בעל הבית השתגע! כל הסחורה חייבת לעוף! כל החנות רק 9999 שקל!
“אפילו שהדולר עלה, זה ממש משתלם”, אומר ליאור אמסטרדמסקי, שתפס את אתר איסתא ככה:
עיניים למסירה נמסרו
[עדכון 23:34]
החוברות מצאו בית.
[\עדכון]
לפני כמה שבועות מצאתי ברחוב מזוודה מלאה אוצרות – המון המון ספרים, בהם ספרי ילדים, שמישהו פינה מהבית. לקחתי פחות או יותר את כולם, כולל ערימה של כמה עשרות גליונות של מגזין עיניים.
לקחתי אותם כי זכרתי לטובה את מגזין משקפיים – גיליון הקומיקס שלו, המכונן מבחינתי, עדיין נמצא ברשותי אחרי משהו כמו 15 שנה – וחשבתי שעיניים זה הגלגול הנוכחי של משקפיים. כשפתחתי את אחד הגליונות הסתבר לי שמדובר בגירסה של משקפיים לילדים צעירים הרבה יותר. אז שמתי בצד את גיליון הקומיקס, למזכרת, ואת השאר אני מוסר.
בפעם הקודמת שניסיתי למסור כמה חפצים, פרסמתי בפריסייקל ובבלוג. שני הזוכים המאושרים הגיעו מהבלוג. נדמה לי שמפריסייקל לא הגיעה אפילו פנייה אחת. אז הפעם אני מפרסם רק פה. כרגיל, נא לפנות באימייל עם מספר הטלפון שלכם, הקודם זוכה, איסוף עצמי ממרכז תל אביב, ובעוד שבוע הערימה כבר לא תהיה אצלי, בין אם נמצא לה דורש ובין אם לא.
מכירת ניקסון ומכירת הליכוד
ב-1978 הוציא אלכס אנסקי את הספר “מכירת הליכוד” (הוצאת זמורה, ביתן, מודן). אנסקי היה חבר בצוות התעמולה של הליכוד, וחשף בספר את אחורי הקלעים של הקמפיין שהוביל למהפך 1977. ספר מרתק ומומלץ, אפשר למצוא אותו בחנויות ספרים משומשים ובאינטרנט (ככה אני קניתי אותו, מסוחר ספרים משומשים מקוון).
זהו שער הספר, שעיצב דוד טרטקובר:
צילום של מנהיג הליכוד מנחם בגין מניף את אגודלו בתנועת נצחון, מוטבע על פחית שימורים. המסר פשוט וברור: הליכוד ומנהיגו נמכרו כמוצר צריכה, כמו מלפפונים חמוצים.
עשור לפני כן, ב-1969, פרסם ג’ו מקגיניס ספר בשם “The Selling of the President 1968”, ובתרגום חופשי “מכירת הנשיא 1968” (הוצאת סיימון ושוסטר), שעסק פחות או יותר באותו נושא: אריזה, שיווק ומכירה של מועמד פוליטי כמוצר צריכה, במקרה הזה ריצ’רד ניקסון, שנבחר לראשונה לנשיאות ב-1968, נבחר לכהונה שנייה והתפטר בעקבות פרשת ווטרגייט.
הנה שער הספר, שלפי מה שאני מצליח ללקט באינטרנט, עוצב על ידי לורנס רצקין (Lawrence Ratzkin):
צילום של ריצ’רד ניקסון מוטבע על חפיסת סיגריות. המסר פשוט וברור: המנהיג נמכר כמו מוצר צריכה, אף שהוא מזיק לבריאות.
יש פה הרבה יותר מהשראה: שמו של הספר הישראלי ושערו כאילו הועתקו מהספר האמריקאי בשינויים קלים בלבד.
אנסקי וטרטקובר מכחישים
מצאתי דמיון עז בין העטיפה שעיצבת לספר “מכירת הליכוד” ובין העטיפה של ספר שפורסם עשור לפני כן, “The Selling of the President”, העוסק בקמפיין של ריצ’רד ניקסון. האם ראית את העטיפה של הספר האמריקאי לפני שעיצבת את שלך? האם מדובר בהשראה מודעת?
טרטקובר (באימייל): “אכן הדמיון בין שתי העטיפות ‘עז’, זאת הפעם הראשונה שאני רואה את עטיפת הספר האמריקאית שאני מניח שהיה מקור השראה לספרו של אנסקי.
“הפתרון שהבאתי היה הפתרון הטבעי והמתבקש לשמו של הספר ולקונספט שלו, אני מודה לך על שצרפת את העטיפה האמריקאית שבעיני יותר מוצלחת מקופסת השימורים הישראלית”.
***
תהיתי אם כתבת את הספר שלך בהשראת “The Selling of the President 1968”.
אנסקי (בשיחת טלפון): “לא. אם יש דמיון – יש דמיון, אבל אני באמת כתבתי אותו מיד אחרי הבחירות”.
ולא בהשראת הספר האמריקאי? כי גם השם וגם העטיפה דומים.
“לא, אין לזה.. ‘מכירת הליכוד’ זה שם שבדיוק בחרנו ממש לפני הסוף, כי אז השתמשו גם בתקשורת במילים ‘למכור את המפלגה, למכור את המועמד'”.
זו היתה הפעם הראשונה..
“”…שהשתמשו במילה ‘למכור’, ‘למכור’ בשפה העברית. ובאופן טבעי לקחנו את זה מן הפרסומים בעיתונים והדבקנו את זה לשם של הספר. ואחר כך זה היה מתוך דברים […] שהיו בישיבות”.
האחדה (יונילי[ב/וו]ר)
איך כותבים Unilever בעברית, יוניליבר או יוניליוור? בדקתי באתר שלהם. התשובה: איך שבא לי באותו רגע.
המונה ציפי
קוראים יקרים, אתם חופרים. וזה אחלה, כי אנחנו מתקרבים לתשובה.
אז למי דומה ציפי לבני בקמפיין החדש של קדימה? לילד הבוכה בעיבוד דודו גבע? לאריאל שרון מקמפיין קדימה 2006? לרנה זלווגר בשבתה כברידג’יט ג’ונס?
לא ולא! כותב לי אביתר סריזדה:
מצאתי מאיפה אדלר העתיק!
אם כבר אנו עוסקים בקמפיין של לבני, הבנתי מאיפה הוא מוכר לי: אדלר העתיק לא פחות ולא יותר מליאונרדו דה וינצ’י…
שים לב למבט המפורסם של המונה ליזה ולמבט של ציפי – התחכום המבריק כך שציפי תעקוב אחריך לאן שלא תלך… (ממש “האח הגדול” אבל בגירסת הריאליטי של ישראל)
ציטוט מויקיפדיה לגבי היצירה של המונה ליזה:
על סוד הקסם של התמונה נכתב הרבה, אך התחושה היא שהסוד לא פוענח עד הסוף. בין היתר הועלה, כי דמותה של ליזה שבמרכז הציור עוטה חיוך מסתורי או ספק-חיוך, הנובע מכך שלאונרדו השתמש בטכניקת הספומאטו (אפוף עשן, באיטלקית) בזוויות עיניה ופיה של הדמות המצוירת. הדבר מקנה תחושה כי הדמות מחייכת או עומדת לחייך. חיוכה המתעתע של ליזה עמד במוקד תיאורים רבים שהציגו אותה כ”עלמה נטולת רחמים” או “פאם פאטאל” בנוסח הרומנטי של המאה ה-19.
האמת, שאני מעדיף לדמיין את לבני כ”עלמה נטולת רחמים” (במובן “קשוחה”) מאשר פאם פאטאל (במובן סקסיסטי) :)
אני מקווה שבזה סגרנו את הנושא ואפשר לחזור לשגרת איתור שגיאות הכתיב המבורכת.
ציפי לבני 2008 = אריאל שרון 2006?
זה שתקוע בפיפטיז חושב שהוא איתר את המקור למבט המשונה של ציפי לבני בכרזות של קדימה. מדובר במבט שמחקה את זה של אריאל שרון מהקמפיין של קדימה ב-2003 ב-2006. ראו:
ובעקבות הגילוי של נירה ניסקי, שרון גפן הלחימה יחד את ציפי לבני והילד הבוכה:
(תודה מיוחדת לארכיון הלמו)
געגועיי ללבני
בהמשך לפוסטים על ציפי לבני (1, 2, 3) כותבת לי נירה ניסקי:
קראתי אצלך בבלוג כל כך הרבה דברים על השלט של ציפי לבני, ולא הבנתי איך אף אחד לא עלה על המובן מאליו
היא לא נורא דומה לילד הבוכה על כריכת געגועיי לקיסינג’ר?
ואיזה מסר זה אמור להעביר?
תגיד, מה יוצא לך מהבלוג הזה?
חדר 404 פועל בפלטפורמות שונות מאז 2003 ועד לקוח אחרון. מדי פעם אני נשאל אם ואיך אני עושה כסף מהבלוג, וכמה. השאלה הפחות חודרנית שמסתתרת שם היא האם בלוגר ישראלי יכול להתפרנס מעיסוקו, או שזה נשאר ברמת התחביב.
התשובה מבחינתי מורכבת. תזרים הכנסות לא היה לבלוג הזה אף פעם. שמתי פה פעם פרסומות גוגל כדי לבדוק אם זה שווה משהו והן לא הוכיחו את עצמן. לא ניסיתי רשתות פרסום אחרות, תוכניות אפיליאייט וכדומה. הבלוג שלי הוא עיסוק גוזל זמן אך מהנה מאוד, ולא רציתי להשקיע בו את הזמן והמאמצים הנוספים הדרושים כדי להפוך אותו לעסק.
אבל הבלוג הזה הוא לא רק תחביב, הוא גם דרך טובה לנהל מוניטין מקוון. שני מעסיקים פוטנציאליים שהזמינו אותי לראיון עבודה הכירו את חדר 404, אך לא ידעו בדיוק איפה אני עובד. מדי כשנה פונים אלי סטודנטים לתקשורת/מדע המדינה שרוצים לדבר אותי לצורך עבודה על בלוגרים, בלוגרים שהם גם עיתונאים, הקשר בין בלוגים ותקשורת, השימוש בבלוגים לקידום רעיונות וכדומה (השנה היתה פורה במיוחד – בטווח של כמה שבועות הגיעו שני אימיילים כאלה שלושה אימיילים כאלה, השלישי כמה שעות לאחר פרסום הפוסט הזה). פעילי רשת מסוגים שונים – אידיאולוגיים, פרטיים, מסחריים – פונים אלי לקבל עצה. התראיינתי יותר פעמים כבלוגר מאשר כעיתונאי. הבלוג שלי זכה ליותר אזכורים בתקשורת מכתבות שלי (וברור שיש תרומה בלתי ניתנת להכחשה לעובדה שאני עיתונאי שהקרדיט שלו מופיע באתרי חדשות ועיתונים מודפסים, ואי אפשר להפריד ולקבוע חד משמעית מה הגיע מהבלוג ומה מהעיתונות).
כל זה שווה כסף, אבל אי אפשר ללכת עם זה למכולת. אז לפני כמה שנים הוזמנתי לפגישה עם מכר שמעורה היטב בעולם המיזמים והכתיבה ועוד שני בלוגרים שאני אוהב. זממנו להקים אתר בלוגים מגזיני עם כמה מהבלוגרים הבולטים בישראל ואנשים מעניינים שעדיין לא פתחו בלוג, עם מימון של מפרסם גדול שיחזיק אותנו למשך שנה, ומשם נמשיך בהתאם להצלחה. זמן קצר לאחר מכן קיבל המכר הצעה שבאמת אי אפשר לסרב לה, המיזם התפוגג ואני נשארתי עם דומיין מצויין שיום אחד אולי ישמש למשהו.
אז את חדר 404 אף אחד לא קנה עדיין (מיליארדרים תמהוניים שהפסידו בבחירות? תאגידים בינלאומיים שהפסידו בבורסה? משפחות פשע שהפסידו בקרב אבל לא במלחמה? ת”ד 404 מחכה להצעות שלכם), אבל בקרוב אתחיל לכתוב באתר אורנג’טיים בלוג בשם “ממתקים”, בו אספר על מה שכיפי ומגניב ברשת ומחוצה לה, לצד יאיר רוה (“סינמסקופ”, קולנוע), דבורית שרגל (“ולווט אנדרגראונד”, תקשורת ו”שלג”, טלוויזיה) ובועז כהן (“רעש”, מוזיקה), תחת פיקודו של גדי “גדי” שמשון, ממייסדי וממקימי.
הבוקר יצאה הודעה לעיתונות בנושא. הנה כמה מהדיווחים: וואלה, דה מרקר, אייס, גלובס, מחלקה ראשונה, ביזפורטל.
חדש! קדימה בטעמים. ועכשיו, 100% נטול ציפי לבני
הסרת התמונה של ציפי לבני לא הספיקה, ומיכאל זילברמן צילם בבני ברק שיבוש של השלט בו הוסר גם שמה.
ובינתיים, באינטרנט:
מקו / דיגיטל / ובינתיים, באינטרנט / בהיסטוריה של טכנולוגיית הקופי פייסט נרשמו מספר תאונות מחרידות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
