יש בי תבוסתנות והיא תנצח

תמיד התהלכתי עם כוונות, אבל אי אפשר לראות אותן כי הן שקופות.

באתי ללכת, הלכתי לבוא. זה מתקזז, אז בעצם לא עשיתי שום דבר. רק התכוונתי. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, אבל רק כאלה שגררו מעשים. פוטנציאל יכול להשאר אפסי, ואפס יכול להיות נצחי.

שוכלת את השכל, מפרמטת את הפורמט, מגלה את הגל, מרכיבה את הרכבת, מתקרבת אל הקרב, מנשקת את הנשק, ממשיכה אל המשוכה, מנצחת את הנצח.

בתחרות זריקת זין לא אכפת מי מנצח.

“יש בי תבוסתנות והיא תנצח”, את שרה לי לפעמים כמו אגדת רוק, והעיניים שלך מזדגגות כאילו את בוהה בנקודה אחרת, עמוק בתוכך, או אולי היא ממש מול העיניים שלי או מתחת לשפם ואני לא מבחינה בה. קורה. יש בי שנאה כבושה כלפייך, בגלל הנטיות שלך שגרמו לנו לגור בקומה ראשונה ובלי מרפסת. אנחנו עוברים מקרקע לקרקע ואני עדיין צריכה להחזיק לך את היד בכל כביש שאת חוצה.
מעולם לא הבנתי מה התועלת בך, אבל הוקל לי שזה עומד להסתיים בקרוב – בשנה הבאה סופסוף תהיי בת 27.

הִלה שלג, המכוּנה גם Frozen May, היא קופירייטרית, מוזיקאית וטקסטולוגית מומחית, ולא ממש אוהבת לדבר על עצמה בגוף שלישי, אז כדאי להפסיק את זה כאן.

ארכיון המדור “קצה הקרחון” >>

21 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404, קצה הקרחון | להגיב זה מגניב

שופרסל: אין חרם מודעות על מעריב, ופרסמנו מודעה ראשונה להחודש מיד אחרי שכתבתם עליו כדי להוכיח זאת

פוסט של אורן פרסיקו
העין השביעית

אתמול דווח באתר “העין השביעית” כי בשלושת השבועות האחרונים, בעוד שהעיתונים “ידיעות אחרונות” ו”ישראל היום” נהנים ממודעות רבות לרשת שופרסל, דווקא העיתון שהיה עד לאחרונה בשליטת החברה ששולטת ברשת המרכולים (אי.די.בי) לא קיבל ממנה ולו מודעה אחת.

“לא הופסקה שום פעילות פרסומית ב’מעריב’ ואין כל שינוי במדיניות הפרסום שלנו”, נמסר אתמול מדוברות חברת שופרסל. הבוקר מגיעה ההוכחה (להפך הגמור).

בעמ’ 11 של “מעריב” מתפרסמת מודעה מטעם שופרסל, הראשונה בעיתון זה לחודש פברואר 2013. יום לאחר הדיווח על החרם, הוא נשבר. זו דרכו של עולם. ראשית מכחישים פעולה ממניעים זרים, אחר-כך ממהרים לשנות כיוון כדי להדגים שאין כל משוא פנים בפעילות החברה. אלא שמודעה שמופיעה יום לאחר דיווח על חרם מודעות רק מאששת את החשד כי העדר המודעות בעיתון בשלושת השבועות שקדמו לה אכן נבע משיקולים שאינם ענייניים.

מכל מקום, העיקר שהאין שינוי במדיניות הפרסום השתנה בשנית, וקוראי “מעריב” של בוקר זה יכולים ללמוד כי מהיום קונים בקלות ובמהירות באתר הקניות המתקדם בישראל – shufersal.co.il.

אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-21.2.2013 כחלק מסקירת העיתונות היומית

21 בפברואר, 2013 | בנושאים: פרסום ושיווק | להגיב זה מגניב

וואלה: סיסמאות המייל שנחשפו מוצפנות ולכן חסרות ערך. אגב, כדאי שתחליפו סיסמה

עידו קינן

וואלה מייל נפרץ לפני מספר ימים ונגנבו ממנו 600 אלף כתובות אימייל וחתימות-האש (hash) של סיסמאות. בוואלה הרגיעו: “המידע שפורסם חסר ערך, שכן הסיסמאות, שכביכול נחשפו, מוצפנות ולא ניתן לעשות בהן כל שימוש. יחד עם זאת, אנו פועלים לסגירה הרמטית של פרטי המשתמשים בחשבונות וואלה!”.

1. המידע לא חסר ערך – זו רשימה יקרת ערך עבור ספאמרים. במבצע עמוד ענן נגנבו כתובות אימייל של משתמשי ynet, וספאמרים ישראלים משתמשים בהן עד היום.

2. אם הסיסמאות מוצפנות ולא ניתן לעשות בהן כל שימוש, למה וואלה פרסמו באתר הודעה בולטת שמבקשת להחליף סיסמה, ושלחו למחרת הפריצה הודעה ברוח זו למשתמשי האימייל?

מאת: Walla! Support
תאריך: 19 בפברואר 2013 11:40
נושא: עדכון סיסמת חשבון וואלה! דואר שברשותך
אל: [כתובת אימייל חלופית של המשתמש]

שלום רב, [שם המשתמש]

הודעה זו נשלחה אליך מכיוון שכתובת מייל זו ניתנה על ידך ככתובת חלופית בעת הרישום לתיבת וואלה! דואר שכתובתה
[שם משתמש בוואלה]@walla.co.il.

עקב פעילות של האקרים נגד אתרים ישראלים, בהם וואלה!, אנו נוקטים בצעדים לתגבור אבטחת המידע באתר.

על מנת להגן על חשבון וואלה! שברשותך – הנך מתבקש לעדכן באופן מיידי את הסיסמה בחשבונך.

היכנס כעת לחשבון הדואר שלך באתר וואלה! ומסך עדכון סיסמה יופיע באופן אוטומטי לאחר הזנת שם המשתמש והסיסמה הקיימת.

במידה ועדכנת את הסיסמה בתאריך 18.2.2013 או מאוחר יותר אין כרגע צורך בעדכון סיסמה נוסף.

מערכת התמיכה של וואלה! עומדת לרשותך בכתובת support@walla.net.il.

בברכה,
צוות וואלה! דואר

20 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404 | 7 תגובות

בשבי בלוב, האינטרנט שימש נגדי

רפרם חדד

ישבתי שם במתקן העינויים, עוד לפני שהוכנסתי לצינוק, והצצתי מתוך הסורגים על החניון. חיכיתי לחוקרים שיבואו, שיגידו לי איפה אני. מי אני. כל מכונית שנכנסה למגרש עצרה לי את הנשימה, אבל גם מילאה אותי תסכול. לא הבנתי איך חברות כמו פיאט או סקודה בכלל משתפות פעולה עם הממשלה הלובית. עם אנשי המשטר החשאי. לקחתי הכל אישית. כאילו הקפיטליזם הוא גוף טהור שכל החלטותיו אתיות. הייתי במצוקה, לא חשבתי על מי שמספק כדורי גז לחיילים ישראלים, למשל. חשבתי בעיקר על הנורמליות כמו שאנחנו מכירים אותה. על אוטו. אוטומטי או ידני. זוג נבוך בוחר מכונית עם סוכן חלקלק. משהו לגמרי אזרחי. ארצי. והנה אני כאן, כועס על פיאט. זוכר את התמונה של אניילי, הבעלים של פיאט, פיאט ויובנטוס. זוכר אותו מולי באחד מהכנסים של סלואו פוד. בא לי לצעוק לו. תראו למי אתם מוכרים מכוניות. בני זונות.

הימים עברו ושכחתי ממכוניות. הם נכנסו לי למייל ולפייסבוק והתחילו לדוג אדם אחר אדם. הגיעו לתכתובות מ-2004 עם חבר מאלכסנדריה. חשדו ורחרחו. שאלו על כל בחורה שהתכתבתי איתה. מה טיב היחסים. השתמשו במתרגם של גוגל כדי לגלות מה כתבתי ולמי.

ולא. לא היה לי שם זמן להתחבטויות פילוסופיות של מה קורה לחברות אינטרנט בינלאומיות בתוך מדינה כמו לוב. האם גוגל ליביה, google.com.ly, שייכת למדינה? ראיתי פעם באחד מדפי החקירה את הלוגו של גוגל ליביה. יכול להיות שזה מידע שעיבדתי בראש מתוך כאב ורציתי להאשים את כולם. אני רק זוכר בבהירות את צילום המסך ההוא ואת הלוגו של חברה שאמורה להיות בשליטה פרטית, נמצאת בשימוש של החוקרים. לא כתבתי את זה בספר ולא אמרתי את זה אף פעם.

באחת החקירות הקשות הם פברקו מייל שכביכול נשלח אלי ושמרו אותו בדראפט שלי. הם הדפיסו אותו ועינו אותי על סמך הכתוב שם. לפי הכתוב שם, סחרתי בנשק עם אחד מסוחרי הנשק הגדולים של לוב. ראיתי את ההדפסה של המכתב, של הדראפט, וראיתי את השורה התחתונה שמצביעה מאיזה מחשב הודפס העמוד. הכל שם היה מחוק ברישול, אבל היתה הכוונה שהראתה לי בבירור שמדובר בערבוב בין חברה פרטית לממשלה. אולי זו אמת, ואולי שיטת לוחמה פסיכולוגית של הלובים.

ואני. אני מכיר את מאיר ברנד. הוא בחור טוב. הוא מנכ”ל גוגל ישראל. מה קורה פה לעזאזל. זה לא יכול להיות. האינטרנט שמסמל חופש אצל כל כך הרבה אנשים בעולם היה לפתע האויב הגדול שלי. התחלתי לפנטז על משפט ראווה גדול שאני עושה נגד גוגל. עברו כמה ימים וכבר נזרקתי לצינוק. הפנטזיה היחידה שנותרה אצלי היתה לצאת לשירותים ולחכות למוות.

יכול להיות שהתסכול מול ה”אינטרנט” הוא תסכול אחר מתסכולים של שבויים אחרים. זהו מדיום חדש, אנחנו רואים בו כלי לחופש ובינלאומיות והוא אכזב. האינטרנט שיחק נגדי.

עוברים חודשים ואני מוברח החוצה מהכלא. מטוס פרטי בא ואוסף אותי מתחת לאפם של כולם ואני מוצא את עצמי בווינה. בבית של סגן השגריר הישראלי. מול המחשב. אני נכנס למייל שלי לראשונה. לאחר שהלובים השתמשו בו. אני מבין מהר שהם שלחו ממנו מיילים מפלילים לחברים. את כל תכולת המייל הם הפנו לכתובת האימייל של מתנגדי ממשל. שיחקו לי בהכל. אני בצ’ט של גוגל מייל. ארבע בבוקר. שלוש האחיות שלי ערות. לא מסוגלות להירדם מההתרגשות. ואנחנו מדברים. אני אפילו לא חושב לשנות את הסיסמה של המייל. חזרתי תוך כמה דקות למחשבות שלי על לפני הכלא. גמרתי לכעוס נורא מהר.

אני מכיר את הפרנויות של כולם. לנעול, להחליף סיסמה. אבל גם אחרי מה שעברתי, אני מרגיש שאין צורך. אני בווינה ואני מדבר במקביל עם שלוש האחיות שלי. הכעס התחלף בשקט.

אני נכנס לפייסבוק וכותב. Still alive. לא מבין למה אני בכלל כותב את זה. עברה חצי שנה מאז שנכנסתי לחשבון הזה. הרבה נכנסו אליו מאז. זהו לא אמון שחזר באינטרנט כמו הבנה שהוא כמו כל דבר בחיים. אנחנו נהנים ממנו והוא יכול לדקור. אם נפחד, הוא לא ידקור פחות. כל עוד יש אנשים שרוצים לדקור, הם ישתמשו בכל אמצעי שהם יכולים. לנו נותר רק להכיר בזה ולצמצם אצלנו בראש את הפחד. זה לא ישנה כלום. רק ישאיר אותנו יותר שפויים.

רפרם חדד הוא אמן ישראלי ומתאם תנועת סלואו פוד בישראל. הוא נחטף בפברואר 2010 בלוב על ידי המשטרה החשאית הלובית ונכלא בצינוק למשך שישה חודשים עד שהוברח החוצה. ספרו, “מדריך רפרם לכלא הלובי”, יצא לאחרונה בהוצאת עם עובד. חדד סיפר על ימיו בשבי בגליון ינואר 2012

18 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

הסטודיו המשוחזר של דודו גבע – תמונות וראיון עם המעצבת

עידו קינן

העבודה עם דודו גבע היתה כיפית אבל לא מצחיקה, מספרת יעל רשף, ששיחזרה את הסטודיו שלו במשכן לאמנות בעין חרוד

יעל רשף, איך הכרת את דודו גבע?
“עבדתי איתו במעריב ממש צמוד. הכרתי אותו הרבה הרבה שנים קודם, עוד כשהיינו נערים, נפגשנו לראשונה בקיטנה לנוער שוחר אמנות. היינו מאוד צעירים אבל דודו כבר בלט באותה קיטנה, והיה ברור שיום אחד הוא יהיה מישהו ומשהו. ואחר כך נתקלתי במדורים שלו ב’העיר’, לראשונה עבדתי איתו ב’חדשות’ ואז הוא הזמין אותי לעבוד איתו במעריב. חוץ מהסטודיו שהיה לו בבית, במעריב היה לו סטודיו משלו, היום אין דברים כאלו.

איזו עבודה עשית עבורו?
“אני מעצבת גרפית, אבל בעיקר באתי להושיע אותו מבחינה טכנית. הוא נעזר בשירותיי במחשב, כי הוא היה בור ועם הארץ לגמרי במחשב. הוא סירב בכל תוקף לנגוע בעכבר או להשתמש במחשב, אבל היה לו חשוב לשלוט על כל התהליך. הוא היה קפדן בטירוף, כך שהעבודה איתו היתה צמודה ואינטנסיבית ומעניינת ומלמדת. לא רואים את זה על העבודות שלו, הוא עבד קשה כדי שהעבודות יראו כאילו נעשו כלאחר יד. האסתטיקה שלו היתה כאילו ‘פושטית’, אסתטיקה לא יפה. הוא נשען הרבה על הוויזואליה של ‘העולם הזה’, למרות שזה היה מאוד מיושן, התעקש שהפורמט של הכותרות יהיה כמו ב’העולם הזה’, לא הסכים להשתמש בפונטים חדשים. הוא מאוד הקפיד על עובי הקו, גודל האיור, אבל בתוצאה הסופית זה נראה כמו שרבוט קליל”.

יעל רשף. צילום: ראובן פיידמן

מה אפיין את העבודה איתו?
“להיות 100% זמינה ביום ובלילה. הוא היה מכור לעבודה ומסור לעבודה. זה היה כיף גדול. זה לא היה מצחיק, בניגוד למדורים ולמה שהוא עשה. זה היה מאוד מאוד רציני, מוקפד מאוד, לא יכולתי להגיד שאי אפשר להגיע לתוצאה מסוימת כי המחשב לא יודע. עד שהגעתי לתוצאה שהוא רצה הוא לא היה מניח לי. אנשים שלא מכירים אותו מקרוב, אולי הוא נראה להם קצת מתנשא, אבל הוא התייחס מאוד בכבוד לעובדים באשר הם, מהמנקה ועד מי שמבצע לו את העבודות. הוא היה קומוניסט בנשמתו. לא קיבלתי ממנו משכורת אלא מהעיתונים, אבל הוא היה בוס שאני מאחלת לכל אחד”.

ספרי לי על הסטודיו המשוחזר.
“זה היה הכי טבעי לעשות פינת זכרון ברוח הסטודיואים שלו, כי זה באמת המקום שהוא בילה בו הכי הרבה. לא שחזרנו בדיוק את הסטודיו, אלא את הרוח הכללית של דודו. גם פה וגם פה הוא נשא את אותו אופי: המון ספרים, מכונת צילום, שולחן אור, כל הכלים שלו, הרבה דברים מודבקים על הקיר, מגירות עמוסות בסקיצות. זה לא שחזור אחד לאחד, אבל בהחלט הרוח שלו.

“הסטודיו, גם בבית וגם בעיתונים, בא לשרת את מה שהוא עשה לעיתונים, מה שהזמינו אצלו – מדור כזה, שער לעיתון. אבל החלום הגדול שלו היה לצייר ציורים בלתי תלויים או לא מוזמנים. הוא לא כל כך הגיע לזה, אבל במעריב הוא לקח שנת חופש כדי באמת לעשות את הדברים שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, אז גם זה תלוי בסטודיו. היה לי מאוד חשוב להראות גם את הציורים החופשיים שלו, כי זה משהו שהיתה בו כמיהה מאוד גדולה להיות אמן בלתי תלוי, לא כל כך בהצלחה. לא כי הוא לא הצליח בציורים, אלא כי הוא תמיד עבד במסגרות.

“בסופו של דבר היה בו משהו מאוד של פקיד – הוא היה בא בבוקר לעבודה עם הדברים שלו, יורד בצהריים לאכול חומוס וחוזר לעבודה. הוא היה מאוד רציני, למרבה הפלא. הוא לא קם בבוקר והרהר ‘מתי אני אלך לעבודה’, הוא קם, הלך לעבודה, עשה את המוטל עליו, ניסה תמיד לעשות יותר ממה שנדרש. היתה בו המון תשוקה לעבודה, המון עירנות למה שקורה מסביב, כל הזמן עם האצבע על הדופק. הדברים שהוא עשה כמעט תמיד היו עם ביקורת חברתית או פוליטית. הוא היה לוחם, גם בחיים שלו, הוא הלך לעמוד בצמתים ובהפגנות, וגם בעבודות שהוא עשה.

“והיה תמיד נורא שמח בסטודיו אצלו, זו היתה מובלעת בעיתון של משהו נורא לא פורמלי ונורא חגיגי, כי הקירות היו מלאים בקטעי עיתונים ישנים, בציורים שלו, אפשר היה לעשן בחופשיות שם – פינת עישון, אני לא מדברת על גראס, כן? כשהיו מגיעים ילדים של עובדי מעריב הוא תמיד צייר ציור לכבודם. היתה בו תערובת של רצינות גדולה בעבודה וגם, כידוע, הרבה הומור”.

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 15.2.2013

דברים שכתבה יעל רשף על דודו גבע וההזמנות לאירוע השקת הסטודיו המשוחזר – אחרי הקיפול.

להמשך קריאה

16 בפברואר, 2013 | בנושאים: סמול טוק | להגיב זה מגניב

חלק ניכר ממיליארד סינים לא טועים

עידו קינן

מאות מיליוני סינים חיים בכפרים. העיתונאית רחל בית אריה יצאה מהעיר למסע של חצי שנה באזורים הפחות מסוקרים של סין

הכנות להלוויה בסצ’ואן. צילום: רחל בית אריה

רחל בית אריה, מה עשית בסין?
“נסעתי לסין בתור כתבת של כלכליסט ונשארתי שם כפרילנסרית לרשת ב’, מגזינים אמריקאים ועוד. הייתי שם בבייג’ין, כמו רוב העיתונאים הזרים. זו סין האורבנית, ממוקדת בפיתוח, בהתקדמות העסקית והטכנולוגית, בפוליטיקה ובצמיחה של המעמד הבינוני של 300-400 מיליון אנשים, במשתמשי האינטרנט שמציבים אתגר בפני הממשל”.

מה חיפשת באזורים הכפריים של סין?
“בגלל שהיה לי סיבוב קודם – חייתי בכפר סיני כמתנדבת לפני כמה שנים – היה לי קשר מאוד חזק לסין הכפרית. שאלתי באיזשהו שלב, מה עם המיליארד סינים שעדיין בפאזה אחרת? איפה הם? למה אנחנו לא מתעסקים בהם? מזה נולד המסע, שהחל ב-2010 ונמשך חצי שנה. כתבתי בלוג שבועי לצ’יינה דיג’יטל טיימס, פרויקט של אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שמתעסק בסין מזוויות לא שגרתיות. השתדלתי ככל האפשר להימנע מהערים הגדולות של סין, להגיע למקומות שלאו דווקא קרו בהם חדשות – אם מתפרצת מהומה באיזשהו כפר או מת שם מישהו, מגיעים עיתונאים – לתעד את חיי היום יום שם, לדבר עם אנשים, לשאול אנשים מה הם רוצים, איך הם רואים את העתיד שלהם, את המדינה שלהם, וכל הדברים שמרכיבים את החיים שלהם. לקחתי רכבת מבייג’ין דרומה למחוז סצ’ואן, והתקדמתי לאט לאט בתחבורה ציבורית חזרה לבייג’ין דרך שמונה מחוזות סיניים שונים. גיליתי על בשרי כמה סין מגוונת – במצב הכלכלי, בהיסטוריה, בתרבות”.

רחל בית אריה. צילום: בועז ארד

מה הדבר שהכי יפתיע ישראלים לשמוע על סין הכפרית?
“עד כמה האנשים שם אופטימיים בגדול. ודווקא הרבה פעמים אנשים שהחיים שלהם מאוד קשים – הם עובדים נורא קשה, היחסים שלהם עם השלטון לא כל כך טובים, יש להם טענות, הם סובלים מזיהום אוויר ומים. הרבה דברים לא התפתחו כמו שהם חשבו, אבל יש המון המון אופטימיות – ‘לילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו'”.

כרזה בכפר חביי בצפון סין קוראת לאיכרים לנצל סובסידיה ממשלתית של 13% על מכשירי חשמל שנועדה לתמרץ צריכה פרטית. צילום: רחל בית אריה

מה גילית שם שלא ידעת קודם?
“יש מקומות שננטשו לחלוטין כמעט על ידי השלטון. השלטון מבחינתם זה ראש הכפר שלהם, פקיד בדרג הכי נמוך בהיררכיה הסינית, ואין להם שום עניין מעבר אליו ולהקהילה שהם נמצאים בה. מבחינתם הוא הקיסר. ההרגשה שלי היא שהם ננטשו על ידי השלטון ועל ידי הסינים העירוניים. סינים עירוניים לא יודעים שום דבר על המקומות האלו, וזה לא מעניין אותם. יש קיטוב עמוק מאוד. זה לא שתי ארצות, אלה שני עולמות שונים”.

לי, קשישה עיוורת ששרדה את רעידת האדמה הגדולה של 2008, במחנה זמני לניצולים בסצ’ואן. צילום: רחל בית אריה

הסינים הכפריים יודעים שהמערב חושש מסין?
“אני לא חושבת שהם יודעים. יש הרבה אנשים שאומרים ש’ארה”ב רוצה לעצור אותנו כי אנחנו הולכים לעבור אותם’, יש המון פטריוטיות. אבל ברמת הספציפיקציות הם יודעים מעט מאוד על מה שקורה במערב, בערך כמו מה שאנחנו יודעים על סין. יש תחושה שהמקום הוא בתנועה קדימה, אנשים עם המון דרייב, רוצים להתקדם, הצריכה עולה גם במקומות העניים. כמעט כל קהילה, אפילו כאלו שחיו מהשדות שלהם ולא צרכו בכלל לפני חמש שנים, היום אתה רואה יותר טלוויזיות ומכוניות ומכשירי חשמל, זה שינוי גדול מאוד. רואים את התנועה הזאת קדימה, זה כוח מאוד משמעותי. אבל רואים גם בצורה מאוד חריפה את כל הבעיות הקשות של סין – הפקעת אדמות, קיטוב חברתי, זיהום – שלא ברור איך אפשר להתגבר עליהן. זה מאוד אמביוולנטי ודו צדדי, כמו כל דבר בסין. שאיפות מאוד גדולות, בעיות מאוד גדולות”.

התפרסם במקור בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 7.2.2013

14 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404, סמול טוק | תגובה אחת

שוברים אמברגו: נתוני מעבר בין קופות החולים באמצעות האינטרנט

עידו קינן

משרד הבריאות שלח לכתבים הודעה לעיתונות עם נתונים של השנה הראשונה לאפשרות מעבר בין קופות החולים באמצעות האינטרנט. המשרד הנחית אמברגו חד-צדדי על העיתונאים, והתיר לפרסם את ההודעה רק ביום שני. אז הנה זה, ארבעה ימים קודם, כי אני לא חתמתי על שום אמברגו.

תזכורת: קיבלתם הודעה לעיתונות באמברגו לא מוצדק? שלחו אותה לת”ד 404 ונפרסמה כאן.

להורדה (PDF, 238KB)

14 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404, אמברגו | 11 תגובות

שתויות עושות שטויות

הִלה שלג

אם הייתי אוהבת לשתות מלוח / הייתי הולכת לים עם קשית / בכלל, אם הייתי בחורה קצת יותר הגיונית / הייתי מתחילה לפשט במקום להפשיט /// מתוך: מלוח

דחסתי מלים למגירה וסגרתי אותה על היד / קואורדינציה ארורה, ואיפה את, איפה את / אני סתם חושקת בעוד של מוכר, סופרת קומות לאחור / יורדת למצא כפיות של סוכר לספל קפה שחור // הכל לטובה, דברה אל הדלת / לטפה ועזבה כשהיא מעורפלת / ומאה אחוז של חוסר ריכוז זה כואב באזור הכתפיים / לוחץ בחזה, העסק הזה /// מתוך: שפיותי

אהבתי אותך או אהבתי את מה שגרמת לי להרגיש / אבל עכשיו אתה גורם לכל העכברים שבי לצאת / לחפש מחילה בין פורקן לבחילה באותו מעגל מתעוות / ואלו לא שעות מתות, זה רק אתה שמת /// מתוך: קליפה של איש

לפני שנים ידעת להשיט / לי ספינות ענק לאורך הנימים / ואני, בהתאמה כמעט, ידעתי להושיט / יד, להשתכר ממים אדומים /// מתוך: שיט

או, איך הייתי רוצה / לדעת אותך כמו בדייט חמישי, אם תרשי / בינתיים עומד לי פה / שמח לראותך גם בכיס שלי // עוד משקה ועוד סדק, מכיר את הפזמון / מכה סביב השיח, מצליח / לחדור את הנפש, חומות של עכבות / מכניס, כספונטאני, סוס טרויאני /// מתוך: חרובים

אתה אומר לי: את כותבת מהראש, לא מהלב / אני עונה: אני כותבת מכל חור שמאפשר // דגלון לבן מונף בזרם / כן, להנהן אל המצב / בו אין פרפרים בבטן / אבל יש נעים בגב // וזה סתם יהיה טפשי / לחתוך עכשיו עורק ראשי / רק בגלל שמשהו פג פה / והוא כבר לא מאוהב /// מתוך: קורטוב

אז מה, גילית שאני מדהימה / בין דפים לכריכה / בין ניצוץ למבוכה / בין סדין לשמיכה / באמא שלך // אז מה, אנחנו באותה נשימה / מי יודע לאן זה נוסע, פוסע, צולע, קורס וטובע // ופתאום הייתי קמט שחושש מהבאות / נכתב בדם, נכתב בדבש, מה יזע, מה דמעות /// מתוך: גילוי לב

עוד שנה כך חלפה לה עברה / עת אפצח בשירת ברבורה / בין דמעה למחשוף / כבר רואים את הסוף / העיקר שאקפיד שוב להיות שיכורה

ארכיון המדור “קצה הקרחון” >>

14 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404, קצה הקרחון | 2 תגובות

זוג מבואס חוגג את ולנטיין עם מוצרי אלקטרוניקה

עידו קינן

ולנטיין הוא חגן של יצרניות השוקולד, הממתקים, הפרחים, הבלונים ובובות הדובים. גם לוג’יטק רוצים חתיכה מזה, אז הם שלחו הודעה לעיתונות עם תמונות של זוג סטוק-פוטג’ מזוגג מבט שעורג למכשירי אלקטרוניקה שונים. סחתיין על האמת בפרסום.

13 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

פילטר הלהטב”ק והערבים של אתר ONE (מן הארכיון)

עידו קינן

הסיפור עם בית”ר ולה-פמיליה הזכיר לי שבאתר חדשות הספורט ONE הפעילו בעבר פילטר טוקבקים בסיסי, שמנע פרסום מילים מסויימות, בהן גם כאלו שלא משמשות אקסקלוסיבית לנאצות, ובהן נקניק, גמד, הומואים, לסביות, ערבי וכורדי. כרמל בן-צור ואני דיווחנו על כך במעריב ובנרג ב-2006.

שי דויטש, דובר אגודת הלסביות, ההומואים, הביסקסואלים והטרנסקסואלים בישראל, מסביר: “המילים ‘הומו’ ו’לסבית’ אינן קללה. עם זאת, לצערנו, בחברה הישראלית נעשה שימוש
בביטויים אלה בכוונה להעליב ולפגוע. אנו מצפים שההתייחסות של האתר תהיה עניינית לכל הודעה והודעה ולא גורפת, כי יש בזה טעם לפגם”.

חבר הכנסת איברהים צרצור נשמע מרוצה אפילו יותר: “לצערי הרב, היום האקלים סביבנו לא מאפשר להשתמש במילה ‘ערבי’ בצורה נוחה. הייתי מעדיף שכמקדם בטיחות אכן לא ישתמשו במילה הזו בשלב הזה, לפחות עד שנהיה בטוחים שהגולשים לא משתמשים בה כאלמנט התקפי”.

וואן לא הגיבו בזמנו. היום הפילטר כבר לא פעיל.

12 בפברואר, 2013 | בנושאים: 404 | תגובה אחת

← לדף הקודם — לדף הבא →