חדשות 2 משתוללים בטוויטר: “דודו עשה את זה”
חדשות 2 צירפו את התגית המאשימה “#dududidit” לטוויטים על דודו טופז. בטלוויזיה לא היו מעיזים ללוות את הסיקור בלוגו “דודו עשה את זה”. מאמר שלי ב”העין השביעית” >>
השתולבקיסטים של חברת החשמל (טור שלי ב”העין השביעית”)
באמת לא שמענו מספיק על טוויטר בישראל
אז הנה כתבה של סנונית ליס בנושא בנענע10, שאני אחד המרואיינים בה.
תשובותיי המלאות, כולל מה שלא נכנס לכתבה:
אלו יתרונות אתה מוצא בשימוש בטוויטר על פני שימוש בפייסבוק או בלוגינג רגיל, הן כמשתמש אישי והן כמשתמש עסקי/ לצרכי שיווק רשתי?
“יתרונו של טוויטר על בלוג הוא באינטראקציה המיידית: בלוג קוראים פעם בכמה ימים, כשנזכרים שהוא קיים או מתחברים בחוסר חשק לקורא הרסס עמוס הפוסטים הבלתי-קרואים. טוויטר הוא אינפוזיה ישירה לוורידי המידע של ההומו-אינטרנטיוס, חדר צ’ט המוני של מכרים ומכרי-רשת. נזקקתי לא מזמן לסיוע באיתור פיסת מידע איזוטרית ופרסמתי זאת בטוויטר. התשובה הגיעה תוך דקות.
“בפייסבוק, התקשורת בנויה במודל מעמד הר סיני: משה מוריד מההר את שורת הסטטוס, והעם מתקבץ למטה ומגיב. טוויטר הוא פרקטלי: אני יכול לפרסם טוויט תגובה לטוויט שלך, ולכאורה מדובר בטוקבק, אבל אם נעשה זום-אין נראה שהתגובה שלי היא טוויט שעומד בפני עצמו, שאחרים יכולים להגיב אליו, וגם התגובות שלהם, אם נעשה שוב זום-אין, הן טוויטים שעומדים בפני עצמם. במקום נקודת כניסה אחת לדיון המשורשר הזה, כמו שיש באתרי חדשות למשל, בטוויטר יש נקודות כניסה רבות.
“יש גם היבט טכני: ארכיון עדכוני הטוויטר זמין לקריאה ולחיפוש, בעוד בפייסבוק קשה עד בלתי אפשרי למצוא משהו שמישהו עדכן לפני יותר מיום. אני מקווה שפייסבוק, שכבר העתיקו קונספטים מטוויטר, ימשיכו לעשות זאת”.
איך אתה חווה את יחסם של הישראלים לטוויטר?
“כרגע אני רואה בעיקר ישראלים שהטוויטר הוא עוד זרוע של הנוכחות האינטרנטית שלהם. הייתי רוצה לראות שם יותר קהלים חדשים, אנשים שזו הפעם הראשונה שהם מדברים באינטרנט, כי הפורמטים שהיו זמינים עד היום – פורומים, טוקבקים, בלוגים, קבוצות דיון, רשתות חברתיות – לא דיברו אליהם ולא התאימו להם”.
למה לדעתך טוויטר תפס עד כה בישראל פחות מאשר בארה”ב?
“טוויטר לא גילה לנו את אמריקה: בישראל יש תרבות טוקבקים מפותחת מאוד, שלא קיימת בארה”ב באותו היקף ובאותה עוצמה, כך שבמובן מסוים עשינו טוויטר עוד לפני שהיה טוויטר, וזה לא היה חסר לנו, המפגש הראשון שלנו עם טוויטר לא לווה בהתפעמות של גילוי חדש. בנוסף, 140 תווים זו הגבלה מרושעת על הישראלי המתבטא, שעל כל נושא נתון יש לו דעה אחת מפורטת, אם לא יותר, שהוא רוצה לחלוק עם העולם”.
האם לדעתך מגמה זו צפויה להשתנות ומדוע?
“אני סבור שכן, ומאותן סיבות: במבט-על, טוויטר הוא לא מקום שמגביל את חופש הביטוי שלנו ל-140 תווים, אלא מקום שנותן לנו עוד 140 תווים של חופש ביטוי”.
RT @michalsnunit
חידון קצר: למה יש רקע כחול, ציפור לבנה, ומכיל, בצורה קצרה ומתומצתת, מסרים עמוקים על הוויתנו?
ספרה עטור השבחים של מיכל סנונית, “ציפור הנפש”, כמובן!
תסתכלו שניה, ותגידו אם זה רק אני.
כמו הדמיון הביזארי בין “אהבתיה” של שלמה ארצי ל “More than words” של אקסטרים, כך גם הדמיון בין טוויטר ו”ציפור הנפש” של מיכל סנונית. מדובר בצירוף מקרים כפול – לא רק בלוגו, אלא גם עולם התוכן הדומה. אפשר לטעון שטוויטר, בשימוש נכון, הוא ציוצה של ציפור הנפש של המשתמש. רק חבל שטוויטר, או תוכן שהוא מעודד משתמשים לייצר, מזכיר לי קצת יותר מדי צליל שונה מציוץ, וסוג אחר לגמרי של רוח.
האינטרנט מספק לנו מדיומים נרחבים לביטוי עצמי, וזה נפלא. כשאנשים מתבטאים, הליטוש של מחשבה, הזיקוק שלה, לפני שמוציאים אותה החוצה, מוביל להתבוננות פנימה, לאינטרוספקציה. זה מזון לנשמה, זה עושה התעמלות לציפור הנפש שלנו. טוויטר ופייסבוק הם אוסף-הפליירים-למשלוחי-אוכל-שיש-לכם-במגרה לנשמה. יש שם מבחר עצום של סגנונות אוכל, אבל רוב הסיכוי שתזמינו פיצה. אפשר לכתוב ספרות יפה בטוויטר, אבל רוב הסיכוי שתתפתו סתם לשגר טוויט לעולם, בלי לחשוב עליו יותר מדי.
טל גוטמן כותב את הטור “קפסולת זמן” במאקו, ואת הבלוג “קורות ממלכת עילם“
רון מיברג: אני לא כותב בטוויטר
בימים האחרונים נפתח חשבון טוויטר בשמו של העיתונאי רון מיברג. שלחתי לו אימייל כדי להבין איך האיש שיכול לכתוב עשרות אלפי מילים בשבוע מסתפק ב-140 תווים לפוסט, וכדי לוודא שלא מדובר בפארודיה עליו. מיברג הופתע לשמוע על כך: “אינני יודע מה זה טוויטר[,] קל וחומר כיצד להשתמש בו, לא הקמתי אותו ולא כתב[ת]י מילה מהטקסט המופיע בו. מישהו משתמש בחלקי ציטוטים ישנים ובטקסט מקורי משלו. כיצד זה קורה”.
העין השביעית (עדכון על ענייני עבודה)
לפני חודש מוניתי למנהל נוכחות הרשת של אתר ביקורת התקשורת העין השביעית. התפקיד שלי הוא לחשוף את האתר לגולשים שלא מכירים אותו ועשויים להתעניין בתכניו, ולהקל על גולשים שכן מכירים אותו להגיע לתכנים שמעניינים אותם.
הנה כמה מהדברים שאני עושה:
• טוויטר העין השביעית: עדכונים על חדשות תקשורת וכתבות שמתפרסמות בעין.
• פליקר העין השביעית: צילומים, בדרך כלל של עיתונאים ומרצים בכנסי תקשורת, ואיורים, בדרך כלל של יעל בוגן. התמונות והאיורים (למעט חריגים בודדים) משוחררים ברשיון cc-by-nc-sa, כלומר מותרים לשימוש לא מסחרי תמורת קרדיט, וחובה לתת רשיון זהה ליצירות נגזרות.
• קבוצת הפייסבוק של העין השביעית: עדכונים על אירועים בנושא תקשורת וכתבות חדשות באתר.
• פרופיל דהמרקר קפה של העין השביעית.
[ובהזדמנות זו: רסס העין השביעית • ניוזלטר העין השביעית]
מה עוד אפשר לעשות עם הכלים הללו? באילו כלים נוספים כדאי להשתמש?
כך גנבה כנופיית 4Chan את הבחירות של איש השנה של טיים
idok is מזכיר בפעם האחרונה את סוזן בויל, כדי לשים מראה מול חובבי הפריק שואו ברשת; מגלה מה כוחו של מגזין מכובד מול גאון רשת מחוצ’קן; ומצליח להכניס את המונח “פחחח” ב-140 תווים
תחזירו לנו את האינטרנט
בשבועות האחרונים נעה המטוטלת באגרסיביות מאומת האינטרנט האותנטית אל הדיירים החדשים ברשת: סוזן בויל עברה לגור ביוטיוב; הערווה של עדי נוימן התפשטה באימיילים; אשטון קוצ’ר, הוא ולא סטיב ג’ובס, נניח, היה לחלילן מהמלין של טוויטר עם מיליון עוקבים, וגם אופרה ווינפרי השתכנה במגדלי טוויטר; ושפעת החזירים, פסבדו-מגיפה עלובה, הפכה לוויראל לוהט שמועבר מפה-לאימייל-לטוויטר-לבלוג-לתקשורת-רעבה-לריגושים-שמוכרים-עיתונים, ומפחיד אותנו יותר מהווירוס המסוכן באמת: וירוס המחשבים קונפיקר.
פריקטיוב
לסוזן בויל יש קול יפה; זה סוד קסמה המוזיקלי. בויל היא אישה מבוגרת וכעורה ויש לה קול יפה; זה סוד קסמה הוויראלי. נתחים נכבדים מהוויראליות הרשתית הם המשך של המסורת המפוארת של מופעי המעוותים (פריק שואוז) של המאות הקודמות. תצוגה פומבית של דוחים שמסבה לנו עונג בצורת שמחה לאיד, הגשמת פטישים ומאווים נסתרים, התנשאות וחגיגת הנורמליות של עצמנו.
אישה עם זקן, עגל עם שני ראשים, איש הפיל, פספוסים עם יגאל שילון, דיוויד בליין נצלה באקווריום תלוי, האחיות פיק בשבי קשת, הסטאר וורז קיד (ילד קנדי מסכן שהסרטון הועלה לאינטרנט בניגוד לרצונו), נומה נומה גאי (הוא מצחיק כי הוא שמן), הילד הממלמל הזיות סמים אחרי הביקור אצל רופא השיניים (שאביו חשב שיהיה מגניב להשפילו ברמה גלובלית), וכאמור, הסקוטית המכוערת ששרה יפה.
אחת המוטציות של ויראלי הפריק שואו היא ויראלי הפריק שואו העצמי, אלה שהופכים לבדיחה בעצמם כשהם נגעלים מהפריק שואו שנשלח אליהם. למשל, אלפי הקורבנות שחבריהם ביקשו לראות אותם צופים ב-2girlslcup. אחרי שינקו את פיהם משאריות הקיא, הם יפיצו את הוויראל לקורבנות הבאים ויחזרו להיות חלק מהקהל.
המוות נאה לה
קחו, למשל, את הסיפור של ניקי קטסורס, בת למשפחה אמידה מקליפורניה, שבגיל ילדות אובחן גידול במוחה, והיא טופלה בהקרנות. אלו גרמו כנראה לשיבושים במוחה, שהובילו אותה להתנהגות אימפולסיבית ולשיקול דעת לקוי. בקיצה האחרון היא נתקפה בפסיכוזה ואושפזה. אחר כך פילחה את הפורשה של הוריה ונהרגה בתאונת דרכים מחרידה.
צהובונים משפריצים על סיפורים כאלה, אבל אומת האינטרנט עקפה אותם: שוטרים שתיעדו את זירת הזוועה הפיצו את התמונות, שדלפו לאתרי אינטרנט ולאימיילי שרשרת. פריק שואו. החוק האמריקני מגן על אתרי תוכן גולשים, ואיתור הגולשים עצמם הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. המשפחה יודעת שהעלמת התמונה מהרשת היא סיזיפית וחסרת סיכוי כהתפלת אוקיאנוס שלם, ובכל זאת משקיעה כסף וזמן וכאב לב במאבק הזה, לעידוד שינויי חקיקה ואתיקה. אולי גם להציב מראה מול הגולשים שצופים בסקרנות חולנית, פשע ללא קורבנות, חוץ מהתודעה המתקהה שלהם.
“מבחינה חוקית, כל אחד יכול לפרסם תמונות מדממות של ניקי”, כתבה ב”ניוזוויק” העיתונאית ג’סיקה בנט, “אבל זה לא מסביר למה כל-כך הרבה אנשים הרגישו שהם מוכרחים להסתכל”. וזה אפילו לא מתחיל להסביר למה היו מי ששלחו את התמונות למשפחתה של ניקי. אחד מהם שלח אותן לאביה עם הודעה: “היי אבא, אני עדיין בחיים”. הפריק שואו האמיתי, כנראה, הוא של הצופים בפריק שואוז.
טוהר הבחירות
הסערה שעורר טיים מגזין כשבחר לאיש השנה של 2006 את “You“, כלומר “אתם”, אנשי אומת האינטרנט, הוכיחה שהיתה זו בחירה נכונה במובן השיווקי/רייטינגי – נדמה שכל הרשת רחשה וזמזמה סביב הסיפור. עכשיו, עוד בטרם הגיעה 2009 לאמצעיתה, פרסם אתר המגזין את תוצאות המשאל המקוון לבחירת האיש המשפיע של השנה מתוך מאתיים דמויות, בהן ברק אובמה, אנגלה מרקל, סטיב באלמר, בריטני ספירז, הו ג’ינטאו, טינה פיי, בראנג’לינה, סטלה מקרטני, רפאל נדל וג’ון סטוארט. מהר מאוד כבש moot את הפסגה, ונצמד לשם בנחישות של נוער גבעות עד לנצחון.
אני כבר רואה את סימני השאלה מעל ראשי הקוראים: מי זה לכל הרוחות? לא נשאיר אתכם במתח: ברק אובמה הוא פוליטיקאי אמריקאי שחור שנישא על כפי אומת האינטרנט כל הדרך לבית הלבן. moot, לעומת זאת, הוא מנהיג אינטרנטי מסוג אחר: בגיל 15 הקים את 4Chan, אתר קבוצות דיון פרוע שאחראי להולדתם ו/או הפצתם של לא מעט ממים (memes, יחידות מידע ויראליות) שמציפים את האינטרנט, שבין הבולטים שבהם Lolcats, תמונות של חתולים עם כיתובים מצחיקים; ריקרולינג, שתילת קישורים מטעים שמובילים לשיר “Never Gonna Give You Up” של ריק אסטלי; ו”פרויקט צ’אנולוג’י”, תנועת-גג אמורפית לאקטיביסטים אנטי-סיינטולוגיים. לב גרוסמן מטיים מגזין דימה את פורצ’אן לחור שחור: בלתי נראה לעין הבלתי-מזויינת, אבל בעל כוח כבידה עצום.
פורצ’אן הוא מקום מפגש פופולרי של האקרים, שמשלבים הומור פרוע, אקטיביזם, לינץ’-אקטיביזם וגועל נפש, ומהווים מטרה קלה לתחקירי היסטריה בשקל של כלי תקשורת כמו פוקס ניוז, שכינה אותם “האקרים על סטרואידים“. אנשי פורצ’אן לא מתים על העיתונות, מוּט עצמו ממעט להתראיין ואפילו השם האמיתי שמסר בראיון לגרוסמן, כריסטופר פול, מוטל בספק וחשוד כבדיחה שנשתלה כדי להביך את התקשורת. ואם להביך את התקשורת, הכי שווה מעל הבמה המכובדת של אנשי השנה של טיים.
כשנאור ציון מקדיש פרק בתוכנית שלו לאנשי הפיפל מיטר, הרייטינג טס למעלה כי המדגם מפסיק לייצג את הציבור הכללי. כשעושים באינטרנט סקר על דמויות משפיעות, המדגם ממילא מורכב מ-100% גולשים, ולכן מראש אינו מדגם מייצג. אך זה לא היה המקרה של מוט: כנופיית פורצ’אן עבדה קשה, מלוכלך ומרשים כדי שהמועמד שלה יזכה (הבלוג Music Machinery סיקר בפרוטרוט את המאמץ הקולקטיבי). אנשי טיים טענו שאיתרו נסיונות ההאקינג, חסמו וניטרלו אותם. במילים אחרות, טיים חושב שהקוראים שלו הם אידיוטים שמאמינים שמוט לא רק ניצח ביושר אנשים כמו אובמה וספירז, אלא אף בהפרש קולות מטורף (כ-16.8 מיליון למוט, 1.4-2.3 מיליונים לשאר האנשים בעשיריה הראשונה). עבור האידיוטים הללו שתלה כנופיית פורצ’אן דאחקת פאק יו ענקית בסקר: אקרוסטיכון בו האותיות הראשונות של מקומות 1-21 מאייתים את המחרוזת “marblecake also the game”, המורכבת מבדיחות פנימיות של 4Chan.
אבל גם הנצחון של איש הרשת המובהק מוט הוא בעצם נצחון של האולד מדיה: כנופיית פור’צאן ביצעה עבור טיים, בחינם, עבודה יקרה של זריעת באז ופרסום חינמי בקרב אנשי הרשת, גם אלה שלא קוראים עיתוני מיינסטרים כמו טיים ויש להם תוסף שחוסם באנרים ופופ-אפים.
140 תווים? לא אצלנו
לכל ישראלי יש דעה על כל דבר, אותה ישמיע מעל כל במה: טוקבקים, בלוגים, אימיילי שרשרת. מישהו באמת חושב שאפשר להגבילו ל-140 תווים? טוויטר, פחחח.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון 5.2009 של מוסף פירמה של גלובס
OMFG האינטרנטים נשברו!!1
טל גוטמן: “תגיד, יכול להיות שגוגל נפל?”
עידוק: “לא יודע, תחפש בגוגל”.
דקה אחר כך אמיר קרן שולח צילומסך: גוגל נפל.
ספאם ושפעת חזירים: שניהם עשויים מחזירים
איך מושפע תמהיל דואר הזבל משפעת החזירים? במקום ויאגרה מזוייפת יש הרבה Tamiflu במחיר מבצע.
כוסס את הציפורניים לראות איזה ספאם תביא איתה המגפה הבאה.
____________________
כל הפוסטים של נדבי נוקד
דומיין הטלוויזיה שוקע באוקיינוס? (אני בתוכנית גראז’ גיקס)
אמש השתתפתי בתוכנית “גראז’ גיקס” של נענע10, היום זה כבר באוויר (יוטיוב, נענע10 עם שואונוטס). מדהים כמה מהר עובד האינטרנטים הזה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
