לכתבה המלאה באתר “העין השביעית” >>

בפירוק: מפלגת העבודה ותוניסיה

כמו כולם, גם המולטיספירה שמחה לאידה של העבודה, מפלגה קטנה שסיעתה בת 13 הח”כים היתה חברה בקואליציה, שאהוד ברק וחבריו התפרקו ממנה לסיעה העצמאית “עצמאות”. בסמוך ליום הזכרון האחרון לרצח יצחק רבין ביקשה ח”כ עינת וילף, אחת מהפורשים, להסיר את תמונת רבין מבית המפלגה ולהחליפה בתמונה של בן גוריון. עם הפרישה, נועה רוטמן, נכדתו של רבין, כתבה בפייסבוק: “היו שלום. ותודה על הדגים. אגב, עינת וילף, את התמונה של רבין, את לוקחת או לא? מה נסגר?”

ליאור פרידמן: “הצעת חוק: לא יקראו למפלגה בשם של סטקייה. או בכל שם שאפשר להוסיף לפניו את המילה ‘מפגש'”.

אביעד שמיר: “יש עכשיו בכנסת ארבע מפלגות ימין, שלוש מפלגות שמאל, שתי מפלגות מרכז, שתי מפלגות חרדיות ושתי מפלגות ערביות. השורש פ.ל.ג. מעולם לא נראה מתאים יותר”.

נועה אנג’ל: “המפלגה נסחפה שמאלה? הרימו אלינו טלפון, יש לנו ניסיון רב בהזזת דברים ימינה. #מפלגה חדשה ברוח מאפ”י” (מה זה מאפ”י? תזכורת).

יואב אברמוביץ’: “ברוסיה הסובייטית, מפלגה מפרקת אותך!”

דורון שרם: “חברות וחברים, יש לי הודעה דרמטית: גם אני פורש מהעבודה. עכשיו שבע בערב ואני כאן מהבוקר, הגיע הזמן ללכת הביתה”.

ועוד דורון שרם: “מספידי מפלגת העבודה, אפשר להירגע: זו לא התפרקות, מדובר בסך הכל בבריחת שתן”.

עמוד הפייסבוק “סיעת העצמאות – הדף הרשמי“, שהוקם בחופזה תוך פחות מיום והיה הדבר המוחשי היחיד שאפשר להיאחז בו בסיעת העצמאות, שימש כליא ברק למיטב הסטטוסים הלעגניים, שהתרכזו בתגובות לסטטוס הראשון מבין השניים היחידים שפורסמו בעמוד, שבישר “ברוכים הבאים לדף הסיעה החדשה – סיעת העצמאות”.

“עכשיו רק נותר לגלות אם הדף הזה הוא בדיחה טובה (מתחזה) או בדיחה רעה (הדבר האמיתי)”, כתב ריקרדו מגון. מפעיל העמוד השיב לו: “דף הסיעה הרשמי”. מגון הקשה: “זה בדיוק מה שמתחזה היה אומר, לא?”. המפעיל: “נכון, אבל גם דף רשמי אומר ואמר לך זאת כאן”. ומגון סיכם: “שוכנעתי. מי שמדבר טאוטולוגית חייב להיות קשור באיזושהי צורה לאהוד ברק”.

בדוברות המבולבלת של הסיעה ניסו להתיר את הקשר הגורדי הזה עם סכין חמאה, כשטענו כי העמוד הרשמי הוא דווקא העמוד “סיעת העצמאות“, שבראשו תמונות חברי הסיעה. אולם המולטיספירה אמרה את דברה: נכון למועד הכתיבה, לעמוד הרשמי יש 46 חברים, בעוד לעמוד “סיעת העצמאות – הדף הרשמי” יש 524 חברים. אם כי, כפי שכתב רועי רוטמן באחת התגובות הראשונות לסטטוס, “הסיעה קיימת יום שלם, ורק 30 אנשים עשו לה ‘לייק’, מתוכם, כמו שנראה מהשרשור הזה ומההיכרות שלי עם חלק מהאנשים, לפחות תשעה עשו את זה כדי שיוכלו לצחוק עליכם. זה אומר שיש 21 אנשים שהם מצביעים פוטנציאליים. זה נראה שאפילו פרופילים של בחורות בביקיני עם 3,500 חברים לא מוכנים לעשות לייק לאהוד ברק. שלא לדבר על האנשים שעובדים במשרדי היח”צ שהוא שכר. האמת? זה מעודד”. יואב ליפשיץ חידד: “עצמאות היא מפלגת ההיפסטרים. כולם כאן עשו לייק רק בקטע אירוני ומודע לעצמו”. ושמעון טהר סיכם: “אף מומחה מדיה חברתית לא יציל את הגוויות הפוליטיות הללו”.

ובינתיים, במפלגת העבודה: הסטטוס האחרון בעמוד הפייסבוק של המפלגה אומר: “הגענו ל-156 חברים בתוך שבוע! הפוטנציאל הוא בסביבות 3000-4000 איש המחוברים בפייסבוק ואוהדים את מפלגת העבודה. לכן – נשמח מאוד אם תלחצו על כפתור SHARE ותשתפו את העמוד בפרופיל שלכם!”. הסטטוס פורסם ב-1 באוקטובר. עכשיו יש לעמוד 316 חברים.

אגב, בזמן שהמולטיספירה העברית דחקקה להנאתה, סלים אממו, פעיל תוניסאי בעד חופש אינטרנט ונגד צנזורה, דיווח בטוויטר על ביקור המשטרה בביתו, נעצר, הצליח להפעיל את הטלפון הסלולרי ולעדכן את מיקומו במעצר באמצעות שירות Google Latitude, עדכן בטוויטר על שחרורו מהמעצר, עדכן כי קיבל את ההצעה לשמש שר בממשלת המעבר של תוניסיה של אחרי ההפיכה, והתווכח עם פעילים שיצאו נגד החלטתו להצטרף לממשלה, שאחד מהם כינה “שיתוף פעולה עם רוצחים”. אממו השיב בטוויטר: “זו ממשלה זמנית שנועדה לארגן בחירות. אני כאן לצפות ולדווח ולהיות חלק מההחלטות. אני לא כאן למשול”.

____________
התפרסם במקור כחלק מטורי השבועי "מהנעשה במולטיספירה" ב-ynet מחשבים, 20.1.2011

עוגות גיקים: דוקטור הו, אייפון ורובוטריקים

התחלתי לעבוד עם בצק סוכר לפני חצי שנה בערך, ומאז פתאום לכל החברים שלי יש ימי הולדת. לא ברור איך זה קרה. בעקבות התמונות, חלק מהחברים הנ”ל טוענים שאני צריכה להתחיל להרוויח כסף מכל העניין, אז אם מישהו שאתם מכירים צריך עוגה בהזמנה מיוחדת לאירוע כזה או אחר – אני מוכנה לקבל הזמנות ובמיוחד אתגרים מגניבים (וגיקיים!). מחיר ידוסקס על פי זמן עבודה משוער :)

מעוניינים? צרו קשר בפייסבוק או באימייל.

פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס

באמצע אפריל האחרון פרסם בלוג הגאדג’טים גיזמודו סרטון שבו העורך ג’ייסון צ’ן מציג לראווה אבטיפוס של אייפון 4, הדור החדש של הטלפון הסלולרי מבית אפל. שבועיים לפני כן חשף וויקיליקס את “Collateral Murder“, סרטון וידיאו ממתקפה של שני מסוקי אפאצ’י אמריקאיים בבגדד, שחיסלה 12 אנשים ופצעה שני ילדים. וויקיליקס המשיך להכות באותה שנה עם סרטון דומה מאפגניסטן, מסמכים צבאיים אמריקאיים מעירק ואפגניסטן, ואלפי מברקים דיפלומטיים מסווגים של ארה”ב.

למרות השוני וההבדלים הברורים, מעניין לנסות ולעמוד דווקא על נקודות דמיון בין החשיפות של שני האתרים. בשני המקרים, מקור שהשיג מידע בדרכים מפוקפקות העביר אותו לפרסום באתר אינטרנט; הגוף שהמידע שלו נחשף בניגוד לרצונו הפעיל את התותחים הכבדים נגד האתר המפרסם; העורך הסתבך עם רשויות החוק; וההתרחשויות חייבו דיון בעצם הגדרתו של האתר המפרסם ככלי תקשורת.

מפרי עץ הדעת לא תאכל

בעולמם של הגיקים, האבטיפוס של אייפון 4 הוא סיפור גדול. הפרסום של גיזמודו הגיע יומיים אחרי החשיפה בבלוג הגאדג’טים המתחרה אנגאדג’ט, שפרסם תמונות ראשונות של האייפון 4. שני הבלוגים דיווחו כי המכשיר נמצא על רצפה של בר בקליפורניה (אולם מיקמו אותו בערים שונות). בגיזמודו סיפרו בהמשך כי המכשיר אבד למהנדס תוכנה בחברה, גריי פאוול, בזמן שבילה בבר. המוצא, בראיין הוגאן, טען שניסה לאתר את הבעלים וליידע את אפל, ומשלא הצליח מכר את המכשיר לגיזמודו תמורת 5000 דולר. הצרה של הוגאן ושל צ’ן היתה שהחוק הקליפורני קובע שמי שמחזיק ברכוש שמצא ועושה בו כבשלו, למרות שהוא יודע מי עשוי להיות הבעלים החוקי, כמוהו כגנב.

כמו אפל, הצבא האמריקאי אוהב לשלוט במידע שהוא מחזיק בידיו. סוכנות הידיעות רויטרס, ששניים מההרוגים בהפגזה בבגדד הועסקו אצלה כעיתונאים, ביקשה מהצבא האמריקאי להעביר לה את סרטוני התקיפה לפי חוק חופש המידע, אולם סורבה. ככל הידוע, ולא הכל ידוע, וויקיליקס קיבלו את הסרטון, יחד עם שאר המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים שנחשפו אשתקד, מטר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעירק. למאנינג היתה גישה למסמכים דרך רשת מחשבים צבאית מסווגת, ובצ’ט עם ההאקר האמריקאי אדריאן ליימו הוא התוודה שצרב אותם לדיסקים והעביר לוויקיליקס. ליימו הסגיר את מאנינג לרשויות.

התפוח המכני

אפל חשאית מאוד במהלכיה ואוהבת לחשוף חידושים במגרש הביתי – כנסים בכיכובו של המנכ”ל הדומיננטי סטיב ג’ובס (אייפון 4 הוצג רשמית בכנס המפתחים השנתי של החברה בחודש יוני). מגזינים ממוסדים נוהגים לא לקלקל את המסיבה, מקפידים לעבוד בצורה מסודרת מול אפל ועושים לה כבוד בכתבות שער מתלקקות.

לאורך השנים פעלה החברה באגרסיביות נגד בלוגרים וכלי תקשורת עצמאיים שניסו לחשוף את סודותיה, כשהיא מנצלת את חולשתם לעומת כלי תקשורת ממוסדים, והמקרה של חשיפת האייפון 4 לא היתה שונה. אפל דרשה וקיבלה את האבטיפוס מגיזמודו ללא ויכוח, אולם לא הסתפקה בכך, והתלוננה במשטרה. אנשי סוכנות האכיפה המשטרתית ריאקט (ראשי תיבות של Rapid Enforcement Allied Computer Team), בידיהם צו משופט מבית משפט קליפורני מערכאה נמוכה, פרצו לביתו של עורך גיזמודו והחרימו מחשבים ושרתים. אתר מרקטווץ’ חשף כי בוועדת ההיגוי והפיקוח של ריאקט, שבה יושבים נציגי ענקיות עמק הסיליקון, חבר גם נציג אפל.

פרי העץ המורעל

בגיזמודו ובארגון הזכויות הדיגיטלי EFF טענו כי הצו להחרמת מחשביו של העורך צ’ן אינו חוקי, משום שהוא עומד בניגוד להגנות שהחוק הפדרלי והקליפורני מספק לעיתונאים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם. מאחר שלגיזמודו יש עורכים, כתבים, תחום סיקור מובהק, סיפורים וסקופים, מו”ל (ניק דנטון) וקבוצת בלוגים שהוא משתייך אליה (גוקר מדיה), קל להגדירו ולהציגו ככלי תקשורת שזכאי להגנות הללו.

שני הצדדים ירדו מעץ התפוחים: באמצע יולי ביקש משרד התובע הכללי של מחוז סן מטאו מבית המשפט למשוך את הצו והשיב לצ’ן את חפציו, בתמורה להסכמת גיזמודו לשתף פעולה עם המשטרה ולספק את כל המידע והמסמכים שיידרשו להשלמת החקירה. המשטרה ניצחה בקרב. המלחמה נמשכת.

כמו אפל, גם אמריקה רוצה לספר את הסיפור שלה בתנאים שלה, ולא אוהבת כשמידע סודי שלה נגנב ונחשף לציבור. את מאנינג היא מחזיקה במעצר מאז חודש מאי. את מייסד וויקיליקס ג’וליאן אסאנג’ היא הפחידה עד שהדיר את רגליו מאדמתה מחשש שייעצר, ולטענתו היתה מעורבת ברקיחת צו המעצר האירופי שהוציאה שבדיה ואשר הוביל למעצרו באנגליה, בחשד לעבירות מין כלפי שתי נשים.

באתר וויקיליקס עצמו מטפלת ארה”ב ישירות ובעקיפין, באמצעות פניות לחברות והפעלת לחצים. ההישגים הבולטים: חברות האשראי פייפאל, ויזה ומאסטרקארד הפסיקו לסלוק תרומות עבורו (בוויקיליקס מדברים על תביעה נגדם); אמזון הפסיקה לספק לו שירותי אחסון; בצעד שהוא שערורייתי כפי שהוא אידיוטי, מאות אלפי מחשבים ממשלתיים בארה”ב נחסמו לגישה אליו, וחיל האוויר האמריקאי אף חסם במחשביו גישה לוויקיליקס ולאתרים שפרסמו את המסמכים, כולל אתרי החדשות של ה”ניו יורק טיימס”, “דר שפיגל” וה”גרדיאן”, ששיתפו פעולה עם וויקיליקס ופרסמו את המסמכים וכתבות המבוססות עליהם.

המלחמה בוויקיליקס הגיעה לאבסורד כשאפל הסירה מחנות האפליקציות שלה את זו של מתכנת בשם איגור ברינוב, שסיפקה גישה ישירה למסמכי וויקיליקס ולחשבון הטוויטר של הארגון (אף שאלה זמינים בחינם). ברינר הרוויח כ-4500 דולר בשלושת ימי חייה הקצרים של האפליקציה. בשיחה עם בלוג הטכנולוגיה טקקראנץ’ אמר כי יתרום את ההכנסות לוויקיליקס, אם כי לא ברור כיצד יעשה זאת לאור חסימת ערוצי הסליקה השונים.

עצים מתים

האם וויקיליקס זכאי להגנות של כלי תקשורת עיתונאי? האתר הוקם כפלטפורמה להדלפה אנונימית של מסמכים סודיים, אבל התפתח והשתנה מאז. במקרה של סרטון ההתקפה בעירק, למשל, לא הסתפקו אנשי וויקיליקס בפרסום חומר הגלם בן 38 הדקות – אסאנג’, עיתונאי בעברו, ערך עם אנשיו כתבת וידיאו המתארת את הנראה בסרטון בהקשר רחב יותר. האתר אף שלח שני כתבים לעירק לאמת עובדות, להשלים מידע חסר ולראיין עדי ראיה ובני משפחה של הנפגעים. במגזין “וויירד” נכתב אז כי חשיבות הסיפור היא בכך ש”הוא מראה איך אתר שיועד להדלפות אנונימיות הפך למקום למודל של עיתונות חוקרת מסורתית יותר”.

פרסום המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים האמריקאיים בוויקיליקס כבר בוצע בשיתוף פעולה עם כמה מהחשובים שבעיתוני העולם, כדי שהמסמכים לא יעלו אבק וירטואלי אלא יקבלו טיפול עיתונאי, ילוו ברקע והסבר ויזכו לחשיפה תקשורתית. וויקיליקס החל גם להפגין אחריות מסוימת שהחליפה את הנייטרליות הקיצונית של חשיפת מידע בכל מחיר. אסאנג’ אמר שוויקיליקס מיישם “מדיניות של מזעור נזקים” ופונה לאנשים שמוזכרים בחלק מהמסמכים כדי להזהירם מראש (אך הודה כי חברי וויקיליקס עשויים למצוא את עצמם במקרים מסויימים “עם דם על הידיים”). האתר אף הביע נכונות מסויימת לשתף פעולה עם הפנטגון בצינזור מסמכים מסויימים לפני פרסומם, אולם זו לא הבשילה לשיתוף פעולה של ממש. אסאנג’ היה מעורב גם בניסוח וקידום חקיקה שתהפוך את איסלנד למדינה הידידותית והמגוננת ביותר בעולם כלפי עיתונאים.

אם וויקיליקס אינו כלי תקשורת, הוא מאוד רוצה להיות כזה כשיהיה גדול. ה”ניו יורק טיימס” חשף בחודש שעבר שינויים מעניינים בטקסטים באתר וויקיליקס המתארים את פעילות הארגון. הוא פירש אותם כנסיון של האתר למצב את עצמו כארגון חדשותי מהוגן יותר, כדי לחסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כך המשפט “שליחת חומר מסווג לוויקיליקס הוא בטוח, קל ומוגן על ידי החוק” הוחלף במשפט “שליחת מסמכים לעיתונאים שלנו מוגנת על ידי החוק בדמוקרטיות טובות יותר”, ועמוד קבלת המסמכים שונה כך שהוא מכיל כעת כ-20 מופעים של המילים “עיתונאי” ו”חדשות”.

ואסאנג’ עצמו – האם הוא עיתונאי? בצ’ט עם גולשי אתר ה”גרדיאן” בתחילת דצמבר הוא נשאל על כך והשיב: “הייתי כותב-שותף של הספר הלא-בדיוני הראשון שלי בגיל 25. מאז הייתי מעורב בסרטים תיעודיים, עיתונים, טלוויזיה ואינטרנט. עם זאת, לא הכרחי לדון אם אני עיתונאי, או כיצד אנשים מפסיקים באופן מסתורי להיות עיתונאים כשהם מתחילים לכתוב עבור הארגון שלנו. אף שאני עדיין כותב, מתחקר וחוקר, התפקיד העיקרי שלי הוא זה של מו”ל ועורך ראשי, שמארגן ומנהל עיתונאים אחרים”.

אבל כן מעניין לדון אם הוא עיתונאי, במיוחד לאור היחס האינסטרומנטלי שלו לעיתונות, שמודגם בסיפור שנחשף בפרופיל משותף של אסאנג’ ושל הגרדיאן בגליון פברואר של ואניטי פייר. הגרדיאן, שיזם את שיתוף הפעולה עם וויקיליקס, הסכים לאמברגו – כלומר, לכך שאסאנג’ יכתיב את מועד פרסום המסמכים שהעביר לעיתון. אלא שגורם אחר בוויקיליקס הדליף לגרדיאן חלק מהמסמכים, והעיתון ראה עצמו פטור מהאמברגו לגביהם. אסאנג’ הגיע עם עורך דין למשרד עורך העיתון ואיים לתבוע אם האמברגו יופר, בטענה האנטי-עיתונאית והמגוחכת להפליא שהמידע שייך לו ושיש לו אינטרס כלכלי בדרך ובמועד פרסומו.

אתר וויקיליקס לא התקפל מול המתקפה האמריקאית. האם הוא ישרוד גם את ג’וליאן אסאנג’?

_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011

מהפכת הפייסבוק של תוניסיה

“האם תוניסיה עשויה להיות מהפכת הטוויטר הבאה?”, שאל אנדרו סאליבן באתר המגזין אטלנטיק. אולם נראה שההפיכה בתוניס תיקרא דווקא על שם וויקיליקס או פייסבוק. אתר הדלפות המסמכים המושמץ סיפק את חומר הבערה במברקי השגרירויות האמריקאים, שבהם נכללו מסמכים שדיברו על שחיתות “המשפחה”, משפחתה של האישה הראשונה של תוניס, לילה טרבלסי. הממשל הגיב בחסימה של וויקיליקס ואתרים אחרים שהפנו אליו (ממשל אחר שחסם את וויקיליקס ואתרי חדשות שפרסמו את מסמכיו הוא זה האמריקאי; לזכותו אפשר רק לומר שהוא חסם את הגישה רק ממחשבים ממשלתיים). מתנגדי השלטון, בחיפוי אש קיברנטית של חבורת “אנונימוס” שהתקיפה והפילה אתרי ממשל, המשיכו להפיץ חדשות בנושא ולארגן את המחאה דרך הרשת החברתית. הגפרור הצית את חומר הנפץ ב-17 בדצמבר כשמוחמד בועזיזי, רוכל בן 26, העלה את עצמו באש במחאה על החרמת דוכן הירקות הלא-מורשה שלו על ידי המשטרה.

ב-14 בינואר הודיע הנשיא זין אל-עבאדין בן עלי בנאום טלוויזיוני לאומה כי אחרי 23 שנות נשיאות, לא יתמודד על כהונה נוספת כשהנוכחית תסתיים ב-2014. הוא גם הפתיע כשהבטיח לעם חופש אינטרנט. תוניס חוסמת אתרים ברמה שדומה לזו שבאיראן ובסין, לפי דוח OpenNet Initiative ל-2010, והיא אחד המקומות המסוכנים לכתוב מהם בלוג, לפי דוח של הוועדה להגנה על עיתונאים מ-2009. זמן קצר אחרי הצהרת הנשיא הוסרה החסימה מאתרי וידאו, ובהם יוטיוב ודיילימושן. באל-ג’זירה ציטטו משתמש טוויטר שהזכיר לחבריו בציניות כי בועזיזי לא הצית את עצמו במחאה על כך שנמנע ממנו לגלוש ליוטיוב. אולם עוד באותו יום נמלט הנשיא מהמדינה וביקש מקלט בסעודיה.

באופוזיציה האיראנית, שהמהפכה הירוקה שלה כשלה בהחלפת הנשיא המכהן מחמוד אחמדינג’אד, עוקבים ודאי בעניין אחרי הסיפור, עד כמה שאפשר לעקוב אחריו דרך מסנני הצנזורה הממשלתיים. המערב עקב בעניין אחר המהפכה הירוקה דרך העדכונים בטוויטר, והממשל האמריקאי אף ביקש מהחברה להימנע מהשבתת האתר בשעות קריטיות. זמן קצר לפני הבחירות חסם הממשל האיראני את הגישה לפייסבוק ולטוויטר, ואחריהן הקים יחידת משטרה שתפקידה לאתר ולהעניש גולשים איראניים שמפרסמים ביקורת באינטרנט, או כפי שהמשטר קורא לה, “שקרים” ו”עלבונות”. באחרונה איתרה האופוזיציה האיראנית צייצן מפתיע – המנהיג הרוחני אייתוללה חאמנאי, שעומד ככל הנראה מאחורי פרופיל הטוויטר @Khamenei_ir. “אם זה אסור”, שאל-האשים מנהיג האופוזיציה האיראנית מיר-חוסיין מוסאווי באתרו הרשמי, “מדוע לשכתו של המנהיג מחזיקה בחשבון טוויטר?”

_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011

האם העמוד של סיעת העצמאות ילך בדרכו של טוויטר שהלך בדרכו של דה-מרקר קפה?

אני רוצה לספר לכם סיפור.

בסיפור הזה יש את כל מה שאתם אוהבים – קשרים בין אנשים, קצת פוליטיקה, הרבה הומור ציני. וכדאי שתישארו עד הסוף, אז מגיעות גם מסקנות – אני יודע, זה טיזינג קצת עלוב, אבל אם זה מותר לאנשי שיווק שחוקרים ומרצים על ניו-מדיה, זה מותר גם לי.

הזמן: ערב יום שני, 17 בינואר 2010. אהוד ברק התפלג ממפלגת העבודה והקים את סיעת “עצמאות”. הדבר הראשון על סדר היום – לוגו ועמוד בפייסבוק. הספיק גולש אחד שאמר: “עכשיו רק נותר לגלות אם הדף הזה הוא בדיחה טובה (מתחזה) או בדיחה רעה (הדבר האמיתי)” בכדי להפוך את העמוד של סיעת העצמאות להילולת הומור שנמשכה כעשר שעות. באותן עשר שעות הקהילה יצרה את האופי הבסיסי שלה, בנתה את המהות, תחומי הבדיחות ואפילו הדיעות האינטרנטיות השולטות (נסו לצייץ על חורים ברשת, ותראו מה קורה).

ואז, הגיעה השעה 11 בבוקר, ואיתה הפרסום בוויינט. הו, התגובה הרצינית הראשונה הגיעה שעתיים קודם לכן, ממגיב שתמך בברק, אבל הוא עוד דיבר עברית ולא טוקבקיסטית. ובעוד התגובה שלו היתה דלה בהומור, היא היתה עשירה בסימני פיסוק. הנהירה החלה לאחר מכן. בלי לשפוט את האהבה שלי לאנשים החדשים שהגיעו לעמוד של סיעת העצמאות, אי אפשר להתכחש לעובדה שהם שינו אותו באופן מהותי, הפכו את התכנים שבו לפחות מצחיקים ואת ההתלהמות לחשובה יותר מהכל. הטוקבקים הפכו להיות חשובים יותר מהאנשים.

כשאני כותב שדף סיעת העצמאות של שלשום בלילה עסק בהומור, אני מתכוון לזה שכל תגובה היתה בדיחה מחושבת – כולנו רצינו להיראות שנונים ומעניינים. היום, בניגוד לבעבר, רוב המגיבים פשוט יכתבו “ברק זבלול היית ונשארת לך לך לאקירוב ותתחבא” או כל דבר טוקבקיסטי אחר. במקום לנסות לשעשע, פשוט נוהמים. מבית חדש לקהילת הטוויטר הישראלית (אחרי שאר אקיקוס קבע שטוויטר מת; לא מתווכחים עם ארד אקיקוס) הדף הפך נספח למדור התגובות של וויינט.

האם הדף של סיעת העצמאות עומד למות?

התשובה היא כן. הדף התצורה הקודמת שלו – התצורה שמתעסקת בתכנים ובכמה הם מצחיקים, ופחות בקריאות “לזונות יש יותר כבוד עצמי מאשר לחבורת הזבלים והזונות הפוליטיות האלו”; התצורה בה חשבת פעמיים אם להגיב משהו, כי רצית שהוא יצחיק אנשים ולא רצית ליצור הצפה במייל של מי שהגיב לפנייך; התצורה התמימה והנאיבית משהו, זאת שבה היתה פה קהילה אחת, מאוחדת, של מובילים חברתיים, שדאגה פחות או יותר למבנה שלה כקהילה – הדף הזה מת, והוא לא יחזור יותר.

סביר להניח ששום דבר לא ישתנה. הדף ימשיך את דרכו כמזבלת טוקבקים בעל פוטנציאל הולך ויורד לייצר תוכן בעל ערך הומוריסטי, ומצד שני יתן לטוקבקיסטים המתלהמים מקום להגיב בו מבלי לחשוש מנחת זרועו של מסנן התגובות בוויינט.

ומה עם הארלי אדפטרז? בקרוב ימאס להם לגמרי (אם לא נמאס להם עד עכשיו), והם ימצאו לעצמה פלטפורמה חדשה. ואז יבוא עוד איזה דביל עם מקלדת שכועס שפתאום צפוף לו באינטרנט, ויחליט שגם המקום הזה מת. וחוזר חלילה.

_____________________
יותם ברנז הוא סטודנט לתקשורת, הרפתקן ומספר סיפורים, וכותב הבלוג חיות אחרות

אנגרי בירדז בטלוויזיה: קץ התרבות המערבית?

מהו נזקה של אנגרי בירדז לאנושות? מהו נזקה של הטלוויזיה לאנושות? ומה יקרה כשאנגרי בירדז יגיעו בקרוב לטלוויזיה? כתבה שלי ב-ynet מחשבים >>

(ואפרופו אנגרי בירדז: לא יפה!)

מה זה טוויטר ולמה הוא חי? // אהודק משיב לארד אקיקוס

ארד אקיקוס פרסם פה טור שתהה האם טוויטר הולך למות. שרון גפן השיבה לו כאן, ועכשיו גם אהוד קינן ב-ynet. טעימה:

כמו בכל קהילה, בקרב דוברי העברית בטוויטר מתפתח שיח. הוא יכול להיות פוליטי, הומוריסטי, בנאלי, ברנז’אי, תרבותי, אלים, קליל, גבה מצח, מעניין, משעמם או כל סוג אחר – אבל תמיד יש שם שיח והוא תמיד חי. האופי שלו תלוי ביום, במצב הרוח ובעיקר “פיד” שלכם. הפיד הוא מכלול האנשים שהחלטתם לעקוב אחריו, בין אם מדובר בעשרה אנשים או ב-500. יכול להיות שיש מאות או אלפי אנשים מחוץ לפיד שלכם, ואתם לא יודעים עליהם, ויכול להיות שיום אחד, בבת אחת תחשפו למאה מהם ולשיח חדש לגמרי. זה להיות פיד שבו אנשים משעממים אחד את השני למוות בסיפורים על שריפת חביתות, או פיד כיפי ומרתק.

טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // תשובה לארד אקיקוס

[פוסט תגובה לפוסט של ארד אקיקוס, “האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?“]

ארד אקיקוס טוען שטוויטר, לפחות בזירה הישראלית, מת. ואני אומרת שארד היה מת להיות צודק כאן.

בלי להשוויץ או להתנשא, אני בטוויטר לפניכם. כן, גם אם נדמה לכם שאתם מחלוצי הטוויטר בישראל, אני יכולה להבטיח לכם שאתם טועים. הספקתי לפתוח טוויטר (ב-2006), לנטוש אותו כי לא התקיימה בו שיחה מהסוג שעניין אותי (אי שם ב-2007), ואז לחזור אליו (ב-2008), אחרי שהבלוגוספירה החלה להראות שם ניצנים ראשוניים של נוכחות, אז השיחה שהחלה בבלוגים פשוט התרחבה גם לשם. ורוב העניין הזה התרחש עוד לפני שרובכם בכלל שמעתם על טוויטר, וגם לפני שארד בכלל טרח לפתוח לעצמו שם חשבון (בדקתי).

אי שם, בראשית ימיו של האינטרנט (אל חשש, איני מתיימרת להיות גם שם מההתחלה, אני באינטרנט רק מ-1996), עת היה מדיום שזמינותו היתה שמורה בעיקר ליחידי סגולה באקדמיה, היתה מתרחשת קטסטרופה נוראה מדי חודש נובמבר, כאשר אלפים רבים של סטודנטים חדשים היו מקבלים לראשונה בחייהם גישה לאינטרנט, ומתחילים לטנף את קבוצות הדיון של Usenet (למען הצעירים שבחבורה: פעם היו ביוזנט גם דיונים אמיתיים, ולא רק פרקים עדכניים של האוס בהורדה מהירה), לטרלל את IRC ומה לא. ואז הגיע AOL, ונתן לכל אידיוט את האפשרות להתחבר לאינטרנט. משמע: כמות עצומה של אנשים שטרם הבינו את המדיום הוצנחו לתוך עולם וירטואלי שהם אינם מבינים את חוקיו, ומילאו אותו באשפה. המהפכה הקטנה והמדהימה הזו של אינטרנט להמונים (שבסופו של דבר, הביאה אותנו לאן שאנו נמצאים היום) כונתה בפי יודעי הדבר “שהיו שם קודם”, בשם “נובמבר האינסופי”.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי זהו טיבן של קהילות, ובעיקר של כלים ההופכים לפופולאריים ונכנסים בסופו של דבר אל המיינסטרים, בעיקר אם אתה “ארלי אדפטר”. בהתחלה אתה יושב שם (בין אם זה טוויטר, טאמבלר, פייסבוק או קורה) ומדבר שם עם חברך הטוב, משה. ואתם בסבבה שלכם. אף אחד לא מפריע לכם. אין אידיוטים.

ואז אתה ומשה אומרים לחבר’ה שלכם “בואו, מגניב כאן”. והם באים. ועדיין סבבה לכם, ואין אידיוטים. אלא שהאמת היא שבאותו הזמן שבו אתה ומשה וחבריכם קשקשתם על מה שנדמה לכם שהוא ממש מגניב, היו עוד כמה אנשים שעשו את אותו הדבר בדיוק. ועדיין, אלה היו רק “החבר’ה הטובים”. מביני העניין.

ואז הגיעו האידיוטים. ושוד ושבר! זה מצא חן גם בעיניהם!

ואפילו חמור מכך, הם העזו לנסות ולתקשר גם עמכם!

הו לא! זהו נובמבר האינסופי אול אובר אגיין! ואיזה מזל ש-talker המטופש של נענע10 כשל כבר מזמן! עוד היו מגיעים לכאן ערסים! רק לא הערסים!!!!1 הם יטוויטו כאן דברים סחיים! ויעצבנו אותנו!

זוכרים את אותה השיחה בדיוק כשפייסבוק התארגנו על ממשק בעברית? אז כן, הערסים הגיעו, ונחשו מה? רובכם בכלל לא נחשפים אליהם במעגלים החברתיים שלכם. למעט האנקדוטיאליות שבהצטרפות לעמודי “האשכנזים הרגו את זוהר ארגוב”, או העובדה שאתם נחשפים בעל כורחכם לתכנים עילגים פה ושם.

ואני אומרת: פלצנים. אילו היינו מדברים על מיקום פיזי, והיינו חבורה של היפסטרים, הרי שבית הקפה הסודי והאקסקלוסיבי עם המוסיקה המאגניבה היה מוכרז מיד כ”מת” וננטש בהמוניו.

אבל טוויטר הוא לא בית קפה. בטח שלא אקסקלוסיבי. טוויטר הוא מה שאנחנו עושים ממנו. יש שיעשו ממנו חדר צ’אט המוני (הפיצ’ר השנוא עליי בממשק החדש של טוויטר הוא היכולת לעשות reply to all, שזוכה לאביוז ברמות חמורות יותר אפילו בהשוואה לדואר אלקטרוני). אחרים יפיצו בו לינקים, או שירים, או תמונות של מה שהם אוכלים. אבל האמת היא שזה לא חדש. אין לי מושג מיהם כל האנשים שארד עוקב אחריהם, אבל במבט לאחור, אני לא רואה שינוי משמעותי בסוג השיח הנפוץ בו. אני רק רואה שינוי בנפח השיח. שכתוצאה ממנו, עשוי לעלות נפח הרעש אליו אנו נחשפים. ואני לא מדברת על ספאם, אלא על העובדה שאנשים מעזים לתקשר זה עם זה באמצעות הכלי, ולא רק לנסות ולהוציא את עצמם נורא חכמים או שנונים.

היתרון הגדול ביותר של טוויטר בעיניי הוא בעובדה שבניגוד לפייסבוק, אין בו חובה להדדיות. את לא חייבת לעקוב אחרי כל מי שעוקב אחרייך. האמת היא שמותר לך אפילו לא להתייחס אל כל מי ששולח לך מסרים. ואפילו, חס ושלום, מותר להפסיק לעקוב אחרי אנשים שלא מעניינים אותנו.

היופי בטוויטר, בדומה לבלוגים, הוא בעובדה שהמדיום הוא מה שאנו בוחרים לעשות ממנו. ובאפשרותנו, כאנשים חושבים, גם לבחור את השיחות בהן נשתתף, ואפילו, אם נחליט – לנסות לשנות נושא.

אני לא חושבת שטוויטר מת. עדיין.

לעומת זאת, אני כן חושבת שארד צריך לרענן את הפיד שלו.

_____________________
שרון גפן היא בלוגרית (ומדענית גרעין חובבת), חוקרת של תרבות דיגיטלית ומכורה לטוויטר

מלחמת הכוכבים הירוקים-אדומים: האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?

אני רוצה לספר לכם סיפור.

בסיפור הזה יש את כל מה שאתם אוהבים – קשרים בין אנשים, טכנולוגיה, דרמות וסיפורים עצובים. וכדאי שתישארו עד הסוף, אז מגיעות גם מסקנות – אני יודע, זה טיזינג קצת עלוב, אבל סביר להניח שהן יעניינו את כל אלה שאכפת להם מסוציולוגיה, יחסים בין אנשים ויחסים בין אנשים לטכנולוגיה.

[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]

כשהכל היה תמים ונוח

הזמן: תחילת שנת 2006. פייסבוק עדיין לא באמת הגיע לארץ, והחזיק ככל הנראה כמה אלפים ספורים של יוזרים ישראלים. דהמרקר, אחד משני העיתונים הכלכליים בישראל, השיק את דהמרקר קפה, אתר שכמעט והקדים את זמנו יחסית לתחום. זו הייתה רשת חברתית-עסקית מבוססת תוכן, אשר נועדה לחבר בין אנשי עסקים שיש להם קצת אוריינטציה טכנולוגית. גירסת האלפא הסגור יצאה לדרך בינואר עם אלף ומשהו משתמשים, אם אני לא טועה, ואיפשהו באיזור מרץ כבר השתחררה לבטא פתוח לקהל הרחב.

הפלטפורמה הייתה פשוטה, ממשק המשתמש היה די פונקציונאלי, ולמעט בעיות של שרת בהרצה, הכל הלך שם מעולה. הקפה (ככה כולם קראו לו) בתצורתו הראשונית עודד אנשי תוכן/טכנולוגיה/עסקים לחלוק את עולמם המקצועי והאישי בפוסטים שכתבו ולנהל דיונים בנושאי שיווק, פרסום, כלכלה, טכנולוגיה ועוד. הכללים היו פשוטים: אתה כותב פוסט/מתחיל דיון, וכל שאר המשתמשים יכולים לדרג אותך: כוכב ירוק למקרה שאהבו, וכוכב אדום למקרה שלא. כל משתמש יכול להעניק עד שלושה כוכבים ביום, לא משנה מאיזה צבע.

בסוף, וזה החלק החשוב, הכל מתנקז לפרופיל שלך– כתבת בסך הכל שלושה פוסטים, ועל כל אחד קיבלת שלושה כוכבים ירוקים? הפרופיל שלך מדורג עם 9 כוכבים ירוקים. קיבלת כוכב אחד אדום? יש לך 8 כוכבים סה”כ. כיף גדול.

אגב, רק ברגע שהגעת ל-50 כוכבים נפתחה בפניך האפשרות לדעת מי דירג אותך. עד אז הדירוג מבחינתך הוא אנונימי לחלוטין.

בהתחלה הקפה באמת עשה את העבודה – הפלטפורמה משכה אליה אנשי עסקים, פרסום וברנז’ה, שיצרו תכנים מעניינים, אקטואלים ורלוונטיים, אנשים כתבו, הגיבו, יצרו קשרים. הכל עבד כמו שצריך. אני יכול להגיד שבאופן אישי הכרתי שם שניים מהאנשים שנמצאים ברשימת החברים הכי הטובים שלי עד היום, שותפים עסקיים, לקוחות, עובדים ועוד. בהתחלה הפלטפורמה הזאת עשתה כל מה שרק הייתה צריכה לעשות, חוץ מדבר אחד – להגן על הקהילה מעצמה.

המון תמיד יהפוך להמון הזועם

יש דבר אחד שהופך אדם מסתם אחד שמנהל קהילה לארכיטקט קהילות גאון: היכולת לנטרל את הבעיה לפני שהיא צצה. והבעיה היא שאנשים, כשהם הופכים להמון, לעולם יתנהגו כמו קופים. תנו להם אוכל, מחסה, מקום לדבר בו, לחלוק רעיונות ועצות, ולנצח הם ינהגו כאילו רק שלשום ירדו מהעצים.

ככה זה – כשכמות מספיק גדולה של אנשים מגיעה למקום אחד, לנצח הם ישתמשו בפלטפורמות (לאו דווקא הווירטואליות) בצורה אינטרסנטית עד שיכלו אותן, עד שיימצו כל רגע ורגע בתוכן, בלי שום קשר למה שנכון, או מה שיגרום להם להנות מהן לאורך זמן – ככה אנחנו עם כדור הארץ, וככה אנחנו גם באינטרנט.

שלב הארלי אדפטרז בדהמרקר קפה עבר, כפי שציינתי, בצורה מדהימה – הקפה הגיע ל-10-15 אלף משתמשים תוך חודשיים, רובם המוחלט אנשים מוצלחים, משכילים ואינטלגנטים, שיצרו קשרים אמיתיים ובעלי משמעות. אבל אז התחילה הנהירה.

ומה קורה כשמקבצים 15 אלף אנשים אינטלגנטים במקום אחד? נכון, הם מושכים אחריהם אנשים פחות אינטלגנטים, ואלה בתורם מושכים אחריהם אנשים עוד פחות אינטלגנטים וכך הלאה.

אנשי/נשות העסקים שכתבו בפלטפורמה עם הקמתה יצרו תכנים מעולים, שמשכו יותר ויותר ילדים וילדות בני 22, ברנז’ה-וואנאביז, להירשם לקפה ולרצות להשתלב. והבעיה עם ברנז’ה וואנאביז, במיוחד בגיל 22, היא שבדרך כלל המראה החיצוני שלהם עובד לטובתם, מה שגרם לאותם 15 אלף אינטלגנטים, או לפחות לחלקם הרועש, לאבד קצת את המהות של הפלטפורמה, ולהתחיל לכתוב בעיקר כדי להרשים את אותם נאי ונאות המראה.

וכך קרה שאנשי עסקים בני 25-35 כתבו תכנים מעניינים ומרגשים בעיקר על מנת להרשים ילדי ובעיקר ילדות ברנז’ה בני 22-26, ולזכות בכמה שיותר כוכבים ירוקים וכמה שפחות אדומים. כן כן, ממש ככה.

אז הילדים דירגו, אנשי הברנז’ה נאבקו על תשומת הלב, ומהר מאוד התחילו “מלחמות כוכבים אדומים” בקפה. המלחמות האלו נועדו בין השאר להוריד את הדירוג ה“אלפא-מייל” של משתמשים מסויימים, כך שהם לא יהוו תחרות גדולה מדי. עד כדי כך התופעה הייתה רחבה, שבשלב כלשהו אחד הבלוגים ברשימת הבלוגים המומלצים והנצפים ביותר בקפה היה “כוכבים אדומים”.

למה? כי המערכת עשתה אביוז לעצמה – הנהלת הקפה שכחה שאם נותנים לקופים רק בננות הם יאכלו כל היום, אבל אם נותנים להם גם מקלות ואבנים, זה כנראה יתפתח למכות. וזה בדיוק מה שקרה.

מהר מאוד התכנים בקפה הפכו הרבה פחות מקצועיים והרבה יותר אישיים. משם הם רק הלכו והתדרדרו והפכו לפוסטים שמדברים על מלחמות הכוכבים אדומים-ירוקים. זה פחות או יותר היה השלב שבו נמאס לכולם, ואפשר היה להכריז על מותו של הקפה.

נכון, טכנית אפשר להגיד שהוא פועל עד היום, אבל אם למישהו יש מספיק אומץ כדי לקרוא לו “רשת חברתית-עסקית”, אז בטח שאין לו יותר מדי כבוד מקצועי.

על הקשר בין עיתונים כלכליים לציפורים

למה אני מספר לכם את כל זה? המעבר הזה, מקהילה שמתעסקת באיכות התכנים לקהילה שמתעסקת באנשים שמאחורי התכנים, הוא תהליך טבעי בכל מקום שבו יש אנשים – מתחברים על בסיס תחום העניין, ומשם יורדים לרזולוציה הפרסונלית. זה תהליך בלתי נמנע, שאמנם אפשר לווסת אותו למטרות מאוד מסויימות, בעזרת הטלת מגבלות (במקרה הזה טכנולוגיות) על התנהלות הקהילה, אבל לנצח הוא יהיה שם. ברמה הסוציאלית ניתן להגיד ש”המטרה” של כל קהילה היא לכלות את עצמה. ככה אנחנו, בני האדם, עובדים. אפשר לראות את זה בכל תהליך שמתרחש סביבנו.

נכון לכתיבת שורות אלו, אפשר לראות את סופו של התהליך גם בקהילת הטוויטר בישראל. עד יולי-אוגוסט 2009 הקהילה לא באמת הייתה קיימת. כולנו צייצנו מידי פעם, אבל אף אחד לא באמת צייץ באופן עקבי ויומיומי בעברית. בחודשים ההם קרו מספר תהליכים סוציאליים (שבכלל מגיע להם פוסט נפרד) שגרמו להתעוררות בקהילה הישראלית. בנובמבר-דצמבר הקהילה באמת התחברה. זה היה השלב שבו התחלנו להיפגש עם אנשים רק בגלל שהם מטוויטר, צייצנו אחד לשני “תזמין לי בירה” וקפצנו לבקר כשמישהו צייץ מאיזה פאב, אפילו שלא לגמרי הכרנו אותו. עד אז ההתנהגות הזאת בכלל לא הייתה מקובלת, ולקח לה זמן להתהוות.

מנובמבר 2009 ועד מאי 2010 הקהילה יצרה את האופי הבסיסי שלה, בנתה את המהות, תחומי העניין, החיבורים האישיים והרגשיים, ואפילו הדיעות הפוליטיות השולטות (תנסו לצייץ שביבי ראש ממשלה סביר, ותראו מה קורה). בחודשים ההם טוויטר היה מקום אינטימי, שיכולת לצייץ בו כמעט כל דבר בלי לחשוש. זה לא שאנשים מחוץ לקהילה לא יכלו להגיע לציוצים, זאת העובדה שידענו שגם ככה אף אחד לא מסתכל – היינו סוג של עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע אותו. זה לא שאי אפשר, זה שפשוט אף אחד לא נמצא שם כדי להסתכל.

ואז הגיע הקיץ האחרון, ואיתו הנהירה, שרק התגברה והתגברה. בלי לשפוט את האינטלגנציה או לתייג את האהבה שלי לאנשים החדשים שהגיעו לטוויטר, אי אפשר להתכחש לעובדה שהם שינו אותו באופן מהותי, והפכו את התכנים שבו לפחות חשובים, ואת הקשרים האישיים והרגשיים לחשובים יותר מהכל. הממים הפכו יותר חשובים מהאנשים, וזה בעצם אומר שאנשים רצו להיות חלק ממה שטרנדי – אנשים חיפשו להיות מגניבים ולהיות חלק ממשהו, במקום ליצור משהו משל עצמם.

כשאני כותב שטוויטר של לפני שנה עסק בתכנים, אני מתכוון שגם כשמישהו רצה לצייץ שהוא יוצא מהבית, הוא דאג לכתוב את זה בצורה מעניינת/מצחיקה/מרגשת – כולנו רצינו לייצר תכנים טובים ומעניינים, וכשמייצרים תכנים, אז נותנים אינטרפטציה לכל דבר, מתארים, נותנים עומק ומשמעות. היום, בניגוד לבעבר, רוב המצייצים פשוט יכתבו “יוצא מהעבודה/מהבית”, “עפתי” או כל דבר יבשושי אחר. במקום להצמיד אינטרפרטציה למידע שהם רוצים להעביר, היום פשוט מעבירים מידע וזהו. טוויטר בעצם הפך מאתר מיקרובלוגינג לצ’ט קבוצתי אחד גדול, שבו נלחמים על עוקבים במקום על כוכבים ירוקים.

כיוון שלא כתבתי את הפוסט הזה כדי לשפוט, אלא כדי להצביע על תופעה, לא אכתוב את דעתי על הנושא, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שזה יוצר הצפה של תכנים לא רלוונטיים, ומוריד מערך המידע שמתרוצץ בפלטפורמה הזאת.

אז האם טוויטר עומד למות?

דווקא אני, שנלחמתי במשפט הזה כל כך הרבה, רוצה להתעמק בו לרגע.

האם טוויטר עומד למות?

התשובה היא כן. טוויטר בתצורה הקודמת שלו – התצורה שמתעסקת בתכנים ובאיכות שלהם, וקצת פחות באנשים שמאחוריהם; התצורה שבה חשבת פעמיים אם לצייץ משהו, כי כיבדת את האנשים שעוקבים אחריך ולא רצית ליצור הצפה בפיד; התצורה התמימה והנאיבית משהו, זאת שבה היתה פה קהילה אחת, מאוחדת, של מובילים חברתיים, שדאגה פחות או יותר למבנה שלה כקהילה – טוויטר הזה מת, והוא לא יחזור יותר.

כי ככה זה עם קהילות, הן שואפות למצות ולכלות את עצמן.

אז מה הלאה?

סביר מאוד להניח ששום דבר לא ישתנה. טוויטר ימשיך את דרכו החדשה בתור אתר הכרויות בעל פוטנציאל הולך ויורד לייצר תוכן בעל ערך משמעותי, ומצד שני יחבר יותר ויותר בין האנשים שנמצאים שם, ובין אנשים חדשים שרק רוצים למצוא מפלט מהמשפחות שלהם, שהגיעו לרשימת החברים שלהם בפייסבוק.

ומה עם הארלי אדפטרז? בקרוב לגמרי ימאס להם, והם ימצאו לעצמם פלטפורמה חדשה. אפשר שזו תהיה טמבלר, שגדל בצורה אורגנית ונכונה בחודשים האחרונים, אפשר שלא. דבר אחד בטוח – העיסוק בתכנים, במשמעויות, באינטרפרטציות, הוא זה שחשוב. הוא זה שמביא את הארלי אדפטרז, והם אלה שבונים את הקהילות שאתם מכירים סביבכם. הם הארכיטקטים והקבלנים ואומני הבנייה שחופרים את הבורות, מניחים את היסודות, ובונים את השלד. וכמו בכל אתר בניה, זה השלב שבו מגיעים הפועלים הפשוטים, עובדים בלי השגחה ובונים את הרצפה עקום.

[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]

_____________________
ארד אקיקוס הוא איש שיווק, חוקר ומרצה ניו מדיה. אקיקוס כתב על על אתיקה בטוויטר בגליון מרץ 2010, ועל פרסום גרילה ברשת בגליון אוגוסט 2008

← לדף הקודם — לדף הבא →