פתיתי מלחמה

רונה שטיינברג מוחה נגד הטענה שהתל אביבים המפגינים נגד המלחמה לא הפגינו בעד תושבי הדרום:

אני לא זוכרת שתושבי שדרות והדרום ערכו הפגנות מחאה כנגד הפיגועים בתל אביב. אני לא זוכרת שהם באו להתיישב בבתי קפה תוך סיכון חייהם כדי להראות סולידריות עם תושבי תל אביב. אני לא זוכרת שהם באו בהמוניהם לאייש את הדירות הריקות של התל אביבים בתקופת מלחמת המפרץ.

ואני במיוחד לא זוכרת שתושבי תל אביב באו בטענות כלפי תושבי שדרות והדרום על כך שהם לא עשו דבר מאלו.

ויצרנית הסיגריות דובק תורמת לחיילים על כל ד”ש שמוסרים דרך אתר שהקימה. הנה התרומה שלי למלחמה בסרטן:

שלט פרסום בסן פרנסיסקו: “בקרו בישראל – שונה מישראל שנמצאת בחדשות”.

משחיתים שלטים של הליכוד והעבודה.

לוגואים שהופרדו בלידתם (4)

יוטיוב ורדקום (שהוקמה מיליוני שנים לפני יוטיוב):

דורון פישלר הביא סופסוף את לוגו הרשת הישראלית Buy the Way, שהופרד בלידתו מיוטיוב:

לא בדיוק הופרדו בלידתם, יותר באווירת טרנדים בעיצוב לוגואים – בנק דיסקונט, דנונה ואמזון, באדיבות ברק פז:

לפרקים הקודמים בסדרה

יש לי סקופ בשבילכם: לתוכן חינם יש מחיר

בשנה שעברה כתבתי על עתירה שהגיש אתר “סקופ” לבג”צ, במסגרתה דרש האתר תעודת עיתונאי לכותביו. אין לי מושג מה מצב העתירה עכשיו, אבל סקופ לקח את עצמו ברצינות לגמרי, וניסה להציג את עצמו כאלטרנטיבה אמיתית לתקשורת המושחתת. נו, שויין.

שוחחתי לרגל העניין עם מנכ”ל סקופ מיכאל וייס, שהאשים את העיתונות הישנה בהיכנעות ליח”צ. והנה מה שהוא אמר: “אם את כתבת תיירות בעיתון מודפס, הסבירות שתוזמני לקוקטיילים, מסיבות וטיסות לחו”ל הרבה יותר גבוהה מהסיכוי שזה יקרה לכתב שלנו. אני לא אומר שאצלנו זה לא קורה, אבל אצלנו זה בשוליים. חוקר מאוניברסיטת בן-גוריון, צבי רייך, שבדק את הנושא, מצא שכ-50% מהידיעות בעיתונות הממוסדת מקורן ביחסי ציבור, לעומת 3% בלבד אצלנו”.

שנה אחרי, אני מסיירת בסקופ, והנה מה שהעליתי בחכתי:
1. “המועמדים לפריימריס בליכוד מגלים את האינטרנט“. רשימה על ארבעה אתרי מועמדים, ביניהם אחד, יחיאל לייטר (חייבים לגלוש לאתר שלו, זה קאלט ברמות). “גילוי נאות: הכותב מתנדב בקמפיין האינטרנט של יחיאל לייטר”. ממש נאות.

2. כתבה על “איך לזהות מוסך מוסמך” שנכתבה על-ידי דורון אובזנק, ובסופה לינק איזכור/פרסומת לבצע בדיקות לרכב. בדף אודות הכותב נכתב כי הוא “עוסק בדוברות ויחסי-ציבור, אסטרטגיה ותקשורת שיווקית”. היית קונה ממנו ציפלינגים משומשים לרכב או אבקת חשמל? אובזנק הוא הדובר של איגוד המוסכים. לא יודעת אם זה עושה את זה טוב יותר או רע יותר, אבל זה שזה לא צוין זה ממש ממש בעייתי.

3. “חדשות 2 יורדים על הצימרים – ואז שמים פרסומת למלון“. למטה: הכותב ומשפחתו מפעילים צימר במצפה מנות שבגליל המערבי.

ויש עוד: המון “סקירות” של דני בר, יועץ שיווק לעסקים קטנים ובינוניים. כולן מפרגנות לעסק שבו עוסקת הכתבה; פרסומות לאולג’ובז (1, 2, 3) – העמוד אודות הכותב ריק; וסתם יצירות מופת פובליציסטיות.


צילום ארכיון (14/5/2008): מנכ”ל סקופ מיכאל וייס, רכז הכתבים עומר צור והעורך הראשי (עכשיו לשעבר) שי גולדן

כבר לפני שנה חשבתי שוייס משליך אבנים מבעד לחלונות בית הזכוכית שלו, אבל מאז מצבו של סקופ רק החמיר. לא כל הכותבים הם יחצנים, אבל רבים הם בעלי אינטרסים שמנסים לקדם אתר קיקיוני, בית עסק קטן שברשותם וכו’. אם בעיתונות, לפי וייס, העיתונאים עושים קופי-פייסט להודעה לעיתונות ומדביקים באתר/עיתון, בסקופ היחצנים עושים זאת בעצמם וחותכים את המתווך.

הבעיה שהביאה את סקופ למצבו הנוכחי היא האמונה השלמה שעיתונות אזרחית זה תוכן חינם – למה לשלם, פה זה אינטרנט, לכתוב כל טמבל יכול. האתר אינו מלכ”ר, אך בעליו יוצאים מנקודת הנחה שכותבים איכותיים ירוצו לכתוב בו ולא יצפו לאגורה בתמורה. בדרך הקשה הם גילו שמי שמוכן לכתוב בחינם הוא רק מי שיש לו משהו למכור.

• מן הארכיב: האם ל-scoop יש זכות קיום?

גוגל תלת-לשוני

ואני לא מדבר על “טוב, יאללה ביי”, אלא לזה:

ועוד בעניין – “כיום איננו מסוגלים לספק תמיכה ב ####שפה####”. הנה:

עוד מהנושפת בסביון

למה הנושפת בסביון (ובשמה הרשמי “wishes“, והתיאור “A cute child blowing a dandelion”) כל כך פופולריות? אחת הסיבות העיקריות היא הנוכחות שלה: היא הראשונה שמופיעה כשמחפשים ב-istockphoto את המילה girl (ובטח מילים נוספות), ועל כן כל מי שמחפש מילה כזאת נתקל בה מיד; הסיכויים שלה גדולים יותר מול תמונות אחרות, גם אם הן מוצלחות כמוה או ממנה, אם הן מופיעות במקומות נמוכים יותר, ובטח אם הן בעמודי החיפוש הבאים (בגוגל מדברים על שיעור עצום של גולשים, יותר מ-90% אם אני זוכר נכון, שלא עובר את עמוד החיפוש השני).

אגב, אני לא יודע אם יש ב-istockphoto מנגנון שמקדם תמונות שזכו לפופולריות; אם יש, הוא יוצר מעגל משוב חיובי גרוע. במנוע חיפוש של אתר שמוכר תמונות לשימוש מסחרי, רצוי שתמונות משומשות יותר ירדו בדירוג, ויפנו מקום לתמונות פחות משומשות.

הנה עוד מקומות שהיא מופיעה בהם שאתם שלחתם:

ירון שמש ראה אותה באתר סביבה ישראל:

מלשינונימי מצא אותה ב-eye-fi:

וגם בסרטון ההדרכה שלהם:

רונן איתר אותה באתר fixfox:

נינה, שהשתמשה במנוע חיפוש התמונות ההפוך tineye, מצאה עוד הרבה נושפות, ובהן ב-paysdunois.fr:

clinicaartemisa.es:

vinnies.org.au:

bio-allergenix.com:

pplware.com:

מן הארכיף: הנושפת 1, הנושפת 2, הנושפת 3

יותר גרוע מהפאנטון “הלו? הלו? סתאאאם, אני לא זמין, תשאירו הודעה”

הרינגטון של בנימין נתניהו:

[audio:http://www.room404.net/wp-content/uploads/2009/01/bibi-ringtone.mp3]

(הלשין: דורי בן-ישראל)

בוא לחסוך איתנו

אתר בנק דיסקונט מציע:

וואו – אני חוסך להם כסף על נייר, מעטפה, משלוח בדואר ישראל וכוח אדם, ואני אפילו לא צריך לשלם על זה? מה נדיב הוא בנק דיסקונט.

ובלאומי קארד, אם לא תקראו את האימייל החודשי הם יפסיקו לשלוח אותו.

ובבנק מזרחי, אתם יכולים לבקש להפסיק לקבל מסרים פרסומיים באחת הדרכים שלהלן:

(לא, אין המשך למשפט הזה)

שנית מצדה לא תפיל

“נערה במבחן”, שנשמע כמו שם של סרט צהריים גרוע בהולמרק על תיכוניסטית שנכנסה בטעות להריון ומהרהרת בהפלה, הוא לא רחוק מכך: מדובר בסרט של הארגון נגד הפלות “אפרת”. הסרט צורף בדיסק לגיליון החדש של מעריב לנוער, עם אזהרה שהוא מיועד לצפייה מגיל 15 ומעלה (לא הבנתי את ההיגיון: נערות בנות פחות מ-15 לא נכנסות להריון, או שלהן מותר להפיל?)

מעדות ראייה עולה שמדובר באוסף של עדויות של נשים ש”נקלעו להריון”, כלשונה של אחת מהן, חשבו שהכל אבוד ורצו לעשות הפלה – ומכאן העלילה מתפצלת לאלו שעשו הפלה ומתחרטות עד היום (אם את מתחרטת, פשוט תעשי ילד, רוב ההפלות לא מסתיימות בעקרוּת) ולאלו שהחליטו ללדת וחייהן התמלאו באור ושמחה.

הצמדת הדיסק לעיתון היא דיל שנרקח בחדרי המחלקה המסחרית בלי ידיעת המערכת (הבשורה הטובה: ההפרדה בין המערכת לבין השיווק עובדת, לפחות בכיוון אחד). מעניין תמורת כמה כסף אני יכול להכניס לשם דיסק שאומר שהפלות זה אחלה, ומציג נשים שהחליטו ללדת ומתחרטות עד עצם היום הזה.

מן הארכיף: ניבה שושי על הטיפול של התקשורת הישראלית בהפלותומה עושים כשמקבלים עובר בגלידה?

הפוזה

דורון פישלר ממשטרת האינטרנט ממשטרת הפוטושופ גילה שלמצולמות על שערי קוסמופוליטן יש פוזה קבועה: יד ימין על המותן, יד שמאל על הירך:

וזה הזכיר לי משהו שגיליתי בדוכן עיתונים בארה”ב – הפוזה של שערי מגזיני הגברים:

אזהרה למרעילי הבארות

(צילום: דוברמן)

← לדף הקודםלדף הבא →