אסון אווירי בצה”ל: אומת האינטרנט עוקפת את הצנזורה
גועלט”ו: קומוניקטים של ט”ו באב
ט”ו באב מהווה הזדמנות מצוינת להפתיע את בן/בת הזוג. כל שנה אנו מחפשים מה לקנות, נוברים בחנויות המתנות, ובסוף זה בדר”כ מסתיים עם פרחים, שוקולד או תכשיט לצוואר. לא רע, אבל גם לא מקורי. ומה יהיה השנה? האם נמשיך ללכת על הכיוון המוכר והנדוש? לא בהכרח. לפנייך מספר הצעות למתנות מיוחדות ולא שגרתיות שיגרמו לאדם היקר לך ביותר להרגיש ייחודי.
ט”ו באב – זו הזדמנות מצוינת להתהדר בתכשיטים מצודדים המרחיבים את הדעת… ומחמיאים למראה. התכשיטים מעוצבים לפי פנימיות התורה. תכשיטי … מורכבים משתי אותיות למ”ד המרכיבות יחד את צורת הלב.
שלום אנשים טובים, אני מנחה ארוע שנקרא “להזמין חבר נשמה”. חברות נשמה היא הרבה מעבר למושג זוגיות, היות וחברות נשמה היא מפגש במימד הנשמה. רוצים להבין לעומק מה זה מפגש נשמות ואיך להזמין חבר נשמה? אז בואו לארוע. אני אישית חש יותר ויותר שמשהו קורה בעולם שלנו ושבני אדם מתקרבים יותר ויותר למהותם, שהיא אהבה. 100 ש”ח. המחירים כוללים כיבוד קל, שתיה קלה/חמה והפתעות…
ביום האהבה הקרוב יוכלו זוגות להוכיח שאהבתם מחזיקה באש, אך בעיקר גם במים. לראשונה בישראל, יתחרו עשרות זוגות בתחרות נשיקות המונית מתחת למים. הזוג שיחזק ב”מצב נשיקה” לאורך הזמן הארוך ביותר יוכרזו כמנצחים ויזכו בחבילת יום כיף, אירוח כפרי וסדרת טיפולים זוגית ורומנטית.
כשצ’ינסיה, אשתו של ד”ר … עמדה לחגוג יום הולדת, החליט הד”ר לעשות הפעם משהו מיוחד – הכנת בושם אישי. בביקוריו באיטליה, נפגש עם מומחים בייצור בשמים. בערב אביבי ורומנטי העניק לצ’ינסיה את הבושם. מאז כולם שואלים אותה מהו הבושם בו היא משתמשת. הד”ר החליט לאפשר גם לנשות ישראל ליהנות מהמחווה האישית והרומנטית, …ומציע לאוהבים את המתנה המושלמת לחג האהבה. להשיג אצל קוסמטיקאיות מורשות. 450 ₪.
לגבר הרוצה לפנק את בת זוגתו, הסטייליסטית האישית … שהלבישה כבר את חני נחמיאס, רווית אסף, נירית בקשי, צליל סלע – יום פינוק לט”ו באב, במהלכו נבחן ארון הבגדים של האישה ונעשות החלטות והמלצות מה מתאים לה , ובהמשך היום יוצאות השתיים לסיבוב מתוך מטרה ללמוד לקנות בגדים המחמיאים לגוף האישה ובעיקר ללמוד לקנות …– בגדים אופנתיים אותם ניתן ללבוש אח”כ ולא בגדים ששוכבים בארון. 900 ₪.
מכונת אספרסו – כי הכי כיף לשתות ביחד קפה. מי שרוצה לפנק כמו שצריך – חברת … מציעה דגם מיוחד של מכונת אספרסו. הייחודיות – המכונה מעוצבת כך שיש לה שני ראשים המיועדים להכנה בו זמנית של שני ספלי קפה לחוויה הזוגית המושלמת.
סדנת זוגיות של מכון … – סדנה מיוחדת המסייעת לחיזוק הרומנטיקה והקשר בין בני הזוג (לא לטעות – מיועד לזוגות שהיחסים ביניהם יציבים). בסדנה זו תוכלו לרכוש שפע כלים לשיפור מערכת היחסים. 10 מפגשים בהם תוכלו סוף סוף להבין את הצרכים של כל אחד מבני הזוג, לשפר את התקשורת הזוגית ולדעת לפתור קונפליקטים. מחיר מבצע מומלץ לרגל ט”ו באב.
מתנה לאשה – ליין חדש של תיקים ומוצרי נייר מודפסים ומעוצבים. קולקציית תיקי לבבות צבעונית הכוללת: תיק מתהפך שבכל יום תוכלי להחליט על איזה צד את רוצה ללכת בדיוק כמו טישירט מגיע במגוון עיצובים. ניתן למצוא בצבעים של לבבות צבעוניים בשלל דגמים, לבבות בשחור אדום ולבן, לבבות בורוד וחום. התיק בעל רצועות מתהפכות שמאפשרות את היפוך הילקוט ושומרות על נוחות וגיוון. בנוסף ניתן לצרף קלמר לבבות.
… מזמינה גברים אמיצים להגיע ולהכין במו ידיהם תכשיט מקורי לבנות הזוג – השקעה שכל/רק אישה תוכל להבין ולהעריך! גברים אמיצים פחות יוכלו להעניק לאהובותיהם סדנת תכשיטנות מתנה עם ערכת חומרי יצירה שכולה ברוח ט”ו באב.
____________________________________
היה זה פוסט של גליה יהב, מבקרת אמנות ואוצרת
שנית קטיפא: הזיה על הימין ההזוי
הסערה ששטפה את חוגי הימין בארץ השבוע התחילה, באופן לא מפתיע, ברשת האינטרנט. ארגון “שנית קטיפא לא תיפול” מארגן את ההפגנה השבועית נגד מכירת פירות וירקות לתושבי הרצועה תחת הכותרת “אל תתנו להם ויטמינים!” ההפגנות מתבצעות תוך חיכוכים עם כוחות הביטחון ולעיתים קרובות נזרקות בהן עגבניות. באתר התנועה, “המלפפונים הם שלנו” (melafefon-ours.org) הופיעה הודעה שנדמתה תמימה לעין הבלתי מזויינת, אבל גררה אחריה קיתונות של מירמור וכעס, שחשפו את ריבוי תתי-הזרמים התת-קרקעיים השוצפים מתחת לפני השטח האחידים למראה של הימין הקשה בישראל.
לשון ההודעה (המובאת כאן בקיצור; להודעה המלאה פנו ל: melafefon-ours.org/lo-kashe-lo-kasher)
לא קשה, לא כשר
חברים נפלאים ונהדרים! שמחנו לראות גם אתכם בהפגנה השבוע. כידוע לכם, אנחנו מארגנים את ההפגנות יחד עם חבורה נהדרת של נוצרים אוונגליסטיים מארה”ב המפגינים איתנו בשמחה ובעזוז ואפילו משתתפים בהוצאות על האוטובוס. לאחרונה התבשרנו שמתגלים ויכוחים קשים על הסנדוויצ’ים שמביאים איתם חברינו מארה”ב משום שהם מכילים לפעמים “בולוני” שהוא נקניק ממין שאינו כשר ולעיתים גם, השם יתברך, שילוב של “בולוני” וגבינה. אנחנו יודעים שלעיתים המנהגים של הגויים אינם נעימים, אבל כאשר מנהלים מאבק משותף מתוך כבוד הדדי, יש צורך גם בפשרות ובהתחשבות, הנובעות מהבדלים בתפיסות ובאורחות החיים. לכן ביקשנו מכל המשתתפים שלא להציק לגויים בזמן שהם אוכלים, לא לזרוק את הסנדוויצ’ים שלהם לפח כשהם יורדים לרגע מהאוטובוס, ונדמה לי שלא צריך להרחיב את הדיבור לגבי אותה תקרית שבה אחד משותפינו מצא את הסנדוויץ’ שלו ספוג בנוזל מסתורי.
רבים משותפינו האוונגליסטים הביעו אי נחת בעניין היחס לארוחות הצהריים שלהם. חלקם אף נמנע במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזאת. מאחר ושיתוף הפעולה הזה הוא קריטי בעינינו, ומאחר ונוכחותם של הפעילים מארה”ב בהפגנות הוא דבר שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו, אנו מבקשים מכל המשתתפים לתת לאחינו לאכול לא כשר בנחת שנאמר כבדהו וחשדהו וכל עוד לא מציעים לכם ביסים, לא ליצור עימותים.
ההודעה פורסמה ביום ראשון, ה-11 לחודש, ולא עוררה תגובות מיוחדות עד שהבלוגר דובל’ה טבנקין, המפעיל את האתר “אין פרטנר”, העיר עליה בבלוגו. “זו תופעה ידועה במאבקי הימין ברחבי העולם”, הוא כתב, “שבה מטרה אחת נרמסת כדי לשמש מטרה אחרת. כאילו אומרים לנו, אלוהי אברהם ויעקב יכול לחכות; אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות, לכו חפשו את החברים שלכם במאה שערים; הוויטמינים חשובים יותר מהשבת“.
ההודעה השיגה את מטרתה; עוד באותו היום התפוצצה הבלוגוספירה הימנית, כמו גם הפייסבוק והטוויטר, בדיונים נוקבים לכאן ולכאן. ד”ר רות כרמון, ממקימות אירגון “נשים למען ברית מילה”, כתבה מאמר חריף מאוד בגנות אי-ההתנגדות לבולוני. (“לצערנו כי רב,” היא כתבה, “ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן אנשים טובים ויראי שמיים תמכו במשטרים דכאניים ורצחניים, שונאי השם, רק כי הם היו בראש הנכון בכל הנוגע לשכנינו מעבר לגדר”). חריפות יותר היו התגובות למאמרה: הבלוגרית החרדית לחמית בת חנן העירה, “כל פעם שננגס ‘בולוני’ על אדמת ישראל קודש, הרי זה כאילו כל אחד מאיתנו יצא לרחוב בשבת על אופנוע תוך כדי שהוא שורף ספרי תורה ומגדל שפם כמנהג הישמעאלים”. היו מיעוט שהתנגדו לחריפות התגובות (“עכבר שבת” ציין כי “הערבים לוקחים לנו את המדינה והוויטמינים ואתם מתקוטטים על סנדוויץ’ של מישהו אחר”, אבל הוא זכה להתעלמות כמעט גורפת). אחת ממארגנות הפגנת הוויטמינים כתבה מנשר ארוך ובו היא כתבה, “אתם לא מבינים שגם הבקשה לאכול ‘בולוני’ בשקט באה מכיוון אנשים יראי שמיים ושומרי מצוות. אמנם השמיים לא אותם שמיים אבל כולנו ילדים של אלוהים. גם אם זה לא אותו אלוהים”. “משיח שקר” ענה לה: “כל זה טוב ויפה אבל הם עכו”ם יימח שמם ולמה את שונאת את השם יתברך?” דובל’ה טבנקין ענה בתגובה בבלוגו, “החוצפה היא שאומרים לנו שאם גם הם מאמינים באלוהים, אז לגרום לאלוהים שלנו לבכות זה פתאום בסדר”.
בינתיים הפייסבוק המה: קבוצה חדשה בשם “ויטמנים [כך במקור] שונאים את אלוהים” זכתה לכמעט עשרים אלף חברים תוך שבוע. “חמור גרם אפיים” כתב בטוויטר שלו: “איך כולם עיוורים? איפה אתם גרים, על איזה כוכב לכת?” בינתיים פורסם בעיתונות הכללית כי צריכת הירקות והפירות בקרב פלשתינאים בין הגילאים 12-55 עלתה ב-12% ברבעון האחרון. משתמשת הטוויטר tfilin08 כתבה ביום ראשון, “סליחה באמת שאני לא הולכת וקוטפת לאש”ף את המלפפונים מתוך הצלחות זה בטח אומר שאני מתנצרת או משהו”. הבלוגר עודד נקניקי, חובש כיפה אך ציניקן מקצועי, פרסם שיר היתולי בנושאי כשרות של סנדוויצ’ים שהקליטה להקת הפאנק החסידי “שומו שמיים”.
בינתיים הדיון הלך והחריף. עצומה שהסתובבה בבלוגו-, פייבסוקו- וטוויטרו-ספירות קראה לדרוש להציב משגיחי כשרות בכל מעבר גדול לגדה ולרצועה. חבר הכנסת מן הימין יעקב חבקוק הגיש הצעת חוק האוסרת מכירת ויטמינים ללעיסה לילדים בשטחי הרשות. עשרים בלוגרים, כמעט חצי מהבלוגוספירה, באו לכנסת לתמוך בו. בינתיים חמישה (!) בלוגרים מהימין הקיצוני-הקיצוני הקימו מחאה משל עצמם: הם דרשו שהסנדוויצ’ים של הגויים יהיו לא רק כשרים, אלא גלאט-כשרים, אחרת יחרימו את ההפגנות וגם יקראו לכל מי שהם מכירים לא לבוא גם כן. בדיון סוער בין תומכי הכשרות ובין תומכי הכשרות-גלאט קראה לחמית בת חנן לדובל’ה טבנקין “נאציל’ה”. קטטות אגרופים נצפו בכמה קפה-אינטרנט באיזור עפרה ומעלה אדומים. מישהו ירק על עודד נקניקי ברחוב.
ביום חמישי פרצו הפלשתינאים את הגדרות ופשטו על כל מטעי הירקות בדרום ואכלו את כל הכוסברה. איש לא שם לב, משום שכולם בדיוק רבו באינטרנט.
היה זה פוסט של יהונתן זילבר, מייסדו ועורכו הראשון של מגזין “גבר“. יהונתן כתב על הזין הכביר של צה”ל בגליון יוני 2010
אסתר זנדברג והזרם הנאו-סטיריקני
סערה בשלולית ביקורת התקשורת: בכתבה של אסתר זנדברג במוסף גלריה ב”הארץ”, העוסקת בדוח על לימודי האדריכלות בארץ, בחרה הכתבת שלא לדווח על החלק העוסק במכללת אריאל בדוח, באומרה: “כמי שמשוכנעת שאין צידוק מוסרי לקיומה של אקדמיה בהתנחלות בשטחי כיבוש, ולא כל שכן לקיומו של בית ספר לאדריכלות שעיסוקו במרחב, לא תהיה התייחסות במדור לבית הספר לאדריכלות במכללת אריאל. היה אפשר לצפות מאינטלקטואלים ואנשי אקדמיה בינלאומיים חברי הוועדה שיימנעו מלעניק לגיטימציה למוסד, גם אם נאותו לעשות את כל הדרך לישראל”.
קלמן ליבסקינד הזדעזע ואפילו יובל דרור ב”העין השביעית” צקצק בלשונו. רק אילן ברמן הסביר שמדובר ב”מעשה מחאתי, מידתי ומעורר מחשבה”.
במחילה מכבודם של שלושת הכותבים הנ”ל, הם לא הצליחו לעלות על האופי האמיתי של כתבתה של זנדברג. כי זאת לדעת: זנדברג, יחד עם עוד קבוצת עיתונאים מצומצמת, שייכת לזרם סטירי-אוונגרדי חתרני, שמטרתו לערער על השיח השגור בכלי התקשורת הגדולים, וזאת על ידי הבאתו אד-אבסורדום, תוך הקצנה קריקטורית מובהקת.
אנשי הזרם מאמינים כי חובה על הסטיריקן החדש לפעול מתוך-תוכו של השטח שאותו הוא מבקר, ולצורך כך הם נוקטים בשיטות הסוואה והתחמקות הלקוחות בעיקר מתורתם של אנשי השיעה האמונים על ה”תקייה” הגורסת היטמעות מוחלטת והידמות לאויב על מנת להכריעו מבפנים. הסטיריקנים החדשים משננים בכל הזדמנות את מילות המפתח “כיבוש”, “אפליה”, “פלסטין” ו”הדוסים האלה”, על מנת לרכוש את אמונם של קובעי הטעם הטוב כך שיוכלו להמשיך ולהפעיל את שיטות הסבוטאז’ המתוחכמות מתוככי מערכת “הארץ”.
נציג מובהק של הזרם הוא העיתונאי הסטיריקן גדעון לוי, הנוקט בטקטיקה המכונה בפי מומחים לתחום “העמסה” (ובפי ההדיוטות “המאסה”). מדי שבוע מפרסם לוי טור על מסכנות הפלסטינים ורשעות הצבא הישראלי ו/או המתנחלים, ללא לאות במשך שנים רבות. הפואטיקה הסטירית של לוי מרשימה באיכותה, והיא מכוונת באלגנטיות אך בתקיפות אל עבר התעלמות התקשורת הישראלית בכלל ו”הארץ” בפרט מן הצד של תושבי יו”ש היהודים ומסיקור בעיותיו ואילוציו של צה”ל אל מול הטרור הפלסטיני. שיטת “ההעמסה” זכתה להצלחה כה מסחררת, עד כי למעשה לא ברור כמה אנשים קוראים בפועל את טורו של לוי. שיטת הקריאה המקובלת, מספרים, היא הסתכלות בכותרת ובתמונה המתחלפת תוך צקצוק בלשון ודפדוף לעמוד הבא. יש הטוענים כי בינתיים לוי התקדם בשיטותיו האוונגרדיות והוא מפרסם לצד הכותרת והתמונה שירים פרי עטו, רשימות מכולת, ושרבוטים אקראיים של החתול שלו. אמנם למעשה אין דרך לבדוק את הטענה הזו, שכן מחקרים הוכיחו כי לא נותרו בארץ קוראים המסוגלים להתגבר על אפקט ה”דפדוף תוך כדי צקצוק”.
זנדברג, לעומת זאת, נוקטת בטקטיקה אחרת, הידועה בשם “השבירה”. טקטיקה זו נחשבת בדרך כלל כבוטה יותר וכעדינה פחות משיטותיו של לוי, אך יש לה החן שלה. הפנינה שצוטטה לעיל היא ככל הנראה אחד השיאים בכתיבתה של זנדברג: אמירה בוטה, ישירה, החודרת אל הקרביים. היכולת להטמיע סטירה אל תוך אמירה כה ישירה היא ללא ספק אחד הכישרונות הגדולים של זנדברג. הנה, אומרת זנדברג, אני שמאלנית. אני אדווח על המציאות איך שבא לי ואגזור מדוחות במספריים נתונים העוסקים בצד הלא-נכון של המפה. ההבלטה הקריקטורית של שיטת הז’ורנליזם הרגיל בתקשורת ראויה ללא ספק להערכה רבה, וחבל שכה מעטים הם המסוגלים להעריך פנינה שכזו.
אין לדעת כמה עוד כתבים משתייכים בסתר לזרם הסטיריקני-אוונגרדי הזה, שראוי אולי לכנותו “פוסט ג’ורנליזם”. עם זאת רגליים לסברה שתת-קבוצה חדשנית עוד יותר עסקה לאחרונה בהקמה של פרויקט סטירי מושחז במסווה של עיתון שלם. על כל שוחרי הסטירה לקוות, אם כן, שהשמועות על מותו של עיתון “העיר” היו מוקדמות.
הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי
ומה יעשו עם הדייקיות בתום מלחמת הקודש?
כמה בלוגרים בולטים דנים בימים אלה בבקשת מארגני ההפגנות בשייח ג’ראח מהמפגינות הישראליות לבוא בלבוש צנוע. השיר Dykes and the Holy War מהאלבום “אין לבחור” של פוליאנה פראנק, שבימים אלה חוגגים לו עשרים שנה, מצטרף לדיון.
הופעות בישראל: סרטון הדרכה
נועם חמו יצר סרטון הדרכה מונפש ומוצלח להופעות בישראל. הסרטון הוא פרוייקט הגמר שלו במחלקה לעיצוב גרפי ותקשורת חזותית של המרכז לעיצוב ולחינוך ויצ”ו חיפה.
המדריך הזכיר לי את המעברונים בסרט The Boys & Girls Guide to Getting Down, שהוא פנינה משונה בפני עצמו.
גוגל מציע שתתחתני בתולה
מודעות גוגל אדסנס בג’ימייל: קודם ניתוח לאיחוי קרום הבתולין, אחר כך מסיבת רווקות. הלשין: עדי שגיא.
עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי אינטרנט לשעבר שביקש לשמור על עילום שמו
את ההידרדרות שלי לעיתונות אפשר לתאר כמו שהמינגווי תיאר את התהליך של פשיטת רגל ב”וזרח השמש”: בהדרגה, ואז בפתאומיות. אל תנסו לחשוף את האנשים ואת כלי התקשורת המוזכרים פה: פרטים שונו, טושטשו ועורבבו למניעת זיהוי. וזה גם לא משנה, הם רק דוגמאות מייצגות לענף שלם שאיבד את דרכו.
הייתי סטודנט ועובד בשכר שעלה רק בשקל על שכר המינימום. הכרתי מישהו שהכיר מישהו, כתבתי כתבה פה ושם כפרילנס, ותוך כמה חודשים זנחתי את המק-ג’וב לטובת משרה מלאה בתקשורת המקוונת בישראל. בהתחלה, כדרכן של התחלות, באתי עם המון מוטיבציה, ועל כך יכולים להעיד כמה מהעורכים שלי. התאמצתי כדי שטקסטים שלי יקבלו חשיפה נאותה. הרגשתי שאני חלק מקבוצה של אנשים שהינף העט שלהם יכול לתקן עוולות, לעצב דעת קהל, ושהשם שלי יחזיר יותר תוצאות חיפוש בגוגל מכל מי שלמד איתי בשכבה, כולל כוכבנית ריאליטי אחת שהייתה סגורה באיזו וילה לשבועיים והיום בודקת תיקים בנתב”ג.
כל האמביציות נעלמו. לאן? למרות שגדולים וטובים ממני מקטרים על מצב התעשייה הזו (לרבות רון מיברג, שאי אפשר לערער על כישוריו), אני עדיין תוהה לפעמים אם זה אני או הם.
אני נוטה להאמין שהבעיה היא גדולה ממני. העלייה של העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית, היא חלק מתהליך השקיעה של מקצוע העיתונות בכלל ואולי של כל שוק התעסוקה של ישראל הסוציאליסטית לשעבר.
בהדרגה הוחלפו התותחים של מסדרונות המערכת בצעירים אחרים כמוני, שהיו חברים-של וידעו לחבר משפט בלי טעויות פיסוק קריטיות. לא אתיימר להתנשא – הרי הייתי אחד מהם. לא הייתה לי השכלה רלוונטית כשנכנסתי לתפקיד, וזה כנראה היה היתרון הכי גדול שלי בעיני המעסיקים. זה מה שאיפשר לכמה מהאתרים המובילים במדינה לשלם לי שכר התחלתי של 5,500 שקלים ברוטו. באחד מהמקומות זה אפילו היה 4,000 חודשי, אבל כפרילנס (תשע עד חמש במשרד), ללא יחסי עובד-מעביד. ז”א, אם היו מפטרים אותי, לא היו חייבים לשלם לי פיצויים בכלל.
בקרוב תוכלו להחליף אותי בתוכנה
אז מה בדיוק עושה עיתונאי באתר אינטרנט ישראלי? תתפלאו לשמוע, אבל משרתו של כתב באתרי האינטרנט בישראל כוללת מעט מאוד כתיבה. חלק גדול מאוד מהזמן, למעלה מ-90% ממנו, מוקדש לתפעול מערכות ניהול התוכן של האתרים השונים. העברת כתבה מהוורד לפורמט שאתם קוראים, עם התמונות והכותרות, ללא טעויות ההגהה, עם קישורים, זו פרוצדורה ארוכה לפעמים. קופי-פייסט לא מספיק. כתיבת כתבה של ממש, כזו הכרוכה בתחקיר ברשת או בעשיית טלפונים לכל מיני דוברים וגופים ועוד לחכות שיחזרו אלייך, היא עניין ממושך שיכול לקחת יום שלם עד כמה ימים. הכתבות האלו הן מיעוט.
את רוב הכתבות לוקחים מגורמים חיצוניים למיניהם: מגזינים, בלוגים של חובבים, אתרים שותפים של חובבי הז’אנר, שמוכנים לתרום כתבות תמורת החשיפה בלבד. כסף הם לא רואים מזה. שם המשחק הם להוציא כמה שפחות כסף על תוכן, גם במחיר של קבלת תוכן בינוני – הרי לכתוב כל ילד יכול, אז למה לשלם. אם רוב הכתבות נלקחות מבחוץ, מה תפקידו של העיתונאי, בעצם? התשובה היא להעביר את הכתבה מבלוג המעריצים של הזמרת איקס למערכת ניהול התוכן שלנו. כולה פקיד. תוך שנתיים תוכנה תוכל לעשות את זה, ואז אולי יחתכו את המתווכים לגמרי.
תפקיד נוסף הוא תרגום. ידיעות וכתבות רבות שאתם רואים באתרי האינטרנט מתורגמות מסוכנויות הידיעות. אם אין לגוף התקשורת הסכם עם הסוכנות הספציפית, פשוט לא נותנים להם קרדיט. “סופר מעריב”, “כתב ידיעות אחרונות” או “שירות הארץ” הוא התחליף המקובל. אחד העורכים שלי היה נוהג להתעקש שאחתום בשמי על הידיעות האלו. “תשנה פה ושם את המלל”, הוא היה אומר. אני לא אומר שזה פלגיאט, אבל זה סוג של הלבנת ידיעות. מעשייה ידועה הוא שסוכנות הידיעות AP רצתה לחתום על הסכם עם אחד מאתרי האינטרנט בארץ. טרם החתימה עיינו נציגי החברה באתר וגילו שאיזה קטע, כבר משתמשים בטקסטים שלהם מזה שנים ללא הסכם, רק בלי הקרדיט. הם הוסיפו לחוזה סכום שיכסה את השימוש הרטרואקטיבי, והעסקה התפוצצה.
אם נסכם, חצי מהיום מתבזבז על פירמוט כתבות ועוד חצי על תרגום כתבות של אחרים. אם יום העבודה מתחיל ב-9 בבוקר ומסתיים ב-6 בערב, רק בשעה 3 או 4 נגמרת המלאכה של פירמוט כתבות של אחרים. יש לנו שעתיים ביום נטו לכתוב כתבות שלנו, ואם אנחנו ממש רוצים את החשיפה ולראות את הקרדיט שלנו מתנוסס בדף הראשי, אנחנו מתבקשים להישאר שעות נוספות ללא תשלום. לא הרבה אפשר להספיק בשעתיים האלו, ונראה אתכם משיגים תגובות מחברות או ממשרדי ממשלה אחרי השעה 4.
שעות נוספות? מי סופר
השעות הנוספות הן עוד עניין: כמו שוודאי שמתם לב, אתרי החדשות הישראלים מתעדכנים בשוטף גם בסופי השבוע. בשביל זה יש כונן, שכמובן לא נהנה משום תוספת שכר על עבודה בשבת, כי זה מהבית, אז זה לא באמת עבודה בעיניי המעסיק שלך. לא משנה שאתה מסונדל לדירה התל-אביבית הסרוחה שלך לכל אורך הסופ”ש שאתה כונן, למקרה שאיזה סלג ישבור רגל וחייבים להעלות ידיעה דחופה. משתדלים להכין כתבות מגזין מראש לסופ”ש, אבל תמיד יש הקפצות, גם בשעות ביזאריות.
על מידת החשיבות של הידיעות שבשבילך מקפיצים אותך אפשר להתווכח. היו הקפצות ראויות והיו ידיעות על שטויות במיץ שלא הייתה סיבה לפרסם ב-3 בבוקר.
כשנכנס לתוקף החוק החדש של שלי יחימוביץ’, שמחייב רישום מדוייק של שעות עבודה, התחילו להחתים אותנו על שעון נוכחות. אבל בבית אין איך להעביר את הכרטיס הזה, ואף אחד לא היה מוכן לעדכן אותן ידנית, אז כל השעות האלו לא נספרו מעולם.
תנאים ואקסטרות לא היו. לחם, חלב לקפה במטבח ותלושים בשווי 300 ₪ לחג הראשון שלי בחברה. בשנים הבאות כבר קיצצו את הלחם, ובמקום התלושים לחג קיבלנו במקום חבילות שי עם וופלות, יין ישראלי וכו’. כתב חד-עין מהמשרד שממול שם לב שבאתר מופיע באנר לאותה חבילה בדיוק וחקר את העניין. “הם אפילו לא שילמו על החבילות. זה בארטר”, הוא סיפר לנו. בשנה השלישית כבר שמנו את כל החבילות בערימה הפגנתית בכניסה ואמרנו להם שיתרמו את זה למשפחות נזקקות. אז נזקקים, קבלו התנצלותנו. מקווים שלא העלבנו אתכם כמו שהעליבו אותנו. ההנהלה שלחה לכולם מייל תודה על נדיבות ליבנו.
קשר השתיקה של הטיסות
לקודקודים של אתרי החדשות לא באמת אכפת מה הכתבים שלהם כותבים. בעיניהם, מה שחשוב באמת, מופיע בעיתונים המודפסים. אנחנו רק היינו ממלאים את החללים הריקים בין הפרסומות.
לעיתונאים יש שני בוסים אמיתיים במקום העורך הראשי: הגולשים, שזה אומר הטוקבקים והרייטינג (מספר הצפיות של כתבה) מחד, והיח”צנים מאידך.
את הרייטינג אפשר לרמות בעזרת כותרות אטרקטיביות. הכניסו סקס לכותרת ואנשים יקליקו גם לכתבה על מקלונים לניקוי שעוות אוזניים.
את היח”צנים אפשר לקנות בכתבות מפרגנות. התמורה עולה עשרות מונים על השכר החודשי: מתנות אינספור, סלסלות יין וסבונים, גאדג’טים, ארוחות צהריים (שזה גם אומר חצי יום חופש מהישיבה במשרד ופירמוט/תרגום! אחלה דיל), וכמובן, השיא – טיסות לאירועים בחו”ל, שם תוכל לפגוש עוד זונות-עיתונות כמוך מרחבי העולם, שמכרו את נשמתן בשביל טיול של יומיים לניו-יורק. כולם אומרים שחייבים לנסוע, כי אם אנחנו לא נהיה שם, אולי יקרה משהו חשוב והכתב של העיתון המתחרה יכתוב על זה. היחיד שהכרתי שהיה כן לגבי סיבות הטיסה שלו פוטר מתפקידו כשקיצצו. חבל. תכל’ס, הערכתי אותו – היו לו ביצים כדי לא להיות מוסרני לגבי זה. “נותנים, תיקח”, הוא היה אומר.
אחרי טיול אחד כזה למדתי שאין באמת מה לסקר שם, זה סוג של קשר שתיקה שלאף אחד אין אינטרס להתיר. איך אמרו ארקייד פייר, it’s a hollow play, but they clap anyway.
הייתה תקופה שהעורכים הראשיים ניסו לשים סוף לחינגת הטיסות ואסרו על נסיעה לחו”ל על חשבון יחצ”נים. התוצאה הייתה שהיחצ”נים איימו שהחברות שהם מייצגים יפסיקו לקנות באנרים באתרים שבהם יש חרם כזה, והעורכים התקפלו מהר מאוד.
הכרתי עורך אחד שהיה מדבר גבוהה גבוהה על השחיתות שבלקיחה מיחצ”נים, אבל הוא היה הראשון להתייצב לארוחות הבוקר שלהם והראשון לעלות על המטוס, גם לכבוד השקה של, WAIT FOR IT – מקרני שקופיות חדשים. בחיי שאני לא ממציא את זה. הוא תמיד נימק ואמר שזה נושא מאוד חשוב שמעניין את הקוראים שלו. בקושי ראינו אותו במשרד, מרוב שהוא היה עסוק בארוחות, השקות וטיסות. ויש כתבת ידועה אחת שהיא BFF עם כל ראשי חברות התקשורת בארץ, והיו לה יותר חותמות בדרכון מאייל פלד. אני יודע כמה היא היתה מרוויחה, אז אני לא מאשים אותה. את איש יחסי הציבור של חברה אירופית מובילה אחת היינו מכנים “סנטה קלאוס”. נחשו למה.
השורה התחתונה: לא שווה את זה
יכול להיות יותר גרוע, נכון, אבל גם מה שאתם מכנים כ”יותר גרוע” יכול להיות הרבה יותר טוב ממשרת עיתונאי. עבדתי בעבר למשך שנה אחת כפקיד בבית חולים. השכר שם היה דומה לשל כתב וזכיתי לכבוד מהממונים עליי. אף אחד מהם לא נתן לי את התחושה שאני מקבל הוראות מחאפר שלא יודע מה הוא עושה.
לא כולם בעיתונות המקוונת היו איומים: היה עורך אחד שהיה עיתונאי מוכשר מאוד וכתב בחסד שעבר לחיי פרילנס, והיתה עורכת מבריקה אחת שעבדה והשקיעה מסביב לשעון ועברה להייטק. היה טיפוס מבריק, פרשן פוליטי מעולה ומבוגר יותר, שהתעקש להישאר בתעשייה הזו כנגד כל הסיכויים. אני לא יודע איפה הוא היום, אבל אני מקווה שהוא יוציא ספר משלו. הרבה עיתונאים מוכשרים השתמשו בשנה-שנתיים שריצו באינטרנט כשלב זמני בדרך לטלוויזיה או להייטק. לא היו סביבי הרבה כתבים מעל גיל 30.
בארבע השנים בהן עסקתי בעיתונות למדתי שהשילוב הקטלני של שכר נמוך ושל עובדים צעירים וזמניים, שבורחים כשהם רק יכולים, יוצר לא רק מוקדי שירות לקוחות ומערכת חינוך גרועים, אלא גם עיתונות גרועה. היתרון היחיד בעבודה הזו היה הטייטל המכובד יותר. מהר מאוד הבנתי שהשיטה הקיימת מנסה להבהיר לי שאין עתיד במקצוע, ושבמקום שאשתפשף, ארכוש מיומנות ואטפס במדרגות השכר, עדיף שאדעך, אתעייף ואפרוש כדי לפנות מקום למישהו צעיר ושאפתן שיהיה מוכן לסבול את כל זה תמורת פרוטה.
אני כבר לא עיתונאי, ואם היה אל הייתי אומר עכשיו “תודה לאל” על זה. חדלי האישים שחילקו לי הוראות סרק בסוף יפנו את הכיסא שלהם, בדרך כזו או אחרת. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, כמו שאמר לינקולן, גם אם זה עולה לעיתון כזה או אחר של המדינה בזיל הזול.
אמי מדענית בכירה בשירות המדינה, וגם היא רוטנת לפעמים שלמרות הטייטל המפואר היא צריכה לעסוק במטלות שחורות, אבל לפחות השכר והקביעות שלה מצדיקים את זה. דודתי סובלת לא מעט כמורה, אבל יש לה שנות שבתון, חופשות ממושכות, קרן השתלמות וארגון עובדים חזק שהופך שולחנות כשצריך.
מה שניסיתי להגיד כאן זה שאם העיתונות המקוונת באמת עומדת לרשת את מקומה של העיתונות המודפסת, כפי שזה נראה, אבדנו. אני מקווה שאני טועה.
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי אינטרנט לשעבר שביקש לשמור על עילום שמו
[תיקון 29.7.2010: המשכורת של 5,500 שקלים היא ברוטו, ולא כפי שנכתב במקור. הטעות תוקנה בטקסט].
מין פולש בנהר האמזון.קום: גוגל אדישנז
מי שאוהב ריח של ספרים מוזמן לסור לאתר SmellOfBooks.com, לגהץ 9.99 פאונד ולרכוש לעצמו מיכל תרסיס בריח ספרים חדשים. הבדחנים שמאחורי האתר מבטיחים שהתרסיס מתאים לרוב סוגי האיבוקס (ספרים אלקטרוניים) והפורמטים של הספרים הדיגיטליים. לשוק המתחמם הזה – שאמזון שולטת בו ואפל כבר בוחשת בו – תיכנס בקרוב גוגל עם שירות חדש, Google Editions.
אמזון מוכרת איבוק (ספר אלקטרוני) בשם קינדל וספרים דיגיטליים שמיועדים לו. מי שלא רוצה לקנות את המכשיר יכול להוריד אפליקצית קינדל לשלל פלטפורמות, ובהן מחשבי פי.סי, מק, אייפון ואייפד. אפל מוכרת ספרים בחנות האייבוקסטור, ואייפד הוא האיבוק שלה, אבל אם תקראו לו ככה בפניו הוא ייעלב, כי הוא מחשב לוח וקריאת ספרים היא רק אחת מהפונקציות שלו. כמו בשוק המדפסות, הכסף הגדול לא נמצא במכשיר שקונים פעם אחת, לפעמים במחיר הפסד, אלא בדיו – ובנמשל, בספרים – שצריך לחדש כל הזמן.
גוגל לא מתעסקת עם האלקטרוניקה: היא מתכוונת למכור רק ספרים, עם צפי של 400 אלף כותרים ביום ההשקה. וכמו מנוע החיפוש שלה, הקלנדר, מסמכי מעבד התמלילים ושאר השירותים והמוצרים, הספרים שתקנו אצל גוגל יהיו זמינים מכל מכשיר שיש בו דפדפן וחיבור לאינטרנט, כלומר גם באיבוקס שיש היום בשוק (למעט קינדל). עם זאת, כדי לשמור את הספרים בזכרון ולקרוא אותם אופליין תצטרכו להוריד את תוכנת גוגל גירז.
היתרון של אמזון ואפל על גוגל הוא שיש להן כבר חנויות ספרים פעילות – Amazon.com ואייבוקסטור, בהתאמה. היתרון של גוגל הוא שהיא גוגל: כמעט שלושה רבעים מהחיפושים בארה”ב מתבצעים דרכה, והיא תוכל להציע ספרים למכירה למי שיבצעו חיפושים שקשורים לספרים או ישתמשו בשירות Google Books, שמאפשר לחפש בטקסטים של כשבעה מיליון ספרים.
גוגל עשתה את הונה מפרסום מקוון, אך לא הסתפקה בפרסום לצד תוצאות החיפוש שלה. החברה הפכה למתווכת בין מפרסמים לא-גדולים ברובם, שהיו להם תקציבי פרסום בגדלים שונים, לבין המון בעלי אתרים לא-גדולים ברובם, שהחכירו לה שטחי פרסום. גוגל הציבה באתרים פרסומות שנבחרו לפי ההקשר לתוכן האתר, וגזרה את העמלה. בדומה לכך, גוגל לא תסתפק במכירת ספרים בעצמה, אלא תשמש גם מתווכת בין המו”לים, מהם תרכוש ספרים דיגיטליים, לבין חנויות ספרים, שיוכלו למכור את הספרים באינטרנט ולקבל את חלק הארי של ההכנסה. התיווך הוא שהופך את חנות הספרים של גוגל לבשורה טובה לחנויות הספרים העצמאיות, שסובלות מתחרות מצד הרשתות הגדולות ומחנויות הספרים הדיגיטליים של אמזון והחברות האחרות. הניו יורק טיימס דיווח באחרונה כי גוגל נמצאת על סף חתימת הסכם עם ה-ABA, איגוד מוכרי הספרים האמריקאי, המייצג 1400 חנויות ספרים בארה”ב, למכירת ספריה באתריהן.
אבל מה היתרון של חנויות הספרים העצמאיות על גוגל, שמצד אחד מספקת להן ספרים ומצד שני מוכרת את אותם ספרים באתרה ולמעשה מתחרה בהן? התמחות בתוכן הספרים ובצרכי הלקוחות. “אני לא חושב שגוגל תחתור תחת הקמעונאים השותפים שלה או תנסה להביס אותם במכירות”, אמר לניו יורק טיימס דארין סנט, מנהל פיתוח ווב בפאוול’ס, חנות ספרים עצמאית בפורטלד, אורגון. “אני בספק אם הם יספקו המלצות קנייה מערכתיות ויקבלו החלטות לגבי מה אנשים צריכים לקרוא, שזה מה שחנויות ספרים עושות”.
פאוול’ס נכוותה בעבר בספרים דיגיטליים – בשנת 99’ החלה למכור ספרים אלקטרוניים לאיבוק הנחשוני רוקטבוק, שחברת נובומדיה השיקה שנה לפני כן. בשנת 2000 רכשה חברת Gemstar TV Guide את נובומדיה והרגה את רוקטבוק. עם גוגל אדישנז, פאוול’ס לא תלויה באיבוק ספציפי, והשוק פתוח לתחרות. עם זאת, לפי דיווח בוול סטריט ג’ורנל, גוגל טרם החליטה אם תתן לחנויות לקבוע את המחירים או שתקבע אותם בעצמה. אם גוגל תקבע את המחיר, ההובלה לא תהיה של החנויות הזולות ביותר, אלא של אלו עם האתרים הכי חזקים. והכי חזקים אומר אלה שמופיעים הכי גבוה בתוצאות החיפוש. כי בסוף כל ספר שאתם קוראים באנגלית יושב גוגל עם נרגילה.
• הטור מתפרסם היום ב-7 לילות של ידיעות אחרונות
עורכי מקומונים חרמנים בשרון
[תיקון והתנצלות בסוף הפוסט]
המקומון “זמן נתניה” רייר על שחקנית הכדורסל אורטל אורן (16.7.2010). למי או מה בדיוק מכוון ה”קוראים להם” בכותרת המשנה?
העורך החדש של המקומון “זמן השרון”, חגי ירון, כתב ליחצנית ליעד בראל מ”גלאי תקשורת” על הקיר בפייסבוק: “אודה לך מאוד אם תעבירי לי בהקדם חומרים הקשורים לאזור (משמע: כוסיות למדור האמצע) ועוד דברים נחמדים”. ליעד בראל בתגובה לפנייתי בנושא: “מדובר בבדיחה פרטית בין חברים ותיקים, ולמען הסר ספק המשרד שלי לא מייצג דוגמניות או כוסיות”.
הלשינה: נועה בגון.
[תיקון והתנצלות 28.7.2010] כתבתי שהכתבה על אורטל אורן פורסמה במקומון “ידיעות השרון” בעריכת חגי פינגולד. הכתבה פורסמה למעשה ב”זמן נתניה”. אני מתנצל על הטעות.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
