החמישיה הקאמרית על טוקבקי ספאם פוליטיים
בהמשך לזה:
(הלשינה: ניבה שושי)
די ללכלך לי את האינטרנט
כשבן אדם כמו עידוק מקבל ספאם ויאגרה או קזינו או עוקץ ניגרי לג’ימייל, הוא מוחק אותו.
כשהוא מקבל בחדר 404 טוקבק באנגלית עילגת של בוטים עם 27 לינקים לאתרי זבל, הוא מוחק אותו.
אבל כשהוא מקבל טוקבק בזו הלשון — או עשרים מהם —
תאורה יפה. איפור נהדר. כל השאר מזויף לא פחות. הרצון הבוער של ה”סלבס” האלה לחקות את הכוכבים הגדולים של ארה”ב במערכת הבחירות שלהם, גרם להם להגיע לסטודיו ולפטפט מול המצלמות. כל זה בשביל מועמד שמגדיר את עצמו כלא-ציוני? ממי אני אמור להתרגש שם? משי אביבי, שמדבר בדיוק באותה אינטונציה שבה הוא מקדם כרטיס אשראי של בנק גדול???
— הוא מגלגל עיניים וממשיך הלאה. והקוראים של הבלוג צריכים לעשות את אותו הדבר.
למה ספאם (=הודעת זבל מסחרית) פוליטי מקבל יחס סלחני יותר מסוגים אחרים של ספאם?
על זה צריך לשאול את עידוק, אבל יש לי כמה השערות:
1. עידוק לא אוהב למחוק תגובות באופן כללי, מכיוון שהוא עצמו כותב פרובוקטיבי ולא רוצה שישתיקו אותו. היושרה שלו דורשת ממנו סובלנות יתרה לפרובוקציות של אחרים.
2. מחיקת תגובות בדיונים פוליטיים, במיוחד כשהבלוגר מזוהה עם אחד הצדדים, מסריחה מצנזורה, וזה לא נעים.
3. אדם שוב, שאחראי על השיווק האינטרנטי של רון חולדאי, כבר התלונן בעבר על צנזורה אנטי-חולדאית בבלוגים ועידוק רוצה להיות נקי כפיים ב-200 אחוז בפעם הבאה שנכנסים לוויכוח הזה.
כל אלה טיעונים טובים, אבל אני לא בטוחה שהם טובים מספיק. תחשבו איתי שניה מה זה ספאם, ולמה אנחנו מוחקים אותו.
ספאם באינבוקס, כמו הדוגמה שנתתי למעלה, הוא מייל שלא ביקשנו; הוא מגיע אלינו בניגוד לרצוננו, לא מציע לנו דבר ודורש מאיתנו השקעה מסוימת (בקריאתו ובמחיקתו); הרבה פעמים הוא משקר לנו (בזיוף שם השולח, במתן שורת נושא מטעה וכדומה); והמטרה שלו בכל זה היא לשכנע אותנו, לפתות אותנו, להוציא מאיתנו משהו, בדרך כלל כסף. מקובל עלינו להתייחס לדואר זבל לא כדואר, בעצם, אלא כטפיל על שיטת הדואר האלקטרוני, מין מזיק שבבירור צריך להשמיד, ואם אפשר — ללא מגע יד אדם.
יש סיבה שעיתונים מפרידים, לפחות רשמית, בין התוכן המערכתי לפרסומות. יש סיבה שבארצות רבות חוקי הגנת הצרכן דורשים שפרסומות בכל מדיום יסומנו בבירור כפרסומות. פרסומות, מטבען, הן שקרים (“הכי טוב שתראו השנה!” “מכיל אנזימים שנלחמים בקמטים!” “יביא שלום!” — אף אחד לא חתום על האמירות האלה ולא נושא באחריות עליהן). אנחנו רוצים לדעת מראש כשמישהו מנסה לשקר לנו כדי למכור לנו משהו. כך לפחות נוכל לנסות לעמוד על המשמר.
טוקבקים ממומנים הם פרסומות סמויות. הם מתחזים לשותפים כנים וידידותיים בשיחה המקוונת, כשבעצם הם אורחים לא קרואים שבאו בחשכת הלילה כדי לכייס. מבחינת התועלת (האפסית) והנזק (האפשרי) הם זהים לספאם הוויאגרה הפתטי — רק שהם באמת עלולים לשכנע מישהו. על פי ההגיון, מקומם בבלוג מתוקן הוא כמו מקומו של לכלוך שהכלב של מישהו השאיר באמצע האינטרנט, וזה שרבים מהעורכים ומהבלוגרים מהססים למחוק אותם רק מעיד כמה השתרשה בישראל נורמת אי-מחיקת-הטוקבקים הפופוליסטית והדי מטומטמת.
באשר לטוקבקים ממומנים פוליטיים… אני לא יודעת, אבל האינסטינקט אומר שהם עוד פחות לגיטימיים, כי הם עוד יותר קשים לזיהוי לגולש הלא-מנוסה, וכי לפחות אני אישית מעדיפה שינסו לגזול ממני עשר שנקל ולא את הקול שלי בבחירות דמוקרטיות.
אז עידוק ובלוגרים אחרים: אולי אפשר לבקש כבר — גם אם זה יבעס אתכם כשלא תוכלו להגיד במסיבת השמאלנים הבאה שמעולם לא סתמתם את הפה למגיב — שתתחילו לשמור על נקיון סביר באגף הטוקבקים. הריח פה נהיה נורא.
אם אינך רואה מייל זה, למה הסרת את המשקפיים?
(הלשין: גל חן)
לא מדבר, משתבש
תעמולת הבחירות הירושלמית של ארקדי “לא מדבר, עושה” גאידמק מעוררת מיצי שיבוש.
אנדרגראונד 02 עשה עיבוד מחשב כזה:

ורועי סמיוני גילה שמישהו גם שיבש את אחד השלטים באותו נוסח:

העלמה עפרונית צילמה את זה – “לא מדבר, עושק”:

ויוגב aXe לוי מצא את זה, “לא מדבר, מקלל”:

חופש עיתונות בנענע10
המודעה הזאת התמקמה לה ליד הפוסט הזה בנענע10 מחשבים. מקווה שלא יינקטו פה צעדים נגד החופש העיתונאי, גם אם יגיע לחץ מהמפרסם.
ולמי שחושב שאני סרקסטי אספר שבימיי בנענע זכיתי לחופש עיתונאי נדיר, שכלל גם חופש לפרסם כתבות ביקורתיות על חברת האם נטוויז’ן וחברת האחות נטאקשן.
• ארכיון מוֹדעוּת
ואם אני ארקע ברגליים ואפסיק לנשום עד שאכחיל, תשדרגו לי את המכשיר?
קמפיין של פלאפון מספר לי שנציגת מוקד השירות שלו בירושלים ניהלה גן ילדים לגיל הרך. אני אמור להסיק מזה מה פלאפון חושבת על הלקוחות שלה שמתקשרים למוקד השירות?
ארומה (אמת בפרסום)
דיאלוג דמיוני:
ארומה: שמע, אנחנו צריכים מודעה לסוכות.
פרסומאי: נלך על גירסת הסוכה של המודעה שמראה מלא אנשים וכוס קפה ארומה מסתתרת כמו ב”איפה אפי”?
ארומה: לא, זה הכי ישן.
פרסומאי: אז המינימליסטיות, אלה עם הדף הריק והשוקולד בפינה?
ארומה: הגימיק הזה כבר מוצה.
פרסומאי: רגע, יש לי: נראה את האוכל שיש בארומה, אבל רק בקווי מתאר שחורים ובלי צבע, כמו ספרי ה”צבע לפי המספרים”.
ארומה: וזה יעביר את המסר שאנחנו רשת עם אוכל גנרי אחיד בלי טעם ובלי ריח!
פרסומאי [מגרד בראשו במבוכה]: אֶה.. כן, זה בדיוק המסר שהתכוונתי להעביר.
ארומה: אתה גאון! קח בונוס! וסנדוויץ’ של ארומה!
פרסומאי: אני חייב לקחת את הסנדוויץ’?
לוגואים שהופרדו בלידתם
דיאלוג חברת השמה בהייטק ו-Mac OS:

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ו-RSS:

(הלשינו: אחיחי, יוני בראל)
אזרחים שלא באים לקדם אג’נדה או סיעה כזאת או מתמודד אחר
[עדכון בסוף הפוסט: אדם שוב הגיב על הדברים]

“כמה אזרחים שרוצים להוציא את שכניהם וחבריהם מהאדישות” הקימו את אתר TLVote, “בחירות בתל אביב – יפו”, ומבטיחים ש”אנחנו לא באים לקדם פה אג’נדה או סיעה כזאת או מתמודד אחר”. באמת? אז למה האנשים שמאחורי הפילנתרופיה המקסימה הזאת לא מזדהים?
אה, כי הם אנשי הקמפיין של רון חולדאי. שרון גפן גילתה שהשרתים שלהם הם השרתים של ריפרש, החברה של אדם שוב שמריצה את קמפיין האינטרנט של חולדאי, יהונתן קלינגר איתר קרבה בין מספרי היוזרים בגוגל אנליטיקס של TLVote ושל בלוג הבחירות של חולדאי, TLV1, ואני יכול להוסיף שהדומיין עצמו רשום על שם ניצן פלס, מנהל הפיתוח העסקי של ריפרש.
מעניין אם האזרחים האובייקטיביים שהקימו את TLVote הם אותם אזרחים אובייקטיביים שפרסמו את מודעת הבחירות נגד דב חנין, שגם היא נחתמה באנונימיות על ידי “תושבי ת”א – יפו”.
* למי שעוד לא יודע, למרות שזה המידע הכי גלוי בעולם: אני פעיל ב-CityDov, הקמפיין האינטרנטי העצמאי לבחירת דב חנין לראשות עיריית תל אביב.
[עדכון 10/10/2008]
בתגובה שהפילטר העיף למודרציה וראיתי רק היום, אדם שוב כותב:
אתם חמודים אתם, והתרגשות שלכם מה”סקופ” משעשעת וחביבה.
ובכן: אין כל כוונה להסתיר מי עומד מאחורי האתר, אילו היתה כוונה כזו מן הסתם לא היינו רושמים את הדומיין על שם ריפרש.
הכל בסדר, והנה אנחנו מבהירים קבל עם ועדה ובאותיות קידוש לבנה שמטה חולדאי מפעיל את האתר,ונשתדל עם זאת לספק בו מידע מועיל ואמיתי ככל האפשר.
יש?
שנה טובה ומלאת אנרגיות טובות לכולם.
(:
שירה בגוגל אדז
והשירה עצמה מוצגת ונמכרת באתר של אורי פקלמן.













