משעמם

יש לי ב-Yo חבר בשם אלמוג. הוא שלח לי “יואו” לפני כמה ימים. אין לי מושג מי זה אלמוג. הוא כנראה מצא את היוזר שלי בפייסבוק. פרסמתי אותו בתגובה לסטטוס של רחלי רוטנר מ”וואלה טק”, שהתקינה את האפליקציה הישראלית המדוברת ולא היה לה עם מי להחליף יואואים. אין לי איך לשאול את אלמוג מי הוא ומאיפה אנחנו מכירים, כי האפשרויות היחידות ביואו הן לשלוח יואו ולקבל יואו. האפליקציה הזאת נורא משעממת. גם פיד הפייסבוק שלכם משעמם. גם מנחם המשעמם משעמם. גם פיסקת הפתיחה הזאת משעממת. אני מריח טרנד, והוא לא מוגבל לעולם הווירטואלי.

מי שגדל בילדותו עם טלפון צעצוע של פישר פרייס עלול להתפתות בבגרותו לשלם עליו סכום בלתי סביר באתרי יד-שניה, לשם סיפוק היצר הנוסטלגי. דבר דומה קורה עם טלפונים סלולריים ישנים, טיפשפונים מגושמים ומעוטי אפליקציות מבית נוקיה, אריקסון, מוטורולה ודומיהן, שהפכו מפסולת עולם ראשון שמשווקת בעולם השלישי לפריטים אופנתיים נחשקים. לא רק הנוסטלגיה משחקת פה תפקיד, אלא גם טרנד השעמום והאאוטיות, שהוא ריאקציה לחיים המהירים, המתקדמים והמתעדכנים תדיר, אשר מיוצגים בתופעות כמו FOMO (ר”ת של fear of missing out), החשש לפספס את העדכונים ולהישאר מאחור. תופעה ראקציונית נוספת היא הנורמקור, אופנה אנטי-אופנתית של לבוש חסר ייחוד.

השעמום מובנה בחיים שלנו, ואם תורשה לי אקסיומה משעממת, מהווה את המרכיב הרגשי-נפשי העיקרי בהם. כשמשעמם לנו אנחנו עשויים לפנות לאמצעי בידור כדי להפיג את השעמום – לקרוא ספר, לצפות בסרט, לשחק במשחק מחשבון, לשלוח יואו לחבר או לגלול בפייסבוק. הרשת החברתית בנויה כמגילה עם התחלה ובלי סוף, ערוץ שמשדר 24/7. בצדה מוטמע טיקר דמוי שורת המבזקים הבלתי נסבלת במשדרי חדשות. כך זה נראה אצלי עכשיו: אלכס לויט אוהב את הסטטוס של ליאו ליברמן. דליה שימקו תויגה בתמונה של ארינה. מאור ברזני ממליץ על כתבה בוויינט. חן בוקר אוהבת את הפוסט של אדם לייסנר על הטיימליין שלה. ליאור לוין אוהב את התמונה של סתיו שפיר.

“בשנים האחרונות אנו כל הזמן שומעים את הבאז של החברתיות והקהילתיות”, אומר ליאור זלמנסון, מרצה בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ומנהל פסטיבל פרינט סקרין לתרבות דיגיטלית בסינמטק חולון. “אבל בסופו של דבר, במקרים רבים זה מסתכם בלייקים, התלהמויות וקריאות yo! שיוצרות שעמום, תסכול ותחושת בדידות וניכור גדולות אף יותר. פעמים רבות אנו מרגישים שהשיח ברשתות החברתיות הוא שיח בשביל השיח. ואם כוונתי לא ברורה, נסו להיזכר כמה פעמים פתחתם שיחת צ’ט בפייסבוק ללא שום תוכן שעובר בה, אלא רק ‘מה נשמע’ ו’מה קורה’ שלא מובילים לשום מקום. זה מומחש בצורה הכי טובה על ידי ה-Yo, שיח ללא מטרה חוץ מאשר להיות בשיח”.

“אני מתקשה קצת עם הציר הזה של בין שעמום ובנאליות לבין ייחוד ועניין”, אומרת מעין גולדמן, סטייליסטית, כותבת וחוקרת מגדר. “יש צירים אחרים לשרטט עליהם את השוני והפער חוץ מזה של ייחוד מול המוניות. האחד הוא מהיר ואיטי. מי משקיע זמן ומחשבה באופן בו הוא מייצג את עצמו ברשת ומי עושה את זה כלאחר יד. הספקטרום שבין מהיר ואיטי הוא רלוונטי עכשיו במלא תחומים – אוכל, אופנה – ונדמה לי שזהו אחד מהם. זה כמו מין רצף של מהירויות משתנות נדמה לי, יותר מאשר שני מחנות. ואולי ברגע שזכית למעמד המבוסס על קולך הייחודי כתוצאה מ-, בוא נודה על האמת, די הרבה השקעה, אתה זכאי גם להשפרצת הרהורים על העציצים שלך או השמפו שלך מבלי שזה יגרע מזה. מצד שני אולי לא. אולי כמו שאומרים באופנה, שאתה טוב רק כמו הקולקציה האחרונה שלך – ובמרחב כמו הרשת נחשף באופן הכי חזק כמה שזהות מתקיימת רק כתוצאה מתחזוק מתמשך. אולי אף אחד לא יכול לנוח על זרי הדפנה של הפוסט הקודם. זו השקעה שאין לה סוף. אני מקווה שיש לה תוצאות שהופכות אותה לבעלת ערך”.

לכאורה, ברשתות החברתיות כל הזמן קורה משהו. למעשה, אנחנו ממלאים שם את החלל שהשעמום יוצר בנו בשעמומים של אנשים אחרים. “כשהיינו ילדים, השעמום היה כלי ההזנק המוצלח ביותר של ההרפתקאות”, אומר עמית נויפלד, עורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il. “אבל היום נראה שאנחנו כל כך חוששים מהמצב הקיומי של השעמום, שאנחנו מטביעים את עצמנו בשלל הסחות דעת וגירויים, אשר בדרך כלל מגיעים ממקורות תוכן חיצוניים – טלוויזיה, רשתות חברתיות, רדיו וכו’ – הפחד הזה מהשעמום מוביל לשתי תוצאות שליליות: הראשונה היא שפחות ופחות מאיתנו הופכים לייצרני תוכן פעילים, למעט אולי סטטוסים אקראיים, וזאת מאחר ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו את השקט והשלווה לחשוב לעומק על דברים ולפתח רעיונות חדשים (אם תשב היום ותהרהר בפרהסיה למשך יותר משתי דקות, מיד יניחו שאתה בדיכאון). שנית, מאחר ומרביתנו חוששים להשתעמם ומוצאים מפלט בפיד הקרוב, אנו למעשה ובפועל תורמים להפיכתו למשעמם עוד יותר מאחר ואיננו מביאים שמץ של חדשנות או מקוריות אליו – הדבר קשה גם כך מאחר ומעגלי החברים ברשתות נוטים להיות הטרוגניים מבחינת דעות גם כך. אם כל אחד מאיתנו היה מפנה כמה שעות ביום לטובת שעמום איכותי, סביר להניח שהוא היה מסיים אותו עם כמה רעיונות מעניינים או תובנות מוצלחות. מהסיבה זו ממש תנועת ההאטה מעודדת פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון שוטטות או בהייה, ואלה בהחלט דורשות אימון, שכן התרגלנו לברוח מהרגעים הללו”.

עדכוני הפייסבוק של מכרינו משעממים לפרקים מעצם טיבם, כמו קודמיהם האנלוגיים, היומנים האישיים ואלבומי התמונות המשפחתיים. אם חגגנו עם החברים יום הולדת, אולי נשתעשע לראות תמונות מהאירוע, אבל נשתעמם מתמונות של הילד שלהם מקושט בסגול-ארטיק-ענבים בחוף הים. יש מי שמספק שעמום שמכוון לשעמם באופן חתרני, אידיאולוגי ופארודי.

כשסגן שר הבטחון, ח”כ דני דנון, דיווח בפייסבוק שהוא פנה לראש הממשלה בבקשה למנוע ממחבלי החמאס לקנות בקנטינה, פרופיל הפייסבוק “כוכבים ברשת” פנה אליו לבקש הבהרה. “מי אתם כוכבים ברשת?”, תהתה לשכת סגן שר הבטחון. “מגזין רשת אינטרנטי שמסקר את כוכבי האינטרנט ואושיות שהדפים שלהם נצפים מאוד, כמו דני דנון”, התקבלה התשובה. הלשכה התרצתה והסבירה את מהות האיסור. מדור הרכילות הפארודי פרסם את ההתכתבות המלאה.

“המניע של ‘כוכבים ברשת’ הוא להראות עד כמה חלק מהתרבות וחלק מגופי התקשורת הדרדרו לרמת שעמום בעצמם, ושכל דבר יכול להפוך להיות בקלות אייטם אם רק מאפרים אותו נכון”, אומרת בראיון צ’ט האנונימית המסרבת להזדהות, שעומדת מאחורי הפרופיל, אשר אסף עד כה 1133 חברבוקים. תחומי העניין שלה אינם מתמצים בהצהרות של פוליטיקאים. כשחברת טבעול פרסמה בפייסבוק הודעה נרגשת על חזרתו לחנויות של מוצר המזון “ארוחת תבשיל כפרי”, כוכבים ברשת פנתה ליוצרשת רועי כפרי ושאלה: “רק לאחרונה הוא [התבשיל] חזר ובאישור בולט של הרבנות הישראלית. כיוון שיש לכם אותו שם משפחה: כפרי, רצינו לדעת אם אתה במקרה קרוב משפחה ואם תוכל לשפוך אור יהודי על הסיבה שצריך אישור כזה”. בניגוד לסגן השר דנון, כפרי לא השיב.

העיסוק הזה מעניין אותך? או שגם את משתעממת?
“כוכבים ברשת”: “מעניין אותי מאוד! כי דווקא הדברים שנראים חסרי חשיבות הם אלה שמדגישים את איזה פער בתפיסות של אנשים”.

פרופיל הפייסבוק “מנחם המשעמם” מתעסק באנשים מוכרים אפילו פחות מכוכבי-רשת – הוא עצמו, בן דודו מאיר, עמיתיו לעבודה איציק אחראי הרכש הבדחן, עדן וצפריר היועץ הארגוני שמחזר אחריה, מהלך שמנחם מתעד אך לא מצליח לפענח. הוא מספר על דברים יומיומיים שהוא עושה, אירועי שבתרבות שאליהם הוא הולך, כותב שירים משעממים ומפרסם תמונות של עמודי מדרכה ושל מטבעות מסודרים בצורות שונות, שהוא צילם ושגולשים שלחו לו. באחד הסטטוסים שלו הוא לועג בעקיפין למדורי הרכילות, שמצליחים להיות יותר משעממים ממנו כשהם אפילו לא מנסים: “כנראה שזאת התקופה לקנות מזרנים, כי המקומון מדווח שהשבוע עדן הראל ועודד מנשה התחדשו במזרן חדש. מכיוון שבשבוע שעבר דווח שיהודה לוי קנה מזרן במידות מיוחדות של 180X200 והפעם לא צויינו מידות המזרן, אני מניח שעדן הראל ועודד מנשה קנו מזרן בגודל הסטנדרטי של 160X200”.

מספר החברבוקים של מנחם המשעמם מוסתר, אבל אפשר לראות שיש לו יותר מ-16 אלף עוקבים. הוא לא נוהג להשתתף בדיון בתגובות לסטטוסים שלו, והתעלם מפנייה שלי לראיינו. נסיון לפענח מה מניע אדם להשקיע זמן ומחשבה בפרסום סטטוסים משעממים במתכוון מוביל להשערה שמדובר בניסוי חברתי או בקמפיין גרילה, אולי לעיריית רמת גן, העיר שמוזכרת רבות בפיד של המשעמם.

זלמנסון טוען שמנחם המשעמם לא באמת משעמם: “מנחם המשעמם, המשקף את המתקשר הבנאלי, זה שלא באמת יוצר שיח אלא מעביר אינפורמציה ללא סיבה וללא יכולת הבחנה בין מעניין לטפל, זוכה להצלחה ולעניין כי הוא מייצר לקוראים עולם עם שפה, דמויות ואף עלילה ונותן לגולשים תוכן אשר עליו הם יכולים ליצור שיח”.

“לאחרונה שמעתי התבטאויות רבות, מצד אנשים שאמורים לכל הדעות לראות את עצמם כבעלי ‘תו תקן’ וחופשיים מחובת הוכחה, למשל סופרים, על כמה הם מתעבים אמירות בנאליות וקלישאות”, מוסיפה גולדמן. “גם אני סולדת מהן אולי, אבל נדמה לי שזה קצת בנאלי וקלישאתי לומר שאתה סולד מזה. אין דבר משמח יותר מלשמוע מישהו אומר את הדבר הכי פחות צפוי ממנו ספציפית, בלי קשר לדעת קהל. אני תמיד מאושרת לגלות על, למשל, אקדמאי שצופה באדיקות ב’מעושרות’ או כל דבר שנתפס כהמוני”.

גולדמן מקנאת באנשים משעממים, ורואה במנחם המשעמם מודל לחיקוי: “פרשתי לפני כמה שנים מהפייסבוק, והאמת שעצם השאלה שלך עושה לי חשק לשוב לפייסבוק ולפתוח עמוד בו אכתוב על ‘הנעליים המהממות שקניתי בחנות של עינת המדהימה’ ואעלה תמונות ובהן התינוקות של חברותיי, ואפילו לא מצולמים למופת אלא במין זווית לא מחמיאה ותאורה קשה. אז יכול להיות שניסחתי לעצמי עכשיו את הסיבה בגללה אנשים חשים כמיהה לנורמקור”.

אופנת השעמום מזכירה לגולדמן את הבייסיק ביץ’, כינוי גנאי לאישה סחית, משעממת, פשוטה וחסרת חוש אופנתי: “דווקא חוסר הייחוד המוחלט שלה, שלא ממש איפשר להגדירה, הוא שקיבל עכשיו כותרת ומאפיינים משלו, וגם הרבה עיסוק ברשת. יהיה מצחיק אם משהי תהיה מעין מנחם המשעמם בגרסת הבייסיק ביץ’ ותספר על מרתון סקס והעיר שהיא עשתה והשופינג בעדיקה סטייל”.

רועי קהת, מצחיקן רשת בעל דף הפייסבוק “הרועי קהת שכותב בס”ד”, נתן מטא-סיכום יפה לעניין: “הרבה אנשים תוהים למה מנחם המשעמם כל כך פופולארי, אבל הם מאבדים עניין בזה די מהר”.

מכיוון אחר, יש נסיון להילחם בהצפת המידע הבנאלי ובשעמום ובאמצעוצתכנים מעניינים עם ממשק מוצלח ועיצוב יצירתי, אשר דורשים במפגיע מהקורא להשקיע בהם זמן ומחשבה. “כמעט מדי שבוע נולד רעיון מעניין בזירת האינטרנט, ואני מודה שכשאני אומר אינטרנט בהקשר הזה אני מתייחס לווב, למגרש שמלכתחילה היה מאוד ניסויי”, אומר דב אלפון, שהקים עם הסופר אתגר קרת את מיזם הוויזואליזציה לסיפורים StoryVid, והקים ועורך את מגזין הרשת אלכסון, שני מיזמים שמנסים לספק תכנים כאלו. “זה נובע קודם כל מחירות של ממשק – אתה יכול לעשות בווב הרבה דברים שאתה לא יכול לעשות בפארק סגור כמו פייסבוק. בעיניי, הקשר בין עיצוב לטקסט רק הולך ומתחזק במדיות החדשות, וזה חלק מהשעמום שאתה מצביע עליו. אין שום דבר שיכול להפתיע אותך בפיד כל כך מאורגן, זה מפיל על הטקסט אתגר שמאוד קשה לעמוד בו מדי יום”.

אם אנחנו משווים בין פייסבוק לווב, אנחנו משווים בין ערימת ניירות A4 מודפסים לבין מגזין.
“כן, לבין המגרש הבלתי צפוי ביותר. מי שאוהב את האינטרנט קשר אמיץ יודע איפה למצוא כמעט מדי שבוע עוד משהו שמישהו חשב עליו, המציא אותו, עיצב אותו, הדהים את כולם, וזה משהו שיכול להתקיים רק במגרש הגדול. אבל בגלל שרוב בני האדם אולי אינם אוהבים את ההפתעות, אולי לרוב הצרכנים מתאים משהו מאוד מסודר. אז הפופולריות של רשתות סגורות, שבהן קשה להשתולל, בגלל שמורידים לך את העמוד, בגלל שהעיצוב לא מאפשר לעשות את זה, בגלל מיליון סיבות, גדלה, ופתאום נוצר מצב שבו רוב בני האדם נתקלים, במקום בדברים בלתי צפויים, בדברים הכי צפויים בעולם. ומפה נולדה הראקציה של מנחם המשעמם”.

אתה חושב שיש מטרה עסקית-מסחרית בכך שיהיה משעמם?
“בהחלט. אני חושב שבכל זירה כלכלית שהיא, קל יותר ליצרן כאשר הוא מבין מה הלקוח רוצה, והלקוח מבין מה הוא קונה. יש תורות שיווקיות שלמות, שאבקת הכביסה חייבת תמיד להיראות אותו דבר, אבל מדי חמש שנים אתה צריך להכריז על ריח חדש או אריזה חדשה, ולצערי זה לא שונה, מסתבר, במדיום הווירטואלי, בעולם התוכן. יש מטרה פיננסית-שיווקית ברורה להאכיל אנשים בדיוק את אותה המנה, בכל פעם באריזה קצת אחרת”.

מקדונלדסיזציה, אותו טעם בכל מקום, ואנשים מתרבויות שונות ומקומות שונים אוכלים פחות או יותר אותו דבר.
“כן, אתה דואג לטעמים לא מאיימים, זה המפתח. אתה נכנס למקדונלדס ויודע שלא תופתע לרעה, אתה יודע מה תקבל. אנשים מפחדים מהבלתי צפוי. אבל ליוצרים, לכותבים, ליצרני התוכן ולמו”לים אין שום סיכוי מול מכונה כמו פייסבוק. מראש, וזה אף פעם לא הוסתר, המטרה של הרשת החברתית, בניגוד לווב הפתוח, איננה להקל על הגישה של מיליוני בני אדם לאינפורמציה ולתוכן מעניין. המטרה היא לעשות כסף, לא מפרסום בדיוק אלא משליטה בתוכן ומשידוך שלו לפרסום. לכן פייסבוק התחיל לסחוט את יצרני התוכן, קטנים כגדולים, בלי שום הבדל. כיצרן תוכן אתה מקבל הודעה שהפוסט שלך באמת נורא מעניין, וחלק מהחברים והמנויים שלך נכנסו אליו. אם אתה רוצה ש-30% או 70% או 100% מהם ייחשפו אליו, אתה צריך לשלם למארק צוקרברג כסף בתמורה לשירות הזה, שהוא יואיל להרשות למנויים שלך לראות את החומר שלך. וזה משהו שהלגיטימיות המוסרית שלו לא לגמרי ברורה, והוא עוד יותר מאיים על דברים בלתי צפויים, על חירות הבעה וחופש ביטוי. ברור שהמו”ל הגדול המסחרי – בין אם זה עיתון, כתב עת או יצרן בדיחות – יכול לעמוד בעוד חלק מהכסף שילך לצוקרברג, ואילו הניו יורק ריוויו אוב בוקס או מו”ל קטן של ספרים או חנות קטנה צריכים להסס מול הדבר הזה. לכן אנחנו עוד פעם מתקרבים עוד יותר לעולם צפוי, למרבה הצער”.

אתר תנועת ההאטה של נויפלד הוקם בהשראת תנועת סלואו פוד, שקמה בעקבות מחאה של שפים נגד פתיחת סניף מקדונלדס ברומא ב-1986. “מקדולנדס משעממת בגלל שבכל העולם להמבורגרים שלה יש את אותו טעם. איקאה משעממת בגלל שלחצי מדינה יש את אותו שולחן מתכת וזכוכית בסלון, וכך הלאה”, מזהיר נויפלד מהצדדים השליליים של השעמום, ומציע פתרון: “עצם העובדה שאנחנו לוקחים חלק בכלכלת תאגידים ורשתות מבטיחה שהשעמום יילך ויישתלט על חיינו, וכדי לנטרל את הסכנה הזאת כל שעלינו לעשות זה להימנע מרכישה באותם מנגנוני שיעתוק המוניים, ובמקום זאת לפנות לעסקים קטנים וייצרנים פרטיים, ובכך לעודד מגוון וריבוי”.

התפרסם ב”טיים אאוט תל אביב”, 3.7.2014

“הצל”, שעומד בראש קבוצות פוגרומיסטים, השתתף בעצרת נגד אלימות

פעילי ימין קיצוני פיגרמו אתמול (ש’) בפעילי שמאל ושמאל קיצוני בהפגנה נגד המבצע בעזה (דיווחים של טל שניידר וחגי מטר בנושא). הזמר יואב “הצל” אליאסי, שארגן את הפגנת הנגד, דיווח בפייסבוק על שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות ובינן לבין המשטרה:

אני לא רוצה לסכסך בין ארגוני הטרור הימני-קיצוני, אבל רק לפני חודש המנהיג שלכם הכי השתתף בהפגנה של סמולנים נגד אלימות בגבעתיים, לזכר החייל יפתח גריידי שנרצח על ידי מישהו שבטח הייתם מסתדרים איתו בסבבה.

סטטוסים מצייצים נפל בידי האקרים פרו-פלסטיניים ובהמשך הופל

האקרים השתלטו על דף הפייסבוק הישראלי הפופולרי “סטטוסים מצייצים”, בעל 550 אלף העוקבים. תמונת הקאבר של העמוד הוחלפה לתמונה נגד המתקפה בעזה ותמונת הפרופיל לאישה עם מגן דוד על לחייה מנשקת רגל שעליה דגל פלסטין. הפורצים פרסמו סטטוסים בערבית נגד ישראל. העמוד חזר (ש’) לאוויר אחרי שהושב לבעליו.

In Your Facebook!

קברניטי פייסבוק ייסדו את כפתור הלייק כדי ליצור אווירה משפחתית וידידותית למפרסמים, אבל אומת הרשת לא ממש התחשבה והפכה את האתר לאחת הזירות המשמעותיות להפצת שנאה. כך (בין היתר) נולד הלינצ’טרנט, שכבר הספיק להפוך לאובססיה לאומית

“עבדנו על זה יותר מארבעה חודשים. זה האמצעי לחייך לאנשים ולגרום להם לחייך אליך. חששנו בהתחלה ששימוש יתר בלייקים יחסל את השימוש בכתיבת מילים, ולבסוף התוצאות הראו שהאנשים ממשיכים לכתוב”. כך תיאר ג’ארד מורגנשטרן, ממציא כפתור ה”לייק” של פייסבוק, את המצאתו, בראיון לידיעות אחרונות. למרות הביקוש העצום והמחאות הרבות, אין בפייסבוק כפתור דיסלייק. זו החלטה מודעת של בעלי האתר, שרוצים ליצור סביבה חיובית, כזו שנחשבת כמתאימה לכל המשפחה ומושכת מפרסמים.

אבל זה לא משנה לאומת הרשת, שעשתה מה שהיא תמיד עושה: מתעלמת מהמטרה המקורית של הפלטפורמה ועושה בה שימוש כרצונה. וכך, כפתור “לייק” – “מחבב” בעברית – הפך למסמן של טווח רחב הרבה יותר של רגשות, שבהם אהבה, אדישות, התרגשות ושנאה. לפעמים זה “ביג לייק”, לעתים אחרות זה “לייק למה שכתבת, לא לכתבה ששיתפת”, ופעמים זה “חבל שאי אפשר לעשות לייק פעמיים”.

קצת דם לקינוח, בבקשה

בגירסה האחראית והמדוללת שלו, הלינצ’טרנט הוא בסך הכל כלי די חיובי להנחלה ושמירה על נורמות חברתיות, במקום שבו לא נכון או לא אפשרי להשתמש בחוק ובאכיפה. מי שנתקל בהתרחשות בעייתית יכול לתעד אותה ולספר עליה. חברבוקים יכולים להגיב ולדון בטענה של המפרסם המקורי, לתמוך בדעתו או לחלוק עליה. הם יכולים לשתף את המידע כדי ליידע או להזהיר את חבריהם, וכן הלאה. הבעיה היא שיש מי שנואש מהרשויות, מקצב ומאיכות טיפולן בבעיות, ופונה ללינצ’טרנט. לא תמיד מי שמפרסם את המידע ראשון הוא זה שאחראי ללינצ’טרנט – לפעמים כדור השנאה מתגלגל מעצמו, מלייקים שהופכים לשיתופים שהופכים לשיימינג שהופך ללינצ’טרנט – התנפלות אינטרנטית המונית על אדם או ארגון בגלל דברים שעשו או אמרו.

לינצ’טרנט מביע חוסר הסכמה קיצוני, טינה, שנאה ורצון לפגוע ולהעניש. לכאורה הלינצ’טרנט מנוגד ללייק. אבל להגיד את המשפט הזה משמעותו להתעלם מחדוות הלינץ’, מה”יורים וצוחקים”. הלינצ’טרנט לא מסתכם בטקסטים מרושעים, כועסים, שונאים ומסיתים, אלא הופך את קורבן הלינצ’טרנט למם, שישעשע אנשים על חשבונו זמן רב אחרי שהזעם המקורי ישכך. רק קצת דם לקינוח הדבש, מבקשים הילדים מיהונתן לפני שהם עורפים את ראשו בשיר של יונה וולך. רק קצת דבש לקינוח הדם, מלקק ההמונטרנט הזועם את שפתיו בהנאה גלויה.

הלינצ’טרנט הוא הקצנה של רגשות שליליים, הצד השני של ההגזמה ברגשות חיוביים, אומרת ד”ר כרמל וייסמן מהתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח של אוניברסיטת תל אביב: “בעיני אלו שני הצדדים של אותו מטבע: הנחמדות הסכרינית והמזוייפת שבה אנחנו מראים רק את מה שטוב וכיף בפייסבוק, והצד האפל שבמסגרתו אנחנו מאפשרים לעצמנו לשחרר את הארס שלנו בחסות התיווך ללא הרסן של המבט בעיני המותקף. אני מקווה שהקוטביות הזו היא עדיין בבחינת חבלי לידה של השימוש השוטף בצורת תקשורת חדשה ובמת שיח ציבורי חדשה (תגיד ש-20 שנה זה לא חדש, אבל במונחים של הסתגלות גופנית-קוגיטיבית יש הטוענים שאנחנו עדיין די נאנדרתליים), אז אני מרשה לעצמי לקוות שנלמד לאזן ונשתמש ברשת בצורה יותר נאמנה לעצמנו וכתוצאה מזה הרבה פחות דרמטית”.

בסך הכול ילדים קטנים

“השנאה השולטת ברשת לא נובעת מהאנונימיות של המשתמשים, אלא מכך שהם מתקשים להבין שמאחורי הכינויים עומדים אנשים בשר ודם בדיוק כמוהם”, כתבה וייסמן לפני חודשיים במאמר במוסף זה. בפייסבוק אין אנונימיות – רשמית, התקנון אוסר שימוש בכינויים ובשמות בדויים; וממילא הרשת מוצפת במקרים של הסתה מפורשת (למשל לגזענות) ואיומים ברצח בשמות מלאים. אחת הסיבות האפשריות לכך היא התפיסה האינפנטילית של המשתמשים את עצמם: ילדים קטנים אומרים את האמת, בלי להתחשב בחוקי הנימוס, הטאקט והפוליטיקלי קורקט ומבלי לחשוש מההשלכות החברתיות והמשפטיות.

הרב חיים נבון, רב קהילת השמשוני במודיעין ופעיל בולט בפייסבוק, אומר: “פייסבוק הוא פיטר פן. הוא מייצר סביבה של נעורי נצח. זו סביבה שבה מפרגנים באופן מופרז, וקושרים קשרי חברות מדומיינים עם אנשים שאתה מכיר באופן קלוש. זו סביבה שנוטה יותר ויותר לתמונות ולסרטונים, ופחות למילים. כמו בגיל 16.

“יש הרבה חן בהתנהלות הנערית הזו. אמנם, יש פוליטיקאים שמדדים בה כמו סבא זקן במסיבה של כיתה י’; אבל מהרבה אנשים הנעורים הכפויים הללו מוציאים טוב. ומי שיש לו היכרות עמוקה עם פייסבוק, יכול לפעמים גם להערים עליו ולהכריח אותו להתבגר. אבל כמו ילד, דעת הקהל בפייסבוק נוחה מאוד להיסחף בלהט נעורים אחרי אופנות, חלקן חשובות ורובן מקושקשות. וזה לפעמים קצת מפחיד, לראות את הפיד שלך נתקף בטירוף, כמו חבורה של ילדים שמחליטה למרר את חייו של אומלל הכיתה, בצדק או שלא בצדק”.

מראה מראה שעל הקיר

דורי בן ישראל, פרסומאי ובעל בלוג הפרסום “מזבלה”, לא מוכן לתת הנחות לחברה האנושית, ומסביר שהיא מרושעת בפייסבוק כי היא מרושעת מחוץ לפייסבוק. “פייסבוק היא המראה של החברה ומייצגת את פנינו האמיתיות. ה-CORE של פייסבוק הוא EVIL כשם שה-CORE של האנושות הוא יותר רוע מטוב. התרומה של פייסבוק לתופעת הלינץ’ החברתי היא בעיקר בכלים ובבמה שניתנו לכל אחד מאיתנו. הרשת החברתית הפכה כל אחד, גם כאלו אשר אינם ‘סלבריטאי רשת’  עם אלפי חברים ועוקבים, לכלי MASS MEDIA עם היכולת להפיץ מידע, זדוני או חיובי, למאות אלפי אנשים בטווח זמן קצר מאוד. לגולשים יותר קל לבצע לינץ’ חברתי בפייסבוק מכמה סיבות; המצערת שבהן היא שלרוב הלינץ’ החברתי הוא כלי ליצירת אהדה וירטואלית וצבירת קהל מעריצים סביב אותם אנשים, לרוב קבועים, אשר החלו את הלינץ’. אותם אנשים מגדירים את עצמם ומוגדרים על ידי אחרים כ’טרולים’, ‘אמרגני מניפולציות בפייסבוק’ וכו’. סיבה נוספת ומצערת לא פחות היא שאנשים לא מבינים את ההשלכות של מעשיהם, בעיקר ברמה המשפטית, שכן למיטב ידיעתי, לא קיים עוד תקדים משפטי של ממש בנושא ומאידך גם עוד לא שמעתי על אדם שנדקר בעקבות טרוליזם בפייסבוק”.

תקדימים משפטיים לא בהכרח ירתיעו את הלינצ’טרנטאים, כפי שלא הרתיעו את האנשים שנגדם בוצע הלינצ’טרנט. באופן אירוני, יכול להיות שהדרך היעילה ביותר להילחם בלינצ’טרנטים היא לבצע לינצ’טרנט במבצעי לינצ’טרנטים. ברמן, שנאת חינם לכולם על חשבוני.

---

התפרסם באתר בית אבי חי בפרויקט ט’ באב, 15.7.2013

---

האם המשטרה תחקור התארגנות לפוגרום בערבים שאינה הסתה בפייסבוק?

לצד הקו החם של משרד המשפטים, גם במשטרה הודיעו על טיפול ב”הסתה לאלימות, הסתה לגזענות ופגיעה ברגשי דת באינטרנט”, במקום להשקיע משאבים בטיפול בדברים יותר מסובכים ובהולים יותר, כמו סיוע לחטוף שמתקשר למוקד 100.

הפעילות הניבה עד כה הצפה של דף הפייסבוק של המשטרה בתלונות על הסתה, שעל כל אחת מהן אומרים במשטרה שהיא תועבר לבדיקה (אותה משטרה, כזכור, לא טורחת לטפל בתלונות על פשעים אמיתיים שמתפרסמות על הוול שלה, ושולחת את המתלוננים להגיש תלונה בתחנה, וזאת בניגוד לחוק). עד כה נעצרו שלושה חשודים בהסתה ברשת.

הנה מקרה מבחן: ד’ (השם המלא שמור אצלי) צורפה באופן לא ברור לקבוצת וואטסאפ של תושבי חדרה בשם “מי שלא דוקר שוטר!!”, ומספרת:

כל הקבוצה רוויית תמונות של פלסטינאים מדממים, אמירות כמו “מוות לערבים” ו”בואו נתפוס ערביה, נפרום אותה ואז נשרוף אותה” שזה כשלעצמו מזוויע, אבל לא שונה מאוד מהטינופת שאנחנו נחשפים אליה פה על בסיס יומי. החלק שהכי מדאיג אותי הוא שזה עובר לפסים מעשיים:הם התחילו לתאם ביניהם שעות ומקומות מפגש כדי לחפש ערבים ו”לפוצץ אותם במכות” . הם קבעו גם היום בערב בצומת המשטרה בחדרה. ניסיתי לצלצל למשטרת חדרה – כשהקו סוף סוף התפנה ענה לי שוטר/יומנאי ועוד לפני שהספקתי לדווח אמר לי “צלצלי אלי עוד עשר דקות” ניסיתי. מאז עברה שעה ואין תשובה. מה לעזאזל אני אמורה לעשות?

אלו ההודעות, שמעידות על קשירת קשר לביצוע פשע ועל סכנה מיידית לביצוע פשע, ומכילות פרטים מזהים כמו שמות מלאים ומספרי טלפון. הפוסט שותף בפייסבוק של המשטרה. נראה אם היא תטפל בו, או תטען שמאחר שלא מדובר בהסתה ברשת, אני צריך ללכת להגיש תלונה בתחנה.

הצהרת המס של אייל ולדמן, בן שלוש וחצי

כמו ישראלים רבים, אייל ולדמן קיבל מרשות המסים דרישה להגיש הצהרה על מקורות הכנסה בארץ ובחו”ל. “הבעיה: אייל בן 3.6 וקצת מתקשה עדיין במילוי דו”חות, יש מישהו שיכול לעזור לנו להיפטר מהמטרד הזה?”, שאל בפייסבוק אביו, עידו.

הצעתי לו למלא את הדוח בכל זאת. חוק זה חוק.

ולדמן האב פנה גם לרשות המסים בפייסבוק, ועדכן: “חזרו אלי טלפונית, ביקשו צילומים של הטופס ושל הספח בתעודת הזהות, יטופל מחר לפי הבטחתם. עושה רושם שהמענה האינטרנטי שלהם יודע את העבודה, אבל כמו שהוא אמר, הוא צריך להעביר את זה עדיין לגורמים מקצועיים”.

[עדכון 8.7.2014 1:19] רשות המסים השיבה לולדמן (האב): “שלום לאחר בירור מסתבר שהמכתבב נשלח בטעות. מכתב התנצלות המבטל את המכתב הקודם כבר נשלח. אנא עדכן אם לא יתקבל בימים הקרובים”.

יו”ר הוט מודה בשיחה מוקלטת שאפילו הוא לא מצליח לגרום להוט להפסיק להטריד אנשים בטלפון

בסוף החודש שעבר הרגיש יו”ר HOT, הרצל עוזר, מה זה להיות לקוח לשעבר של החברה שהוא מיי”ר, כשהטלפון שלו הוצף בפניות שהוא לא רצה לקבל. הוא הוצף בפניות משום שאלירן בן חיים, לקוח הוט לשעבר, הוצף בפניות של נציגי מכירות של הוט, שביקשו שיצטרף לחברה וסירבו להפסיק להתקשר. בן חיים פרסם את הנייד של עוזר בפייסבוק (בתחילה חשב בטעות שמדובר בטלפון של המנכ”ל, אילן צחי), וקרא לחבריו לסמס לעוזר ולדרוש שהמטרד יפסיק.

המטרד לא נפסק – הטרדת אנשים בטלפון היא לא טעות של נציג מכירות נלהב, אלא מדיניות של הוט, כך עולה מהתלונות הרבות בנושא, שמתפרסמות בפייסבוק ומגיעות אלי ולעיתונאים אחרים. ח”כ עדי קול קיימה דיון בכנסת בנושא בעקבות הטרדתה על ידי נציגי הוט. כמו ההצפה של עוזר, גם הדיון בכנסת לא פתר את הבעיה.

ב-3.7 קיבל בן חיים עוד שיחת הטרדה מהוט, ובאותו יום גם שוחח עם היו”ר. מיד אחרי השיחה כתב בן חיים את הגירסה שלו למה שהלך שם:

בהמשך לרומן שלי עם חברת הוט, שבשבוע שעבר הגיע לשיא, כשעזרתם לי להחזיר להם קצת באותו המטבע (בדרככם המיוחדת והמצחיקה), הבוקר שוב קיבלתי שיחה מנציגה של הוט שרצתה להחזיר אותי…

בתגובה ניסיתי להעלות על הקו את חבר שלנו והמטרה לסמסים, הרצל עוזר, שהוא אגב יו”ר קבוצת הוט ולא המנכ”ל, שהיה בממתינה. סימסתי לו, וכשלא קיבלתי תשובה, החלטתי ללכת להגיש תלונה במשטרה על הטרדה.

בדרך לשם קיבלתי ממנו את השיחה הבאה, שמובאת כאן במלואה (בשתי השניות הראשונות לא שומעים טוב).

הרצל קודם כל ביקש להודיע שהוא לא המנכ”ל, אלא רק הבוס שלו ולכן הוא לא יכול לעזור לי, ומה שהוא עשה זה היה מתוך טובה אישית.

הוא כעס עלי שבחרתי בדרך שבה בחרתי, שגרמה לו להחליף את מספר הטלפון שלו ולסתם הטרדה מיותרת לו וגם לכם והציע לי לפנות למנכ”ל הוט, אבל סירב לתת לי את הטלפון שלו.

הרצל הבין אותי ואת העובדה שהוטרדתי ואף הביע אמפתיה, אבל הסביר שהוא ניסה לעזור, שזה לא הוט אלא משווקים חיצוניים ושוב, הוא בכלל לא מנכ”ל אלא יו”ר קבוצת הוט ושתפנה בצינורות המקובלים (שלא עזרו לי).

ועם כל הצער והכאב, אני גם רוצה לבשר לכם שהוא לא בחר את ההודעה המנצחת [מבין ההודעות שחבריו של בן חיים שלחו אליו; ע”ק]. קיוויתי שאוכל לקבל אישור רשמי, אבל הוא טען שהוא אפילו לא קרא אותן (כן, בטח… איך אפשר להתעלם מהודעות קורעות כאלה?)

חשוב לי לציין שאחרי כמה דקות, הוא התקשר אלי שוב והודיע לי שהוא אכן עשה ניסיון נוסף מול סמנכ”ל המכירות וביקש שיפסיקו להטריד אותי.

לסיכום החוויה שלי, כנראה שהשיטה בה בחרתי לא הייתה נכונה. מסתבר שגם בקשות ישירות של יו”ר הקבוצה לא יעזרו נגד מכונת ההטרדות של הוט.

אני מסכים איתו שזה לא ראוי להטריד אנשים ואני לא רוצה שתמשיכו לסמס לו, אבל אשמח לייעוץ משפטי, לי ולאלפי המוטרדים האחרים, איך להפסיק את זה סוף סוף.

אם יש מישהו התנסה בזה בעבר, בתור תובע פרטי, עו”ד או בתביעה ייצוגית, אשמח לעצות בנושא. כמו כן אם מישהו יכול לפנות לחברת הכנסת עדי קול שמרכזת את הטיפול בהטרדות האלה בכנסת, כדי שתזרז את הטיפול ותדאג שהפעם זה יהיה סופי ולא ישארו “חורים” בחוק, שיאפשרו להוט להמשיך להטריד לקוחות.

מי יתן ולא תוטרדו על ידי הוט לעולם.

ה”עירום” של אלן פייג’ מעלה שאלות על יצרים, חוק וייצוגים דיגיטליים // עברייני רשת

---

---

כך גרמה השתתפותה של השחקנית אלן פייג’ (“ג’ונו”) במשחק וידאו לדליפת תמונות עירום חזיתי שלה לרשת, למרות שמעולם לא התפשטה מול המצלמה

תמונות עירום פרונטלי מלא של השחקנית אלן פייג’ דלפו לרשת. הסיפור החל כשפייג’, שחקנית קנדית בת 26 שהתפרסמה בתפקיד גיבורת הסרט “ג’ונו”, גילמה דמות בשם ג’ודי הולמס וצולמה בסצינת מקלחת. כמקובל במוצר בידור שמיועד לציבור הרחב, היוצרים רצו לגרות את הקהל הפוטנציאלי בלי להשתמש בעירום מלא. המצלמה ריחפה סביב פייג’ ועקבה אחריה, מהרגע שנעמדה מול המקלחת ופשטה את בגדיה ועד שנעמדה מול ארון הבגדים והתלבשה, כשהיא כמעט חושפת אבל לא באמת: פייג’ מצולמת מכפות רגליה ועד למקום שהן מסתיימות אך לא למעלה מכך, מצולמת מהגב התחתון ומעלה כשגבה אל המצלמה, מוסתרת על ידי מגבת שתלויה על ידית הדלת השקופה וכיוצא בזה תרגילי טיזינג הוליוודיים. סרטון סצינת המקלחת פורסם ברשת.

[עוד בנושא: איור עירום של מישל יבור גרם לחסימתה מפייסבוק]

אלא שהאקר אחד הצליח להשתלט על המצלמה, שינה את זווית הצילום שלה כך שתתעד את פייג’ מקדימה ופרסם את התמונות ברשת. בחברת ההפצה ביקשו לשמור על הכבוד של הכוכבת שלהם, ודרשו מאתרים שפרסמו את תמונות העירום להסיר אותן. “התמונות הגיעו מקונסולה שנפרצה באופן לא חוקי והן מאוד מזיקות לאלן פייג’. זה לא באמת הגוף שלה. מאוד אעריך אם תורידו את הסיפור כדי לסיים את סבב הדיון בנושא”, כתב נציג סוני קומפיוטר אנטרטיימנט אירופה לאתר “סינמה בלנד”, שדיווח על תמונות העירום. בהמשך עדכן האתר כי הבקשה להסיר את התמונות נומקה ב”סיבות משפטיות”.

זה לא יוצא דופן שתמונות עירום של כוכבות (בעיקר כוכבות נשים) דולפות לרשת, וזה גם לא המקרה הראשון שבו גורם רשמי יוצא לתקשורת ומכחיש שזו הכוכבת בתמונות. ייתכן, למשל, שמדובר בכפילת-גוף שנשכרה משום שפייג’ לא הסכימה להצטלם בעירום מלא, או בעבודת פוטושופ שהלבישה את הראש של פייג’ על גוף עירום של אישה אחרת. במקרה הנוכחי, הגוף לא שייך לפייג’ משום שהוא לא אמיתי: ג’ודי הולמס היא דמות במשחק וידאו בשם BEYOND: Two Souls, והעירום שלה במשחק הוא דיגיטלי לגמרי.

פייג’ שיחקה את הדמות במשחק הווידאו כשחיישנים שמחוברים לגופה ולפניה מתעדים ושומרים את תנועותיה בתלת-ממד. המתכנתים של יצרנית המשחק, קוונטיק דרים, בנו את דמותה הדיגיטלית של ג’ודי הולמס והשתמשו בתנועות המוקלטות של פייג’ להניעה, ובקולה של פייג’ לדבב אותה. כשהמשחק יצא בתחילת אוקטובר, גיימר אחד השתמש בגירסת מפתחים (Dev Kit) של קונסולת המשחקים פלייסטיישן 3 (ולא בקונסולה פרוצה, כטענת סוני), שמשמשת לבקרת איכות של משחקים. זו איפשרה לו לשנות את תנועות המצלמה, שבמשחק הרגיל היא חסומה בזמן סצינת המקלחת, לצלם את העירום ולפרסמו ברשת.

הזיון הסודי של GTA

הסיפור הזה מחזיר אותנו בדיוק תשע שנים אחורה, אז הוציאה חברת רוקסטאר גיימז את המשחק הסופר-אלים “GTA: סן אנדריאס”. מוד (טלאי תוכנה) לא-רשמי בשם “קפה חם” הפך את סצינת הסקס ההוליוודית שבמשחק, שבה רואים מבחוץ בית שממנו נשמעים קולות של יחסי מין, למשחקון שבו השחקן יכול לשלוט בדמות הגברית בעת קיום יחסי מין עם הדמות הנשית, כששתי הדמויות לבושות לגמרי. מרגש, אה? את רוקסטאר זה ריגש – הם געשו ורעשו ואמרו שההאקרים שהפיצו את המוד הם שיצרו את משחקון הסקס הזה. אחר כך התברר שבדיוק כמו ב”ביאנד”, גם כאן האימג’ים השנויים במחלוקת לא נוצרו על ידי האקרים אלא על ידי יוצרי המשחק עצמם. משחקון הסקס היה נעול וההאקרים רק פתחו את הנעילה, דבר שאסור על פי תנאי השימוש של המשחק, אם אתם נוטים להקשיב למסמכים בעורכדינית שמנסים למנוע מכם להשתמש כרצונכם בתוכנה שרכשתם כחוק.

מפיצת המשחק טייק טו שילמה את המחיר כשגוף דירוג משחקי הווידאו ESRB העלה את הדירוג של המשחק מ”בוגרים” ל”מבוגרים בלבד 18+”, מה שגרם לקיצוץ תחזית המכירות השנתית של החברה ב-1.25 מיליארד דולר; והיא נאלצה להתפשר בתביעה ייצוגית ולתת לקוני המשחק שיבקשו זאת עותק מצונזר או פיצוי של 35$ עבור העותק שרכשו. נזכיר שעלילת המשחק סובבת סביב סי.ג’יי, עבריין שחוזר לעיר ילדותו לכנס מחדש את הכנופיה שלו כדי לחשוף מי רצח את אמו, כשבדרך הוא יכול לגנוב מכוניות, לדרוס אנשים, להכות אותם ולירות בהם. חלילה שבמשחק כזה תופיע סצינת התגפפות בלבוש מלא, זה עוד עלול לקלקל את הנוער.

https://www.youtube.com/watch?v=dyR3qgw9g1k

איום משפטי נגד עירום וירטואלי

הטענה של סוני שהתמונות “מאוד מזיקות לאלן פייג'” תמוהה: אין נזק בכך שפרצופה הדיגיטלי הולבש על גוף עירום דיגיטלי, במיוחד כשסוני כבר הצהירה שזה לא הגוף שלה. פייג’ ידועה כמי שמסרבת להתפשט בסרטים, והשמועה אומרת שאיימה לתבוע את סוני, שמיהרה לאינטרנט לדרוש את הסרת התמונות.

אם החוזה של פייג’ אוסר כל הצגה שלה בעירום, אפילו משתמע, מדוע תכנתה היצרנית קוונטיק דרים ייצוג דיגיטלי של עירום שכלל לא אמור להיות מוצג לשחקנים, במקום להשאיר אותו ריק או ליצור עירום ברבי חלק ונטול איברי מין? ומדוע הסכימה סוני להפיץ משחק כזה? סוני יכולה לטעון שלא ידעה שבמשחק מסתתר עירום, אלמלא היא עצמה דרשה מקוונטיק להסתיר חלק מהעירום בסצינות מקלחת ומין במשחק קודם של החברה, Heavy Rain, מה שלא מנע מגיימרים למצוא דרכים לראות ולשחק את גיבורת המשחק, מדיסון, בעירום חלקי ומלא. עוד לפני יציאת “ביאנד” חזו באתר אסקימו פרס שמישהו ימצא “תקלה” דומה גם בו. תחזיתם התגשמה.

יש הרבה שאלות מעניינות שהסיפור הזה מעלה. פמיניסטים יתהו עד מתי נשים עירומות ימשיכו לשמש לקידום מכירות של מוצרי צריכה. שמרניות ישאלו מדוע גברים אוהבים לצפות בנשים עירומות. סוציולוגים יתהו על התשוקה של אנשים לצפות בתמונות עירום של כוכבות דווקא. פסיכולוגיות יתמהו על ההנאה שבצפייה בעירום וירטואלי. פילוסופים יתחבטו אם ייצוג דיגיטלי של עירום הוא עירום, ומתי הוא מפסיק להיות כזה. משפטניות ידסקסו את האפשרויות של פייג’ לתבוע על הפרת חוזה ולהתלונן על הטרדה מינית. גיימרים יבררו איפה אפשר להשיג את הקונסולה שמאפשרת לשלוט במצלמה. ובמשרד מפואר מדי בלוס אנג’לס ישב סוכן וינסח מחדש את הסעיפים הנוגעים לעירום בחוזה של הכוכבת שהוא מייצג, ובשימושים שאפשר לעשות בייצוגים הווירטואליים של גופה.

---

---

קו חם, קו חם, זה מה שכולם אומרים שיש לי

רצח שלושת הצעירים מגוש עציון הביא אנשים רבים לפרסם בפייסבוק קריאות לנקמה במחבלים ו/או בערבים. בעקבות זאת הכריז משרד המשפטים על “פתיחת ‘קו חם’ לתלונות מן הציבור על הסתה“:

​בעקבות גילויי ההסתה האחרונים באינטרנט וברשתות החברתיות הורתה שרת המשפטים להקים “קו חם” לתלונות מן הציבור על הסתות אלה במשרד המשפטים. ה”קו החם” יפעל במסגרת מרכז השירות והמידע של משרד המשפטים במספר 1-700-70-60-44. ​המוקד הונחה להעביר את התלונות מיידית לטיפול הגורמים הרלבנטים במשרד המשפטים ובמערכת אכיפת החוק. ה”קו החם” נועד לייצר ערוץ נוסף להצפת אירועי הסתה חמורים לידיעת גורמי אכיפת החוק.

מעולה. עכשיו כל מה שצריך לעשות זה להתקשר לקו החם ולהגיד “יוסי כתב בפייסבוק ‘ישראל רוצה נקמה’ ושם תמונה שלו עם סכין בין השיניים. תחפשו יוסי כהן בעברית בפייסבוק או תגובה שלו בסטטוסים מצייציים”. ואז משרד המשפטים ישלח לוחמי סייבר לאתר את המסית ו…מה בדיוק? לעצור אותו? לדווח עליו לפייסבוק כדי שיסגרו לו את הפרופיל? לכתוב לו טוקבק נוזף? שלא לדבר על הבחירה התמוהה במוקד טלפוני: “קו חם” בפייסבוק, באימייל ואפילו בפקס היה מועיל יותר מזה.

אבל רגע, רק לפני שנה פתח משרד המשפטים “קו חם למאבק בגזענות“:

בעקבות המקרה המטריד ב”סופרלנד” שיצר ההפרדה שלא כדין בין קבוצות מבתי ספר יהודים וערבים, החליטה שרת המשפטים, גב’ ציפי לבני יחד עם מנכ״ל משרד המשפטים גיא רוטקופף, לפתוח לאלתר “קו חם” שייתן מענה לציבור הרחב ויגיב לפניות בנושא אפליה או גזענות. […] המענה יינתן בטל: 02-6209558 בימים א’-ה’ בין השעות 8.30 עד 16.00, והן באמצעות דוא”ל בכתובת Shivion@justice.gov.il

אפילו ההצהרות שצורפו להודעות לעיתונות דומות. בהודעת הקו החם לגזענות מצוטט מנכ”ל משרד המשפטים, ד”ר גיא רוטקופף: “משרד המשפטים על יחידותיו השונות, ימשיך במאמצים בלתי מתפשרים למגר תופעות גזעניות ואפליה אשר פוגעות בחברה הישראלית כולה”. בהודעת הקו החם להסתה מצוטטת שרת המשפטים ציפי לבני: “דברי ההסתה והקריאות לנקמה הם לא דרכה של הציונות ולא זו דרכה של מדינת ישראל, שהיא מדינת חוק. משרד המשפטים על כל שלוחותיו פועל כדי לעצור את גל ההסתה המסוכן״. שלוחותיו, יחידותיו, יעצור, ימגר.

“קו חם” של משרד המשפטים מסתמן, אם כן, כעדכון של השיטה הישראלית הוותיקה להתחמקות מפתרון בעיות באמצעות הקמת ועדה. אם במשרד מתכוונים לשמש כמוקד תלונות על פשעים ועבירות, שיסגרו את מוקד 100 של המשטרה, חבל על ההוצאות הכפולות. אחרת, שיפסיקו לבלבל במוח עם קווים חמים, שמשמשים בעיקר ליחצנות עצמית של המשרד ושל השרה שבראשו, דרך לדמות פעילות נגד הסתה במקום לפעול. כי לפעול זה לעשות משהו נגד מקרים יותר מובהקים ממישהו שמצטלם עם דף A4 – למשל, כנופיות כהניסטים שמסתובבות בירושלים ומחפשות לחלע ערבים, אשר מונהגות על ידי אנשים שזהותם גלויה וידועה.

מוחמד ס. רוצה להיכנס לתחתונים של המין בחברה המוסלמית // סמול טוק

מוחמד ס’, שהתנתק ממשפחתו וחי עם בן זוג, רוצה לשפר את המיניות והתשוקה בחברה המוסלמית באמצעות מותג הלבשה תחתונה סאדו לנשים

החלטת להסתבך.
“כן, אחרי מחשבה מאוד עמוקה הגעתי למסקנה שאני אלך על שלי, מה שיהיה יהיה. היה לי אונס בגיל 15. התחלתי לחשוב למה נאנסתי, איפה המשפחה שלי היתה, הבחור שאנס אותי – למה הוא אנס אותי, מה היה חסר לו שהוא היה צריך לאנוס אותי? ואז דרך הרבה מחקרים הגעתי לרעיון שלי – אני חושב שהחברה המוסלמית החרדית היא לא יודעת מה זה לעשות סקס במיטה. היא חושבת שלקיים יחסי מין זה דרך להביא ילדים, אין שם שום אקט מיני בתוך העניין. ואז חשבתי לדבר על זה, ולעשות צבע בתוך יחסי המין של הזוגות הדתיים המוסלמים. אני חושב שמישהו שחסר לו בבית הוא יחפש בחוץ. אולי מתישהו יהיו מסופקים ולא יחפשו את זה בחוץ, שלא יתחילו לאנוס”.

וזה נכנס לפרויקט הגמר שלך במכללת תילתן לעיצוב ולתקשורת חזותית.
“החלטתי לעשות את פרויקט הגמר שלי על הבעיה הזאת – אני מציג הלבשה תחתונה לנשים של סאדו, שזה מגיע יותר מהמערב, ואת הצבעוניות של הההלבשה התחתונה ביחד עם העור השחור הקשיח. החלטתי לעשות לוגו שהוא משתנה בצורה שלו אבל שומר על הלוק שלו. שם המותג הוא רִבאט, שזה קשר, והסיסמה היא ‘חדד את הקשר שלך'”.

למה אתה מתחיל מהנסתר, מההלבשה התחתונה, ולא מסממנים חיצוניים גלויים?
“אני חושב שזה בא משם. בכפר משהד, שבו גדלתי, שמעתי סיפורים כמו סיפור של אישה בת שבעים שאחרי שלושים שנות נישואים קלטה או הבינה שבאקטים המיניים יש סוג של הנאה. היא לא הבינה את זה. הרבה נשים שמתחתנות ונכנסות עם הבעל למיטה, היא לא תבקש שום סוג של תנוחה, מגע או נשיקה, כי בעלה ישאל אותה ‘איך את יודעת שעושים דברים כאלה? היית זונה? היית עם מישהו אחר?’ האיסלאם בכלל מכיר את הדברים האלה – נכון שאסור להביא ולקבל מאחורה, אבל חוץ מהדבר הזה הכל מותר. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה”.

נשים שחיות ביומיום מאחורי בגדים שמכסים את כל הגוף שלהן, ילבשו בלילה במיטה הלבשה תחתונה שהיא לא רק נועזת, אלא גם חריגה מינית, אפילו בסטנדרטים מיינסטרימיים?
“אני עושה את שלי, ויהיה מה שיהיה. אני הבעתי דעה בדרך עיצובית. אם ילבשו את זה אחר כך או לא זה פחות חשוב. הרעיון הוא שזה יגיע לבתים, שנשים יבינו שבאקט המיני יש הנאה, ושאפשר לשנות ולא להישאר על מה שההורים שלנו לימדו אותנו”.

אתה הומו מחוץ לארון שחי עם בן זוג. איך זה התקבל במשפחה ובסביבה שלך?
“זה אף פעם לא התקבל. היתה החלטה כזאת שאני אצא מהבית, אני לא בקשר עם המשפחה שלי. המשפחה שלי מאוד דתיה. אם היא היתה חילונית, הייתי יכול לחשוב, אולי עוד עשר שנים אולי יקבלו, אבל גם עוד אלף שנה לא יקבלו אותי”.

ביקשת שלא נפרסם את שמך המלא. למה?
“זה דבר שעלול לגרום לסוג של רצח, אני לא יודע איך הוא ייגמר. תמיד עמדתי על שלי, אם אני הולך למות על הדרך שאני האמנתי בה – אין לי בעיה. אני מאוד מעוניין שזה יגיע אליהם ספציפית, למשפחה, שבאמת יבינו. הם ידעו מי אני, אבל לא הייתי רוצה לגרום להם בעיות עם המשפחה הגדולה, עם הכפר או עם כפרים אחרים. המשפחה שלי ידועה באזור הצפון. לא הייתי רוצה שהלקוחות שלו ידעו שאני הבן שלו. אבל שהוא יידע – כן הייתי רוצה”.

פרויקט “רבאט” יוצג בתערוכת הבוגרים 2014 Design Lab של תילתן החל מה-17.7.2014 בקמפוס הנמל חיפה.

---

התפרסם בגירסה שונה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 27.6.2014

---

← לדף הקודם — לדף הבא →

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית?
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
  • זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ

•