקט והסודיות שאופפים את ההוצאות. “בעולם הספרות בישראל אנשים נוטים לפעול עם הקלפים קרוב לחזה, מכריזים על ספר רק בשלב מאוד מתקדם, ואני לא רואה בזה הרבה טעם. כשיהיה לי מה לעדכן וברגע שיהיה חוזה, אעדכן”.
קהל היעד של חנוך מתמקד בקהילת המד”ב בישראל. “הקהל הראשוני הוא חובבי המדע הבדיוני והפנטזיה בארץ. זו קהילה שאני חלק ממנה, מכיר, מעורב בכנס אייקון הרבה מאוד שנים. זה הקהל שחשוב שנשרת נאמנה. לא ניתן לאמוד את הקהל הזה, אבל ספרי נוער בז’אנר מוכרים עשרות אלפים, וחלק מאותם אנשים נשארים בז’אנר גם אחרי גיל ההתבגרות”.
חנוך רואה את הוצאתו עוסקת בעיקר בתרגום ספרי מד”ב מחו”ל, הנגשתם לחובבי הז’אנר שמעדיפים לקרוא בעברית תרגומים איכותיים, ולא תמיד יש בנמצא, ופחות בהוצאת ספרי מקור. “כרגע זה לא משהו שאנחנו מתכננים לעשות כי זה פשוט לא הכישורים שלי אישית, הכישורים שלי הם לא עריכה מלווה. זה מקצוע אחר לגמרי ומומחיות אחרת לגמרי. אם מישהו בא עם ספר, אני מניח שאוכל לעזור אם יהיה קושי אבל לא ברמה שהוצאות אחרות יוכלו. גם אני עצמי משתעשע ברעיון של לכתוב מד”ב כבר הרבה שנים, אבל בינתיים כתבתי מספר מאוד מצומצם של סיפורים וזה לא שזה לא מעניין אותי, זה פשוט דורש מיקוד שאין לי כל כך. מה גם שיותר מעניין אותי אישית להיות אוצר ולא יוצר.”
אחד הדברים שהכי ריגשו את חנוך במהלך הגיוס הגיע מסופרים ויוצרים מקומיים. “הייתה התגייסות מדהימה של אנשים שתרמו תמורות [מתנות למממנים] – ניתן לראות אותן ברשימה משמאל בקמפיין ההדסטרט. הכל דברים שאנשים פנו אלי ואמרו ‘אני יכול’, או ברוב המקרים ‘יכולה’. אנשים הציעו לתרום ספרים שלהם, הרצאות…”. והייתה גם תרומה מיוחדת נוספת. “שני הסופרים של הספרים הראשונים בהוצאה הציעו כאחת מתמורות הקמפיין למממנים, לאפשר למממן לבחור שם לדמות בספר הבא שלהם (מתוך כמה אופציות שיציע הסופר)”.
“הספרים הראשונים בהוצאה הם ‘חיי טאו’ מאת ווסלי צ’ו, ספר מד”ב מבריק, שעומד בפני עצמו בעודו פותח סדרה, ושואל את השאלה: מה אם מאחורי כל סכסוך גדול ורבות מפריצות הדרך בהיסטוריה האנושית עומדים חייזרים שמסתתרים בגופם ומוחם של אנשי מפתח, ומה קורה כשאחד החייזרים האלה, שנלחם לצד האנושות, נאלץ להחליף את המארח האנושי שלו, סוכן חשאי מקצוען מהטובים ביותר, במתכנת אסייתי צעיר, מרושל ונטול כושר?; ו’מת ברובו’ מאת מקס גלדסטון, ספר פנטזיה נהדר, שגם הוא עומד בפני עצמו בעודו פותח סדרה. בעולם שבו פעם היו אלים הכוח המניע של מסחר ואנרגיה, עד שהובסו במלחמה כנגד מכשפים רבי עוצמה, אחד האלים הנותרים מת. טארה אברנת’י, עורכת דין צעירה במשרד בעלי אוב, מגויסת לבוא לעירו ולגלות מה קרה. למה מת קוס, אל האש של אלט קואולומב, ומה אפשר לעשות עם זה? הספר השלישי שטרם תורגם הוא ‘UNROOTD’ של נעמי נוביק. הספר מתרחש בגרסה פנטסטית של פולין. אניישקה היא נערה בת שבע עשרה, אחת מכמה “בנות-דרקון”, כפי שמכנים בעמק את אלו שנולדו בגיל שאומר שבגיל שבע עשרה אחת מהן תיבחר. אבל היא לא ממש מודאגת בשביל עצמה. כולם יודעים שחברתה הטובה קאשיה תיבחר. הדרקון תמיד בוחר את הנערה המיוחדת ביותר, וקאשיה היא היפה ביותר, המקסימה ביותר, המוכשרת ביותר. זהו אחד מספרי הפנטסיה הטובים ביותר שקראתי. נוביק מודעת לכל הנוסחאות, בוחרת מהן בקפידה, ומפיחה בהן חיים חדשים, זוויות חדשות. זה ספר שמספר סיפור אפי ואישי, סיפור על התבגרות וחברות ואהבה, על קסם אפל ומאיפה – ולמה – הוא בא, על משפחה”.
טוס לי מהעיניים!
רשימות מנוּעי הטיסה של ארה”ב מורכבות על סמך תוכנות שמחשבות את סיכוייו של אדם להוות סכנה, ולא על סמך פשעים שביצע.
הדברים התגלו בבית משפט פדרלי באורגון, שדן בעתירה של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) על כך שהממשל לא מאפשר לאנשים שהוכנסו לרשימות השחורות הללו דרכים משמעותיות לצאת מהן. נציגי משרד המשפטים האמריקאי מסרו לבית המשפט כי “מעצם טבעו, זיהוי אינדיבידואלים ש’עלולים להוות איום לתעופה אזרחית או בטחון לאומי’ הוא שיפוט חיזויי (predictive judgment) שמטרתו למנוע מעשי טרור עתידיים בהקשר לא ודאי.
האם בניגוד לבני אדם, אלגוריתמים באמת יכולים לקבל החלטות כאלו ללא משוא פנים ודעות קדומות? לא, אם להסתמך על דברים שאומרת סינת’יה דוורק, מדענית מחשב שעובדת במיקרוסופט ריסרץ’. לדבריה, אלגוריתמים נכתבים על ידי בני אדם, שמקודדים לתוכם, בתום לב או בזדון, את הדעות הקדומות שלהם; ומקבלים החלטות בהתבסס על ניתוח נתונים, שבעצמם עלולים להיות מבוססים על דעות קדומות (למשל, אלגוריתם שמחליט מי ראוי להתקבל לאוניברסיטה, ולכאורה נעדר דעות קדומות גזעניות, למעשה מנתח נתונים של מועמדים שהתקבלו בעבר על ידי בוחנים אנושיים שלא נעדרו דעות קדומות גזעניות).
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
אני רוצה להודות לכל מי שיביא אותי עד הלום בתרומה של 150 שקלים ומעלה // רבע לדיגיטל
תרימו ידיים ותפתחו ארנקים, זה שוד רגשי!
בתוכנית דיברנו עם יובל אברמוביץ’, שגייס ומגייס כסף להוצאת ספריו, ועם ליאור זלמנסון, שחוקר את התחום במסגרת הדוקטורט שלו, בעקבות ויכוח פייסבוקי שניהלו השניים בנושא.
אברמוביץ’ גייס 250 אלף שקל במימון-קהל לספרו “הרשימה”, ומגייס בימים מימון-קהל לספרו השני, “הרעיון”, גיוס שעליו סיפר כאן. בין השאר סיפר אברמוביץ’:
אחרי הגיוס הרציני של השבוע הראשון [ל”הרשימה”], שבו הגעתי ל-100 אלף שקלים, ועל פניו כבר חציתי את היעד הראשוני שהצבתי – 86 אלף שקלים, והפרויקט הצליח, נשארו עוד חודשיים לקמפיין ולא ידעתי מה אני עושה עכשיו. אני עוזב את זה או ממשיך לעבוד בזה? כי אני ממש עובד בזה – זה לעלות סטטוסים כל יום, לשלוח מיילים לאנשים, ללכת עם פליירים ולחלק לאנשים. מדי יום שבת עשיתי חוג בית וסיפרתי לאנשים על ‘הרשימה’, עבדתי בזה מהבוקר עד הלילה.
[…][אחת העצות שלי למתחילים היא] לחפור. אנשים שעושים קמפיין מעלים סטטוס אחד בשבוע, כי לא נעים להם להציק. אני מעלה 4 סטטוסים ביום. אני יודע שהחברים שלי בפייסבוק אוהבים אותי וזה לא מפריע להם.
החשיפה בפייסבוק מוגבלת, לא כל החברים שלכם רואים את מה שאתם מעלים. אז לכתוב 3-4 פוסטים ביום בלי להתבייש, מכמה זוויות שונות. לך בתור בעל הפרויקט אולי לא נעים, אבל אנשים צריכים לראות את זה כמה פעמים עד שהם רואים, חושבים, מתלבטים ורק בסוף ניגשים לארנק.
זלמנסון כתב ב”אלכסון” ב-11.2013 מאמר על גיוס-ההמונים כמסיבת טאפרוור, שבה אנשים מפעילים לחץ על משפחה וחברים כדי שיממנו להם את הפרויקט:
בכירה בחברת IndieGoGo, אחת מהפלטפורמות המובילות בעולם לגיוס כסף מההמונים, סיפרה לי בפגישה לאחרונה ש-20 האחוזים הראשונים מגיוס המונים מוצלח מגיעים תמיד מהמשפחה והחברים של המגייס. המסר שלה אל המגייסים הפוטנציאליים הוא ברור: אם אתם שואפים להצליח, דאגו להשיג כסף ומהר ממי שמכיר אתכם, סומך עליכם ורוצה בטובתכם. או במילים אחרות – ממי שלא נעים לו לסרב לבקשת התשלום שלכם.
איני רוצה שתבינו אותי לא נכון. לדעתי, הפלטפורמות האלו הן כלי נהדר לדמוקרטיזציה של גיוס משאבים, לחשיפה המונית וכתוצאה גם להוצאה לפועל של אלפי פרויקטים שאחרת לא היו מתממשים לעולם. אך התוצר הנלווה לפלטפורמות האלו הוא לחץ נפשי מתון המופעל מהמגייסים ההולכים ומתרבים אל חבריהם שמהווים מקור הכנסה מרכזי. זו היא אותה אי הנעימות שהובילה את הנשים במסיבה לקנות את מוצרי חברת טפארוור בניגוד לרצונן.
זלמנסון זיהה אצל יובל אברמוביץ’ את ההתנהגות הזאת, והעיר עליה בסטטוס בפייסבוק:
יובל מעודד את מכונת ההצקות הבלתי נלאית של המימון המונים. את הסחיטה הרגשית והלא נעימה בעליל מעוד משפחה וחברים, את המנהג הבכלל לא חינני של להשתמש בכל הסטטוסים שלך ככלים לשיווק של מוצר ואת היחס הציני בו כל מי שאתה מצרף לפייסבוק הוא ארנק מהלך בשבילך ועוד קורא לזה “קהילה”. אני רגיש לזה במיוחד, כי אני יודע שזה עובד. אני חוקר כבר חמש שנים את המניפולציות הפסיכולוגיות השיווקיות “הקהילתיות” שברשתות החברתיות במסגרת הדוקטורט שלי. אבל אני מנסה (וזה די מאתגר…) לבנות את המחקר כך שיעורר מודעות חשובה גם בצד המשתמשים ולא רק ישרת את אלו שרוצים להתעשר ומהר בשיווק רשתי. מותר לכם להתנגד למימון המונים אם הוא נעשה בצורה שלא נעימה לכם או מציקה לכם (וכן יש כאלו שעבורם זו הדרך היחידה להשיג כסף וזה ברור, ויש כאלה עם פרויקט חברתי מדהים ויש את אלו שפשוט לא משווקים אגרסיבי וגם הולך להם ושיבורכו). מותר לכם לבקש שיראו אתכם כבנאדם ולא רק כאמצעי להשיג אחוז גבוה יותר בקיקסטרטרים למיניהם. מותר לכם ואולי אף רצוי לעשות בלוק למי שהופך את העמוד האישי שלו לעמוד שיווקי שלו. הגיע הזמן שנפתח דף חדש, ולא עוד קמפיין.
אברמוביץ’ הגיב בסטטוס משלו:
אשר לזיהום הפייסבוק והסחיטה שמפעילים בעלי פרויקטים למימון. גם כאן שוגה הכותב. לכל חבר / עוקב קיימת האפשרות למחיקה או חסימה. אפשר פשוט להתעלם מבעל עמוד למימון ומעבר לכך מדובר, תודה לאל, בפרויקטים קצובים שנעים מחודש ועד חודשיים. גיליתי בשני הפרויקטים שקיימתי שמי שאוהב אותך בפייסבוק ״בולע״ בהבנה תקופת קידום פרויקט. מעולם לא ראיתי בחבריי ברשתות ארנקים מהלכים ואני מקווה שמעולם לא גרמתי למישהו לחוש כך. כשאני מציע ספר ב38 ש״ח פלוס משלוח ברכישה מוקדמת אני בסך מכסה את ייצור הספר והמשלוח ולא מרוויח מכך.
מה שהוא רואה בשיווק אגרסיבי אני רואה כהסתערות על מטרה. וזאת בקצרה אחת הסיבות לכך שבפרויקטים שלי אני מצליח לחצות את מאה האחוזים.
עם מימון המון הולכים עד הסוף – או לא הולכים.
פייסבוק היא דיון ציבורי מקוון
ההחלטה של פייסבוק לסגור את “סטטוסים מצייצים” לנצח – כלומר לא לאפשר למייסד הדף, אבי לן, להקימו מחדש, לאחר שסגרה לו את הדף כעונש על שעבר על כללי השימוש, היא החלטה בלתי סבירה. פייסבוק היא אמנם חברה פרטית, שזכותה להחליט מי משתמש בפלטפורמה שלה, ומי שהיא לא רוצה רשאי ללכת לכל פלטפורמה מקוונת אחרת או להקים אחת משלו.
אבל לאור הכוח הרב של פייסבוק, הפיכה למונופול דה-פקטו בתחום הביטוי האינטרנטי, והעובדה שפוליטיקאים, אנשי ציבור, עיתונים, אנשי ציבור וחברות מסחריות הפכו אותה לבמה המרכזית של הדיון הציבורי בישראל – לדעתי היא מה שנקרא בשפה המשפטית גוף דו-מהותי, כמו כלי תקשורת או סופרמרקט – גוף מסחרי בבעלות פרטית שיש לו מחוייבות לכללים ציבוריים מסויימים.
לכן, ההחלטה של פייסבוק לצנזר גוף לצמיתות בלי אפשרות ערעור אינה סבירה, וצריכה להיות מטופלת בכלים חברתיים, ציבוריים ומשפטיים.
“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
