המולטיספירה: יובל אברמוביץ’ רושם
בתחילת החודש פתח העיתונאי יובל אברמוביץ’ בלוג בשם “הרשימה“, שבו הציב לעצמו אתגר: עשר משימות לביצוע בתוך 400 ימים, מהתחטבות באמצעות כושר דרך ראיון עם אופרה ווינפרי שישודר בערוץ שלה ועד הקפת היבשת האוסטרלית בלי להוציא על זה כסף.
בגיל 16 עבר אברמוביץ’ תאונה שאיימה להשאיר אותו משותק על כסא גלגלים. הוא התגבר עליה, חזר ללכת ו”זה אולי, בקצרה, ההסבר להתנהלות ההיפראקטיבית שלי”, כפי שהוא מסביר בבלוג. בראיון למולטיספירה הוא מנמק את פתיחת הרשימה ב”שילוב של היפראקטיביות, סקרנות, רצון להיות חלק מהבלוגריה (סופסוף מצאתי את הרעיון הנכון לטעמי) ובעיקר הבנה שעל מנת להגשים את החלומות הנ”ל אני צריך סיוע חיצוני. והסיוע אכן מגיע בהמוניו. אני מוצף מכחמישים מיילים! ביום! מאנשים בארץ ובעולם שרוצים לסייע. מלאמן אותי בחדר כושר, ללמד אותי צרפתית ולסייע”.
400 יום ל-10 משימות זה פחות מחודש וחצי למשימה.
“הגבלתי את עצמי לתקופה קצרה כי זאת החוכמה. אנחנו רגילים בחיים שלנו לדחות דברים ולהגיד ‘בשנה הבאה’. כבר עשרים שנה אני אומר ‘בשנה הבאה אני הולך לחדר כושר’ או ‘השנה אין לי כסף ללמוד צרפתית’. די לתירוצים! אני, אגב, עובד על הכל במקביל ולא מקצה חודש לכל משימה. זורע זרעים”.
אברמוביץ’ מבקש מהגולשים לסייע לו במילוי משימותיו בכל דרך אפשרית, ובמקביל קורא להם לפרסם רשימות משימות משלהם. “המטרה של הבלוג”, הוא אומר, “היא לתת השראה לאנשים לשבת ולחשוב מה הם בעצם רוצים לעשות. לכתוב רשימה, להעלות אותה לבלוג תחת ‘הרשימות שלכם‘ ולמעשה להתחייב לעצמם. מעין חוזה עצמי. זה מדהים איך אנשים נבוכים לפרסם את החלומות שלהם או לחלופין להתחייב לעצמם”. ובכל זאת, הגולשים שולחים, ובאתר התפרסמו כבר רשימות של 39 קוראים מישראל ומחו”ל. “אני מרגיש שיצרתי מיני מפלצת ואני מוצא את עצמי מקדיש המון שעות ביום למענה למיילים והעלאת רשימות לבלוג. האמת שהמשימה הקרובה שלי היא למצוא עוזר/ת וגם למצוא דרך לפרוץ בחו”ל עם הבלוג שכתוב גם באנגלית”.
מה יקרה אם תיכשל בחלק מהמשימות או בכולן?
“אז אכשל. עדיפה תחושת הכשלון על פני תחושת ההחמצה. אין לי ספק שחלק מהדברים אגשים, ובתקווה, את הכל. ‘המשחק’ הוא שלי ואני תמיד אוכל לשנות את החוקים ולתת לעצמי הארכה אם ארצה”.
המשכה של המולטיספירה בדרכים אחרות: ארכיון “מהנעשה במולטיספירה” ב-ynet מחשבים, המולטיספירה בפייסבוק, המולטיספירה בטוויטר, המולטיספירה בחדר 404.
רוצים לככב במולטיספירה? כתבתם/קראתם פוסט/סטטוס/ציוץ ששווה אזכור? ספרו לי בטוויטר, בפייסבוק, באימייל או בטופס. יש לכם תמונות למולטיספירה? שלחו אותן באימייל בצירוף טופס אישור פרסום הצילומים.
שקית אנגרי ברדז (צילום)
רוי שתיים, תלמיד כיתה ה’ בבית הספר בלפור, יצר שקית אנגרי בירדז במסגרת פרויקט בית ספרי. “כל תלמיד בבית הספר היה צריך לעצב שקית עם מה שמאפיין את עצמו, ואנגרי בירדס – זה כל חיי! ולכן, חשבתי על הרעיון לעצב שקית כזו, למרות שילדים אחרים עיצבו שקיות שנראו כמו תוכניות טלוויזיה, ספרים… לא – אצלי זה משחק פופולרי לאייפון =)”
תערוכת השקיות תוצג בבית הספר ב-2.6.2011 ב-18:00.
אם דחפור נופל לבור באמצע “הארץ”, המון עיתונאים מעלים אותו לפייסבוק
דחפור קרס לתוך בור. ואם כבר ליפול לתוך בור, אז ברחוב שוקן בתל אביב, מול בניין עיתון “הארץ”. איילה צורף כתבה אצל אורי תובל מ”מוסף הארץ”, שהעלה תמונה של הדחפור לפייסבוק: “מדובר בדחפור-סלב מדיה חברתית. אתה בערך העשירי מהארץ/דה מארקר שמעלה בפייסבוק תמונה מזווית כלשהיא של הדחפור בבור. ואצל כל האחרים יש גם כן תגובות לרוב”.
להלן הדיווחים מהשטח. אם גם אתם עובדים בהארץ/דה-מרקר והעליתם תמונה של הדחפור לפייסבוק, ספרו לי.
תחדישי טכנולוגיה מהאקדמיה ללשון המלוכלכת
פוסט של גלי בת חורין
מחידושי ועדת הטכנולוגיה של האקדמיה ללשון המלוכלכת:
דיסק-און-קי – מתקן שנתקע בכל חור ללא הבחנה לצורך העברת חומר.
מחידושי האקדמיה: החסן-נייד.
מחידושי האקדמיה ללשון המלוכלכת: חורמן.
אינטרנט – מאחר שהאינטרנט הוא איזור ללא מדינה, חסר גבולות ומשמש בעיקר לצורכי מין זמין.
מחידושי האקדמיה: מרשתת.
מחידושי האקדמיה ללשון המלוכלכת: שטח הפקרות.
טוקבק – אפליקציה אינטראקטיבית לגילוי אנאלפביתים עילגים ותוקפניים.
מחידושי האקדמיה: תגובית.
מחידושי האקדמיה ללשון המלוכלכת: שתוק-בק.
רינגטון – קטע מוסיקלי שמחליף את צלצול הטלפון, ונשמע בכל אולם קולנוע או תיאטרון.
מחידושי האקדמיה: נעימון.
מחידושי האקדמיה ללשון המלוכלכת: צפצו-פון.
אס אם אס – טקסט בהודעת מסר בנייד. על פי מחקרים, ההודעה הנפוצה ביותר היא “ערה?”
מחידושי האקדמיה: מסרון.
מחידושי האקדמיה ללשון המלוכלכת: בדיקת עירנות.
________________
גלי בת חורין היא עט-פונדקאית, קופירייטרית, גראפומנית ומגיבנית פאבלובית. הפוסט התפרסם במקור בפרופיל הפייסבוק שלה. בת חורין כתבה על טוקבקים למתכון לעוגת שוקולד בגיליון אפריל 2011
איך מטפלת הצנזורה הישראלית בבלוגרים?
הצנזורית הצבאית הראשית, אל”מ סימה וקנין-גיל, סיפרה אתמול (ג’) ביום עיון בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל על הטיפול של הצנזורה בבלוגים. יאיר טרצ’יצקי דיווח ב”העין השביעית”:
אל”מ וקנין-גיל סיפרה כיצד הגוף שבראשו היא עומדת מתמודד עם הצפת המידע. “במידה מסוימת האינטרנט הוא איום עלינו, כי אנחנו צריכים לטפל בהרבה יותר דברים, ופוטנציאל השליטה שלנו נמוך”, הודתה, “אבל אם 30 אלף צנזורים בסין לא מצליחים לשלוט באינטרנט אז בטח ששלושים צנזורים בישראל לא יצליחו. אין לי רצון או יכולת להיכנס לאינטרנט ולשלוט בבליל המידע שזורם שם”.
הצנזורית גם חשפה טפח מהשיקולים שמנחים אותה בבחירת כלי התקשורת שעליהם היא מפקחת: “אותנו מעניין האם הצד השני חושב שבפרסום מסוים יש אמינות. לא דין 20 בלוגרים שמדברים מתוך ידע אישי כדין כתבה אחת של רון בן ישי או עמוס הראל. יש להם מדד אמינות מאוד גבוה מהסורים והחיזבאללה”.
למרות פוטנציאל השליטה הנמוך של הצנזורה על האינטרנט עליו הצהירה, חשפה הצנזורית הראשית כי הצנזורה מנטרת גם בלוגים, על פי “מדד האמון של הצד השני”: “יש אתר שמתגאה בזה שהוא לא מעביר דברים לצנזור, והוא הפך להיות אתנחתא קומית בשבילנו. מצד שני יש איש אקדמיה שנתפס בצד השני כמאוד אמין ומשפיע על מקבלי החלטות, אז הודענו לו שאנחנו מתחילים לעבור על הבלוג שלו. עד כה לא היו איתו בעיות”.
ומה עם בלוגרים מחו”ל? במסגרת כתבה מדצמבר 2010 על הבלוגר ריצ’רד סילברסטין, אמריקאי שחושף בבלוגו מידע אסור בפרסום בישראל, דיווחנו אורן פרסיקו ואני כי
בתשובה לפניית “העין השביעית” מסרה הצנזורה הצבאית כי היא אינה עוסקת בפרסומים של בלוגרים בחוץ-לארץ. גם סילברסטיין עצמו אינו בא במגע עם מוסדות ישראליים. הוא אינו נוהג לבקש תגובות או להתייחס לאיסורים או צווים ישראליים.
את חוסר העניין של הצנזורה הישראלית בסילברסטיין אפשר להסביר ברצון שלא להאדיר את שמו או לא להתמודד משפטית עם אזרח זר הפועל בארץ זרה, אולם ייתכן גם כי הסיבה היא שהמידע שמספק סילברסטיין משחק גם הוא תפקיד במרחב שבו האינפורמציה מתחרה במיסאינפורמציה ובדיסאינפורמציה.
יום הנכבה בתקשורת ובאינטרנט
רפי מן כותב ב”העין השביעית” על התקשורת של יום הנכבה ואתגר ההסברה:
האירוע הדרמטי של יום הנכבה הועבר לציבור בצורה המקצועית ביותר בקול-ישראל. היום שבו נפרץ הגבול לא היה יומם הגדול של הכתבים הצבאיים, גם לא של הדוברים הרשמיים. את המלאכה עשו כתבי השטח, ובעיקר אחד: הכתב ערן זינגר, שנשלח לסקר את האירועים לאורך גבול לבנון, והוקפץ למג’דל שמס.
נוכחותו בכיכר המרכזית של הכפר הדרוזי בואכה החרמון איפשרה למאזיני קול-ישראל להתחבר ישירות למוקד האירוע. לשמוע בשידור חי מסתננים מסוריה, על-פי עדותם פליטים פלסטינים, מזדהים בשמותיהם ומתראיינים ללא מורא על הצלחתם לפרוץ את הגדר. זה היה לבו של הסיפור. ראיון רדף ראיון, וניכר גם במגיש השידור באולפן, רן בנימיני, שהוא מתקשה לרגעים להאמין למציאות החדשה, הכמעט סוריאליסטית, שהועברה מהשטח בזמן אמת.
בערוצי הטלוויזיה בישראל התמקדו בסצינות ההמון על הגבול, שם ניסה קומץ חיילים להתמודד עם אלפי מפגינים. אבל שם, מהכיכר על שם סולטאן אטרש – אחד המרואיינים העדיף לכנות את המקום “כיכר תחריר” – נשמעו הקולות שהידהדו אחר-כך על מרקעי הטלוויזיה ברחבי העולם: “אנחנו לא פוחדים, התגברנו על הפחד”. רק אחר-כך שודר בערוץ 2 דיווח דומה ממג’דל שמס: היה זה סרט קצר שצולם על-ידי תושבים בכפר הדרוזי ועשה דרכו לתחנות טלוויזיה בעולם הערבי, ומשם אלינו.
זה היה יומם של מדיום ישן אחד, הרדיו, ושל התקשורת החדשה. הפייסבוק הוביל רבים מהמפגינים אל הגבולות ואל העימותים. עוד קודם לכן התריע ראש השב”כ לשעבר, יובל דיסקין, על עשרות אלפי לייקים שהוקלקו לקראת יום הנכבה, אבל הסביר שלא ניתן להעריך כמה אנשים יקומו מהמחשבים וייצאו החוצה להפגין ולהסתער.
[…]
הנראטיב הפלסטיני של צעדת האזרחים הצליח גם הוא למקם עצמו בלב השיח התקשורתי הבינלאומי. וגם: המונח “נכבה” חדר יותר מאי-פעם ללקסיקון התקשורתי. שעות אחדות לאחר האירועים בגולן אפשר היה לקבל לא פחות מ-5,000 הפניות בגוגל-ניוז להקשת Nakba.
גל מור כותב ב”חורים ברשת”:
כיצד מתכוונת ישראל להתמודד עם עידן מוזר זה בו מדינות ערב עוברות באחת ממצב של דיקטטורה למעין פייסבוקרטיה, הגבולות הלאומיים ביניהן מפוררים ורשתות החברתיות מאפשרות לתושבים בהן להשפיע על ענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות, בהן ישראל?
בעוד ישראל הרשמית מתברברת בדיונים מעייפים ומיותרים בנוסח “בעיית ההסברה של ישראל” ייתכן ונרקמות תוכניות נוספות בנוסח פלאשמוב של מיליון גולשים אל ירושלים או אל ההתנחלויות שיציגו את המשטר הטורקי לחופי עזה כמשחק ילדים. יוזמות כאלה אינן אינתיפאדה במובן המקובל ואף לא יכללו בהכרח שימוש בנשק חם, אך שינוי מסה אנושית באמצאות מדיה חברתית עשוי לשנות מציאות בשטח כפי שאלפי פיגועים לא עשו.
[…]
דובר צה”ל מעדיף לשתוק. […] דובר צה”ל, שמפעיל אתר, ערוץ יוטיוב, בלוג וחשבון טוויטר וכל מה שהצליח להפיק ביום סוער כזה זה דיווח יבש ושלושה ציוצים נטולי וידאו מהשטח? תעמולה לא חסרה לאיש, אך אם יש לכם תכני וידאו ותמונות רלוונטיים מהשטח, זה יכול לעזור למשוך קצת עניין למסרים שלכם.
עתיד הספרים הדיגיטליים: העצים עוד לא יכולים לנשום לרווחה
הספרים דיגיטליים לא צפויים להשתלט על השוק בשנים הקרובות: אנשים עדיין רוצים לתת ספרים במתנה ולהציג אותם לראווה על המדף. בינתיים הקוראים האלקטרוניים צריכים להמשיך להתפתח ולרדת במחיר כדי לשרוד מול אייפד ודומיו. ובינתיים בישראל: שפה משונה, קורא”ל אחד, אלף כותרים דיגיטליים ותחזית צנועה מאוד להתפתחות השוק
לספרים הדיגיטליים יש יתרונות רבים על ספרי הנייר: הם נמכרים במחיר נמוך יותר, אפשר לקרוא פרק ראשון שלהם בחינם כדי להתרשם לפני הרכישה, אפשר לרוכשם במהירות בכל מקום שיש בו חיבור אינטרנט אלחוטי ובלי לבקר בחנות ספרים, כמות עצומה מהם שוקלת כמשקלו של הקורא”ל (קורא אלקטרוני, או eReader, המכשיר שבו קוראים את הספר, כמו קינדל ו”עברית”) ולא דורשת מדפים רבים לאחסון, אפשר לקחת אותם לכל מקום, בחלק מהמקרים לגשת אליהם ממכשירי קצה שונים, ואפשר להגדיל ולהקטין את הגופן לקריאה נוחה יותר.
גם המו”לים נהנים מיתרונותיהם: תהליך ההפקה קצר ומהיר יותר (אפשר לשלב אותו בתהליך ההפקה לדפוס ולקבל שני ספרים במחיר של אחד וקצת), אפשר לבצע תיקונים ועדכונים בספרים בקלות בלי לחכות למהדורה הבאה (ואף להציע את המהדורה העדכנית בחינם או בהנחה למי שרכש את המהדורה הקודמת), עלויות הדפוס וההובלה נחתכות, שולי הרווח גבוהים יותר, אין מלאים שתופסים מקום במחסנים וצריך למכור בהנחה או לגרוס, אפשר למכור כותרים ישנים שכבר לא נמכרים בחנויות ולהמשיך להפיק מהם הכנסות ואפשר לשדרג את חוויית הספר באמצעי מולטימדיה (אודיו וסרטונים).
איפה נמצא השוק הזה ולאן הוא הולך? הנה נסיון לענות על השאלות הללו בעזרת מחקר שערכה חברת הייעוץ PwC (פרייסווטרהאוס-קופרס) ב-2010, שכלל ראיונות עם מומחים בתעשייה וסקר בקרב 4000 בני 18-65 בארה”ב, בריטניה, גרמניה והולנד.
המכשירים
רוב הקורא”לים עובדים בטכנולוגית eInk בתצוגת שחור-לבן, שלא מצריכה תאורה אחורית וצורכת מעט חשמל, אולם קצב עדכון התצוגה שלה אטי מכדי להציג וידאו. אמזון שולטת בשוק האמריקאי עם מכשיר הקינדל, שמתחבר לאינטרנט בווייפיי ובחיבור סלולרי (3G). באחרונה היא שדרגה את תוכנת הקינדל והוסיפה למכשיר אפשרויות חברתיות: כתיבת ביקורות והתרשמויות מספר ושיתופן עם בעלי קינדל אחרים, הענקת ציון לספר ואפשרות לספר עליו ברשתות חברתיות.
רשת בארנס אנד נובל השיקה בסוף 2009 את נוק עם מסך מגע נפרד לניווט (בניגוד לכפתורי הניווט של קינדל מבית אמזון), ובסוף 2010 השיקה את נוק קולור, גירסה צבעונית עם מסך מגע מלא, שעובדת על מערכת ההפעלה אנדרואיד של גוגל. באירופה השחקנית הגדולה ביותר היא סוני, עם מכשירי רידר טאץ’ אדישן וסוני פוקט רידר.
האם הטאבלטים, מחשבים רב-שימושיים שיכולים לשמש גם לקריאת ספרים, יהרגו את הקורא”לים החד-משימתיים? תשובה אחת אפשר למצוא במספרים של אמזון. כדי לא להגביל את עצמה לבעלי קינדל בלבד, החברה מספקת אפליקציות קינדל לקריאת ספריה על מחשבי PC ומק, טלפוני אנדרואיד ואייפון וטאבלטי אייפד. לפי דיווחי החברה, 80% מספרי הקינדל שהיא מוכרת נמכרים לבעלי מכשיר קינדל, ורק 20% למכשירים אחרים. יחסית לקינדל, טאבלט כמו אייפד, למשל, הוא יקר יותר, כבד יותר, בעל זמן סוללה קצר יותר ואינו מתאים לקריאה באור השמש. מהסקר שערכה PwC עלה שצרכנים מעדיפים קורא”לים על מכשירים מתוחכמים יותר, כל עוד הקורא”ל זול יותר.
“ברמה הגלובלית, שני הסוגים – אי-רידרים וטאבלטים – יחיו אחד לצד השני בחמש השנים הקרובות”, אומר ערן יוהן, שותף וראש מגזר בידור ומדיה בחברת המחקר PwC Israel. “היום אין ספק שמה שמוביל ברמה הגלובלית, בעיקר צפון אמריקה, זה המכשירים הפשוטים ביותר כמו הקינדל והנוק, אבל כולם צופים שמכשירי הטאבלט יעקפו אותם מבחינת התפוצה שלהם. זה כי המכשירים טובים יותר והמסכים טובים יותר, ואפשר לעשות איתם עוד דברים. מה שישאיר את המכשירים היעודיים (הקורא”לים) זה באמת המחיר. היום זה בערך 160 דולר, יכול להיות שזה ירד בצורה משמעותית. היצרנים יצטרכו לחתוך בצורה משמעותית במחיר של הרידרים אם הם רוצים להמשיך להיות שחקנים בתחום. ככל הנראה הם יעשו שדרוגים בצבע ובאיכות של המעבד, אבל זה לא ישתווה לרמה של הטאבלטים”.
מי שרוצים אפשרויות מתקדמות יותר יצטרכו לחכות שיצרניות הקורא”לים יפתחו את הטכנולוגיות המתאימות. לפי PwC, זה רק עניין של זמן: פריים ויו, יצרנית מסכי ה-eInk, עובדת על פיתוח מסכים צבעוניים, ויצרנית השבבים קוואלקום מפתחת טכנולוגית תצוגה שמציגה וידאו בצבע תוך צריכת חשמל נמוכה. עם זאת, לפי המחקר, מכירות הטאבלטים יתחזקו בשנים הקרובות, ויעקפו את מכירות הקורא”לים ב-2012.
הקוראים
באופן כללי, רוכשי ספרים דיגיטליים הם גברים צעירים ובעלי השכלה גבוהה שאוהבים לקרוא, ומי שאינם רוכשים ספרים דיגיטליים הן נשים מבוגרות שלא מרבות לקרוא ולקנות ספרים. בקרב בני ה-10-19 יש תאבון רב לקריאה, בין השאר בזכות ספרים מצליחים כמו סדרת “דמדומים” של סטפני מאייר, אולם רוב רוכשי ספרי הנייר הם בני 40 ומעלה, והספרים הדיגיטליים פופולריים בקרב בני 30-39.
קהלי יעד שהתעשייה לוטשת אליהם עיניים הם צעירים, כבדי ראייה (שזקוקים לאפשרות להגדיל את הגופן או להשתמש בתוכנה שמקריאה את הספר בקול) ובעלי מקצועות מסויימים שינצלו את יתרונות הקורא”לים לעבודה ולספרות מקצועית. רופאים, למשל, יוכלו לקחת איתם מאמרים וספרים לקריאה בעבודה, או לחפש בספרים האלקטרוניים שברשותם מידע על מחלות, טיפולים ותרופות בזמן אמת. מאחר שרוב רוכשי הקורא”לים הם גברים חובבי טכנולוגיה שלא בהכרח קוראים הרבה, החדרה מוצלחת של הקורא”לים לקהל הקוראות האדוקות של בנות 30-60 צפוי להביא לגידול משמעותי במכירות הספרים הדיגיטליים.
הספרים הדיגיטליים גם פותחים את השוק לקהל יעד בתולי – אנשים שלא קונים ספרים מנייר, אבל עשויים לרכוש ספרים דיגיטליים כי הם זולים יותר, מספקים חוויית מולטימדיה ואפשר לקרוא אותם על מכשירי קצה שכבר נמצאים ברשותם (סמארטפון, מחשב נייד, טאבלט). אולם חלק מהמומחים שהתראיינו למחקר של PwC טוענים שיקשה לגייס אנשים שלא קוראים, ושהתעשייה תתמקד בהמרת קוראי ספרים מנייר לעולם הדיגיטלי, כך שהעלייה במכירות הספרים הדיגיטליים תבוא על חשבון מכירת ספרי הנייר.
ואכן, פוטנציאל ההמרה גדול, לפי PwC. בסקר שלהם עלה ש- 17% מהאמריקאים לא שמעו מעולם על קורא”לים, ובאירופה 35% מהגרמנים, 16% מהבריטים ו-18% מההולנדים. 45% מהאמריקאים שמעו עליהם אך לא יודעים מה הם או יודעים מעט מאוד, וכמוהם 42% מהגרמנים, 51% מהבריטים ו-51% מההולנדים. רק 20% מהאמריקאים וכ-30% מהנסקרים האירופים יודעים הרבה על קורא”לים.
הפיראטיות
דייוויד קרנוי, עורך וכותב באתר חדשות הטכנולוגיה סינט, הוציא ספר בשם Knife Music. לאחרונה הוא גילה שעותק פיראטי של הספר מופץ באינטרנט, בפני עצמו וכחלק משני טורנטים שמכילים 2500 ספרים דיגיטליים. “היתה לי התגובה המוזרה של חוסר שביעות רצון ובו זמנית תחושה מוזרה של כבוד שמישהו בחר את הספר שלי, הסיר ממנו את ההגנות וכלל אותו באוסף ספרים דיגיטליים ‘איכותיים’, שרבים מהם נכתבו על ידי סופרים טובים”, דיווח קרנוי.
קרנוי הציג שתי נקודות מבט על הפיראטיות הזאת. האחת, של הסופר הקטן, מציגה אוסף ספרים עצום שרוב הספרים בו לא ייקראו לעולם על ידי מי שהורידו אותם. גם אם הפסדתי 200 קוראים משלמים, כותב קרנוי, זה מסתכם בהכנסה של 100$ – הספר נמכר ב-4$, שמהם הוא מקבל חצי דולר אחרי שהמו”ל, חנות הספרים והסוכן לוקחים את חלקם.
נקודת המבט השניה, של המו”לים וחנויות הספרים הדיגיטליים, רואה אוסף ספרים בשווי עשרת אלפים דולר (אם מתמחרים כל ספר ב-4$, מחיר נמוך יחסית למחירים בשוק) שאפשר להוריד בחינם מהאינטרנט בשעות ספורות. גם תעשיות המוזיקה, הטלוויזיה, הגיימינג והקולנוע סובלות מפיראטיות, אולם קובצי ספרים שוקלים פחות, וכמות הכותרים בקובץ הטורנט גדולה משמעותית ממספר השירים, פרקי הסדרות, משחקי הווידאו והסרטים שאפשר להפיץ בקובץ בגודל דומה.
בנוסף, איכות העותק הפיראטי פחות משנה במקרה של ספרים. עותק פיראטי של סרט באיכות נמוכה – למשל, כזה שצולם על ידי מצלמת וידאו באולם הקולנוע – מספק חוויית צפיה גרועה מזו של עותק דיגיטלי של הסרט, שאותו אפשר להשיג רק אחרי שהסרט עובר מהאולמות לדיוידי. לעומת זאת, סריקה של ספר מנייר והפצתו כ-PDF מספקת חווית קריאה נוחה יחסית, עם פגיעה מינימלית (דפדוף אופקי במקרה של מסמך רחב מדי, מניעת שינוי גודל הגופן וכד’). במיוחד אם הספר לא זמין בצורה חוקית, או זמין במחיר שערורייתי.
עוד חסרון של תעשיית הספרים הוא שספר קוראים לרוב פעם אחת בלבד, ואם הקריאה הזאת התבצעה בעותק פיראטי, ההכנסה מאותו אדם אבודה. לעומת זאת, שירים שומעים שוב ושוב, כך שגם מי שמחזיק עותק פיראטי עשוי יום אחד לשלם עליו, או לשמוע אותו ברדיו, בטלוויזיה, בסרט או בבית קפה, שמשלמים תמלוגים ליוצר. מי שרואה סרט בעותק פיראטי, ייתכן שראה אותו קודם לכן בקולנוע. סדרות וסרטים זוכים לחיים ארוכים בזכות שידורים חוזרים הממומנים מפרסום ומדמי מנוי. הם גם מופצים במארזי דיוידי עם תוספות מיוחדות שעשויות לקרוץ למי שרוצה להרגיש שהוא מחזיק חתיכה מהסדרה אצלו בבית, או להעניק מארז כמתנה.
למוזיקאים יש אפשרות גם למכור את המוזיקה שלהם לפרסומות, והם גם יכולים לצאת להופעות. נשיא גילדת הסופרים סקוט טארו, אמר ש”מוזיקאים מפצים על הפיראטיות של השירים שלהם באמצעות הופעות חיות. אני לא חושב שאותה כמות של אנשים תגיע להקשיב לי מקריא ולשמוע שיר של ביונסה. אנחנו צריכים לוודא שהפיראטיות מטופלת ביעילות”.
ב-PwC טוענים שצורת הצריכה של ספרים – קריאה חד-פעמית של כל כותר, והשקעה של מספר שעות רצופות בקריאה – דווקא לא מעודדת פיראטיות, משום שהקונים הפוטנציאליים לא ירצו להיכנס למורכבויות הטכניות ולסוגיות המשפטיות הכרוכות בשימוש באתרים פיראטיים. הם גם מציינים שיש מעט מאוד חפיפה בין הקבוצה המזוהה ביותר עם הורדות פיראטיות, גברים בני 20-39, לבין הקבוצה המזוהה ביותר עם קריאה מרובה של ספרים, נשים בנות 40 ומעלה.
המחקר של PwC מזהיר את תעשיית הספרים מחזרה על הטעויות של תעשיית המוזיקה: “אם המו”לים לא יהפכו את מוצריהם לזמינים בצורה דיגיטלית, הם יפסידו הכנסות פוטנציאליות ויתרמו ליצירת שוק לא-חוקי של ספרים דיגיטליים”.
ההגנות
המו”לים וחנויות הספרים הדיגיטליים צריכים להימנע מפגיעה בחוויית המשתמש דרך יישום לא נכון של נז”ק (ניהול זכויות קניין, ובאנגלית DRM, שם כללי לטכנולוגיות דיגיטליות להגנה מפני העתקה והפצה לא מורשות). למשל, אם קניתי ספר לנוק, ובגלל הנז”ק אני לא יכול להוריד אותו לקריאה באייפד.
“המודל של אייטיונז הוא מודל מוצלח”, אומר יוהן על המדיניות של חנות המוזיקה והווידאו של אפל, שהחל מ-2009 נפטרה לחלוטין מנז”ק ומוכרת את הקבצים ללא הגנה. “איפשהו יצטרכו לוותר על מנגנוני ההגנה או למצוא מודל שיוכל מצד אחד לתת לרוכש הפוטנציאלי את התחושה שהוא מחזיק בספר ואת האפשרות לקרוא אותו בכל מיני מכשירים, בין אם זה בטאבלט ובין אם זה לקחת את זה איתו על הטלפון, מה שכיום המנגנונים האלה לא מאפשרים”.
ויתור מסוים נעשה באמזון, שהחל מסוף 2010 מאפשרת לרוכשי ספרי קינדל בארה”ב להשאילם, במרכאות, לחברים. ההשאלה מוגבלת ל-14 ימים, ובמהלכה בעל הספר לא יוכל לקרוא אותו, ממש כאילו השאיל לחבר ספר פיזי. ההחלטה אילו ספרים אפשר יהיה להשאיל נמצאת בידי המו”לים, ויש עליה הגבלות גאוגרפיות שנובעות מזכויות יוצרים.
המכירות
אמזון, שמציעה למכירה למעלה מ-725 אלף כותרים דיגיטליים (ועוד 1.8 מיליון כותרים חינמיים שזכויות היוצרים שלהם פגו), וטוענת לנתח שוק של 70-80%, דיווחה ביולי 2010 כי לראשונה מכרה יותר ספרים דיגיטליים מספרים בכריכה קשה. בינואר מכרה החברה יותר ספרים דיגיטליים מספרים בכריכה רכה (ספרים חדשים יוצאים ראשית בכריכה קשה, ואחר כך בכריכה רכה במחיר נמוך יותר).
==============
אולם העצים שמהם עושים נייר עדיין לא יכולים לנשום לרווחה. ב-2009 נמכרו בארה”ב ספרים דיגיטליים ב-551 מיליון דולר, שהיוו רק 2.7% מכלל מכירות הספרים. גלובלית השיעור היה אפילו קטן יותר: 1.8 מיליארד דולר, שהם 1.7% מכלל המכירות של 108 מיליארד דולר.
לפי נתונים של ה-Book Industry Study Group, בשנת 2010 היוו הספרים הדיגיטליים כ-15% ממכירות הספרים הקמעונאיות בארה”ב. שוק הספרים הדיגיטליים העולמי גדל ביותר מ-200% בשנה שעברה, שבה נמכרו למעלה מ-90 מיליון ספרים ביותר מ-900 מיליון דולר, לפי דוח של Futuresource Consulting.
עוד נכתב בדוח של פיוצ’רסורס כי ארה”ב היתה אחראית ל-80% מהרווחים הגלובליים בשוק הזה ב-2010, לעומת 10% בלבד באירופה, רובם מבריטניה. לפי PwC, הסיבה לשליטה האמריקאית היא שהמו”לים האמריקאים רואים בספרים האלקטרוניים הזדמנות, בעוד האירופים נכנסים לשוק הזה בעל כורחם, כשהם חוששים מהסיכונים ומהפגיעה במכירות ספרי הנייר. סיבה נוספת עשויה להיות זמינות הספרים בשפה האנגלית, שמשתלמת יותר כלכלית בזכות מספר דוברי האנגלית בעולם. 7% מהאמריקאים מחזיקים בקורא”ל, לעומת 3% בבריטניה, 2% בגרמניה ואחוז אחד בלבד בהולנד.
“בניגוד אולי לעולם העיתונות והמגזינים, שם הכניסה של העולם הדיגיטלי היא הרבה יותר גדולה, בעולם הספרים החדירה של העולם הדיגיטלי היא עדיין יחסית מצומצמת. למרות שהגידולים בחדירה הם דו-ספרתיים, 50-60%, עדיין מדובר במספרים קטנים יחסית”, אומר יוהן. PwC מעריכה כי שוק הספרים הדיגיטליים בארה”ב יעמוד ב-2015 על 5.571 מיליארד דולר, פי 10 מהיקפו ב-2009, ונתח השוק שלו מכלל שוק הספרים יגיע ל-22.5%, לעומת 2.7% ב-2009. בבריטניה – 534 מיליון דולר שהם נתח שוק של 14.2%; בגרמניה 490 מיליון דולר שהם 6.3%; ובהולנד 41 מיליון דולר, 4.4% מהשוק.
הנייר
לפי המחקר, ספרי הנייר ימשיכו לשלוט בשוק, משום שהרגלים לא משתנים במהירות שבה הטכנולוגיה משתנה. ספר על מדף וספר כמתנה הם שניים מטיעוני ההגנה שהשמיעו המומחים בזכות ספרי הנייר. “ספרים הם חפץ בעל יוקרה, שמשמש תכופות להדגים את הסמכות, הטעם והחינוך של בעליהם”, נכתב במחקר. “הם גם פופולריים כמתנות לימי הולדת, חגים ואירועים מיוחדים אחרים”. רוב המומחים שהתראיינו למחקר מאמינים כי יש מקום להפצה משולבת של ספרים מנייר וספרים דיגיטליים. הם העריכו שאנשים יקראו ספרים דיגיטליים במהלך היום בדרכים, וספרים מנייר כשהם מגיעים הביתה. יחד עם זאת, הירידה בביקוש לספרי נייר תוביל לכך שכותרים מסויימים לא יודפסו כלל, ואחרים יהיו זמינים לפי ביקוש.
מבין 4000 הנשאלים בסקר של PwC, רק 3.25% מחזיקים בקורא”ל. 96.75 האחוזים הנותרים ממשיכים להאמין בנייר: 24% מהם אמרו שלא יקראו ספרים ועיתונים דיגיטליים, 43.5% אמרו שבעתיד יקראו מוצרי דפוס וגם ספרים דיגיטליים, ו-18.25% יקראו מוצרי דפוס וגם עיתונים דיגיטליים. רק 5% אמרו שבעתיד יקראו אך ורק ספרים ועיתונים דיגיטליים.
“עידן גוטנברג לא עומד להסתיים, ספרים מודפסים ימשיכו להתקיים”, מסכם המחקר. “אחרי הטלוויזיה, עדיין יש לנו קולנוע ורדיו. אין חשש שספרים כרוכים יימצאו רק במוזיאונים, אוספים של מביני עניין ובשווקי ענתיקות, או ייחשבו לפריטים נדירים כמו טייפ שמונה ערוצים. תעשיית הספרים שאנחנו מכירים ומבינים היום תמשיך לשגשג, אבל הספרים הדיגיטליים והקוראים האלקטרוניים ישנו אותה. […] אל תטעו – מכשירי קריאה מודרניים כמו הקינדל והאייפד מסמנים את תחילתה של טרנספורמציה דיגיטלית, ושוק הספרים עשה את הצעדים הראשונים והבלתי הפיכים שלו לתוך הטריטוריה החדשה”.
הישראלים
לפי מחקר של PwC מ-2009, שוק הספרים הישראלי גלגל באותה שנה 745 מיליון דולר, מהם 473 מיליון דולר בספרי קריאה ו-272 מיליון דולר בספרי לימוד. שיעור הספרים הדיגיטליים באותה שנה היה אפסי, מיליון דולר בלבד בספרי קריאה, שהיוו 0.211% מספרי הקריאה, ואפס דולרים בספרי לימוד. הספרים הדיגיטליים היוו באותה שנה 0.134% בלבד מכלל הספרים.
במאי אשתקד הושקו הקורא”ל העברי הראשון, “עברית” (גיור של מכשיר מתוצרת Qisda), וחנות מקוונת באותו שם, של ידיעות טכנולוגיות מקבוצת ידיעות אחרונות, ניופאן וסטימצקי. הקורא”ל נמכר ב-900 שקלים, ולפי ניופאן נמכרו עד כה אלפי מכשירים. באירוע ההשקה אמרה נציגת ידיעות טכנולוגיות כי בעתיד יגויירו ויושקו מכשירים נוספים תחת המותג “עברית”, ובין השאר מכשיר עם מסך צבעוני. בניופאן אומרים עכשיו כי “אנחנו עובדים על שיפורים בגרסאות הבאות של התוכנה, זה יקרה בחודשים הקרובים. נודיע בקרוב על השיפורים העתידיים. כמו כן בקרוב תושק אפליקציה לאייפד ולאחר מכן אפליקציה לאנדרואיד”.
“הגורל של ה’עברית’ יהיה די דומה לגורלם של הרידרים האחרים”, מעריך יוהן. “מכשירי הטאבלטים כבר היום עוקפים אותו מבחינת היקפי המכירות. אין אף נתון רשמי שפורסם, אבל ככל הנראה כבר היום כמות האייפדים עולה על כמות מכשירי העברית שנמכרו בישראל, עוד לפני שיצא האייפד 2″.
היצע הספרים הדיגיטליים קטן להפליא: ב”עברית” מוצעים נכון להיום כ-1000 כותרים בלבד. הם נמכרים ב-50% ממחיר הספר בדפוס הספרים של הוצאת ידיעות ספרים נמכרים ב-50% ממחיר הקטלוג, שגם בחנויות הספרים הפיזיים יש עליו הנחות שונות. לפי ניופאן נמכרו עד עכשיו עשרות אלפי ספרים. בסטימצקי, השותפה כאמור ב”עברית”, סירבו להתראיין לכתבה זו ולדון במספר הכותרים, היחסים עם הסופרים והמו”לים ועתידן של חנויות הספרים בעידן האיבוקס.
התחזית לגידול שוק הספרים הדיגיטליים בישראל לא מרשימה, לפי יוהן: “בישראל ב-2014 זה אולי יגיע למשהו כמו 2% משוק מכירות ספרי הקריאה ו-4% מספרי הלימוד”. במספרים מוחלטים מדובר על שוק ספרים כולל של 786 מיליון דולר (גידול של 5.5% בלבד לעומת 2009), שמתחלקים לשוק ספרי קריאה של 493 מיליון דולר, מתוכם רק 10 מיליון דולר בספרים דיגיטליים, ושוק ספרי לימוד של 293 מיליון דולר, כש-13 מיליון מהם בספרים דיגיטליים. בסך הכל, הספרים הדיגיטליים בישראל 2014 צפויים לתפוס רק 2.9% מהשוק. זו אמנם עליה של פי 21 לעומת 2009, אבל באותה שנה שיעור הספרים הדיגיטליים בהולנד, שם רק לאחוז אחד מהתושבים יש קורא”ל, כבר צפוי להגיע ל-3.7% מהשוק, ובארה”ב הוא יעמוד על 20.8%.
“השוק הישראלי, בדומה לשוק האירופאי, מוגבל בעיקר בגלל מגבלת השפה”, אומר יוהן. “המו”לים באירופה עוד לא החליטו איך הם ניגשים לכל תחום הזה – כי כל שוק של שפה הוא יחסית קטן. יש כמה מאות כותרים היום באתר של “עברית”, ויכול להיות שהפורמט של גוגל יפתח את זה עוד קצת. עדיין, התחום הדיגיטלי לא יהיה גדול כמו שהוא צפוי להיות בצפון אמריקה. מה שכן יהיה פה יותר משמעותי זה העולם של המגזינים והעיתונות, אתרי החדשות שייכנסו בצורה מאוד משמעותית לשוק של הקוראים האלקטרוניים והטאבלטים”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בגליון 5.2011 של מגזין פירמה של גלובס
עוד בנושא:
• אייפד נגד קינדל
• מין פולש בנהר האמזון.קום: גוגל אדישנז
• גילדת הסופרים נגד המציאות
• פיראטיות ספרים: כל מה שצריך זה מצלמה, קינדל ו-OCR
• זהירות: גלילה רון פדר ויהורם טהרלב בסלולרי שלכם
המולטיספירה זוכרת: טור מיוחד ליום הזכרון
הציניות של המולטיספירה העברית ניזונה מאירועי מיינסטרים ואוהבת במיוחד ללעוס את אלו מלאי עסיס הלאומיות, הסמלים והפאתוס כמו יום הזכרון. בו זמנית, ולא בסתירה לכך, המולטיספירה יודעת גם להתאבל בדרכה
ולתפארת אומת האינטרנט!
מעין ספשל יום העצמאות על אנשים שתרמו משהו לאומת האינטרנט העברית
צילום ארכיון
דודי סעד עובד כצלם, אבל לעשרות התמונות שהוא מפרסם בשבועות האחרונים בפייסבוק אחראי אביו, יצחק סעד ז”ל. בשחור-לבן ובצבע תיעד האב את ישראל (ובעיקר את ירושלים) של הסיקסטיז. למשל: שלט פרסומת “ירושלים קוראת מעריב” מעל שלט קטן יותר של ידיעות אחרונות בדוכן עיתונים ברוממה, אישה בביקיני אדום מנוקד לבן גולשת על מי הכנרת, מציגים ומבקרים בתערוכת פרחים בחולון ואיש עטוי כאפיה רוכב על אופניים בשממה המדברית של הנגב.
יצחק סעד עלה מעיראק בתחילת שנות השלושים. בעקבות מחלת לב וניתוח לב פתוח חיפש סעד עיסוק שלא מצריך מאמץ פיזי ניכר ובחר בצילום, תחילה כתחביב ובהמשך כמקצוע. דודי מספר שאביו צילם כפרילנס לארכיון ירושלים, נשיונל גאוגרפיק (“לפי שמועות”, אומר דודי), קרן קיימת, מעריב ומוזיאון ישראל.
ב-97′ נפטר סעד, והותיר מאחור ארכיון עצום של תשלילים ושקופיות. “חלק מההתמודדות עם האובדן שלו דחף אותי לחקור את צעדיו כדי שעדיין אהיה קרוב אליו ואמשיך להרגיש אותו דרך התמונות”, מספר הבן דודי, שנרשם לשם כך ללימודי צילום ופיתוח. חלק מהתמונות פורסמו בסרטון שיצא לתערוכת גמר בבצלאל, ואחרות הופצו במקומות ציבוריים, בעיקר מסעדות.
באחרונה העלה מספר תמונות שצילם אביו לפייסבוק, והתגובות הנלהבות שכנעו אותו לפתוח את האלבום. “מאוד הפתיע אותי שכל כך הרבה גולשים נחשפים לתמונות, ומבחינתי זה משרת את מטרתי הראשונית בצורה הטובה ביותר – להנציח ולהביא את אמנות אבי ז”ל להכרת הציבור”, מספר דודי. החשיפה, הוא מקווה, תעזור לו לגייס מימון להפוך את הצילומים לתערוכה ולספר.
יוסטין, יש לנו בעיה
יוסטין גרינדאה עזר לאקטיביסטים ישראלים לפעול באינטרנט עוד לפני שהציבור הרחב שמע את המילה אינטרנט. הוא התוודע להאקינג והתחבר לעקרונות הקוד הפתוח בשנותיו בפנימיה בכפר הנוער הדסים, שאותה הוא מכנה “החממה הטכנולוגית הראשונה בישראל, היה שם הכל ויצאו משם אנשים מדהימים והרבה טכנולוגים”. הוא קשר קשרי חברות עם האקרים ואקטיביסטים “ממסיבות, הפגנות, מכל וכל. ונהיה צורך של לשים עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו, ו-וואלה, הקמנו סרבר”. ב-98′ הקים את ספקית האחסון סוויטהום, שבין השאר עבדה עם ליגלייז ישראל, עלה ירוק ותנו לחיות לחיות, ההאקרים ופעילי תרבות הרשת הוותיקים נמרוד קרת, נאורה שם-שאול ועדי עליה (“ברכה גולשת”), ומיזמי הרשת הקהילתיים “קונספציה” ובלוגיית “רשימות”. בימים אלה מקימה סוויטהום תשתית ענן בארה”ב ומחפשת שותפים-משקיעים מהארץ ומחו”ל.
גרינדאה מודה שיש גופים שנרתעו מלעבוד איתו בגלל הלקוחות האקטיביסטיים שלו. מחיר נוסף שהוא משלם הוא התמודדות עם מתקפות של האקטיביסטים (האקרים אקטיביסטיים) מחד ושל פוליטיקאים ורשויות חוק מאידך. “יבוא ליברמן ויגיד, אתה מממן לי ארגוני שמאל, אני רוצה לחקור אותך, קודם כל, להוציא לך כמה ציפורניים עם פלאייר, בוא נראה אחרי זה אם תאחסן את אינדימדיה”, צוחק גרינדאה, שגדל כילד יהודי ברומניה תחת שלטון צ’אושסקו וראה את סבו נלקח לכלא. “אם לא חיית במשטר אפל אין לך ממה לפחד. אתה לא יודע מה זה בתור מי שגדל בארץ. מה זה להתנהג כך בבית וכך מחוץ לבית. מה זה שמלשינים אחד על השני. מה זה שחושבים שאתה משת”פ”.
ב-2003 פורסמה קריקטורה של אריאל שרון מתנשק עם אדולף היטלר באתר אינדימדיה ישראל, הסניף המקומי של רשת אתרי החדשות האנטי-גלובליסטית שפתוחה לכתיבה לכל גולש. המשטרה קיבלה את אישור היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה על הסתה. “אני הלכתי ואכלתי שיט איתם במשטרה וחקירות ודברים כאלה”, נזכר גרינדאה, שאחסן את האתר. “אז באו אלי: ‘אנחנו רוצים לוגים של שמונה חודשים אחורה’. אמרתי להם, תמצצו לי, תלכו לשופט ותגידו לו ‘אנחנו רוצים בין השעה הזאת והזאת בלבד’. אני לא נותן לכם פה את כל השמאלנים של המדינה, מתי וכמה הם גלשו, ועשר שנים אחרי זה עוד תוכלו לעשות על זה דאטה-מיינינג ולהוציא מידע”.
חלק מהארגונים מקבלים מסוויטהום שירות פרו-בונו או במחירי עלות. “מי שצריך מקבל. כולם צריכים, כולם לא יכולים לשלם את המחיר, אז מה זה מי שצריך? מי שצריך זה אחד כמו גוש שלום, שכל הזמן הפילו לו את האתר, ולא משנה כמה הוא רצה לשלם, האמריקאים ראו אתר פוליטי עם דגל פלסטין ואמרו לו, ‘חביבי, hit the information road’. אז הוא צריך. אינדימדיה ישראל, עד שמצאו להם את הפתרון בקנדה, היו צריכים, לא היה להם איפה לשים”.
גוש שלום כן אבל גוש אמונים לא.
“לא. אם כי בתקופה של ההתנתקות, גם הם קיבלו בצורה זו או אחרת. יש יותר שמאל כי יש יותר שמאלנים באינטרנט. משום מה, האקטיביזם באינטרנט נעשה יותר על ידי השמאל. ימנים באינטרנט זה טוקבקים. אם היו עוד 40 אתרים כמו רוטר, אז אולי 15 היו אצלי”.
_________________________
הפוסט התפרסם במקור בטור "השרת" בגליון 5.2011 של מגזין פירמה של גלובס
מי רוצה להרוג את המם שלנו?
שחר אבן-דר מאנדל רוצה להרוג לנו את מם ה”מי רוצה להרוג אותנו?“. אנחנו לא ניתן לו. המם ממשיך בעוז!
[עדכון] הא לך, אויב אכזר!
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
