בטיפול עם אילן רבינוביץ’: חדשות 10 צריכים לפרסם את הפגישה המלאה
פרשת הכדורים הפסיכיאטריים שנרשמו למשתתפי תוכנית הבידור “האח הגדול” שלחה את חדשות 10 למחסן, לחפש סרטון מצלמה נסתרת של פגישת ייעוץ של תחקירנית עם ד”ר אילן רבינוביץ’ שנערכה ביולי 2011. זו נעשתה כנראה בעקבות כתבה ב”7 לילות” על מטופליו המפורסמים של הפסיכיאטר במרץ אותה שנה, שבמסגרתה הלכה הכתבת גבי בר-חיים לטיפול אצל רבינוביץ’ כדי לספר על כך בכתבה.
למה נקבר האייטם של חדשות 10? מצפייה בקטעים מהפגישה נראה שהסיבה היא שלא היה שם שום חדש או מעניין. אבל עכשיו יש פרשה חדשה סביב הדוקטור, אז חפרו את הסרטון הזה, ארזו מחדש ושידרו (זהירות, אוטופליי). לגיטימי ומקובל. כך עושים כולם. גם אני.
הפרשה שמה את רבינוביץ’ במלכוד: סער שיינפיין מתלונן על הטיפול שקיבל ממנו במסגרת השתתפותו ב”האח הגדול”. רבינוביץ’ מצדו לא רשאי לספר את הצד שלו במלואו, בגלל חסיון רפואי. הסיפור של חדשות 10 עשוי להתברר כגלגל הצלה: מדובר בתחקירנית שהתחזתה למטופלת כדי לבחון את דרכי הטיפול של רבינוביץ’ ולשדרן בטלוויזיה. אין לה שום עילה לדרוש לשמור על חסיון רפואי. חשיפת המפגש, שתועד במלואו, תאפשר להדיוטות ולמומחים לגבש דעה מבוססת יותר לגבי הטיפול.
זה בדיוק מה שרבינוביץ’ ביקש בתגובתו – לשדר את הטיפול במלואו. “נראה לי תמוה ובעייתי אתית אם רופא פסיכיאטר אחר יעז להגיב על מקרה של מטופל בלי לראותו ובלי לשוחח עמו”, אמר רבינוביץ’, “אני דורש מכם לשדר את הפגישה עם המטופלת המתחזה במלואה על מנת שתראה על איכות הטיפול אותו אני נותן”.
כתב התרבות נדב בורנשטיין הגיב לתגובה: “כמובן שבמגבלת הזמן אי אפשר היה להקרין את הפגישה במלואה. הקרנּו את רוב עיקריה, אני חושב שזה בהחלט משקף את מה שקורה שם”. מזל שלערוץ 10 יש אתר, נענע10, שבו עולות כתבות חדשותיות ואין בו מגבלת זמן שידור. אם מגבלת הזמן היא אכן הסיבה לאי שידור הפגישה במלואה, הבעיה נפתרה: שחדשות 10 יעלו את התיעוד המלא לאתר.
תפוח אדמה גרעיני גדול ומתקתק על שולחנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו
עיתון “מעריב” מקדיש שתי כפולות שלמות ועמוסות לדיווח ופרשנות על החלטת בג”ץ לבטל את חוק טל. באובר-סטייטמנט אופייני מגדיר הפרשן בן כספית את חוק טל “אבי-אבות הטומאה שפשתה בקרבנו בעשור האחרון” ומברך על כך ש”הושלך אתמול לפח האשפה של ההיסטוריה”. בערבוב דימויים אופייני מגדיר הפרשן הבכיר של “מעריב” את הדילמה הפוליטית שנוצרה לאור פסילת החוק “תפוח אדמה גרעיני גדול ומתקתק על שולחנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו”.
במקור, נזכיר, תפוח אדמה לוהט הוא דבר מה שקשה לאחוז בו בידיים חשופות ועל כן עולה מאליו הרצון להעבירו הלאה לאדם אחר. מבחינה זו, הנזק שלו מוגבל לכוויות בדרגות נמוכות בידיו של המחזיק בו. עצם הנחתו של תפוח אדמה לוהט על שולחנו של ראש הממשלה פותרת מאליה את בעיית המגע הישיר עם מקור החום. מנגד, תפוח האדמה של כספית אינו לוהט, הוא גרעיני. כלומר, מדובר בפצצה אטומית שהוחבאה בתוך תפוח אדמה (או נוצרה בדמות תפוח אדמה, אולי כדי לבלבל את האויב) ואשר עלולה להשמיד לא רק את לשכת ראש הממשלה אלא את ירושלים כולה.
מצד שלישי, תפוח האדמה הגרעיני גדול. כך שאפשר שישמיד עד כדי מחצית ממדינת ישראל. מצד רביעי הוא גם מתקתק, כלומר לפצצת הגרעין הגדולה שהוחבאה בתוך תפוח אדמה או נוצרה בדמות תפוח אדמה כדי לבלבל את האויב ומונחת כעת על שולחנו של ראש הממשלה, מוצמד ככל הנראה שעון הפעלה אנלוגי, הסופר לאחור את השניות עד למועד הפעלת המרעום (לפחות לא מדובר בשעון חול מתקתק).
כיצד מנטרלים תפוח אדמה גרעיני גדול ומתקתק? על כך כותב כספית כי לנתניהו שתי ברירות. לנסח חוק חדש (“אזרחי, נועז”) או ללכת על חוק “עוקף בג”ץ”, בתיאום עם החרדים (“לשחק על זמן, לדחוק את הקץ ולהנציח את הכלום”, עד לעתירה נוספת שתידון בבג”ץ תחת נשיאותו של השופט אשר גרוניס). כספית מהמר על האפשרות השניה אבל מסייג ומציין כי נתניהו “גם יכול להפתיע”.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-22.2.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
הדרת נשים אאוט, הדרת נערים אִין
בר בן-וקיל ואינה ברודר מ”המירוץ למיליון” מציגות את האקססורי החם של החורף: נער שהועלם בפוטושופ (צילום: לם וליץ סטודיו). יוסי סרור מ”האח הגדול”, מוחצן כהרגלו, דווקא לבש את הנער בגלוי.
תרבות וספרות וספורט הארץ
לנוחות הקוראים, החל מיום שישי זה יאוחדו שניים ממוספי הדגל שלנו ויקראו מעתה “תרבות וספרות וספורט”. כתבת השער היא ראיון עם השרה לימור לבנת, ולגליון יצורף פוסטר של המשורר והשרירן סמואל בקט.
(סייעה בהכנת הבדיחה: רבקה פרייסלר).
אחיך העבדים
היום דווח כי אתר ynet עומד לפטר את עורכת ההומפייג’ אראלה גינוסלב, עורכת המחשבים ג’וני זילברשטיין עורך המחשבים יהונתן זילבר (גילוי נאות: חבר ועורכי ב-ynet מחשבים), כתב הכלכלה תני גולדשטיין וכתב הרווחה בועז פיילר, שהיו מעורבים בנסיון לאגד עיתונאים ב-ynet לוועד עובדים תחת הארגון החדש “ארגון העיתונאים בישראל“.
אמש דווח באייס כי ב-ynet החליטו על צמצומים באתר. היום נמסר מ-ynet כי “לצד קיצוצים בכלל גופי התקשורת בישראל בהם ‘חדשות 2’, ערוץ 10, ו-וואלה, גם ynet עובר תהליך התייעלות במסגרתו נעשים בימים אלה מהלכי צמצום נקודתיים בעקבות המצב בשוק הפרסום. חשוב להדגיש כי אין כל קשר בין התארגנות כזו או אחרת למהלך עצמו”. מארגון העיתונאים הודיעו ל”העין השביעית” כי “מבחינתנו הפיטורים האלו לא חוקיים, הם נעשו על רקע התארגנות עובדים, ואנחנו נצא על זה למלחמת עולם”.
הנה מכתב ששלח זילבר לעובדי ynet מוקדם יותר השבוע:
חברים,
ביום שישי נפגשנו עם עורך הדין של איגוד העיתונאים, בני כהן, ועם עסקן הסתדרות צעיר ונמרץ בשם רום דביר. הם אמרו דברים מעודדים מאוד לגבי הסיכוי שהדבר הזה, שהתעורר בחודש האחרון, באמת קורה, ובאמת עלול לשנות את הדרך שבה אנחנו רואים את המקצוע שלנו ואת מעמדנו פה. אחרי התלבטות לא קצרה החלטנו שכדאי ללכת על זה, שכדאי לעשות את זה כמה שיותר מהר ושחשוב לעשות את זה דווקא כאן, בכלי התקשורת הכי נקרא בארץ.
קודם כל, מה זה “זה”? אנחנו מדברים על ארגון עובדים חדש ועצמאי, שמקבל מימון וחסות מההסתדרות אבל לא כפוף לתכתיבים שלה. זו חיה יוצאת דופן. בחסות הארגון הענפי הזה מוקמים בימים אלו ועדי עובדים בכל כלי התקשורת בישראל. לוועד עובדים יש הגדרה בחוק, שמעניק לו הרבה מאוד כוח מול המעביד. כוח שאין לנו היום, לא כשמפטרים אותנו באופן שרירותי, לא כשמבטיחים לנו העלאות שכר שלא מתממשות, לא כשמרעים את תנאינו בלי להתייעץ איתנו. החוק מעניק לנו את הכוח הזה. משונה שעד עכשיו לא לקחנו את מה שמגיע לנו. אבל עכשיו יש לנו הזדמנות.
ההזדמנות הזו לא חסרה סכנות (למרות שהן קטנות משחשבנו, ועוד על זה בהמשך) ובעיקר – היא לא תתממש מאליה. שליש מעובדי המערכת של ynet צריכים להצטרף לפני שנוכל להקים כאן ועד. בינתיים הצטרפו בין 15 ל-30, מספר לא משביע רצון. חלק מהלא-מצטרפים אפאתים, בין אם בגלל שהם לא רואים את עצמם במקצוע בעוד כמה שנים ובין אם בגלל שהם לא מבינים את יתרונות המהלך. חלקם ציניקנים, והרי זו המחלה המקצועית שלנו. וחלקם באמת מפחדים, ובצדק. המטרה שלנו, ושל כל מי שקורא את המכתב הזה ורוצה להצטרף ולבנות פה משהו – היא לשכנע אותם שיש להם המון מה להרוויח ומעט ממה לפחד.
המטרה שלנו, בקיצור, היא לגייס כמה שיותר מעובדי ynet וכמה שיותר מהר.
מה קורה עכשיו?
– אנחנו מבררים כמה אנשים עובדים במערכת הזאת. ברגע שנדע, וברגע ששליש מהעובדים יחתמו על טפסי ההצטרפות להסתדרות, נהיה “ארגון יציג”. אנחנו מקווים שהרבה יותר משליש יחתמו.
– גולדשטיין ואנוכי נפגשים הערב עם ארגון העיתונאים ומארגנים פגישה נוספת, הפעם עם נציגי הארגון עצמו, ובתקווה – עם הרבה יותר אנשים.
– אנחנו רוצים שכולנו נעסוק בגיוס של קולגות. אני מציע שבשלב הראשון כל אחד יגיב ויכתוב באיזו זירה הוא רוצה לטפל. הנה מה שאנחנו כבר יודעים: אני: תרבות וערוצי קומה ג’; תני, עומרי, גילי: חדשות (הם יחלקו את העבודה ביניהם); אראלה – הומפייג’ (תרצי לטפל גם בכלכלה? הם דורשים עוד פוש).
– אתם מוזמנים לשלוח את המכתב הזה לכל מי שרוצה להצטרף ולעשות, ושכל אחד כזה יגיד לנו שהוא בעניין.
– רגע, איך מצטרפים? זה יותר קל מחידוש מנוי לקאנטרי. זה הטופס שצריך למלא. שולחים אותו לפקס 03-6921208. ובאמת, באמת, שזהו.
הנה כמה דברים שאפשר להגיד למי שחושש או לא מבין מה הוא צריך את כל זה
מה יוצא לי מזה? בקצרה: תוספת שכר ושיפור בתנאים הסוציאלים; ובמידה מסוימת, חופש מפחד מפיטורים שרירותיים. לעיתונאי ynet הלא מאוגדים יש סיכוי נמוך מאוד לקבל הטבה בתנאיהם, ובארגון המסוים הזה, למרבה הצער, זה אפילו יותר קשה. לאיגוד מקצועי יש יכולת לגרום למעביד לתת לעובדיו מה שמגיע להם – ולא פחות חשוב: להגן עלינו מפיטורים שרירותיים, כיוון שבמקומות עבודה מאורגנים, קשה הרבה יותר לפטר בלי אישור של הארגון.
בשנים האחרונות, כחלק מקאמבק שקט של העבודה המאורגנת, התאגדו 30 ומשהו אלף עובדים בוועדים, כמעט כולם אנשים בערך כמונו, זאת אומרת, עובדים צעירים במקומות עבודה פרטיים שלא היה בהם ועד בעבר. כולם קיבלו תוספות שכר, לפעמים שמנות, ושיפור בתנאים הסוציאליים. היו כמה מקרים שניסו לפטר את מי שהקים את הוועד, לפעמים אפילו את כל מי שחתם, אבל ב-100% מהמקרים – הם הוחזרו לעבודה אחר כבוד בהוראת בית הדין.
כמו כן, הצטרפות לארגון העיתונאים מאפשרת לנו:
– גישה לייעוץ משפטי חינם, בחסות ההסתדרות.
– כוח אמיתי בדיונים מול ההנהלה על התנאים ב-ynet – הסוציאלים והמקצועיים.
– את היכולת התיאורטית, יום אחד, להישיר מבט אל המראה כשמתגלחים או מתאפרים בבוקר ולומר, “כן, אני עיתונאי/ת. זה מקצוע”.
אנחנו לא מסתכנים בזה שאנחנו אפילו מדברים על זה? למעשה, די מדהים עד כמה החוק יוצא מגדרו כדי להגן על אנשים במצבנו. רק בעצם העובדה ששני עובדים משוחחים על האפשרות להצטרף לאיגוד עובדים הופכת את המעסיק שלהם לחשוף ביותר לתביעה במקרה ויפטר אותם או ירע את תנאיהם. בכל מקרה כזה, חובת ההוכחה היא על המעביד שלא התנכל לעובדים כי הם ניסו להתאגד.
כמה זה עולה? בינתיים כלום. כשיקום ועד עיתונאי טמקא באופן רשמי – כלומר, אחרי ששליש מהמערכת תחתום נעביר לו כאחוז משכרנו. למרבה הצער מדובר בשקלים בודדים בחודש.
עוד דברים מעניינים אפשר לקרוא כאן:
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/220112_Security_considerations.aspx
שוקן ג’וניור נגד דנקנר ג’וניור
“פורסם משיקולים מקצועיים ועניין לציבור בלבד”, צייץ הבוקר עורך “וואלה”, גדי להב (לשעבר בקבוצת “הארץ”), בטוויטר, לצד תצלום ידיעה המתפרשת על פני חלק גדול מעמ’ 8 של קונטרס החדשות של “מעריב”, לשם נדדה כנראה ממדור הרכילות. “רוני שוקן הורשע בנהיגה בשכרות”, נכתב שם (“בית-המשפט המחוזי גזר על בנו של מו”ל עיתון ‘הארץ’ שנתיים של פסילת רשיון נהיגה. שוקן: ‘מתחרט על טעות חמורה שעשיתי לפני שנים'”, זוהר שחר לוי). ובמלים אחרות: אתה תתעסק עם הבן שלי, אני יתעסק עם הבן שלך.
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-8.2.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס
יאיר לפיד נמנע מהסברת משנתו בפייסבוק?
השבוע התפרסם פה פוסט של טל שניידר על פעילות הפייסבוק של יאיר לפיד. גל חן מהבלוג “תחפושת מבריקה” מספקת תובנה נוספת:
לאחרונה נהיה לי מנהג חדש, לקרוא את עמוד הפייסבוק של יאיר לפיד באופן תדיר. אני קוראת את אלפי הודעות התמיכה בו, ואת עשרות תגובותיו, כתופעה אנתרופולוגית מרתקת. מתוך ניתוח הודעות המשתמשים ניתן לראות כי:
• רבים מתומכיו הנלהבים של לפיד מצהירים בגלוי שהם לא בדיוק יודעים מהי דעתו של לפיד ומהי דרך הפעולה הצודקת בעיניו בסוגיות ספציפיות, ועם זאת מצהירים כי יש לתמוך בו בהיותו אלטרנטיבה טובה לנבחרי הציבור האחרים.
• כאשר לפיד מגיב לשאלות קשות שנשאל (דבר שלא קורה הרבה, יש לציין), הוא מפנה את השואלים לטקסט שכתב, או קטע יוטיוב בו הוא מתבטא בנושא, וכך מתחמק במופגן מהסברת משנתו באופן שעלול לעורר דיון ציבורי על קירות הפייסבוק. שילכו לטקבק ביוטיוב, אם הם ממש רוצים.
שיר מקרי ב”הארץ” דעות
רון בבילון נתקל בשיר הזה, שמורכב מכותרות טורי דעה באתר “הארץ”, ואומר: “ככל שאני קורא לתוך זה יותר, אני מוצא את סיפור חיי”.
משפיעני האינטרנט | מתוך מוסף פירמה – 100 המשפיעים בתקשורת 2011
גיא לרר, עוזי וייל, ג’ודי מוזס, סילבי קשת, כרמל שאמה-הכהן, העוקץ ו-וואלה ברנז’ה
סמלי סטטוס
אף שלסלבים, אנשי תקשורת ופוליטיקאים יש את יתרון המפורסמוּת, ברשתות החברתיות הם צריכים להתמודד על תשומת הלב של הגולשים כמו כל אחד אחר. שנינות וכנות מקבלים שם ציון גבוה, גם אם הכנות אינה מודעת לעצמה, וגם אם צוחקים על הסלב, ולא איתו.
אין טבעי מהחיבור בין התסריטאי עוזי וייל לבין פייסבוק: “השער האחורי”, שאותו כתב עד 2001 במקומון התל אביבי “העיר” (ז”ל), רק חיכה לפלטפורמה שתישק על שפתיו ותעיר אותו מהתרדמת**. זו הגיעה באיחור של עשור בדמות הפרופיל של וייל בפייסבוק, שם הוא נותן לדמויות שלו, ותיקות כחדשות, להשתולל. “השתעממתי”, הסביר בראיון לגליון אוקטובר של פירמה, “אני עובד נורא קשה על ‘המשרד’. מדי פעם אני צריך פשוט להתאוורר איכשהו, או שעובר לי איזה רעיון אחר בראש, ואני יודע אם אפתח אותו יותר מדי, אני אסטה ממה שאני עושה. אז מדי פעם אני משחרר רעיונות שעולים לי במוח תוך כדי עבודה”. למשל: ”זאת מכונת זמן! זה לא משנה כמה זמן לוקח לתקן אותה.”
ויש גם את זה: “אני לא פמינסטית במובן הקלאסי,אני לא טומי לפיד.אני אישה שאוהבת אנשים.חרדים,דתיים,מתנחלים,חילוניים.רוצה שכלם יחיו באהבה,כמו בברוקלין”. זו כבר ג’ודי שלום-ניר-מוזס, שאלמלא היתה קיימת, וייל היה צריך לכתוב אותה. אבל מוזס, אשת עסקים, אשת תקשורת ואשת פוליטיקאי, חיה, קיימת ומצייצת בטוויטר לכ-7500 עוקבים, כשהדברים העסיסיים יותר מוצאים את דרכם גם לתקשורת. נראה שמוזס כותבת מהבטן, בלי להתחשב בפוליטיקלי קורקט, נימוסים וטקט. אולם לדבריה בכנס אילת לעיתונות, “אם לא היה לי בעל שהוא ממלא מקום ראש הממשלה, הייתי מצנזרת את עצמי פחות”.
וגם: “רק עכשיו התפניתי לזרוק עיין על מוספי סופשבוע של ”ידיעות,’ שאני רק מציצה בכותרות, כי אינני מתכוונת לבזבז על החומרים שם תאים אפורים שמתכלים. וגניליתי שיהיר המשואה מרצה לנו ברצינות פטריוטית תהומית מה זו מולדת ולמה צריך לאהוב אותה. ןהמרעיש מכל: איווט האיום הוא ילוד אשה! יש הוכחות: תמונות שלה.! [השגיאות במקור, ע”ק]” כותבת הסטטוס היא סילבי קשת, שעד פרישתה לפני שש שנים היתה אחד השמות המזוהים ביותר עם אחד המוספים הללו, “המוסף לשבת”, שם שירתה כלוחמת גרילה עם עט בין השיניים ודיו על הידיים ביחידה המובחרת “פתחלנד”. השנים מחוץ לתקשורת לא ייבשו את הארס שבקצה החץ שלה, אבל לפעמים היא לוקחת הפסקה, יורדת לשוחה וממליצה על סרטים קלאסיים שמשודרים בטלוויזיה. ויש לה גם מה להגיד על האכסניה: “שונאת שונאת שונאת את הפורמט החדש של הפייסבוק. מגובב ומקושקש”.
כמו כן: “ברכות לים המלח ומשרד התיירות על ההישג המכובד, אחד מ-14 פלאי עולם, מחר אעבור מעליו בדרך לאילת לכנס שמאי המקרקעין השנתי”. המברך הוא יו”ר ועדת הכלכלה, ח”כ כרמל שאמה הכהן (ליכוד). פוליטיקאים רבים מפעילים פרופיל בפייסבוק, אבל שאמה הכהן, שמבין שפייסבוק יהיה זירה מרכזית בבחירות הקרובות, מקפיד לעדכן את הפרופיל בעצמו, בהתייחסויות לאירועי הים, עדכונים מפעילותו הפוליטית, התייעצות עם הגולשים בסוגיות שונות, אירועים שבהם ישתתף, מאבקו העיקש בראש עיריית רמת גן ותזכורת שבועית על פרשת השבוע. פייסבוק חלחל גם אל שפתו של שאמה הכהן – שמפרגן עם “ביג לייק” ומאחל לעוקביו “שנת LIKE לכל אחת ואחד מכם ולמשפחתכם”. לוהט או פאתט? הציבור יצביע באגודלים ובקלפיות.
* הקטע על כרמל שאמה-הכהן לא פורסם ב”פירמה”, מאחר שהח”כ כבר הופיע במקום אחר ברשימת המשפיעים.
** גדי שמשון העיר לי: “זה שאתה לא יודע על המדורים של וייל בנענע סירקא 2000 זה פאק שלך, לא?”
העוקץ
ד”ר יוסי דהאן וד”ר איציק ספורטא לא היו מרוצים מהטיפול של עיתונות המיינסטרים בכלכלה ובחברה, וב-2003 עשו מעשה והקימו את הבלוג “העוקץ“, שעם הזמן נפתח גם לכותבים אורחים. שתיים מהאורחות, אורטל בן דיין ואשכר אלדן כהן, פרסמו בו פוסטים שאילצו את התקשורת הממוסדת לטפל בתלונות על עבירות מין וניצול מרות לכאורה שהיא לא רצתה לגעת בהן – פרשות פרופ’ אייל בן ארי ד”ר גדעון ארן ויצחק לאור.
ב-2009 קיבל העוקץ מימון מהקרן החדשה לישראל וגייס את העובד הראשון שלו, העיתונאי והעורך מירון רפופורט. עונת המחאות החברתיות העצימה את השפעתו של אתר השמאל, שנתן רוח גבית אידיאולוגית למחאה מחד וסיפק במה לביקורת רדיקלית עליה מאידך.
גיא לרר
בימים שב”אינטר-נט” עוד היה מקף, התקשורת ראתה בה מרחב מוזר המאוכלס בתמהונים שתפקידם לספק סיפורי צבע משונים. השנים עברו והאינטרנט יצאה מהמרכאות ובלעה את התקשורת. גיא לרר עשה מסלול דומה: פינת סרטוני רשת מצחיקים שהגיש, “הצינור”, הפכה ל”צינור לילה”, תוכנית יומית שבה הוא וסיידקיקים מתחלפים מגישים מיקס שמח של חדשות, תופעות רשת, סקופים שחורגים מהגטו הגיקי וכמובן סרטוני רשת מצחיקים. התוכנית מלווה בדף פייסבוק סואן ורייטינג גבוה יחסית לשעה המאוחרת. “התוכנית של לרר מאוד זולה ומאוד מצליחה. אולי הכי מצליחה ביחס עלות-תועלת”, העיד מנכ”ל חדשות 10, אורי רוזן.
מחאות אינטרנטיות זוכות לסיקור נרחב בצינור לילה, כולל הראיון הראשון עם דפני ליף שניה לפני הפריצה. אולי זו הסיבה שלרר מרגיש עכשיו נטוש, שלא לומר נבגד. “אומת האינטרנט בוחרת להגיב במתינות לנושא של ערוץ 10, וזה נשגב מבינתי”, אמר במפגש עם בלוגרים שעסק במשבר המאיים על קיום הערוץ. “אומת האינטרנט ידעה להתגייס לנושאים כמו המאגר הביומטרי, הרגשת נחשול אדיר שבא מהאינטרנט והבלוגים ועוצר עוול. זה לא קורה עכשיו”.
וואלה ברנז’ה
nrg ברנז’ה, חלוץ ערוצי הברנז’ה באינטרנט העברית, ונענע10 ברנז’ה נסגרו השנה, והשאירו הרבה עבודה לוואלה ברנז’ה, פינת שיחות המטבחון של התקשורת הישראלית, שעברה שנה סוערת במיוחד.
הסערה לא פסחה על אנשי וואלה ברנז’ה: העורכת ב-5.5 השנים האחרונות, הדס ריבק, פוטרה. חברתה וכתבת הערוץ לשעבר, ענת קם, נשלחה למאסר על הדלפת מסמכים צבאיים ל”הארץ”. מחליפתה של קם, אמילי גרינצווייג, עזבה לתפקיד מקביל ב”הארץ”. בוואלה שקלו אף לסגור את הערוץ, לפי דיווח באייס, אולם בינתיים מונה דוד אברהם, פליט נענע10 ברנז’ה, למחליפה של גרינצווייג. האם בקדנציה שלו הוא יזכה בכבוד המפוקפק לדווח על הפיטורים של עצמו ולכבות את האור ביציאה?
* יונתן כיתאין עדכן אותי שהקטע על וואלה ברנז’ה לא פורסם בסופו של דבר ב”פירמה”.
________________________
התפרסם במקור בגליון ינואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס – 100 המשפיעים בתקשורת
חנות צילום: עלייתו ונפילתו של העורך הגרפי
“הארץ” דיווח על “מקרה נוסף של הקצנה דתית” בציבור הדתי, עלון השבת “באהבה ובאמונה” טשטש את פניה של רותי פוגל הי”ד. עורכי העיתון התנצלו מאוחר יותר וייחסו את הפרסום ל”טעות אנוש”, כלומר גילגלו את האחריות על העורך הגרפי, למרות שמלשון ההתנצלות לא היה ברור אם התנצלו על טשטוש הפנים או על עצם פרסום מודעה ובה תמונת אישה.
באותה עת, באותו עיתון, עשה העורך הגרפי שימוש בחירותו האמנותית והצמיד לכתבה על המחזאי סמואל בקט תצלום מעובד שהלביש את ראשו של המחזאי המוערך על גופו המחוטב של שחקן קולנוע קנדי.
אין קשר בין שני המקרים, למעט הקשר המקרי של שניהם ל”הארץ” והמחשבה על כוחו העולה של העורך הגרפי כשהוא חמוש בתכנת עיבוד תמונות.
_________________
אבישי עברי, עיתונאי וחוקר תרבות, הוא עורך תוכן ראשי באתר ביקורת התקשורת הסאטירי “לאטמה”
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
