רורשאך קפצ’ה
שאול חנוכה כותב לי:
אהבתי את הפוסט על מטרד הקפצ’ות
הנה תגובתי הראשונה לקפצ’ות של מייספייס.
[זו גירסה מכווצת, הקליקו לגירסה המלאה; ע”ק]
גאווה וקלישאה: כמה איורים דומים להפליא על הטבח במרכז הנוער הגאה
ביום ראשון כתב צפניה פוסט שמסביר שהוא לא יכתוב על כוכב נולד בגלל הרצח במרכז הנוער הגאה. בדרך כלל אנחנו משתמשים בצילומסך מהתוכנית, אבל לפוסט הזה זה לא היה רלוונטי, אז הכנתי איור פשוט: דגל הגאווה, צבעיו מעומעמים לגווני אפור כסימן לאבל.
האיור הזה לא נראה לי ברור מספיק, כי הצבעים הם מה שעושים את דגל הגאווה לאייקון מזוהה. הכנתי איור נוסף, שמחבר בין דגל הגאווה לאות התקלה של הטלוויזיה, ושהתאים יותר לנושא הפוסט.
שלחתי את שני האיורים לבלוג “אטימולוגיה עממית“, ונ’ השיבה לי: “אני בשוק. עשיתי בדיוק אותו דבר אתמול בלילה”.
ואז אימייל נוסף מנ’: “תראה – את זה [ב’] שלח לי לפני איזה שעתיים”. היא צירפה את האימייל של ב’: “לי גם היה רעיון לזה הבוקר, אבל עד שהצעתי לך ראיתי שעשית כבר משהו. שלי היה משהו כזה:
למחרת הגיעה באימייל הכרזה של הגרפיקאי להב הלוי, שהבריק עם הכיתוב:
מגרש החניה של שאול מופז
mofaz.co.il, האתר הרשמי הלא-מעודכן והסופר-יקר של ח”כ (לפי האתר: השר) שאול מופז, פינה את מקומו למגרש חניה של פרסומות.
לפוסט זה מצורף פוסטר מזכרת של האתר:
לוחמי הקפצ’אות
קפצ’ה (CAPTCHA), טקסט מעוות שאמור להפריד בין בני אדם שיודעים לקרוא אותו ובוטים שמאבדים את שפיותם, אמנם מונע חלק מהספאם, אבל בעיקר מפריע לגולשים לגיטימיים. ברישום לשירות חדש — סבבה; בכל פעם שאני רוצה לשתף לינק בפייסבוק? מיץ זבל על הראש של מארק זאקרברג.
שתי קפצ’אות תפסו את עיניי בימים האחרונים.
האחת ב-whois של איגוד האינטרנט הישראלי:
וזו לא הפעם הראשונה שאני מקבל שבר בפרויקט reCAPTCHA. אתם באמת חושבים שאני אפתח charmap ואמצא שם את התו של ½ בשבילכם? תמותו משפעת העופות.
השנייה בפייסבוק:
Script necessary. לא יכולתי להגיד זאת טוב יותר בעצמי.
שימושיות חיפוש: וויינט ונענע לא רוצים שאמצא כתבות שלהם; הארץ לא רוצים שאמצא דבר; וואלה מפתיע לטובה
כשאני מבצע חיפוש בוויינט ונענע, ברירת המחדל היא חיפוש אתרים. האם זה כי אתרי החדשות הללו מניחים שאני מתקשה להקליד google.com או שאין לי אפשרות להתקין סרגל חיפוש? ברירת המחדל של החיפוש צריכה להיות חיפוש כתבות, כמו בנרג מעריב. לחילופין, אפשר לתת עמוד שנותן כתבות למעלה ואתרים למטה, כמו שגוגל עושה כשמחפשים מחרוזת שנוגעת לנושא חדשותי חם. בגלובס ברירת המחדל היא חיפוש משולב, שנותן כמות מסויימת של תוצאות מכל אחד מסוגי החיפוש, וזה אחלה, אם כי לא ברור לי למה מפרידים בהמשך תפריט הגלילה בין כתבות לבין TV (כתבות וידאו), הפרדה שצריכה להתקיים רק בחיפוש המתקדם.
באתר הארץ אין ברירת מחדל: אחרי שמקלידים את המחרוזת בשדה החיפוש, צריך לבחור בתפריט נגלל (!) איפה יתבצע החיפוש. נסו לאנטר בלי לבחור ולא תקבלו כלום. נקודת הזכות היחידה היא שהאפשרות הראשונה בתפריט היא חיפוש באתר הארץ, ומנועי החיפוש וואלה וגוגל אחריה. אלא שהאפשרות האחרונה היא “ארכיון הארץ”. אין שום חיווי לגבי מתי כתבה הופכת לכתבת ארכיון, וזה גם לא משנה: במקום חיפוש נפרד באתר ובארכיון, צריך לשלב את שני החיפושים הללו, וכתבה שהיא בארכיון ועולה תשלום תוצג עם סימן של כסף לידה. ועוד יותר טוב: לא לקחת כסף על כתבות ארכיון. אבל זה כבר דיון נפרד.
בוואלה המצב שונה. מכיוון שמדובר בפורטל, יש היגיון שהחיפוש מהעמוד הראשי יהיה חיפוש אתרים כב”מ. אבל מתוך ערוצי התוכן (תרבות, מחשבים וכו’) אני מצפה שחיפוש ב”מ יהיה חיפוש כתבות. אני יכול לצפות עד שיכחילו פני: בערוצי התוכן אין בכלל שורת חיפוש. כדי לחפש אני צריך לחזור להומפייג’. מאידך, בערוץ החדשות יש חיפוש. חיפשתי בו וגיליתי שלא רק שהוא מחפש כתבות, הוא גם לא מגביל את עצמו לוואלה, ומחפש גם באתרי חדשות עבריים אחרים, פתיחות מפתיעה ומבורכת מצד וואלה.
זדים עליך, שלום
למה הופיעו סימני ZZZ באיור של מדור פרשת השבוע במעריב? למה הם הוסרו? למה הם חזרו? ומה חושב עליהם בעל הטור, פרופסור שלום רוזנברג? אייטם שלי ב”העין השביעית”>>
עליה בחשיפה למעריב!!!1
פוסט משותף עם טל גלילי
בסוף יולי פורסם סקר TGI, המודד בין השאר חשיפה לעיתונות מודפסת. מעצם טבעו, סקר TGI אינו מדד אמין למספר הקוראים, כפי שמפרט חנוך מרמרי מנסיונו כעורך שראה את הסקר מול המספרים האמיתיים. כוחו של הסקר הזה נובע מהיעדר מדידה מדויקת, אמינה ושקופה על ידי גוף בלתי תלוי ובפיקוח רואה חשבון, היעדר שנובע מכך שהעיתונים רואים במספרי התפוצה שלהם סוד מסחרי, ויכולים לשחק עם המספרים מול המפרסמים כל עוד אין מדידה מדויקת.
במדידה שנתית, מעריב ירד מ-15.8% (יולי 2007-יוני 2008) ל-14.1% (יולי 2008-יוני 2009). במדד החצי שנתי, יש ירידה הדרגתית מ-16.6% (חציון 2 2007) ל-15.1% (ח1 2008) ל-13.8% (ח2 2008), ואז עליה קלה ל-14.4% (ח1 20090). גם העליה הקלה בחציון האחרון נמצאת בטווח הטעות של הנתונים, היות שרווחי הסמך הם של אחוז אחד לכל אחד מהמספרים, בעוד שהעלייה הייתה של פחות מאחוז.
נרג מעריב לקח את הנתון הבעייתי הזה ותרגם אותו לכותרת “עלייה הדרגתית בחשיפה לעיתון מעריב”. עד מהרה התעשתו באתר החדשות ושינו את הכותרת: עכשיו מדברים שם על “עלייה מרשימה בחשיפה לעיתון מעריב”.
זקוק לכבל תקשורת ולאוזניות נוקיה E71
לפני שאני הולך לקנות, האם יש מיותר למישהו פה?
ציוץ ראשון!
[14:17 הפוסט תוקן, ראו טקסט מודגש בהמשך]
כלי תקשורת ועיתונאים (ובהם כותב שורות אלה) אוהבים להתחרות ביניהם מי היה ראשון – “לראשונה! פרסום ראשון! אני ראשון!!!!!!!1”. התחרות הלא מעניינת הזאת הגיעה גם לטוויטר, כשדהמרקר טען כי “TheMarker הוא אתר החדשות הראשון בישראל שפתח חשבון פעיל בטוויטר ומעביר באמצעותו עדכונים לקוראיו, אוהדיו וכל מי שמתעניין בכלכלה, בורסה וכספים”. כמובן שהייתי חייב לבדוק, כי כלי התקשורת מרבים ליחס לעצמם “פרסום ראשון” גם כשזה לא נכון, בידיעה שהצרכן הממוצע לא בודק.
ובכן, מבין טוויטרי החדשות הישראליים הפעילים כיום, החשבון של דהמרקר הוא אכן הראשון שנפתח — הציוץ הראשון שלו פורסם באפריל 2007. אבל הציוץ הזה היה ‘חת-שתיים-נסיון חסר כל משמעות חדשותית — הוא אמר “signing in twitter”. דקות אחריו הגיע עוד אחד, “sining in the cellphone”, ואז – שתיקה. מישהו פתח חשבון, ראה שאין לו דורשים וגנז אותו.
שנה וחצי אחר כך החל לפעול (כלומר לעדכן באמת) הטוויטר של ynet מחשבים (18/1/2009), ובחודשים שאחריו נענע10 מחשבים (15/3)וכלכליסט טכנולוגי (18/4).
בין נענע לכלכליסט פרסם דה מרקר עוד ציוץ ‘חת-שתיים-שומעים-אותי-גם-במושבים-האחוריים (30/3), אבל רק ב-19/4 הוא החל לעדכן באמת. אחריו הגיעו גלובס (26/4) (לפעמים אני חושב שגלובס נהנה בסתר מאסטרטגיית ה”גמני, אבל במקום השני” שלו מול דהמרקר) ודהמרקר טכנולוגיה (27/5).
[תיקון] במקור כתבתי פה שדהמרקר טכנולוגיה החל לעדכן ב-27/5/2009. טעיתי, הוא התחיל לעדכן ב-27/5/2008, ועל כן היה ערוץ החדשות הראשון בישראל שפתח חשבון פעיל בטוויטר, אבל לא אתר החדשות הראשון וגו’, כי אתר דהמרקר החל לעדכן רק ב-19/4/2009. ערוצי המחשבים השונים הקדימו, באופן טבעי, את אתרי החדשות בעדכוני טוויטר. מבין אתרי החדשות, דהמרקר היה הראשון. [\תיקון]
ציטוטי תרבות דיגיטלית
“וורקוהוליק הוא אדם שהבית שלו באאוטלוק והחברים שלו בפייסבוק” – הפסיכולוגית הקלינית ד”ר דפנה כצנלסון-בנק (דה מרקר, 16/5/2008)
“למה, בעצם, לא בדקתם, אפילו רק באינטרנט, מה המצב החוקי ומה הרקורד של סבוראי?
‘אני לא אוהבת להסתכל בגוגל’.
מה רע בגוגל?
‘לא אוהבת. בבקשה, תעשה מזה כותרת: רבקה פרי לא פותחת גוגל'” – עו”ד ריקי פרי, מבעלי בית ההשקעות סיגמא, על השקעה כושלת של סיגמא בפרויקט של ירון סבוראי לחיפוש מטמון נאצי (גלובס, 1/5/2008)
“אני חושב שקסמה לאריק ההתחברות לטכנולוגיה מתקדמת” – מנכ”ל פרטנר-אורנג’, דוד אבנר, חושף שהמניעים של אריק איינשטיין לאשר שימוש בשיריו בקמפיין בכלל לא קשורים לכמה מאות אלפי שקלים (גלובס, אפריל 2008)
“היום כבר כל אידיוט יודע מה זה בלוג, וכל בלוגר יודע מה זה אידיוט” – האחת, רק האחת (הבלוג “בטחון בתנועה”, 27/4/2008)
“בטח שמעתם על התוכנית המשולשת הזו: אתה מקבל אינטרנט, טלוויזיה וטלפון ומשלם על כל זה כאילו קיבלת רק אינטרנט, טלוויזיה וטלפון. משהו כזה” – אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז (מעריב, 22/4/2008)
אם יש וויקי לוורדפרס למה אין וורדפרס לוויקי?” – אהוד קינן (wpheb, 23/4/2008)
“ראיונות עם אולמרט נוטים למתוח את גבולות השעמום ולהגיע למקומות בהם לא פיהק בנאדם מעולם. […] בעיתונים אפשר רק לדמיין את כספית, ברנע, ורטר ושיפר נרדמים על המקלדת, כותבים עמודים שלמים של צד”י סופית” – דרור פויר על ראיונות החג עם ראש הממשלה (גלובס, 21-22/4/2008)
“כשאני ובעלי התחלנו לצאת, הוא עשה עלי חיפוש בגוגל והופתע לגלות את השם שלי תחת איור באתר נערות ליווי” – המאיירת אלית אבני-שרון על שימוש לא מורשה באיוריה (גלובס, 10/4/2008)
“אין לי בעיה לאמץ חידושים, להפך, אני ממש אנג’לינה ג’ולי של אימוץ החידושים” – עומר רוזן (הבלוג “אחד שיודע…”, 24/4/2008)
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
