ארומה גובים 5 שקלים על לחם בפסח כי זה יקר ו-3 שקלים על לחם כשר לפסח כי זה יקר [הפוסט עודכן]

דרורים אוכלים לחם של ארומה. צילום: אור הילטש (cc-by-nc)

דרורים אוכלים לחם של ארומה. צילום: אור הילטש (cc-by-nc)

לא, ארומה, לא יכול להיות שזה אמיתי.
– “בגלל שזה פסח – אם אתה רוצה לחם עם השקשוקה – זה בתוספת של חמישה שקלים.אתה יכול לקבל מצה חינם”
– “ובשאר הזמן אתם מביאים לחם עם השקשוקה?”
– “כן, אבל בגלל שעכשיו פסח – זה לא לחם שלנו, אלא לחם שאנחנו קונים”

אסף לבנון אכל בסניף ארומה תל אביב, נשמה אומללה שכמותו (“(ואם אתם שואלים מה פתאום אני אוכל במקום העולב הזה – הוא אחד היחידים שפתוחים באיזור)”), וגילה שכדי לקבל לחם בפסח הוא צריך לשלם תוספת של חמישה שקלים (תגובת ארומה תל אביב בהמשך הפוסט). בדף הפייסבוק של הרשת האחות ארומה ישראל התלונן אחד הגולשים כי גבו ממנו 3 שקלים על לחם כשר לפסח (בארומה ישראל מכחישים שגבו תשלום נוסף, ראו תגובתם בהמשך הפוסט).

לא ברור למה תוספת התשלום לא מופיעה בתפריט, כאשר המחיר הרגיל של המנה כולל לחם.
לא ברור מה מונע מארומה לאפות את הלחם בעצמם בפסח (קמח ומים אין בעיה להשיג).
לא ברור למה כמה פרוסות לחם או לחמניות מתומחרות במחיר מופקע של שלושה עד חמישה שקלים.
לא ברור למה לחם שארומה קונים עולה אקסטרה – האם גם מחסור במצרכים אחרים יגרום לגלגול מחיריהם על הלקוחות?
לא ברור למה על לחם דורשים תשלום נוסף אבל לא על המצות, שיש לשער שגם הן נרכשות מבחוץ ולא נאפות במקום.

ב-2007 סיפקו רשתות ארומה לחמניות כשרות לפסח, וגם אז גבו 3 שקלים נוספים כי ככה. או במילים שלהם: “למרות המחירים הגבוהים של חומרי הגלם לפסח, ספגה הרשת את רוב העלויות ולכן התוספת לצרכן היא מזערית”. בוויינט דווח אז:

גם הלקוח בועז סיפר כי הוא נדרש לתוספת של 3 שקלים לאחר שקנה סלט ארומה וביקש לחמניה כשרה לפסח במקום הלחם הרגיל. “בעיני דבר זה הוא ניצול ציני. ברור שעלות לחמניה לפסח היא לא 3 שקלים מעבר למחיר הלחם. ארומה בפרוש מבקשים לעשות רווח על חשבון הציבור ששומר כשרות”, אומר בועז.

כלומר: לחם כשר לפסח בתוספת תשלום, לחם רגיל חינם. השנה, כאמור, שני סוגי הלחם עולים יותר.

ב-2012 ייקרה ארומה תל אביב את מחירי הכריכים בשלושה שקלים בפסח. החברה מסרה אז כי “בשל חג הפסח מחירי הלחם מהספק יקרים יותר ולכן מחירי הכריכים הכשרים לפסח יקרים ב-3 שקלים מהמחיר הרגיל. נדגיש כי מחירי הסלטים לא השתנו ומוגשים עם מצה ללא תוספת תשלום”.

באותה שנה ייקרה ארומה ישראל את מחירי המאפים הכשרים לפסח, כי “המאפים לפסח הם מאפים אחרים לגמרי אותם הזמנו במיוחד בשביל החג. ממוצע המחירים שלהם גבוה מעט לעומת המאפים הרגילים שלנו, אך מוצר כמו בראוני נשאר באותו מחיר בדיוק. פסח הוא חג מאוד חשוב לנו. למרות שחומרי הגלם של הלחמים לחג עולים לנו יותר לא העלנו את מחירי הכריכים. גם את מחירי המשקאות, המיצים, ארוחת ילדים, והאייסים לא העלנו, המחירים זהם לשנה שעברה למרות שחלו התייקרויות, משום שהחלטנו לממן את ההוצאות של פסח בעצמנו”.

באיזה עולם בדיוק גביית תשלום נוסף עבור לחם כשר הוא “החלטנו לממן את ההוצאות של פסח בעצמנו”? והאם החסכון בסלמון הוא חלק מהנסיון לממן הוצאות אלו?

תלונה של ליאור מיץ-טובלי בדף הפייסבוק של ארומה ישראל

תלונה של ליאור מיץ-טובלי בדף הפייסבוק של ארומה ישראל

לבנון עדכן ש”לפחות אחת המגישות שהתמרמרתי בפניה החליטה לפנים משורת הדין לפנק אותי בשתי לחמניות”. בדף הפייסבוק של ארומה תל אביב, שכאמור מוכרים לחם, מתעקשים לברך ב”חג פסח כשר ושמח”.

[עדכון 22.4.2014] מארומה ישראל נמסר בתגובה:

הסניף בו ביקרת [הכוונה לסניף שבו ביקר לבנון, ע”ק] שייך לארומה בתל אביב. “ארומה תל אביב” ו – “ארומה ישראל” הן שתי חברות נפרדות. כל הסניפים בעיר תל אביב שייכים לארומה תל אביב, וכל הסניפים מחוץ לעיר תל אביב שייכים לארומה ישראל.
בכל מקרה, אצלנו הלחמניה של פסח החליפה את הלחם הרגיל וללא תוספת תשלום.
בכל המנות בהם קיבלו לחם – שקשוקה או סלטים או מרקים. מה גם שלא הגשנו מצות בסניפים, ולכן אם הזמנת שקשוקה קיבלת לחמנייה של פסח במקום הלחם וללא תוספת תשלום.

[עדכון 23.4.2014]

מ‎ארומה תל אביב נמסר:

בארומה בתל אביב הגשנו במהלך החג מצה או לחמנייה כשרה בהתאם למוצע בתפריט – ללא תוספת למחיר המנה. במידה ולקוח מעוניין בתוספת של לחם (ולא משנה איזה לחם) אנו גובים תוספת תשלום בפסח כמו שגובים תוספת שלא בפסח. לחם כשר לפסח הינו יקר יותר מהלחם הרגיל והתשלום עבורו נגבה בהתאם. המשך שבוע נעים.‎

אם לחם כשר לפסח יקר יותר מהלחם הרגיל “והתשלום עבורו נגבה בהתאם”, מדוע הוגשה לחמניה כשרה לפסח “ללא תוספת למחיר המנה”, ודווקא תוספת של לחם רגיל עלתה כסף?

לא תאמינו אילו 9 דברים למדה טל שניידר בביקור במערכת באזפיד בניו יורק

משרדי באזפיד בניו יורק. צילום: טל שניידר

העורך הראשי של באזפיד, בן סמית’, עונה למיילים ששולחים לו תוך שניות. ממש. בכל פעם שהתכתבתי איתו זכיתי למענה מיידי. זו תכונה נדירה בקרב אנשי תקשורת. יותר מכך, אם יש משהו שלפעמים מאפיין אנשי תקשורת, זה חוסר ההבנה שלהם בתקשורת בין-אישית. חלק מן העורכים ישראלים, אל מולם עבדתי שנים רבות ממקום מושבי בוושינגטון לא היו עונים כלל. לעיתים עונים רק אחרי מייל נוסף.

על כן, בן סמית’ יושב מולי בפגישה, במערכת באזפיד, ומדי כמה דקות עיניו שטות לנייד שבידו. הוא מגיב ועונה למישהו/מישהם תוך כדי שיחה איתי. נו, ברור. מה חשבתי, שרק לי הוא עונה מהר?

כמו סמית’, כך גם האתר שהוא מוביל: כל דבר בבאזפיד הוא משהו אחר מן האופן בו עשינו וקראנו חדשות. למי שלא מכיר, באזפיד, שכבר הספיק לזכות לחיקוי בסדרת הטלוויזיה הפופולרית “בית הקלפים” כאתר ששמו סלאגליין – האתר שמדרג וממספר תמונות של חתולים ומפרסם רשימות של פוליטיקאים סקסיים, מכיל גם חדשות רציניות. רק השבוע הודיעו בבאזפיד על הרכש החדש, זוכה פרס הפוליצר הטרי כריס האמבי בן ה-27. האמבי זכה בפוליצר על תחקיר גדול בנוגע לאופן שבו עורכי דין ואנשי ביטוח הונו ועשקו כורי פחם, ובכך מנעו מהם את הביטוח הרפואי המגיע להם. אגב, באזפיד סגרו עם האמבי חודש לפני שידעו שיש להם ביד עיתונאי עם פוליצר, והשבוע, עם ההודעה על הזכיה, שנפלה כמעט על אותו היום שבו הודיע האמבי על המעבר, מיהרו להוציא הודעה מפרגנת למקום העבודה הקודם שלו: “איננו מעוניינים לגנוב מאור הזרקורים של הזכיה. אנו מאוד גאים בכריס שזכה בפרס, ועוד יותר גאים בכך שעבודתו העיתונאית תשפיע על חייהם של כורי הפחם חולי סרטן הריאות”, אמר סמית’ בהודעה לעיתונות אלגנטית במיוחד (מסוג הפרגון אשר, למרבה הצער, לא ניתן לראות פה אצלנו).

זהו אינו זוכה הפוליצר הראשון שמצטרף לשורות באזפיד. מאז דילג סמית’ מפוליטיקו לבאזפיד, גדל מאוד הצוות העיתונאי של האתר. באזפיד הוא חלק מגל של אתרי חדשות חדשים יחסית, המלמדים על טרנד, המסוקר בזהירות בינתיים, שעל פיו מקצוע העיתונות נמצא במגמת התאוששות (בחו”ל, http://room404.net/wp-admin/media-upload.php?post_id=61917&type=image&TB_iframe=1בחו”ל, לא אצלנו).

עם החתולים ושאר השטויות, באזפיד הגיעו למספרי גלישה מרשימים. בחודש האחרון, לדוגמה, תשעה וחצי מליון יוניקים ביום ו-156 מליון יוניקים בחודש. הם טיפסו למקום ה-40 ברשימת האתרים הנקראים ביותר בארה”ב. מספר הגולשים בבאזפיד זינק פי ארבעה בשנה האחרונה בלבד.

בבאזפיד, כך נדמה כשנכנסים לאתר שלהם, הביאו את העמוד האחרון הדבילי, שאנחנו מכירים מן הפרינט, להומפייג’. נתוני גלישה המוניים בשעשועי רשת למיניהם (“איזה אנטי-גיבור מן הסרטים את/ה?”) מכניסים להם את הכסף הנחוץ כדי לשכור לשורותיהם עיתונאי צמרת. אך לא מדובר רק בעיתונאי-סלב, ששמותיהם הם קישוט ו/או סמל לאמינות, אלא עיתונאים שבהכרח מבינים ומככבים ברשתות החברתיות. כך אמר הבעלים של האתר, ג’ונה פרטי, בראיון שנתן לאחרונה. פרטי היה מבין מקימי האפינגטון פוסט, וכשזה נרכש על ידי AOL, עזב כדי להתמקד בבאזפיד שלו, אשר עד אותו שלב שימש כשדה לניסיונות הרשת שלו.

פארטי וסמית מסבירים את ההגיון של באזפיד כך: עיתונות טובה בימינו אינה רק לדעת לכתוב ולהביא סיפורים, אלא גם היכולת לדעת איך אנשים ממליצים וחולקים אינפורמציה: “לעיתים האופן שבו עיתונאי חולק אינפורמציה חשובה כמו היכולת לבצע עיתונות קלאסית”.

באזפיד אמנם לא זכו בפוליצר על הסיקור, אבל תחזית ההכנסות שלהם לשנת 2014 עומדת על 120 מליון דולרים. התחזית שלהם לשנת 2013 עמדה על 60 מליון דולרים. לא מצאתי פרסום המעיד אם עמדו בתכניות. אולי רק בסוף הרבעון ידעו.

אבל, וכאן האבל הגדול, באזפיד לא מתכננים את הכנסותיהם מפרסום באנרים בלבד, אלא הם מוכרים תוכן ממומן, שיטה שהיא עדיין שנויה מאוד במחלוקת בקרב עיתונאים ומערכות תקשורת גדולות. כך, לדוגמה, אפשר לקרוא בבאזפיד על רשימת 15 האיצטודיונים העשויים מנשנושים, בכתבה שעלתה באתר לקראת אירוע ספורט כלשהו, ומומנה כולה על ידי חברת המאפים פילסברי. תוכן ממומן מן הסוג הזה, והעובדה שהאתר מזנק במספרי הגולשים באמצעות שליטה חזקה ברשתות, מושכים אליהם מפרסמי ענק.

בחזרה לפגישה שלי בבאזפיד. סמית’ ועורכת חדשות החוץ, מרים אלדר, אירחו אותי על אחד השולחנות הארוכים שרואים בתמונה כאן:

משרדי באזפיד בניו יורק. צילום: טל שניידר

ואם לחזור ולהתחבר לפוסט הראשון על הביקור שלי בארה”ב: עולם המדיה השטוח. המהירות שבה בן סמית’ הגיב, הקלות של להתחבר ולשוחח עם עורך ראשי באחד מכלי התקשורת המובילים בארה”ב על כל דבר שנוגע לישראל, וושינגטון ואי-שיחות השלום. הם שמעו והציצו בקטנה לסיפור על שעון העצר של נתניהו, העירו לי שאני מצייצת יותר מדי בעברית ופחות מדי באנגלית וכולי. ללא ספק, כולנו נגישים. לא רק ברשתות החברתיות, אלא נגישים ממש.


טל שניידר היא בעלת הבלוג הפוליטי “הפלוג”, שם התפרסם הפוסט במקור


אין כפיה דתית על אוכלי חמץ, רק החרמה של עגלות למכירת בייגלה ירושלמי לשם “ייהוד ירושלים” [מעודכן]

חבר מועצת עיריית ירושלים, אריה קינג (ירושלים מאוחדת), הביא להחרמת “עשרות דוכנים לממכר חמץ שהוצבו בשער יפו וסביבתו” על ידי העירייה. כשרות? הרבה יותר מכך: “הבטחנו לטפל בייהוד ירושלים ואנו מנסים לעמוד בהתחייבויותינו לבוחרים”.

קינג כנראה ננשך בילדותו על ידי אידיוט רדיואקטיבי, ולכן יש לו כוחות-על של להטריד את העירייה בהחלפת כיתוב מדרכה שמורה על חציה בטוחה מערבית לעברית. ועיריית ירושלים? אל דאגה: גם אחרי החג היא תמשיך להתנכל לרוכלים ערבים.

[עדכון] צפירה שטרן מעדכנת משיחה עם חבר המועצה מאיר מרגלית (מרצ): “החרמת דוכן היא רק אחרי שדוכן מקבל אזהרה לפנות, לו הם מסרבים לפנות – אז מחרימים. אזור שער יפו גבולי וקשה לדעת מה המדיניות – גם אם זה כשר זה מסריח”.

[עדכון 16:04] ניר חסון מדווח ב”הארץ”:

גורם בעירייה דחה את הטענה של קינג, ואמר שאין קשר בין ההחרמה לבין מכירת חמץ וכי בכל העיר העתיקה ממשיכה מכירת החמץ בעשרות דוכנים באין מפריע. ההחרמה, לטענת העירייה, נעשתה אחרי שעל בעלי הדוכנים הוטלו קנסות בגין רוכלות ללא רישיון. […] יש לציין שחוק החמץ המאפשר לעירייה למנוע מכירת חמץ בפומבי לא נאכף בירושלים בשנים האחרונות, למרות לחצים מצד גורמים חרדיים. חרף טענות העירייה שאין קשר בין החרמת הדוכנים לבין מכירת חמץ, נראה שההחרמה נעשתה באזור הרגיש יותר מבחינת המבקרים היהודים בעיר העתיקה – אזור שער יפו. באזורים בהם מסתובבים פחות יהודים – שער שכם, לדוגמא, נמשכת ללא הפרעה פעילותם של דוכני החמץ.

תגובת העירייה:

הפיקוח העירוני פועל כנגד רוכלות פיראטית בלתי חוקית לא רק בפסח, אלא בכל השנה ובכל רחבי העיר, על פי חוק ונהלים מוגדרים וקבועים – ולא על פי בקשות חברי מועצה. במהלך שבת האור פעל הפיקוח העירוני בתיאום עם המשטרה לשמירה על הסדר הציבורי והבטיחות של אלפי האנשים העוברים במרחב הציבורי סביב העיר העתיקה. במסגרת זו פונו מספר דוכנים פיראטיים בגין רוכלות שאינה חוקית. כמו כן התקבלו תלונות של רוכלים חוקיים על פעילות הרוכלים הפיראטיים הפוגעת בהם. הפינוי נעשה על פי הנוהל המבוצע פעמים רבות בכל השנה, לאחר שנשארו במקום על אף ההתראות והקנסות שקיבלו. יצוין כי למעלה מ-50 הרוכלים המורשים המוכרים בעיר העתיקה בפרט ובמזרח העיר בכלל המשיכו לפעול באין מפריע.

“צחי אהרון אשכנזי כרטיס כפול לא לעבוד עליו”, תודה על תרומתך!

כמו 013 נטוויז’ן הגרועים שומר כספו ירחק, גם הספאמרים בעמותת פתחון לב לא יודעים איפה לשים את ההערות על התורמים שלהם, אז הם פשוט קוראים להם בשמות:

מכתב מעמותת פתחון לב אל "צחי אהרון אשכנזי כרטיס כפול לא לעבוד עליו"

מכתב מעמותת פתחון לב אל "צחי אהרון אשכנזי כרטיס כפול לא לעבוד עליו"

אשכנזי מסביר: “[זה] מכתב שקיבלתי מפתחון לב לפני החג. אמיתי. אם כי אני מניח שמדובר בטעות תמימה”.

למה הוסר סרטון “סעמקום” שלעג לפרסומות של סלקום?

תמונה מהסרטון "פרסומות תכל'ס - סעמקום"

סרטון מדובר בשם “פרסומות תכל’ס – סעמקום”, פארודיה סאטירית על פרסומת של סלקום, הוסר מיוטיוב בטענה לפגיעה בזכויות יוצרים (תוכלו לצפות בו בעותק אחר כאן).

העותק שהוסר:

העותק החדש:

הסרטון מציג אנשים בלוויה, כשלפתע המת קם לתחייה, מוציא את ידו מהקבר ואז מתחבק עם קרוביו ומכריו. זו ביקורת על הסרטים המשפחתיים הנצלניים של “משפחת סלקום”, שבאחד מהם נראית אישה במהלך לידה ואחר כך עם תינוקה הטרי. הן הפרסומת והן הסאטירה משתמשות בביצוע של “זה קורה”, שכתב והלחין שמוליק קראוס.

את הסרטון הסאטירי יצרו אנשי מיזם הפרסום “תכל’ס”, לירון עטיה, הקומיקאי גדי וילצ’רסקי ורועי מישר, שותף ובעלים של חברת ההפקות Look & Listen. מישר אמר לדה-מרקר:

המטרה הראשונה שלנו היא מחאה – לפני חשיפה ולפני רווח כלכלי מהסרטון. המחאה היא לא ספציפית נגד סלקום, כי היא רק סוג של סיפטום. המהלך הזה נעשה בהמשך למחאה הגדולה של 2011 נגד ההון-שלטון ונגד הקשר בין חברות גדולות ותאגידים לבין השלטון. יש פה קשר של שתיקה. אני מעמד ביניים ולא מתיימר להרוויח כמוהם. אני גר בשכירות. לא התעשרתי מהעניינים האלה. לכן אני כן רוצה לצאת נגד שקרים. סלקום משמשת בשיטה מאוד נמוכה שמזלזלת באינטליגנציה של הצופים. מוכרים לנו שטויות במסווה של רגשות. זה משהו שאני לא אוהב”.

אנשי “תכל’ס” עדכנו הבוקר בדף הפייסבוק שלהם כי הסרטון הוסר.

Post by ‎תכל'ס‎.

לפי ההודעה שמופיעה ביוטיוב, “סרטון זה אינו זמין עוד עקב תביעת זכויות יוצרים של hadar heather galin galler”. הדר גלר היא בעלים-משותפים של חברת Loud & Clear, שעוסקת בקלירנס, כלומר הסדרת זכויות לשימוש במוזיקה בפרסומות, סרטים, סדרות וכיוצא בזה.

שאלתי את גלר למה ומטעם מי ביקשה את ההסרה, ומה הקשר לסלקום. היא השיבה: “מטעם בעלי הזכויות בשיר. זה לא קשור לסלקום, זה קשור לזכויות מוסריות ביקש רק להסיר כעת עד לבירור מעמיק מטעם יורשי שמוליק קראוס. סלקום לא קשורים לזה בשום צורה צר לי. […] נעשה שימוש ביצירה של שמוליק קראוס שלא מקובל על יורשיו ברמה המוסרית ובתור זו שעובדת עם העיזבון הפניה ליו טיוב יצאה ממני בשם בעלת הזכויות וביקשנו להסיר את המוסיקה בלבד. […] זה ענין בין שני ה[צ]דדים לפתור בינהם הקשור למוסיקה בלבד. והכל יפתר ביננו הכל בסדר… יש בחוק זכויות יוצרים סעיפים שונים וזכויות שונות …”.

יצויין כי בעוד האפשרות להסיר רק את המוזיקה קיימת ביוטיוב מאז 2009, במקרה הנוכחי בקשת ההסרה נגעה לסרטון כולו, ולא רק לפסקול שלו.

[עדכון 14:29] וילצ’רסקי מ”תכל’ס” אמר לוויינט: “יש הבדל בין פרסומת מסחרית לבין סרטון פארודי ביוטיוב. החוק והמשפט מאוד ברורים בעניין הזה. אם ניקח את החוקים שחלים על סרטון מסחרי בטלוויזיה ותחיל אותם על יוטיוב אז אתה יכול לסגור את יוטיוב. אם הצלחנו לעצבן את סלקום, שמישהו שם טרח… זה מעלה חיוך. כנראה שעשינו משהו נכון”. בוויינט דיווחו כי וילצ’רסקי אמר ששותפיו ליצירה מנסים להסדיר את עניין השימוש בזכויות. [\עדכון]

[עדכון 21:24] עו”ד יהונתן קלינגר מפרשן: “יש כאן, לפחות לדעתי, מקרה קלאסי של חוסר הבנה של פרודיה. בית המשפט היה מקבל את הטענות לשימוש הוגן אם היצירה היתה מותחת ביקורת על השיר, אבל לא אם היו משתמשים בשיר כדי למתוח ביקורת על משהו אחר. בית המשפט העליון בארצות הברית דיבר על מקרה דומה עם השיר oh, pretty woman של 2live crew. שם נתנו לנתבעים הגנה תחת דוקטרינת השימוש ההוגן כי השיר שלהם היה פארודי. כאן, פשוט מאוד, לא צוחקים על השיר”. [\עדכון]

סלקום נגד סאטירה

החשד לא נפל על סלקום במקרה. ב-2009 הביאה סלקום להסרת סרטון מאתר הסרטונים הישראלי “פליקס”. כך זה תואר אז ב”העין השביעית”:

בשבוע שעבר החלה להיות משודרת פרסומת של חברת סלקום שהפיק משרד הפרסום מקאן-אריקסון. בפרסומת נראים חיילים שמחים ומלאי מרץ מקפיצים כדורגל שנזרק אליהם מעבר לחומת ההפרדה. מישהו מן העבר השני (בעולם הסכריני של הפרסומת לא קיימים פלסטינים) מחזיר את הכדור, ומשחק הכדורגל מתפתח לחגיגה של נעורים וחיילות קופצניות. אין מלחמה, אין סכסוכים, אין ערבים. הפרסומת עוררה התנגדות ודיון ציבורי שהגיע עד ל”וושינגטון פוסט” ול”ניו-יורק טיימס“.

[…] מלבד דרישות לחרם צרכנים על המפעילה הסלולרית, אפשר היה למצוא בפליקס, אתר הסרטונים של תפוז, גם סאטירה נוקבת: הגולש hippie witch doctor העלה גרסה ערוכה של הפרסומת, שבה בכל פעם שהכדור עובר לצד השני של הגדר, הוא פוגע בראשו ובגופו של פלסטיני כפות שראשו מכוסה, המתכווץ בפחד ובכאב.

“אפשר היה למצוא”, משום שהסרטון הסאטירי הוסר מפליקס. הנהלת האתר צינזרה אותו, וכעת מופיעה במקומו הודעה האומרת שהסרטון “לא עמד בתנאי התקנון”. בתפוז מודים שההסרה באה עקב פנייה של סלקום. “קיבלנו פנייה מסלקום בבקשה להסיר את הסרטון. לאחר התייעצות עם יועצינו המשפטיים וקבלת חוות דעתם החלטנו להיענות לבקשתם והסרטון הוסר”, אומרים שם.

מדוע ביקשו בסלקום למחוק את הסרטון הסאטירי מהרשת? “ביקשנו להסיר את הסרטון שעשה שימוש בתכנים שלנו ללא אישורנו ובצורה לא הולמת”, אומרים בסלקום. כלומר, לא מדובר במשטרת מחשבות, אלא פשוט בשמירה על החוק.

עו”ד יהונתן קלינגר הסביר אז ל”העין השביעית”: “לפי הלכת דודו גבע של בית-המשפט העליון – שניתנה כשנטען שגבע הפר את זכויות היוצרים על הדמות של דונלד דאק – כשמשתמשים ביצירה כדי למתוח עליה ביקורת, אין מקום לטעון שמדובר בהפרה של זכויות יוצרים. נכון שכאן מדובר בשימוש בהיקף משמעותי מאוד של היצירה, אבל נגד זה יש לשקול את הפגיעה ביצירה המקורית ובערך המסחרי שלה, ופה הפגיעה שולית”. על הטענה של סלקום שיוצרי הסרטון הסאטירי לא קיבלו את רשותה הוא אמר: “כל היופי בשימוש הוגן הוא שאין צורך לקבל את אישורו של בעל היצירה”.

הפרסומת הסאטירית ההיא הוסרה מפליקס, אך אפשר לראותה עד היום ביוטיוב:

למרות שלא התבקשו להגיב על “סעמקום”, בסלקום בחרו בכל זאת לשלוח תגובה ל-ynet שבה פיארו את הפרסומות שלהם. בתגובה על הסרת הסרטון נמסר מיועצת התקשורת של החברה, יפעת רובינשטיין ממשרד רני רהב: “החברה מעולם לא ביקשה להסיר את הסרטון המדובר”.

הקלטת שיחה בין סלקום ללקוח: “אוקיי, זה לא כתוב, אבל אני אומרת לך, זה התנאים של התוכנית”

תוכנית "משפחה גדולה" של סלקום

לפי תקנון תוכנית “משפחה גדולה” של סלקום שקיבל אחד הלקוחות, המחיר הוא 250 שקל לחודש ללקוחות חדשים וקיימים. לפי נציגת השירות, לקוחות קיימים ישלמו יותר – 300 שקל. שם הכתבה ב”הארץ”, וכאן התקנונים המלאים.

התקנון המלא – “משפחה גדולה חדשה”:

להורדה (PDF, 274KB)

התקנון המלא – “משפחה גדולה”:

להורדה (PDF, 275KB)

בין סלפי לדיוקן עצמי // יוצרשת


עידו קינן

יוצרשת - קליק לארכיון המדור. צילום: Pixelated Mural, by iandavid - Ian Westcott (cc-by-nc-sa); עיבוד: עידו קינן

האור בציור הוא “מטאפורה קלאסית של הטוב, של הקידמה, של ההומניזם”, כתב יונתן הירשפלד במאמר “בוצינא דקרדינותא, יונתן הירשפלד על מקורות האור בציור”. על השנדליר בציור “נישואי הזוג ארנולפיני” הוא כותב כי “מקובל לראות בנר האחד הדולק את עינו הפקוחה תמיד של האל”.

בציור השמן “המכתב” של דורון וולף נראית אישה צעירה יושבת בחדר חשוך, פניה נוגהים באורו התכלכל של צג המחשב – קידמה? הומניזם? ישות עליונה ששולטת במעשינו? הציור “סוליטר” חשוך רובו, חוץ מפניה של אישה שמוארים גם הם על ידי צג מחשב, שעליו משחק הקלפים הפופולרי שרומז גם לבדידותה.

"המכתב", ציור של דורון וולף

“המכתב”, ציור של דורון וולף

“העבודה שלי מדברת על זמן, ואולי גם על האופן שבו חוויית הזמן השתנתה”, אומר וולף, בן 37 מחיפה, בעל תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים ותואר שני בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. “העבודות מנכיחות את המתח בין צילום וציור, בין תיעוד של רגע מהיר לבין ההשתהות והבדיקה הממושכת שלו. בציור האמן נוכח בתוך הסיטואציה שאותה הוא מצייר, מתעמק בה, לפעמים באופן חוזר. צייר כמו לוסיאן פרויד, לדוגמה, צייר את אחיו מאות פעמים כדי לנסות לתפוס משהו מהזהות שלו”.

באחד מציוריו, מה שנראה כמו ערפילית הוא למעשה דיוקן עצמי. הכתם הלבן שתופס את מרכז הקנבס הוא אורו של הפלאש המוטח בראי וחוזר לעיני הצייר, הצלם והצופה. כתמים כאלו מוצגים בציורים נוספים, שמדמים את רגע הצילום או את כשל הפלאש המשתלט על הסלפי, שאותו תיעד וולף רגע לפני שהוא קפץ את הכריש.

Flash Beck, ציור של דורון וולף

Flash Beck, ציור של דורון וולף

וולף: “בצילום שאני משתמש בו בעבודות אני מנסה לחקות סגנון של תצלומי פייסבוק, סנאפ שוט, אתרי היכרויות וכדומה. צילומים מאוד מהירים שנעשים כל הזמן, ללא התעמקות. היום אנשים מעלים תמונות לרשת בטבעיות כמעט כמו אכילה או נשימה. הציור המתעמק של דימוי חולף, שמציג עדיין את העקבות טריים של שריפת הפלאש (טעות טכנית מנקודת המבט של צילום מקצועי), יוצר תחושת זמן שמעניינת אותי”.

בציורי הסלפי אתה אדם שמצייר אדם שמצלם את עצמו. איך אתה מנתח את תופעת הסלפי, כאמן וכאדם שחי בדור שבו הפורמט הזה הפך כל כך נפוץ?
“לדעתי העיסוק בזהות דרך צילום עצמי והצורך כל הזמן לקבל אישורים חיוביים, לייקים, ברשתות החברתיות, גורם לכל אחד מאיתנו לתפוס את עצמו כמעיין סלב, שכל רגע מחדש עשוי לקבל את 15 דקות התהילה שלו. אנשים עסוקים בלצלם את עצמם ומתעסקים יותר מבעבר במראה החיצוני שלהם. מצלמים לרוב את מה שהכי מעניין, לא?”

"סוליטר", ציור של דורון וולף

“סוליטר”, ציור של דורון וולף

מה בין סלפי לבין דיוקן עצמי מסורתי?
“דיוקן עצמי נחשב למקום בו האמן חוקר את אישיותו ומתאר איך הוא רואה את עצמו. ה’סלפי’ מציג תדמית חיצונית, רדודה במבט ראשון, שמשקפת במובן כלשהו את הרגע האינטימי הזה של אדם המביט בעצמו במראה. אבל בעצם רגע שהאינטימיות בו כבר הופרה, שמלווה בידיעה שהדימוי יעלה לרשת. בעיני הרגע הזה הוא מאוד מעניין”.

“אני מתבונן בעולם הדיגיטלי בהתפעלות, אבל לא יכול שלא להיות ביקורתי כלפיו באותו זמן”, הוא אומר. “בעבודות, אני מנסה להציג את העולם הזה באופן שמאפשר התבוננות בו באופן משתהה ולא תזזיתי. אני מציג את התופעות של חיי היום יום, את ההווה, באופן פתוח שמאפשר אולי לגלות את היופי של העולם הזה”.

דיוקן עצמי, ציור של דורון וולף

יש לך עניין כיוצר באמנות ניו מדיה, ביצירה שמאפשרת לצופה אינטראקציה ונראית אחרת בכל פעם לפי מה שהצופה עושה?
“לא”.

דורון וולף. צילום: דוד קרסו

דורון וולף. צילום: דוד קרסו


התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מרץ 2014 של מוסף פירמה של גלובס


הודעה ללקוחות 013 “לא יודעים לנהל מערכת קשרי לקוחות” נטוויז’ן

בספקית האינטרנט 013 נטוויז’ן לא הצליחו לייחד שדה בלעדי להערות שירותיות על הלקוחות, אז הם הכניסו את ההערות לשדה שם הלקוח.

"גדי לא רוצה לשדרג מירון" בחשבונית של 013 נטוויז'ן

"███ לא להתקשר ██████" בחשבונית של 013 נטוויז'ן

הצל: מילא אלימות, אבל למה להראות לכל העולם בפייסבוק?

יואב אליאסי משתף בפייסבוק סרטון אלימות

יצא לי להתקל בסרטון המטריד הזה ואני שואל לאיפה נגיע עם האלימות של הנוער שלנו. מכות תמיד היה ותמיד יהיה אבל להעלות את זה לפייסבוק כדי שכל העולם יראה?

העמדה של יואב “הצל” אליאסי כלפי סרטון שבו נערה מכה נערה אחרת מזכירה מאוד עמדה של אנשים כלפי ארגוני שמאל שמבקרים בחו”ל את המדיניות של ישראל.

מי קיבל את ההודעה של משרד האוצר על תוכנית ניצולי השואה לפני כולם?

אתמול סופר כאן על הודעה לעיתונות על תוכנית למען ניצולי שואה, שמשרד האוצר שלח ב-22:00 עם אמברגו ל-6:00, כלומר איסור לפרסמו לפני שש בבוקר היום.

כך יצר המשרד של יאיר לפיד מצב שבו מכלי התקשורת האלקטרוניים (טלוויזיה, רדיו, אינטרנטים) נמנע מלפרסמו לפני הפרינט, ולפרינט יש ממש מעט זמן לעבד את המידע ולהכניסו לעיתון של היום – כלומר, פחות זמן לבצע ניתוח ביקורתי של המהלך.

אורן פרסיקו מדווח היום ב”העין השביעית”:

הבוקר, כל עמ’ 8 ב”ידיעות אחרונות” מוקדש לידיעה מאת גד ליאור על “תוכנית הסיוע שתאפשר לניצולים לחיות בכבוד”. לפי כותרת המשנה של הידיעה, “שר האוצר יאיר לפיד ושר הרווחה מאיר כהן יביאו אחרי החג לאישור הממשלה את התוכנית הלאומית לסיוע לניצולי שואה”. ב”ישראל היום” מתפרסם דיווח על התוכנית בראש עמ’ 19. ב”הארץ” לא מדווח על התוכנית כלל.

ידיעות אחרונות מדווח בשער על תוכנית ניצולי השואה של משרד האוצר, 13.4.2014

ידיעות אחרונות מדווח על תוכנית ניצולי השואה של משרד האוצר, 13.4.2014

אז הודעה של המשרד של חביב העיתון יאיר לפיד קיבלה הפניית שער ועמוד שלם ומפרגן, כולל פירוט של הסעיפים, אינפוגרפיקה שלהם, ציטוט מלפיד* וציטוט משני ניצולי שואה שמברכים על ההחלטה, ביקורת מינימליסטית ולפידית של “מאין יבוא הכסף” בפיסקה האחרונה כולל תגובה של משרד האוצר, וכל זה מהודעה שנשלחה בעשר בלילה? סחתיין על העבודה העיתונאית המצויינת, ידיעות אחרונות!

___________________________________
* בהודעה לעיתונות מצוטט לפיד: “יש למדינת ישראל חוב היסטורי לניצולי השואה והשליחות שלנו היא להקל עליהם בשנים האחרונות לחייהם”. בכתבה הנוסח שונה: “למדינת ישראל חובה היסטורית לניצולי השואה. אנו נתקן את העיוות ונדאג ששנות חייהם האחרונות יהיו טובות יותר”. האם העיתונאים ראיינו את לפיד או שכתבו אותו על דעת עצמם?

← לדף הקודםלדף הבא →