מה זה טוויטר ולמה הוא חי? // אהודק משיב לארד אקיקוס
ארד אקיקוס פרסם פה טור שתהה האם טוויטר הולך למות. שרון גפן השיבה לו כאן, ועכשיו גם אהוד קינן ב-ynet. טעימה:
כמו בכל קהילה, בקרב דוברי העברית בטוויטר מתפתח שיח. הוא יכול להיות פוליטי, הומוריסטי, בנאלי, ברנז’אי, תרבותי, אלים, קליל, גבה מצח, מעניין, משעמם או כל סוג אחר – אבל תמיד יש שם שיח והוא תמיד חי. האופי שלו תלוי ביום, במצב הרוח ובעיקר “פיד” שלכם. הפיד הוא מכלול האנשים שהחלטתם לעקוב אחריו, בין אם מדובר בעשרה אנשים או ב-500. יכול להיות שיש מאות או אלפי אנשים מחוץ לפיד שלכם, ואתם לא יודעים עליהם, ויכול להיות שיום אחד, בבת אחת תחשפו למאה מהם ולשיח חדש לגמרי. זה להיות פיד שבו אנשים משעממים אחד את השני למוות בסיפורים על שריפת חביתות, או פיד כיפי ומרתק.
טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // תשובה לארד אקיקוס
פוסט של שרון גפן
[פוסט תגובה לפוסט של ארד אקיקוס, “האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?“]
ארד אקיקוס טוען שטוויטר, לפחות בזירה הישראלית, מת. ואני אומרת שארד היה מת להיות צודק כאן.
בלי להשוויץ או להתנשא, אני בטוויטר לפניכם. כן, גם אם נדמה לכם שאתם מחלוצי הטוויטר בישראל, אני יכולה להבטיח לכם שאתם טועים. הספקתי לפתוח טוויטר (ב-2006), לנטוש אותו כי לא התקיימה בו שיחה מהסוג שעניין אותי (אי שם ב-2007), ואז לחזור אליו (ב-2008), אחרי שהבלוגוספירה החלה להראות שם ניצנים ראשוניים של נוכחות, אז השיחה שהחלה בבלוגים פשוט התרחבה גם לשם. ורוב העניין הזה התרחש עוד לפני שרובכם בכלל שמעתם על טוויטר, וגם לפני שארד בכלל טרח לפתוח לעצמו שם חשבון (בדקתי).
אי שם, בראשית ימיו של האינטרנט (אל חשש, איני מתיימרת להיות גם שם מההתחלה, אני באינטרנט רק מ-1996), עת היה מדיום שזמינותו היתה שמורה בעיקר ליחידי סגולה באקדמיה, היתה מתרחשת קטסטרופה נוראה מדי חודש נובמבר, כאשר אלפים רבים של סטודנטים חדשים היו מקבלים לראשונה בחייהם גישה לאינטרנט, ומתחילים לטנף את קבוצות הדיון של Usenet (למען הצעירים שבחבורה: פעם היו ביוזנט גם דיונים אמיתיים, ולא רק פרקים עדכניים של האוס בהורדה מהירה), לטרלל את IRC ומה לא. ואז הגיע AOL, ונתן לכל אידיוט את האפשרות להתחבר לאינטרנט. משמע: כמות עצומה של אנשים שטרם הבינו את המדיום הוצנחו לתוך עולם וירטואלי שהם אינם מבינים את חוקיו, ומילאו אותו באשפה. המהפכה הקטנה והמדהימה הזו של אינטרנט להמונים (שבסופו של דבר, הביאה אותנו לאן שאנו נמצאים היום) כונתה בפי יודעי הדבר “שהיו שם קודם”, בשם “נובמבר האינסופי”.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי זהו טיבן של קהילות, ובעיקר של כלים ההופכים לפופולאריים ונכנסים בסופו של דבר אל המיינסטרים, בעיקר אם אתה “ארלי אדפטר”. בהתחלה אתה יושב שם (בין אם זה טוויטר, טאמבלר, פייסבוק או קורה) ומדבר שם עם חברך הטוב, משה. ואתם בסבבה שלכם. אף אחד לא מפריע לכם. אין אידיוטים.
ואז אתה ומשה אומרים לחבר’ה שלכם “בואו, מגניב כאן”. והם באים. ועדיין סבבה לכם, ואין אידיוטים. אלא שהאמת היא שבאותו הזמן שבו אתה ומשה וחבריכם קשקשתם על מה שנדמה לכם שהוא ממש מגניב, היו עוד כמה אנשים שעשו את אותו הדבר בדיוק. ועדיין, אלה היו רק “החבר’ה הטובים”. מביני העניין.
ואז הגיעו האידיוטים. ושוד ושבר! זה מצא חן גם בעיניהם!
ואפילו חמור מכך, הם העזו לנסות ולתקשר גם עמכם!
הו לא! זהו נובמבר האינסופי אול אובר אגיין! ואיזה מזל ש-talker המטופש של נענע10 כשל כבר מזמן! עוד היו מגיעים לכאן ערסים! רק לא הערסים!!!!1 הם יטוויטו כאן דברים סחיים! ויעצבנו אותנו!
זוכרים את אותה השיחה בדיוק כשפייסבוק התארגנו על ממשק בעברית? אז כן, הערסים הגיעו, ונחשו מה? רובכם בכלל לא נחשפים אליהם במעגלים החברתיים שלכם. למעט האנקדוטיאליות שבהצטרפות לעמודי “האשכנזים הרגו את זוהר ארגוב”, או העובדה שאתם נחשפים בעל כורחכם לתכנים עילגים פה ושם.
ואני אומרת: פלצנים. אילו היינו מדברים על מיקום פיזי, והיינו חבורה של היפסטרים, הרי שבית הקפה הסודי והאקסקלוסיבי עם המוסיקה המאגניבה היה מוכרז מיד כ”מת” וננטש בהמוניו.
אבל טוויטר הוא לא בית קפה. בטח שלא אקסקלוסיבי. טוויטר הוא מה שאנחנו עושים ממנו. יש שיעשו ממנו חדר צ’אט המוני (הפיצ’ר השנוא עליי בממשק החדש של טוויטר הוא היכולת לעשות reply to all, שזוכה לאביוז ברמות חמורות יותר אפילו בהשוואה לדואר אלקטרוני). אחרים יפיצו בו לינקים, או שירים, או תמונות של מה שהם אוכלים. אבל האמת היא שזה לא חדש. אין לי מושג מיהם כל האנשים שארד עוקב אחריהם, אבל במבט לאחור, אני לא רואה שינוי משמעותי בסוג השיח הנפוץ בו. אני רק רואה שינוי בנפח השיח. שכתוצאה ממנו, עשוי לעלות נפח הרעש אליו אנו נחשפים. ואני לא מדברת על ספאם, אלא על העובדה שאנשים מעזים לתקשר זה עם זה באמצעות הכלי, ולא רק לנסות ולהוציא את עצמם נורא חכמים או שנונים.
היתרון הגדול ביותר של טוויטר בעיניי הוא בעובדה שבניגוד לפייסבוק, אין בו חובה להדדיות. את לא חייבת לעקוב אחרי כל מי שעוקב אחרייך. האמת היא שמותר לך אפילו לא להתייחס אל כל מי ששולח לך מסרים. ואפילו, חס ושלום, מותר להפסיק לעקוב אחרי אנשים שלא מעניינים אותנו.
היופי בטוויטר, בדומה לבלוגים, הוא בעובדה שהמדיום הוא מה שאנו בוחרים לעשות ממנו. ובאפשרותנו, כאנשים חושבים, גם לבחור את השיחות בהן נשתתף, ואפילו, אם נחליט – לנסות לשנות נושא.
אני לא חושבת שטוויטר מת. עדיין.
לעומת זאת, אני כן חושבת שארד צריך לרענן את הפיד שלו.
_____________________
שרון גפן היא בלוגרית (ומדענית גרעין חובבת), חוקרת של תרבות דיגיטלית ומכורה לטוויטר
תיקונים: יא סדאם, זה סקאד, לא קסאם
יונתן כ’: “לידיעת ‘הארץ’: הטילים שנורו על ישראל במלחמת המפרץ היו טילי סקאד. קסאם זה מעשור אחר”.
פ-ענוח, פ-ענוח. איך אפשר לקרוא את זה? אה, פענוח נשאר פענוח! ב-ynet אולי צריכים את העזרה של נתן נתנזון מ’בלי סודות’ שיגיד שלהם את האיות הנכון לכותרת שמתחתיו (7.1.2011).
שרה פיילין לא היתה סגנית נשיא ארה”ב, תודה לאל.
חוה אלברשטיין תרמה לתרבות הישראלית וכל מה שהיא קיבלה זה את הפקס העלוב הזה מאקו”ם (אתר עכבר העיר, 13.1.2011).
גלובס (7.1.2011): כיתוב כיתוב.
הבחירות בבריטניה: משחק מכור (אתר “הארץ”, 7.5.10).
של מי השירות, של “הארץ” או של ה”ארץ”? (אתר “הארץ”).
הצהוב היום ירוק מאוד. ידיעות אחרונות (27.7.10), משהו השתבש לכם בדפוס:
בקיבוץ נען חגגו את סיום שנת 20010 וכניסת שנת 20011.
ירון פריד (הארץ, 6.1.2011) על הדיילי שואו עם ג’ון סטוארט: “התוכנית מוקלטת בשש ועולה לאוויר כבר בשבע, ובמקרים מסוימים, כמו המקרה שלנו באותו ערב, ממשיכה להיות מוקלטת גם אחרי תחילת השידור ה’אמיתי’, עד שלעתים מושגת חפיפה על גבול השידור החי”. ובינתיים, במציאות: התוכנית משודרת ב-23:00 שעון המזרח, 22:00 שעון המרכז.
הלשינו: יאיר דקל, מאור בוכניק, יוסי לוי, ברק לוי, אמירוס ב”כשל”, assafTV, רועי צ’יקי ארד, יונתן ק’ בטוויטר
מלחמת הכוכבים הירוקים-אדומים: האם טוויטר ילך בדרכו של דה-מרקר קפה?
פוסט של ארד אקיקוס
אני רוצה לספר לכם סיפור.
בסיפור הזה יש את כל מה שאתם אוהבים – קשרים בין אנשים, טכנולוגיה, דרמות וסיפורים עצובים. וכדאי שתישארו עד הסוף, אז מגיעות גם מסקנות – אני יודע, זה טיזינג קצת עלוב, אבל סביר להניח שהן יעניינו את כל אלה שאכפת להם מסוציולוגיה, יחסים בין אנשים ויחסים בין אנשים לטכנולוגיה.
[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]
כשהכל היה תמים ונוח
הזמן: תחילת שנת 2006. פייסבוק עדיין לא באמת הגיע לארץ, והחזיק ככל הנראה כמה אלפים ספורים של יוזרים ישראלים. דהמרקר, אחד משני העיתונים הכלכליים בישראל, השיק את דהמרקר קפה, אתר שכמעט והקדים את זמנו יחסית לתחום. זו הייתה רשת חברתית-עסקית מבוססת תוכן, אשר נועדה לחבר בין אנשי עסקים שיש להם קצת אוריינטציה טכנולוגית. גירסת האלפא הסגור יצאה לדרך בינואר עם אלף ומשהו משתמשים, אם אני לא טועה, ואיפשהו באיזור מרץ כבר השתחררה לבטא פתוח לקהל הרחב.
הפלטפורמה הייתה פשוטה, ממשק המשתמש היה די פונקציונאלי, ולמעט בעיות של שרת בהרצה, הכל הלך שם מעולה. הקפה (ככה כולם קראו לו) בתצורתו הראשונית עודד אנשי תוכן/טכנולוגיה/עסקים לחלוק את עולמם המקצועי והאישי בפוסטים שכתבו ולנהל דיונים בנושאי שיווק, פרסום, כלכלה, טכנולוגיה ועוד. הכללים היו פשוטים: אתה כותב פוסט/מתחיל דיון, וכל שאר המשתמשים יכולים לדרג אותך: כוכב ירוק למקרה שאהבו, וכוכב אדום למקרה שלא. כל משתמש יכול להעניק עד שלושה כוכבים ביום, לא משנה מאיזה צבע.
בסוף, וזה החלק החשוב, הכל מתנקז לפרופיל שלך– כתבת בסך הכל שלושה פוסטים, ועל כל אחד קיבלת שלושה כוכבים ירוקים? הפרופיל שלך מדורג עם 9 כוכבים ירוקים. קיבלת כוכב אחד אדום? יש לך 8 כוכבים סה”כ. כיף גדול.
אגב, רק ברגע שהגעת ל-50 כוכבים נפתחה בפניך האפשרות לדעת מי דירג אותך. עד אז הדירוג מבחינתך הוא אנונימי לחלוטין.
בהתחלה הקפה באמת עשה את העבודה – הפלטפורמה משכה אליה אנשי עסקים, פרסום וברנז’ה, שיצרו תכנים מעניינים, אקטואלים ורלוונטיים, אנשים כתבו, הגיבו, יצרו קשרים. הכל עבד כמו שצריך. אני יכול להגיד שבאופן אישי הכרתי שם שניים מהאנשים שנמצאים ברשימת החברים הכי הטובים שלי עד היום, שותפים עסקיים, לקוחות, עובדים ועוד. בהתחלה הפלטפורמה הזאת עשתה כל מה שרק הייתה צריכה לעשות, חוץ מדבר אחד – להגן על הקהילה מעצמה.
המון תמיד יהפוך להמון הזועם
יש דבר אחד שהופך אדם מסתם אחד שמנהל קהילה לארכיטקט קהילות גאון: היכולת לנטרל את הבעיה לפני שהיא צצה. והבעיה היא שאנשים, כשהם הופכים להמון, לעולם יתנהגו כמו קופים. תנו להם אוכל, מחסה, מקום לדבר בו, לחלוק רעיונות ועצות, ולנצח הם ינהגו כאילו רק שלשום ירדו מהעצים.
ככה זה – כשכמות מספיק גדולה של אנשים מגיעה למקום אחד, לנצח הם ישתמשו בפלטפורמות (לאו דווקא הווירטואליות) בצורה אינטרסנטית עד שיכלו אותן, עד שיימצו כל רגע ורגע בתוכן, בלי שום קשר למה שנכון, או מה שיגרום להם להנות מהן לאורך זמן – ככה אנחנו עם כדור הארץ, וככה אנחנו גם באינטרנט.
שלב הארלי אדפטרז בדהמרקר קפה עבר, כפי שציינתי, בצורה מדהימה – הקפה הגיע ל-10-15 אלף משתמשים תוך חודשיים, רובם המוחלט אנשים מוצלחים, משכילים ואינטלגנטים, שיצרו קשרים אמיתיים ובעלי משמעות. אבל אז התחילה הנהירה.
ומה קורה כשמקבצים 15 אלף אנשים אינטלגנטים במקום אחד? נכון, הם מושכים אחריהם אנשים פחות אינטלגנטים, ואלה בתורם מושכים אחריהם אנשים עוד פחות אינטלגנטים וכך הלאה.
אנשי/נשות העסקים שכתבו בפלטפורמה עם הקמתה יצרו תכנים מעולים, שמשכו יותר ויותר ילדים וילדות בני 22, ברנז’ה-וואנאביז, להירשם לקפה ולרצות להשתלב. והבעיה עם ברנז’ה וואנאביז, במיוחד בגיל 22, היא שבדרך כלל המראה החיצוני שלהם עובד לטובתם, מה שגרם לאותם 15 אלף אינטלגנטים, או לפחות לחלקם הרועש, לאבד קצת את המהות של הפלטפורמה, ולהתחיל לכתוב בעיקר כדי להרשים את אותם נאי ונאות המראה.
וכך קרה שאנשי עסקים בני 25-35 כתבו תכנים מעניינים ומרגשים בעיקר על מנת להרשים ילדי ובעיקר ילדות ברנז’ה בני 22-26, ולזכות בכמה שיותר כוכבים ירוקים וכמה שפחות אדומים. כן כן, ממש ככה.
אז הילדים דירגו, אנשי הברנז’ה נאבקו על תשומת הלב, ומהר מאוד התחילו “מלחמות כוכבים אדומים” בקפה. המלחמות האלו נועדו בין השאר להוריד את הדירוג ה“אלפא-מייל” של משתמשים מסויימים, כך שהם לא יהוו תחרות גדולה מדי. עד כדי כך התופעה הייתה רחבה, שבשלב כלשהו אחד הבלוגים ברשימת הבלוגים המומלצים והנצפים ביותר בקפה היה “כוכבים אדומים”.
למה? כי המערכת עשתה אביוז לעצמה – הנהלת הקפה שכחה שאם נותנים לקופים רק בננות הם יאכלו כל היום, אבל אם נותנים להם גם מקלות ואבנים, זה כנראה יתפתח למכות. וזה בדיוק מה שקרה.
מהר מאוד התכנים בקפה הפכו הרבה פחות מקצועיים והרבה יותר אישיים. משם הם רק הלכו והתדרדרו והפכו לפוסטים שמדברים על מלחמות הכוכבים אדומים-ירוקים. זה פחות או יותר היה השלב שבו נמאס לכולם, ואפשר היה להכריז על מותו של הקפה.
נכון, טכנית אפשר להגיד שהוא פועל עד היום, אבל אם למישהו יש מספיק אומץ כדי לקרוא לו “רשת חברתית-עסקית”, אז בטח שאין לו יותר מדי כבוד מקצועי.
על הקשר בין עיתונים כלכליים לציפורים
למה אני מספר לכם את כל זה? המעבר הזה, מקהילה שמתעסקת באיכות התכנים לקהילה שמתעסקת באנשים שמאחורי התכנים, הוא תהליך טבעי בכל מקום שבו יש אנשים – מתחברים על בסיס תחום העניין, ומשם יורדים לרזולוציה הפרסונלית. זה תהליך בלתי נמנע, שאמנם אפשר לווסת אותו למטרות מאוד מסויימות, בעזרת הטלת מגבלות (במקרה הזה טכנולוגיות) על התנהלות הקהילה, אבל לנצח הוא יהיה שם. ברמה הסוציאלית ניתן להגיד ש”המטרה” של כל קהילה היא לכלות את עצמה. ככה אנחנו, בני האדם, עובדים. אפשר לראות את זה בכל תהליך שמתרחש סביבנו.
נכון לכתיבת שורות אלו, אפשר לראות את סופו של התהליך גם בקהילת הטוויטר בישראל. עד יולי-אוגוסט 2009 הקהילה לא באמת הייתה קיימת. כולנו צייצנו מידי פעם, אבל אף אחד לא באמת צייץ באופן עקבי ויומיומי בעברית. בחודשים ההם קרו מספר תהליכים סוציאליים (שבכלל מגיע להם פוסט נפרד) שגרמו להתעוררות בקהילה הישראלית. בנובמבר-דצמבר הקהילה באמת התחברה. זה היה השלב שבו התחלנו להיפגש עם אנשים רק בגלל שהם מטוויטר, צייצנו אחד לשני “תזמין לי בירה” וקפצנו לבקר כשמישהו צייץ מאיזה פאב, אפילו שלא לגמרי הכרנו אותו. עד אז ההתנהגות הזאת בכלל לא הייתה מקובלת, ולקח לה זמן להתהוות.
מנובמבר 2009 ועד מאי 2010 הקהילה יצרה את האופי הבסיסי שלה, בנתה את המהות, תחומי העניין, החיבורים האישיים והרגשיים, ואפילו הדיעות הפוליטיות השולטות (תנסו לצייץ שביבי ראש ממשלה סביר, ותראו מה קורה). בחודשים ההם טוויטר היה מקום אינטימי, שיכולת לצייץ בו כמעט כל דבר בלי לחשוש. זה לא שאנשים מחוץ לקהילה לא יכלו להגיע לציוצים, זאת העובדה שידענו שגם ככה אף אחד לא מסתכל – היינו סוג של עץ שנופל ביער בלי שאף אחד שומע אותו. זה לא שאי אפשר, זה שפשוט אף אחד לא נמצא שם כדי להסתכל.
ואז הגיע הקיץ האחרון, ואיתו הנהירה, שרק התגברה והתגברה. בלי לשפוט את האינטלגנציה או לתייג את האהבה שלי לאנשים החדשים שהגיעו לטוויטר, אי אפשר להתכחש לעובדה שהם שינו אותו באופן מהותי, והפכו את התכנים שבו לפחות חשובים, ואת הקשרים האישיים והרגשיים לחשובים יותר מהכל. הממים הפכו יותר חשובים מהאנשים, וזה בעצם אומר שאנשים רצו להיות חלק ממה שטרנדי – אנשים חיפשו להיות מגניבים ולהיות חלק ממשהו, במקום ליצור משהו משל עצמם.
כשאני כותב שטוויטר של לפני שנה עסק בתכנים, אני מתכוון שגם כשמישהו רצה לצייץ שהוא יוצא מהבית, הוא דאג לכתוב את זה בצורה מעניינת/מצחיקה/מרגשת – כולנו רצינו לייצר תכנים טובים ומעניינים, וכשמייצרים תכנים, אז נותנים אינטרפטציה לכל דבר, מתארים, נותנים עומק ומשמעות. היום, בניגוד לבעבר, רוב המצייצים פשוט יכתבו “יוצא מהעבודה/מהבית”, “עפתי” או כל דבר יבשושי אחר. במקום להצמיד אינטרפרטציה למידע שהם רוצים להעביר, היום פשוט מעבירים מידע וזהו. טוויטר בעצם הפך מאתר מיקרובלוגינג לצ’ט קבוצתי אחד גדול, שבו נלחמים על עוקבים במקום על כוכבים ירוקים.
כיוון שלא כתבתי את הפוסט הזה כדי לשפוט, אלא כדי להצביע על תופעה, לא אכתוב את דעתי על הנושא, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שזה יוצר הצפה של תכנים לא רלוונטיים, ומוריד מערך המידע שמתרוצץ בפלטפורמה הזאת.
אז האם טוויטר עומד למות?
דווקא אני, שנלחמתי במשפט הזה כל כך הרבה, רוצה להתעמק בו לרגע.
האם טוויטר עומד למות?
התשובה היא כן. טוויטר בתצורה הקודמת שלו – התצורה שמתעסקת בתכנים ובאיכות שלהם, וקצת פחות באנשים שמאחוריהם; התצורה שבה חשבת פעמיים אם לצייץ משהו, כי כיבדת את האנשים שעוקבים אחריך ולא רצית ליצור הצפה בפיד; התצורה התמימה והנאיבית משהו, זאת שבה היתה פה קהילה אחת, מאוחדת, של מובילים חברתיים, שדאגה פחות או יותר למבנה שלה כקהילה – טוויטר הזה מת, והוא לא יחזור יותר.
כי ככה זה עם קהילות, הן שואפות למצות ולכלות את עצמן.
אז מה הלאה?
סביר מאוד להניח ששום דבר לא ישתנה. טוויטר ימשיך את דרכו החדשה בתור אתר הכרויות בעל פוטנציאל הולך ויורד לייצר תוכן בעל ערך משמעותי, ומצד שני יחבר יותר ויותר בין האנשים שנמצאים שם, ובין אנשים חדשים שרק רוצים למצוא מפלט מהמשפחות שלהם, שהגיעו לרשימת החברים שלהם בפייסבוק.
ומה עם הארלי אדפטרז? בקרוב לגמרי ימאס להם, והם ימצאו לעצמם פלטפורמה חדשה. אפשר שזו תהיה טמבלר, שגדל בצורה אורגנית ונכונה בחודשים האחרונים, אפשר שלא. דבר אחד בטוח – העיסוק בתכנים, במשמעויות, באינטרפרטציות, הוא זה שחשוב. הוא זה שמביא את הארלי אדפטרז, והם אלה שבונים את הקהילות שאתם מכירים סביבכם. הם הארכיטקטים והקבלנים ואומני הבנייה שחופרים את הבורות, מניחים את היסודות, ובונים את השלד. וכמו בכל אתר בניה, זה השלב שבו מגיעים הפועלים הפשוטים, עובדים בלי השגחה ובונים את הרצפה עקום.
[עדכון: טוויטר לא מת. אם בכלל, יותר חי מאי פעם // שרון גפן משיבה לארד אקיקוס]
_____________________
ארד אקיקוס הוא איש שיווק, חוקר ומרצה ניו מדיה. אקיקוס כתב על על אתיקה בטוויטר בגליון מרץ 2010, ועל פרסום גרילה ברשת בגליון אוגוסט 2008
שלמות גרמנית
קמפיין ישראלי שמעלה על נס את השלמות הגרמנית הוא מקור לבדיחות שואה שעומד בפני עצמו. אם מצמידים אותו לכתבות על נאצים זה אפילו יותר מצחיק. ואם באותו סופשבוע (14.1.2011) הקמפיין, למכוניות אופל, מוצמד לשתי כתבות נאצים בשני עיתונים שונים – 30 שנה למשפט אדולף אייכמן במעריב והכפר הנאו-נאצי יאלם בידיעות אחרונות – מגיעות למחלקה המסחרית מחיאות כפיים על ההומור החתרני המשובח.
הבחינו גם: שוקי טאוסיג, מיכאל זילברמן, מזבלה.
תשכחי את פריז
פוסט של אלכס צ'יטו, Google Operating System
אם תשתמשו בגוגל לחפש את [Paris], התוצאה הראשונה תהיה הערך הוויקיפדי של PARIS (ר”ת של Paper Aircraft Released Into Space), “יוזמה פרטית של חברי צוות שונים באתר טכנולוגיית המידע The Register לעצב, לבנות, לנסות ולהשיק רכב תעופה קל משקל, שמורכב ברובו מנייר וחומרים דומים מבנית, ולאסוף אותו בחזרה שלם”.
התוצאה הראשונה המתבקשת היא עמוד הוויקיפדיה של בירת צרפת, אבל באג החליף אותה בעמוד על פרויקט משונה.
חפשו [the capital of France] (בירת צרפת), והתוצאה השנייה תהיה אותו עמוד על אותו פרויקט חלל. זה כאילו מישהו ביצע “חפש והחלף” באינדקס של גוגל.
__________________________
הפוסט התפרסם במקור ב-10.1.2011 בבלוג Google Operating System של אלכס צ'יטו ברשיון cc-by
תחילה לקחו את הקומוניסטים
בתחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט.
ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי.
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי.
ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי.
ואז הם באו לקחת את השמאלנים, אבל אמרתי להם שאני בכלל ימני, והם האמינו והניחו לי לנפשי.
המבוכה שבלהגיע לראיון ולגלות שהתלבשת בדיוק כמו המרואיינת שלך
כתבת חדשות 10 שלי טפיירו (משמאל) ראיינה את רינת אברג’יל (מימין) בבוקר הסגרת בעלה לארה”ב בחשד לעבירות פליליות. שימו לב כמה דומים הבגדים של המראיינת והמרואיינת. אני מכיר את הטענה שכתבים פליליים מתיידדים יתר על המידה עם העבריינים שהם מסקרים – אבל זה כבר מגוחך.
___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם התפרסם הפוסט במקור באנגלית ברשיון cc-by-nc. גולן כתב על האק לעדכוני סטטוס רב-לשוניים בפייסבוק בגליון נובמבר 2010
הבית החדש של מייסד פייסבוק, מארק זאקרברג
פוסט של ראיין טייט, ValleyWag
אחרי שפרסמנו תמונות של הבית הישן שלו – והוא עשה לאופרה סיור – מנכ”ל פייסבוק מארק זאקרברג עבר דירה לבית משובץ מצלמות אבטחה כמה בלוקים משם. עכשיו השכנים שלו מרכלים – והם שלחו לנו תמונות.
זאקרברג היה עסוק באחרונה בכיבוש העולם, אבל השינויים בסטטוס הנדל”ני שלו היו מוגבלים למדי. ביתו החדש נמצא באותה שכונה קטנה בפאלו אלטו, קולג’ טראס, שבה היה ביתו הישן בן ארבעת חדרי השינה, שהועמד להשכרה בחודש שעבר. בעוד ביתו הקודם של זאקרברג נמצא במרחק שבעה בלוקים בלבד, הבית החדש מקל על הנסיעה היומית לעבודה: הוא ממש במורד הרחוב מהמטה של פייסבוק, שלפי דיווחים זאקרברג מבלה בו 16 שעות ביום.
התזוזה בת 800 המטרים לא עברה בשקט. הבית החדש של מייסד פייסבוק היה לשיחת היום בשכונה בתקופת החגים. “כולם מודעים לכך שזאקרברג עבר לכאן”, אמר לנו אחד השכנים בקולג’ טראס.
ביתו החדש של זאקרברג, גם הוא בשכירות, גדול מעט מהקודם. יש לו חמישה חדרי שינה ושטחו כ-350 מ”ר, לפי רישומים באינטרנט, לעומת ארבעה חדרים וכ-220 מ”ר בבית הקודם. לא פחות משלוש צלחות לויין מותקנות על הגג. בחזית הבית תמצאו את מכונית האקורה השחורה של זאקרברג – שצילמנו בחניה של הבית הישן שלו ביולי אשתקד – חונה ליד המדרכה.
מצלמות האבטחה של הבית החדש הן אולי הסימן הברור ביותר לכך שעכשיו מתגורר בו המיליארדר הצעיר בעולם. המצלמות הותקנו לאחרונה, סיפר שכן אחר, במקביל להגעתו של זאקרברג. כשמדובר בהערכת שווי של 50 מיליארד דולר, המשקיעים של פייסבוק, שחלקם בקיאים היטב בטקטיקות עסקיות קשוחות, בלי ספק רוצים להבטיח את שלומו של המנכ”ל המייסד בן ה-26 שלהם.
יתרון נוסף של המקום החדש: הוא נשמר מחוץ לאור הזרקורים. הצלם שלנו היה הראשון לצלם תמונות של הבית הישן של זאקרברג ביולי האחרון, כשהפעלנו את אתוס הפרטיות של מנכ”ל פייסבוק על זאקרברג עצמו. ואז, בספטמבר, מלך הרשתות החברתיות הכניס את המצלמות של מנחת הטוק-שואו אופרה ווינפרי לסיור בנכס, במהלך שנראה כמו השלמה של זאקרברג עם מעמדו כסלבריטי.
מיותר לציין ששוב איתרנו את זאקרברג. ויש לנו תמונות שסיפק אחד משכניו.
המקום מאוד צנוע יחסית לסטנדרטים של בני אצולת ההייטק כמו סטיב ג’ובס וביל גייטס, שבתיהם היו מושאי אינספור כתבות חדשותיות ואפילו ערך בוויקיפדיה (אפילו לוח הכדורסל של זאקרברג זעיר). אבל שהאיש שמאפשר מיליוני מקרים של מציצנות זעירה בכל יום ודאי לא חשב שזה ימנע מהבית להגיע לכותרות.
______________________________
ראיין טייט הוא עורך בבלוג רכילות עמק הסיליקון וואליוואג, שם התפרסם הפוסט במקור ברשיון cc-by-nc. תרגום: עידו קינן
סתום ת’פה ותלבש מה שאומרימ’ך
Democra-T הוא פרויקט אופנה של קמפיין “לא נסתום את הפה”, שבמסגרתו מעצבים עיצבו טישרטים שעוסקים בחופש הביטוי, הסתה, גזענות וזכויות אדם. הגשתי לפרויקט חולצת פקמן, שהתבססה על סדרת חולצות בהשראת משחקי מחשב קלאסיים, שעבדתי עליה בעבר וטרם ראתה אור ועור.
הנה הפקת האופנה שמשיקה את הפרויקט. את החולצות אפשר לרכוש כאן.
יוענה גונן, עובדת באגודה לזכויות האזרח ופעילה נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי, בטישירט של klone.
תמר טסלר, מעצבת גרפית ומאיירת עצמאית, בטישירט שלה.
פז בונפיל, צלמת ודי.ג’יי, בטישירט של יואב עינהר.
אורטל בן דיין, סוציולוגית ואקטיביסטית, פעילה באחותי, ארגון פמיניסטי מזרחי, בטישירט של הילה הראל.
סמי מטר, מתכנת אינטרנט פלסטיני המתגורר ביפו, בלילות עובד כדי.ג’יי בבארים בתל אביב וברמאללה, בטישירט של אנה מירקין.
נטע וינר, אמן, חבר בלהקה היהודית-ערבית סיסטם עאלי, בטישירט של know hope.
מאי פלטי, כותבת, בחולצה של עדי סנד.
ג’וי סוקג’י, ילידת הארץ, בת למהגרי עבודה מהפיליפינים, באוקטובר תתגייס לצה”ל, בטישירט של ירמי אמסטר.
דרור פויר, בעל טור בגלובס, סולן להקת נאג’ חמאדי, סופר של ספר אחד, בטישרט של Jewboy.
אלון-לי גרין, קומוניסט פעיל בחד”ש, והעוזר הפרלמנטרי של דב חנין, בטישירט של עידו קינן.
קרדיטים
צילום: גוני ריסקין; סטיילינג: קארין דרסה; איפור: אלכס קרסנוב ל-House Of Style; לוקיישנים: Breakfast Club & Milk, שד’ רוטשילד 6, ת”א, קפה אדר, דרך יפו 44, ת”א, הפרוזדור החדש, הרצל פינת אחד העם, ת”א.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
