האחראי על האינטרנט

מרגלים פורצים לנו הביתה דרך המקרר החכם

מנהל המודיעין הלאומי האמריקאי, ג’יימס קלאפר, הציג “הערכת סכנות עולמית של קהילת הביון האמריקאית” בפני ועדת הסנאט לשירותים חמושים ב-9.2.2016 [פדף]. הפרק הראשון בה עסק בסייבר וטכנולוגיה.

האינטרנט-של-הדברים הוא חיבור של חפצים – ממקררים ושואבי אבק רובוטיים דרך רחפנים ועד מכוניות – לרשת, לשם הפעלה מרחוק, שימוש בחיישנים שלהם לאיסוף מידע ושיתוף מידע דו-כיווני. החיבור הזה כרוך, באופן טבעי, בסכנות אבטחת מידע ופרטיות, כמובן לא רק מפצחנים ופרצנים חובבים, עברייניים ומסחריים, אלא גם מאלו שעובדים בשירותי ביון. “אנליסטים של תעשיית האבטחה הדגימו שרבות מהמערכות החדשות הללו יכולות לסכן פרטיות מידע, שלמותת מידע והמשכיות של שירותים”, אמר קלאפר. “בעתיד, שירותי ביון עשויים להשתמש באינטרנט-של-דברים לזיהוי, מעקב, ניטור, איתור-מיקום ואיתור מגוייסים, או להשיג גישה לרשתות או הרשאות כניסה”. מה שקלאפר ניסח כתחזית פסימית אפשר לקרוא כהווה ריאלי – לא עשויים להשתמש אלא משתמשים, ולא סתם “שירותי ביון” אלא גם שירותי הביון האמריקאיים, כפי שאפשר לקרוא כמה משפטים קודם, בפיסקת האופק האסטרטגי – “ההתפתחויות הללו יהוו אתגר להגנות הסייבר ולסודות המקצוע המבצעיים שלנו, אבל גם ייצרו הזדמנויות חדשות לאוספי המודיעין שלנו”.

עוד דיבר קלאפר על אינטליגנציה מלאכותית, ממערכות למשימות מיוחדות כמו זיהוי דיבור ועד “‘אינטליגנציה מלאכותית כללית – שאולי אנחנו רחוקים עשורים מפיתוחה’ – שמכוונת לשכפל היבטים רבים של קוגניציה אנושית”. פרישה רחבה של מערכות כאלו עלולה לגרום בין השאר ל”פגיעוּת מוגברת למתקפות סייבר, […] סיוע בהתקדמות פיתוח מערכות נשק ומודיעין זרות, סכנת תאונות וסוגיות חבות נלוות, ואבטלה”. קלאפר הדגים את היתרונות והסכנות שבהסתמכות על מערכות אוטומטיות אלגוריתמיות – “מידע שגוי והתנהגויות בלתי-צפויות של אלגוריתמים גרמו לתנודות משמעותיות בשוק המניות בגלל ההסתמכות על מסחר אוטומטי בכלים פיננסיים”. הוא הזהיר כי “מערכות אינטליגנציה מלאכותית פגיעות למגוון טקטיקות משבשות וכוזבות, שעלול להיות קשה לחזות או להבין במהירות”.

טכנולוגיות נוספות שקלאפר הזהיר מפניהן הן מציאות רבודה (augmented reality) ומציאות מדומה (virtual reality), אך ללא פירוט לגבי הסכנות האפשריות.

אפל דופקת בדלת האחורית

לשכת החקירות הפדרלית (FBI) רוצה לחדור לאייפון 5c ששימש את אחד היורים במתקפת הטרור בסן ברנדינו בדצמבר שנה שעברה. האייפון מוגן על ידי סיסמה. סיסמה אפשר למצוא באמצעות מתקפת כוח-פראי (brute force attack) – הזנה של כל סיסמה אפשרית עד למציאת הסיסמה הנכונה. האייפון מוגן ממתקפת כוח-פראי על ידי שתי הגנות – האחת, עיכוב קל אחרי כל סיסמה שגויה, שאין לו משמעות כשמדובר במשתמש לגיטימי שטעה פעם או פעמיים, אבל יש לו משמעות כשפורץ מנסה אלפי או עשרות אלפי סיסמאות; השנייה, אופציה לקבוע שהמכשיר ימחק את כל המידע השמור עליו אחרי מספר מרובה של סיסמאות שגויות. FBI רוצה שאפל תכתוב לה תוכנה שתעקוף את ההגנות הללו, כדי שתוכל לחדור לטלפון. אפל מסרבת.

היכולת של אפל לכתוב תוכנה שתעקוף את ההגנות היא מה שנקרא “דלת אחורית”. היא זמינה לה כמו שהיא זמינה לגופים אחרים שיש להם מתכנתים, זמן וכסף, ובהם FBI (ייתכן שיש סוכנות ביון/אכיפה אמריקאית שכבר פתחה את הדלת האחורית הזאת, אך לא רוצה לחשוף את היכולת הזאת ולכן לא מספקת אותה ל-FBI). מומחה הסייבראבטחה ברוס שנייר הסביר: “אנחנו לא יכולים לבנות דלת אחורית שעובדת רק לסוג מסויים של ממשל, או רק בנוכחות צו בית משפט מסויים”. אפל, וחברות הטכנולוגיה הגדולות שתומכות בעמדתה, יכולות לנסות להציג את עצמן כלוחמת למען הזכות לפרטיות, אבל כדי להילחם באמת על הזכות לפרטיות, הן צריכות להעביר למשתמשים את השליטה המלאה על המידע של המשתמשים, לאטום את כל הדלתות האחוריות ולזרוק את המפתחות לים.

שודר בגלצ בפינה “האחראי על האינטרנט” בתוכנית “שישבת” בהגשת עידן קוולר. הפינה משודרת מדי שבת ב-19:30

20 בפברואר, 2016 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | 6 תגובות

רכבת ישראל: להגיע בזמן – לא; מסע בזמן – למה לא

[אמ;לק] אשף תכנון הנסיעות באתר רכבת ישראל מציג נסיעות מהעבר, שכבר אי אפשר לנסוע בהן [\אמ;לק]

באתר רכבת ישראל יש “אשף תכנון נסיעה”, שם-שקבעה-ועדה למודיעין. כשמחפשים שם נסיעה, אפשר לחפש לפי שעת היציאה או שעת ההגעה. המודיעין הממוחשב יציג 5 תוצאות, 2-3 מהן הרכבות שיוצאות/מגיעות לפני השעה הנבחרת, והשאר הרכבות שיוצאות/מגיעות אחריה. למשל, כשחיפשתי רכבות שיוצאות מרחובות לאשקלון ב-10:00, תוצאות החיפוש הציגו רכבות שיוצאות ב-7:49, 8:49, 9:49, 10:49 ו-11:49.

יש הגיון בלהציג רכבת אחת לפני השעה שחיפשתי, כדי ליידע אותי על טווח הנסיעות האפשרי – אני יכול לצאת כמה דקות מוקדם יותר ולתפוס רכבת מוקדמת, [עדכון] או כפי שהציעו בתגובות, לדעת מתי יגיע מישהו שיצא ברכבת לפני כך וכך זמן ושאני אמור לפגוש [\עדכון]; אבל אין הגיון בלהציג לי רכבת שיוצאת 1:11 או 2:11 שעות לפני השעה שביקשתי, במיוחד כשהרכבת יוצאת ב-7:49 או 8:49 והחיפוש בוצע ב-9:50, כך שכדי לתפוס אותה אצטרך לנסוע שעה או שעתיים אחורה בזמן. מה גם שאני חושב שנסיעה בזמן לא נכללת ברפורמת המטרופולינים של משרד התחבורה. למישהו יש את הטלפון של הדוקטור?

[עדכון] ועוד משהו: רכבת שכבר יצאה, שעת היציאה שלה צריכה להיות מסומנת בצבע אחר. רכבת שכבר הגיעה, הן שעת היציאה והם שעת ההגעה שלה צריכות להיות מסומנות בצבע אחר. [\עדכון]

18 בפברואר, 2016 | בנושאים: שימושיות | 7 תגובות

מוזיקה בז’קט וקלפים • סלבים מתפרקים ברשתות חברתיות • עוגת האמברגו // רבע לדיגיטל

מוזיקה בקלפים וז’קט – המוזיקאית ביטי וולף מחברת בין הממשי לווירטואלי • למה סלבריטאים מתפרקים ברשת מול כל העולם? העיתונאית ציביה בלום תסביר • ואיך האמברגו על גלי הכבידה נשבר באמצעות טוויטר – ועוגה. להאזנה:

והעם מרגישים את הקולות

“אני נהנית לשנות את הדרך שבה אנשים רואים מוזיקה, ולגרום להם לחשוב על מוזיקה באופן שונה”, אומרת המוזיקאית הבריטית ביטי וולף. כבר מילדות היא אהבה מוזיקה ביותר מחוש אחד. בגיל שמונה שמעה, וקראה כמו ספרים, את תקליטי הוויניל של הוריה. הילדה וולף דמיינה כבר אז לא רק איך המוזיקה שהיא תעשה תישמע, אלא גם איך היא תיראה ואיך היא תרגיש. כשני עשורים עברו, ו-וולף חשה שהגיע זמנה ליצור מוזיקה. צריכת המוזיקה כבר הפכה דיגיטלית-וירטואלית, והיא רצתה לשמר משהו מהמוחשיות בלי להיות יותר מדי נוסטלגית.

כך נולד השילוב הישן-חדשני של אלבומה הראשון, 8ight, שיצא מצד אחד כתקליט ויניל עם ספרון מילים, ומצד שני כאלבום דיגיטלי, שאחד משיריו, “Lied”, לווה באפליקציית אייפון תלת-ממדית אינטראקטיבית בשם “8”. הצופים-מאזינים התבקשו להכניס את האייפון למתקן מיוחד, שבאמצעות מראות הופך את תצוגת הדו-ממד לתצוגת תלת-ממד, ואת הקליפ למעין הופעה בכף ידם.

גם האלבום “Montagu Square” שילב בין וירטואלי למוחשי, עם גירסת חפיסת קלפים, כשלכל אחת משמונה הרצועות באלבום יש קלף משלה, עם מילות השיר, ויז’ואל ותג NFC ששולח את הסלולרי לעמוד השיר ברשת.

הסינגל “Take Me Home” מהאלבום הפך לז’קט, בעזרת חברת הטקסטיל BeatWoven, שתירגמה את השיר לתבנית על בד, ומעצב האופנה מיסטר פיש, שהלביש בסיקסטיז את ג’ימי הנדריקס, מיק ג’אגר ודיוויד בואי, שתפר מהבד את הז’קט. כמו בקלפים, גם בז’קט מוכמן תג NFC, שבהצמדת טלפון סלולרי אליו מוביל לעמוד השיר. הווירטואליה לא מספיקה לוולף – היא רוצה מגע עם הקהל.

סלבים מתפרקים ברשתות חברתיות

בשלהי השנה שעברה, ולא בפעם הראשונה, חוותה הזמרת שינייד או’קונור מה שהאמריקאים מכנים meltdown – התפרקות פומבית, במקרה שלה בפייסבוק.

העיתונאית רונית צח כתבה על זה: ”

היא כותבת על כריתת הרחם והשחלות שעברה לפני כמה חודשים, על הילד הקטן שלה שזקוק לתרופות פסיכיאטריות, שהתעלל לאחרונה בבעל חיים ומאיים להרוג את עצמו או אחרים ולכן כל הילדים פוחדים ממנו, ואיך אביו מסכן את שלומו כשגמל אותו קולד טרקי מהתרופות הפסיכיאטריות ולא מוכן להכיר בבעיותיו הנפשיות ולדאוג לו לטיפול.

היא מספרת על ארבעת האבות של ילדיה שמסיתים את הילדים שלה נגדה, על הבן גדול שחובר נגדה, ואיך האבא של הילד עם הבעיות הנפשיות מונע ממנו לפגוש אותה כי היא בדיכאון. היא כותבת איך כולם זנחו אותה לבד בבית למרות שהיא מימנה אותם שנים ואיך אף אחד לא מתעניין בשלומה מאז ניתוח הכריתה. לטענתה, לולא הפוסט הזה איש לא היה טורח לברר מה עלה בגורלה בכלל במשך שבועות עד שגופתה היתה נרקבת.

יש שם בדידות איומה, פחדים, קריאה לעזרה, חיפוש חדר בדירה של אנשים נחמדים כי היא בודדה ומפוחדת בבית הגדול והריק שלה, וחיפוש עבודה חדשה כדי לא להיות לבד. היא כותבת שהיא מוכנה להיות עוזרת בית, טוענת שמנקה אסלות ממש טוב, שהיא יכולה למלצר ולשטוף כלים ולעשות כל עבודה קשה. חוץ ממוזיקה, כי זה מה שהביא אותה למקום הזה. היא נשבעת שלא תיגע יותר במוזיקה לעולם.

“די מדהים לראות”, כתבה צח, “איך הפלטפורמה הזו של הפייסבוק מביאה כוכבת בסדר גודל כזה באופן כל כך אינטימי, בלתי אמצעי ומטורלל, יחסית לעולם שרגיל לקבל את המפורסמים שלו מפולטרים באמצעי התקשורת ודרך פריזמה עיתונאית. זה לא ריאליטי. יש כאן אמת טראגית ולא ערוכה ישר לבטן”.

שוחחתי עם ציביה בלום, לשעבר עורכת וכתבת רכילות בפנאי פלוס ובנרג, על הצורך של סלבים לשפוך את הלב מול העולם ברשת, ועל החשיפה שלהם ללא פילטר עיתונאי ועריכתי של ראיונות ומדורי רכילות. “יכול להיות שזה כלי תראפיה מבחינתם. הם מקבלים אלפי שיירים ולייקים, אולי זה נותן להם בוסט לאגו, זה נחמה”, היא משערת.

העוגה ששברה את אמברגו גלי הכבידה

הוכחת קיומם של גלי הכבידה ביקום תוכננה להתפרסם ביום חמישי ב-10:30 שעון החוף המזרחי, ונשלחה לעיתונות באמברגו, הסכם שבו ספק המידע מספק אותו לתקשורת מבעוד מועד בתנאי שזו לא תפרסמו לפני המועד המסוכם. האמברגו הזה נשבר בדרך מתוקה – המידע על מדידת הגלים ואיור של החורים השחורים המתנגשים הודפס על עוגה שנועדה לחגוג את ההישג המדעי, וארין לי ראיין פרסמה צילום שלה בטוויטר ב-10:14, שש עשרה דקות לפני פקיעת האמברגו.

ראיין, עוזרת מחקר באוניברסיטת מרילנד שעובדת במרכז טיסות החלל גודארד של נאסא (אך אינה מועסקת על ידי סוכנות החלל), כבר הפרה אמברגו מדעי בעבר, וגם אז זה היה באמצעות עוגה – זה היה ב-2013, אז פרסמה תמונה של עוגה שמישהו הביא למפגש השיחה החצי שבועי הקבוע במעבדה, כי “ככה היינו גורמים לאנשים ממעבדות אחרות לבוא, בכך שהיינו אומרים להם שיש לנו אוכל”, סיפרה לוושינגטון פוסט. על העוגה נחשף גילוי הכימיקל פרופילן על טיטאן, ירח של צדק, שעתיים לפני פקיעת האמברגו. ראיין ננזפה אז על ידי הבוס שלה, והתבקשה, לדבריה, “אולי להרגיע עם הציוצים לאיזה שבוע ככה”.

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

16 בפברואר, 2016 | בנושאים: רבע לדיגיטל | להגיב זה מגניב

מה התקשורת העברית המודפסת חושבת שקורה ברשתות חברתיות

ד”ר אזי לב-און פרסם מחקר, “הרשת הלא חברתית? מסגור פייסבוק בעיתונות המרכזית במבצע צוק איתן”, שבו ניתח אייטמים חדשותיים שכללו התייחסות לרשתות החברתיות בששת העיתונים המודפסים בישראל במהלך צוק איתן. מסקנותיו:

העיתונות מסגרה את הרשתות החברתיות בראש ובראשונה כמרחבים להבעת דעה וזירות שיח, ובעיקר כפלטפורמה לשיח שנאה והפצת שמועות ומידע לא מאומת. תמות בולטות נוספות הציגו את הרשתות החברתיות כערוצי תקשורת אלטרנטיביים מצד פוליטיקאים וסלבריטאים המתקשרים באמצעותן ישירות עם קהליהם, וכזירות דיפלומטיה ציבורית. בניגוד למחקרים קודמים שבהם נבדקו מסגורים תקשורתיים של הרשתות החברתיות, במחקר הנוכחי נמצאו ייצוגים מועטים בלבד של הרשתות החברתיות ככלים לארגון פעולה קולקטיבית ולהיכרות עם האחר.

נקודות חשובות על העיוורון של התקשורת (ושל כל משתמש) לגבי מה שקורה ברשתות החברתיות:
• הפיד של הרשתות החברתיות מורכב על ידי אלגוריתם, שהרכבו סודי, ועל כן מה שמשתמשים רואים ברשתות החברתיות לא משקף בהכרח את מה שקורה, את כל מה שקורה ואת התמהיל של מה שקורה ברשתות החברתיות.
• הפיד מסתמך בין השאר על הפרופיל של כל משתמש, לכן המשתמש נמצא בבועת תוכן משלו, שייחודית לו, ועל כן כל עיתונאי יראה תכנים שונים, ואלו התכנים שהוא יביא לפרסום בכלי התקשורת שלו.
• הרבה מהתכנים ברשתות החברתיות מוגבלים בחשיפה: משתמשי פייסבוק וטוויטר שמפרסמים רק לחברבוקים, קבוצות פייסבוק ו-וואטסאפ סגורות – ולכן הרבה מהתכנים לא זמינים לתקשורת.
• יכולות החיפוש ברשתות החברתיות מוגבלות בכוונה, הודעות וואטסאפ נשמרות רק בסלולריים של מי שהיו חברי הקבוצה כשהן נשלחו והודעות סנאפצ’ט נמחקות אחרי פרק זמן מוגדר. קשה להגיע לתכני ארכיון, הרשתות החברתיות מעודדות את המשתמשים לחיות בהווה המתמשך.

~~אני מתראיין על כך ברדיו גלי ישראל. אעלה את ההקלטה כשתהיה זמינה.~~ בוטל.

15 בפברואר, 2016 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

איך עוקפים את חוק הספרים? מחכירים אותם בליסינג

רותם סלע, בעל הוצאת “סלע מאיר”, הוא מתנגד אקטיבי לחוק הספרים, שאוסר מתן הנחה על ספרים בשנה וחצי הראשונות לצאתם. אקטיבי במובן שהוא מכר ספרים בהנחה לפני תום תקופת האיסור, עשה זאת במופגן בכוונה, נתפס ונקנס. סלע ממשיך להילחם בחוק כדי למנוע מהמדינה לקבוע לו באיזה מחיר למכור את הספרים, אבל עכשיו הוא עושה זאת באופן חוקי – במקום למכור את הספרים, הוא מחכיר אותם בליסינג.

“המדינה החליטה שטוב מדי לחיות פה – הציפורים מצייצות, הדשאים מוריקים, ברנפלקס, ביבי – אז היא העבירה חוק שהטיס מעלה את מחירי הספרים”, אומר סלע. “בעקבות האיסור על ההנחות, בשבוע הספר האחרון קבלתי 12,000 ש”ח קנס על מכירת ספרים בהנחה, לאחר שהממונה על חוק הספרים החליט שעברתי על החוק.
אני אזרח שומר חוק, ומצד שני מו”ל שמעוניין להנגיש את תוצריו להמונים – כך שהעתקתי פרקטיקה שנהוגה בענפים עסקיים אחרים בהם מוצרים יקרים: ליסינג – החכרה, כדוגמת ליסינג ברכבים או משכנתא בדירות. בענפים כאלו נעשה שימוש בפתרונות פיננסיים יחודיים שמטרתם לאפשר לציבור הרחב לרכוש אותם. במדינת ישראל, בזכות לימור לבנת, גם בשביל ספרים צריך ליסינג”.

איך זה עובד?
“הלקוח מקבל את הספר לתקופת זמן מוגבלת אך משמעותית – במקרה זה 3 או 5 שנים, ולאחר תקופת זמן זו יכול לבחור – שדרוג לספר חדש, רכישה במחיר השוק (על פי הביקוש שיהיה לספר באותו זמן) או מסירה בחזרה של הספר. הלקוח מקבל ספר, אני מקבל חבר במועדון לקוחות, מישהו לשמור איתו על קשר, ועל הדרך מגחיך חוק מגוחך ומרושע ומשקף את מטרתו האמיתית: העלאה מלאכותית של מחירי הספרים”.

כך הלקוח יכול לקבל את הספר לידיו בתקופה שבה החוק אוסר למכור אותו בהנחה, ובכל זאת לשלם עליו מחיר מוזל, וזאת מבלי שהמו”ל גובה את המחיר המוזל בתקופה האסורה. סלע מציע להחכרה בשיטה זו את התרגום הטרי לעברית לספר “הוא חזר” של טימור ורמש, שמספר על אדולף היטלר אשר מתעורר משינה ארוכה ב-2011 לגרמניה משונה מאוד עבורו. מחיר הספר על העטיפה (המחיר המוגן על פי חוק) הוא 69 שקלים, בליסינג ל-5 שנים ב-50 שקל ובליסינג ל-3 שנים ב-39 שקלים. בתום 3-5 שנים, ספק אם מישהו מהצדדים יטרח לבצע פעולה כלשהי בקשר לעיסקה, וזו ודאי הכוונה של סלע. למה לא לקבוע מראש את מחיר הספר ל-50 או 39 שקלים? כנראה כי למו”ל דרושה אפשרות לגמישות בתמחור – מחיר אחד כשהוא מוכר את הספר ישירות דרך האתר, ומחיר גבוה יותר כשהוא מוכר דרך חנות ספרים, שלוקחת ממנו עמלה; וכדי לאפשר לו להוריד את המחיר בהדרגה ככל שהזמן עובר.

סלע כל כך משוכנע שההאק המשפטי שלו יעבוד שהוא הציג אותו לאחראים על החוק. “הופעתי בנובמבר בפני ועדת רגב, שדנה בחוק ואשר אחד מחבריה הוא דני טל, הממונה על החוק. לפני שיצאתי, לאחר ההצגה של מחשבותי על החוק, עצר אותי טל ובפני חברי הועדה ביקש שאספר על הסדר הליסינג. פרסתי בפני חברי הועדה (ומר טל) את פרטי המבצע. מאז ועד היום לא קבלתי לא קנס ולא התרעה. בנוסף על ייעוץ משפטי שקבלתי ההצעה עומדת בדרישות החוק. אחרי הכל, עדיין מותר להשכיר ספרים בישראל (עם דגש על עדיין). מדינת ישראל אסרה למכור ספרים בהנחה מסיבות שמעבר לבינתי, היא לא אסרה להשכיר ספרים לטווח ארוך. נקודה”.

15 בפברואר, 2016 | בנושאים: צומטסקי | 2 תגובות

יוונים נקבצו עלי, אזי בימי השמנים #טסלכרתיםלהתיווןבבקשה

היש דבר סמלי יותר מלטוס לטיול עבודה ביוון סמוך לחנוכה? סמלי, שכן כישראלי אני מחוייב למצוא סמליות בכל אינטראקציה עם בני עמים זרים (גרמנים – שואה; מצרים – מעבדות לחירות; רוסים – צסק”א; וכן הלאה), ולכן טוב שהטיסה הזדמנה באופן מקרי לחלוטין לפני חנוכה – התאריך, חמישה ימים בסוף נובמבר, נקבע על ידי מארגני “טיול האגרו-בלוגינג” שבו השתתפתי, שאמנם הסתיים שבוע וחצי לפני חנוכה, אבל היה מספיק קרוב בשביל לקשרו באופן מלאכותי לחג שמציין את מרד החשמונאים, שניצחו את היוונים והמתיוונים ושחררו את ירושלים ובית המקדש כדי שיהיה לנו על מה לריב, ועל שלט ההכוונה ליציאה מהמטוס של אג’יאן איירליינז היה כתוב ביוונית “אקסודוס”, שזה השם היווני של ספר שמות וגם שמה של אוניית מעפילים וספר וסרט סופר-ציוני שנעשו על סיפורה של האוניה, אז בכלל.

די משוכנע שאתם מכירים את הבדיחה היהודית העבשה שאפשר לתמצת את כל חגי ישראל לנראטיב השואה-תקומה-על-האש “ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל” (על כך שנה רבנו חנן גרשוני כי רוב החגים לא תואמים לנראטיב הזה, וניתוח עומק מעלה כי רק פורים עומד בו בלי כל ספק; על חנוכה אומר ר’ גרשוני: “בחנוכה ניסו להרוג אותנו, אבל המטרה המקורית היתה בכלל ‘להעבירם מחוקי רצונך'”). בטיול האגרו-בלוגרי ליוון, שהורכב מנציגים אירופאים במובן האירוויזיוני של המילה, כלומר מדינות אירופאיות וישראל, הנראטיב היה שונה מעט, לא אנטישמי והרבה יותר ידידותי: “ניסו להרוג אותנו באמצעות אוכל, לא הצליחו, בואו נאכל”.

רק שאני מקדים את המאוחר. אל שדה התעופה LOD, שכדי להטעות את הגויים מסומן באותיות TLV, נסעתי בלי המזוודה. למרבה המזל זו היתה רק החזרה הגנרלית, ובנסיעה האמיתית, מיד אחרי שחזרתי הביתה לקחת את המזוודה, לקחתי את המזוודה, שתחזור לסבך אותי בהמשך. באוטובוס מהטרמינל למטוס, המקומיים מדברים על יאיר לפיד ונובל אנרג’י. אני נכנס לנוהל oh what an exotic country you have, sure did enjoy my vacation here. כשאני עולה על המטוס, לראשונה בחיי אני מעביר את הטלפון למצב טיסה ולשעון אתונה בו זמנית ולא מרגיש שאני מבלף.

בואו ניקח רגע של סיינפלדיזמים על טיסות: טייסים, אין צורך להגיד לנו באיזה גובה נטוס (ואם יש, אל תדברו איתנו ב-30 אלף רגל; אצלנו על כדור הארץ מודדים גבהים בקילומטרים), באיזו מהירות (אנחנו מניחים שמדובר במהירות המירבית האפשרית תוך התחשבות בבטיחות וביעילות ניצולת דלק), מה הוראות הבטיחות (החגורות מיועדות למנוע מאיתנו להסתובב ולהפריע לדיילים למכור בשמים ושוקולד; מצנחים אין כי זה יקר מדי) ומה מזג האוויר ביעד (הו לא, חורף שם? מזל שאמרת, מיד ארכוש בגדי חורף במחלקת בגדי החורף שבירכתי המטוס; אה, אין לכם מחלקת בגדי חורף? אז מזל שלפני שיצאתי מהבית בדקתי באינטרנט מה יהיה מזג האוויר). אגב, שמעתם בחדשות את הסיפור המחריד על הג’מבו שהתרסק על בניין מגורים כי מישהו לא כיבה את הסלולרי בהמראה ולא הרים את הצלון של החלון, והניצולים היחידים היו הנוסעים שהיו חגורים והרימו את המגשית? בדיוק.

נחתתי עם כמה שעות לבזבז עד טיסת ההמשך לכרתים, השארתי את המזוודה באחסון ותפסתי רכבת לאתונה, לפגוש את חברי אכילס פקלאריס. פקלאריס הוא עיתונאי ואקטיביסט יווני, שתפס קצת עברית בשתי תקופות התנדבות בקיבוץ יטבתה, ומתגורר כיום בשכונת האנרכיסטים אקסרכיה (Εξάρχεια). המשטרה משתדלת לא להיכנס אליה, ובנקים לא טורחים לפתוח סניפים כי ישברו אותם, אבל חוץ משני סמלי הקפיטליזם הללו אפשר למצוא שם בתי קפה וחנויות ספרים לא מרושתים, סוחרי סמים ונרקומנים שמזריקים ברחוב, בניינים פלושים שהוסבו למרכזים קהילתיים שונים ובהם מרכז קליטה לפליטים, מגרש חנייה שנפלש והפך לגינה ציבורית, המון גרפיטי, חנויות מחשבים, איש ישן בישיבה על עץ זית עם בובת בד ענקית (מצב שהוא עדיין שם) ושורות של מכוניות חונות ליד המדרכה, שתיים מהן שרופות – “זה מההפגנה בשבוע שעבר לציון יום השנה להתקוממות של הסטודנטים של הפוליטכניק”, הסביר לי פקלאריס. האקטיביסטים הצעירים נלהבים להשחית רכוש, ואפילו ניסו להצית את המכונית שלו ושל שותפיו, והסבירו שרצו לדרדר אותה במורד הרחוב לעבר הכיכר, שם עמדו שוטרים. “היינו צריכים להסביר להם שזה לא עובד כמו בסרטים. מישהו יצטרך לשבת באוטו הבוער ולנווט אותו לתוך הכיכר”, הוא צוחק. איך לומר זאת בלי להעליב, לא נראה שהדור הבא של האנרכיסטים הגיע מספסלי הפוליטכניק. מזג האוויר אביבי עד חם, חם מדי בשביל נובמבר, אבל פקלריס אומר שהתאריך היום הוא בכלל ה-120 באוגוסט.

יואו, כבר מאוחר. בחזרה בשדה התעופה אני מקבל ורטיגו סנטר, בדומה לזה שמקבלים בדיזנגוף סנטר או בתחנה המרכזית החדשה, ונאבק למצוא את דלפק שירות אחסון המזוודות. עם המזוודה אני מחפש את השער שממנו אני אמור להמריא. אני מתכוונן על שעת הטיסה, אבל מסתבר שצריך להגיע אליה 40 דקות לפני שהיא יוצאת, למרות שהטיסה כולה אורכת 50 דקות, ושמו אותה בקצה השני של שדה התעופה, ומיכלית של מטומטמים נשפכה ליד האבטחה ומעכבת את הבדיקות, ולהחליף לכרטיס לטיסה הבאה עולה 116€ ואני לא מצליח לדסקס אופציות עם קיריאקוס ליאוליוס, נציג חברת יחסי הציבור הבריטית של מחוז כרתים שמתלווה לטיול, כי הוא באוויר והטלפון שלו כבוי. בחושיי המעורפלים מנסיעות וטיסות הבנתי שאני הולך לבלות את החודשים הקרובים בטרמינל, וחשבתי מה היה עושה מהראן כארימי נאסרי, הפליט האיראני שהתגורר 18 שנה בטרמינל 1 של שדה”ת שארל דה גול, ושעל האוטוביוגרפיה שלו התבסס הסרט “טרמינל” עם טום הנקס. מיהרתי להסתתר בפינה נסתרת ליד עגלות המזוודות של אולימפיק איירליינז, שנבחרה בזכות קרבתה לדוכן אג’יאן איירליינז, הימצאותם של כסאות לא-הכי-נוחים-אבל-בכל-זאת-כסאות והקומודטי הנחשק, המ”ם השישי של ז’בוטינסקי – מקום להטעין בו את הסלולרי. עד שליאוליוס נוחת, מתחבר לוואטסאפ ומשחק איתי שוטר-טוב-שוטר-רע על מי אשם (אני) ומי ישלם על הפאשלה (הוא יברר; לא חזר אלי עם זה עד היום), נגמרים המקומות בטיסה הבאה ואני עולה על זו שאחריה ומשם על מונית לנסיעה לא ארוכה ברחובות החשוכים של עיירה מנומנמת ששמה הוא משהו ביוונית שמשמעותו עיירה מנומנמת שגורמים למתת להיראות כמו מטרופולין סוער, ונחיתה בווילות הנופש בארכאנס. שם ממתין לי ליאוליוס במבט של כל מורה שאי פעם היה לי, המבט הזה של “אתה הולך להיות הטראבלמייקר של הכיתה, קינן, אני כבר רואה”, וצלחת עם בשר וקציצות פראסה ועלי גפן ממולאים ופכסימאד’י (פכסמים) וצ’יפס, שגם כמה שעות אחרי שהוגשו לבלוגרים שלא פספסו את הטיסה במסעדת “אי אגורה” של ניקוס ומריה היו טעימים להפליא, ואני די בטוח בביקורת המסעדות שלי למרות שהגעתי הרבה יותר מדי רעב מאחר שבשעות שקדמו לארוחה הזאת ניזונתי רק מחטיף אנרגיה, דיאט קולה ורחמים עצמיים.

היום ראשון בכרתים הוקדש לזיתים. שיטת המסיק המסורתית היא הפלת הפרי על ידי הכאת ענפי הזית במקל. לפני מספר שנים ראיתי בתערוכה “קריאטידה” של סיגלית לנדאו במוזיאון הנגב לאמנות סרטון של מכונה מנערת באגרסיביות עץ זית כדי להוריד ממנו את פירותיו. ברכבת משדה התעופה לאתונה ראיתי יווני משלב חדש עם ישן, כשהוא עומד על כף של טרקטור כדי להגיע לענפים הגבוהים של עץ. במטע הזיתים קיבלנו אליורוודיסטיקו – מכשיר קיטוף מופעל על דלק, מקל בצורת T שבקצות ראשו קרניים מסתובבות. עם המקל הזה מסרקים את העצים, והזיתים ניתקים מהעץ אל יריעות הבד שמתוחות על האדמה. אחר כך ממיינים את התוצרת לשקים – זיתים פנימה, עלים, ענפים ושבלולים החוצה – ושולחים אותם אל בתי הבד. בנו של בעל המטע ואנשי צוותו ניסו להרוג אותנו באמצעות ארוחת צהריים עמוסת גבינה, נקניק, לחם, ירקות ויין. הם לא הצליחו. משם המשכנו במסלול של הזיתים לשני בתי בד שונים מאוד זה מזה. בראשון העובדים היו ברובם גברים גברתנים, כרסתנים ומזוקנים – מיד הרגשתי בבית – שנראו כמו זאק גליפיאנקיס (שהורי אביו היגרו לארה”ב מכרתים), ולא אתפלא לגלות שהוא אכן היה אחד מהם וצילם שם איזו סדרת רשת. הם טיפלו במכשירים המסיביים באדישות יוונית סטריאוטיפית, חלקם עם סיגריה בפה. המקום היה מבולגן, רצפות הבטון היו שמנוניות, מיכלי השמן מולאו באמצעות פיית תדלוק זהה לזו שמשמשת בתחנות דלק והתחושה הכללית היתה של סיטקום יווני עגום שמתרחש במוסך. משם נסענו לקורונקס, בית בד בוטיקי משפחתי באזור הכפר ספיליה, שמייצר שמן זית איכותי בכבישה קרה ראשונה ומוצרים נלווים, חלקם למסעדות גורמה. בעת ביקורנו עבדו שם על שמן זית בטעמי הדרים, שיוצר על ידי הוספת קליפות הדרים, המכילות שמנים אתריים, לעיסת הזיתים לפני תהליך הפקת השמן. טעמנו שם שמן זית, כשבעלה של הבעלים מסביר לנו איך – לכסות את הכוסית עם היד, לערבב ולחמם, להריח, לשים את השמן על הלשון, לגרגר, לשאוף אוויר פנימה ואז לבלוע. מסתבר ששמני הזית שאכלתי עד היום היו גירסה מרוסנת של הדבר האמיתי, שהוא מריר על הלשון וחריף עד כדי שיעול בגרון. אפרופו שיעול, בערב, בבית הקפה הקואופרטיבי פלומי, למדנו איך להכין סוכריות נגד שיעול מחומרים טבעיים, ואז ניסו להרוג אותנו באמצעות ארוחת ערב עמוסת גבינות, בשרים, סלטים ושבלולים. לא הצליחו.

וטוב שכך, משום שהיום השני הוקדש למזונות הנפלאים גבינות, תפוזים וראקי. בכפר קראנה שעל הר אידה (פסילוריטיס) שוכן “מחסה הרועים“, החווה החקלאית של פאפא אנדראס, שבמרכזה מבנה אבן כיפתי גדול ומרשים שנבנה מאבנים בלבד, ללא חומרי מליטה שמדביקים אותן. חלבנו את הצאן, למדנו להכין גבינות, אכלנו מהן עד שאיימנו להתפקע כמו דובי צעצוע שמולאו בגבינה במקום בספוג, אספנו ביצים מתרנגולות החווה, מילאנו בורות באדמה לשתילת עצי פרי, רעינו צאן, האכלנו אותו, השקינו אותו במי גשם מהבאר והלכנו לטייל ביער הסמוך כדי לאסוף בלוטים למאכל חזירי החווה. לימדתי את חבריי לטיול ואת הבת של פאפא אנדראס איך לשרוק באמצעות בסיס של בלוט; מסתבר שהיא לא ידעה לשרוק לפני כן, התלהבה מאוד מהיכולת החדשה ולא הפסיקה להדגים אותה לאביה. כנקמה, פאפא אנדראס ניסה אך לא הצליח להרוג אותנו באמצעות ארוחה, שהוגשה על שולחן אבן לצד כסאות אבנים באוויר הפתוח של ההר, שכללה דולמדקיה (עלי גפן ממולאים באורז), גבינות חווה, לחם, צ’יפס (גילוי מחריד: בצפון אנגליה אוכלים “צ’יפ באטי” – כריך צ’יפס עם חמאה או רוטב אחר; שני האנגלים בחבורה, גרי ומת’יו, הדגימו בשמחה לזוועת שאר הסועדים, ומדובר, להזכירכם, בסועדים שהתמודדו יום לפני כן עם מנת שבלולים), אורז, אנטיקריסטו (נשמע שטני אבל זה בסך הכל בשר כבש שמשופד במאונך ונצלה על האש, ואחרי שטועמים את זה מגלים שזה באמת שטני) ובטח היו עוד דברים אבל ההכרה כבר התערפלה בשלב הזה בגלל כמות האוכל, העייפות הנעימה מהעבודה הפיזית והאלכוהול (יין, ראקי ומי יודע מה עוד) שליווה את הארוחה. בהמשך הלכנו לפרדס של החקלאית אפטיכיה מרת’יאנקי לקטוף תפוזים, ואחר כך למסעדה לטעום ממתקים שעשויים מתפוזים – גליקוֹ טוּ קוּטליוּ (γλυκό του κουταλιού, “ממתקים של כפית” בעברית), שימורי פירות מתוקים שמוגשים באופן מסורתי על גבי כפית. כדי לוודא הריגה, לפני הממתקים הגישו לנו שם ארוחת מתאבנים קלה של גבינות, ירקות, דאקוס (פכסימאד’י ועליו עגבניות מרוסקות, גבינה, זיתים ושמן זית), צ’יפס, נקניקיות סוסג’ וקציצות בשר. לא הצליחו. היום הסתיים במזקקת ראקי, שאליה מגיעים מקומיים לזקק את הראקי שלהם, ובזמן ההמתנה אוכלים את הבשר שהביאו איתם ושנצלה על הגריל שבמקום. אנחנו, חברי הקבוצה ששרדו את מתקפות האוכל המרובות של אותו היום ולא פרשנו לווילות, בילינו את אותו הלילה בהכנת ארוחת ערב (סלטים, ירקות צלויים ובשר, כי למה שלא ננסה להרוג את עצמנו וניתן ליוונים כמה שעות מנוחה לשם שינוי), אכילה, ריקודים עם הלקוחות המקומיים במזקקה (לא האמנתי על עצמי אבל יש תמונות ו-וידאו) ושתיית ראקי סחוטרי בכמות שמספיקה לשמר את גופתו של אדם בוגר עד שזו תגיע למכון לרפואה משפטית באבו כביר, שם תתברר סיבת המוות: אוכל.

דא עקא שבזכות (ביחרו תשובה אחת):
1) הקב”ה
2) מפלצת הספגטי המעופפת
3) הרפואה המודרנית
4) צירוף מקרים מוחלט
קמתי בבוקר שלמחרת כשנשמה באפי. היוונים המרושעים ראו זאת והמשיכו במאמצי החיסול ביתר שאת. גרי יצא לריצת בוקר ואיבד את דרכו כשהוא נמוך סוללה, כך שמעט הכושר הגופני שתוכנן לנו, סיבוב קטיף צמחי המאכל ועשבי התיבול לבישול ארוחת הצהריים, בוטל, ואחרי ארוחת הבוקר שהתארכה עד לאיתורו נשלחנו ישר למסעדת השף “קריתמון” (בעברית: קריתמון ימי, צמח בעל עלים בשרניים אכילים) של השף דימיטריס מוורקיס. הכנו שם פסטה טרייה, תהליך מורכב שכולל הכנת פסטה טרייה, ובגלל שעשינו בלגן וקמח בכל מקום, מוורקיס ניסה להרוג אותנו באמצעות ארוחה מרובת מנות (כולל, למרבה הציניות, הפסטה שאנחנו הכנו), שהיתה אחת הטעימות בטיול. הוא לא הצליח, אבל מכר לנו גלגלי גבינה מצוינים כדי להמשיך את תהליך ההמתה האיטי והמענג גם אחרי שנחזור לארצות המוצא שלנו. משם המשכנו לכפר אגיוס וסילאיוס, לקואופרטיב של נשים אופות, שם למדנו להכין קריטסיניה – מקלות לחם קשים מצופים סומסום, תהליך מורכב שכולל הכנת מקלות לחם קשים מצופים סומסום, וכפי שהקוראים בעלי האובססיה לתבניות כבר יכולים לנחש, גם שם ניסו להרוג אותנו באמצעות אוכל (ששוב, אנחנו הכנו), דאקוס על פכסימאד’י. את היום, שסיכם את הסיור, סיכמנו בפעילות של כושר וסיבולת, לאוכל כמובן, כשנשלחנו כצאן לטבח שמח שניסה שוב ושוב ושוב ושוב להרוג אותנו באמצעות עוד ועוד ועוד מנות ראשונות, עיקריות, אלכוהול וקינוחים על רקע מוזיקה שגרמה לי להרגיש בבית, כלומר שירים של גליקריה מיוטיוב.

הטיול שלי מומן (למעט הטיסה שפספסתי) על ידי ~~מחוז התיירות הכריתאי~~ ארגון התיירות הלאומי של יוון, כפי שאני מחויב לציין בהתאם לכללי האתיקה העיתונאית, ועל ידי האיחוד האירופי, כפי שאני מחויב לציין בהתאם לחוקי “אם תרצו”. השאלה שלא הפסיקה להטריד אותי במהלך הטיול היא מה הם ניסו לקדם באמצעות הבלוגרים, כי הפעילויות שלנו בטיול אינן אופייניות לתיירים שמגיעים לנופש במקום כזה, ורוצים לנוח במלון, לשכב על החוף, לשחות בים, לטייל בכפרים ציוריים ולאכול במסעדות מצויינות (טוב, בקטע של האכילה דווקא מאוד השתדלנו); וכי גירוד קל של פני השטח של סטריאוטיפ “החיים הכפריים הפשוטים והמאושרים” גילה לא מעט עצב על רקע משבר כלכלי וחברתי – קשיי פרנסה, סכסוכים בין חקלאים, נדל”ן מתייקר בעיירות מתרוקנות וכיוצא בזה. קיריאקוס ליאוליוס, המבוגר האחראי שלנו, אמר בפשטות שאם נהנינו שנגיד את זה, ושהמטרה היא לספר לאנשים שיש מה לעשות בכרתים גם מחוץ לעונת התיירות הקיצית. אני לא יודע איך תיירים שמגיעים לשם בחורף אמורים להתארגן על שיעור הכנת סוכריות נגד שיעול, קטיף תפוזים או איסוף עשבי מאכל, אבל אני יכול להמליץ בחום על ויקטוריה טולה טרצ’ק, יוצרת סרטים מקומית שעוסקת גם בהדרכת טיולים, שליוותה אותנו שם, הובילה, הסבירה, תרגמה ותיווכה את המקום בלי לנסות לייפות את המציאות ולהסתיר את הקשיים. מאידך, אם אתם מחפשים חוויה תיירותית נוצצת של מלון-ים-חוף-כפר-מסעדה, עדיף שתבואו בקיץ ולא תשאלו יותר מדי שאלות. כך או כך, המקומיים ינסו להרוג אתכם עם אוכל.

דלעת! אני סינדרל, ואם אני מאחר לטיסה חזרה לארץ המטוס שלי הופך לדלעת. חזרתי לשדה התעופה באתונה, אבל היה לי עוד כמעט יום שלם עד הטיסה, ולא התכוונתי לתת לו להתבזבז בשדה התעופה (כידוע, למעט נמל התעופה של מורמנסק, כל נמל תעופה הוא נמל התעופה המכוער בעולם, כולל נמל התעופה של מורמנסק). אז חזרתי העירה ואכילס לקח אותי לאקרופוליס לראות את הפרתנון, בניין רב-שימושי שניצל מהשמדה מוחלטת על ידי כובשיו בכך שעבר הסבה לצרכיהם הדתיים, ממקדש יווני פגאני לאלה אתנה לכנסייה נוצרית למסגד לאתר תיירות עם מוזיאון וחנות מזכרות; צילם אותי ליד האצטדיון שנבנה עבור האולימפיאדה המודרנית הראשונה; ואז ניסה להרוג אותי באמצעות אוכל במסעדה היוונית “ברבה יאניס” (Μπαρμπα- Γιάννης, “הדוד יאניס” בעברית) לא רחוק מהבית שלו. “המסעדה בת מאה שנה”, הרגיע אותי בזמן שאכלתי מוסקה מצויינת, “אבל האוכל טרי”.

14 בפברואר, 2016 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

לכבוד ולנטיין: שיר אהבה מספאמבוטית

גטגיט // ג’ניפר קיפרונו

שמי ג’ניפר
אני בחורה יפה צעיר עם מלא אהבה, אכפתיות ו
רומנטי.
התרשמתי כשראיתי את הפרופיל שלך בפייסבוק
ואני אוהב את זה,
אני חושב שאנחנו יכולים ללחוץ ביחד.

אני אוהב אותך לענות לי דרך זה הדוא”ל שלי,
ואני אראה לך את התמונה שלי
אז אתה יודע יותר ממני.
אנא צרו איתי קשר ב
כתובת הדואר האלקטרוני שלי,

קיפרונו
kipronojennifer35@outlook.com

אז יש לי מספיק מקום לצרף את התמונה שלי ולשלוח אותה לך
משם תצטרך לדעת יותר על עצמי.
גיל, מרחק ושפה לא משנה,
אבל ענייני אהבה בחיים.
אני ממתין לתשובה שלך

קיפרונו
כתובת הדוא”ל שלי kipronojennifer35@outlook.com
kipronojennifer35@outlook.com

(מאנגלית: תרגום מכונה)

אחרי הקיפול: האימייל המקורי

להמשך קריאה

14 בפברואר, 2016 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | להגיב זה מגניב

הפֿיטביט שלי לא שבור, אני סתם בהריון • אפליקציה נגד משטרת הצניעות באיראן // האחראי על האינטרנט

להאזנה לפינה:

שעת כושר להביא ילד

YoungPTone התלונן בפורום ברדיט המוקדש לצמיד-הכושר פיטביט:

הפיטביט של אשתי מראה שהדופק שלה גבוה באופן עקבי ביומיים האחרונים. לפני יומיים, יום נורמלי למדי, היא רשמה 10 שעות במצב שריפת שומן, מה שנראה לי בלתי אפשרי בהתבסס על רמת הפעילות שלה. כמו כן הקלוריות ששרפה נראות מדויקות. אני חושב שאם היא היתה במצב שריפת שומן, היא היתה שורפת מלא קלוריות, אז משהו לא מסתדר. אני לא בטוח אם משהו פגום בחיישן. יש דרך לאפס או לכייל את המכשיר? אני רוצה לנסות את זה לפני שאני פונה לשירות לקוחות בנוגע להחלפה אפשרית”.

בין התשובות שקיבל, חלקן רציניות וחלקן משועשעות, לגבי מצבה של אשתו ולגבי בעיות אפשריות במכשיר, היתה אחת מ-Thatwasunpleasant: “האם היא חוותה משהו מאוד מלחיץ בימים האחרונים או שיש אפשרות שהיא בהריון?”

“הריון הוא אפשרות בסבירות גבוהה”, השיב YoungPTone, “לא ידעתי שזה יכול להקפיץ את קצב הלב. אני עשוי להיות אבא, יאיקס. עכשיו אני צריך לשים לב לקצב הלב שלי לול”. למחרת שב לפורום וכתב: “אני הולך להיות אבא!”

מישהו שאל את Thatwasunpleasant: “האם את מהעתיד? האם נסעת אחורה בזמן להגיד למפרסם הפוסט שהולך להיות לו ילד בדרך הכי מעודנת שאפשר?”. מישהו אחר, שלא ידע את מינה של המשיבה נכונה, שאל: “האם אתה איש מקצוע רפואי? או שאתה כל כך רגיל לעבר נשים שאתה יכול לדעת באמצעות תיאור מעורפל של סימני החיים שלהן?”.

Thatwasunpleasant השיבה: “אני הרה וזה הופך אותי למחוברת באופן מטאפיזי לכל הנשים ההרות האחרות דרך המיסתורין של האינטרנטים. או שפרסמתי מוקדם יותר השבוע תמונה של איך קצב הלב שלי במנוחה מושפע על ידי ההריון שלי, כפי שמודגם על ידי עוקב קצב הלב של הפיטביט שלי. בהחלט אחד מהשניים”.

(דרך i100)

משטרת הצניעות כבודה פנימה

https://www.youtube.com/watch?v=HlO1VnykBBE

גרשאד (گرشاد) היא אפליקציית ביזור-קהל לאיתור, סימון והזהרה מפני משטרת הצניעות של איראן, גאשט ארשאד (گشت ارشاد). משטרת הצניעות מתנכלת לאנשים שמפירים את כללי ההתנהגות האיסלאמיים במקומות ציבוריים, בעיקר נשים, מאזהרות ונזיפות דרך עיכובים ועד קנסות והעמדה לדין.

גרשד, שזמינה לאנדרואיד, מאפשרת למשתמשים לדווח על גבי מפה על הימצאותם של שוטרי ארשד, ולהימנע מלעבור במקומות שבהם יש שוטרים כאלו. לוגו האפליקציה מעוצב כנעץ-מיקום לבן על רקע שחור שנראים יחד כמו ניקאב, הלבוש המכסה את כל גופה ופניה של האישה למעט העיניים. הגישה לאתר האפליקציה נחסמה יממה אחרי השקתה השבוע, אבל היא כבר הורדה 16 אלף פעמים ושימשה להעלאת 1500 דיווחים. יוצריה השתמשו לפיתוחה ב-psiphon, כלי לעקיפת צנזורשת מהסוג המופעל באיראן, והם מקווים שהמדינה לא תצליח לחסום את השימוש בה.

יוצרי האפליקציה רואים בה “התנגדות לא-אלימה” למשטרת הצניעות. בראיון אימייל לאתר ד’ה וורג’ אמר אחד מהמפתחים שלה, שביקש להישאר בעילום שם מחשש להתנכלות המשטר: “אנחנו יודעים כמה זה מביך, משפיל ולפעמים מפחיד להיות מעוכב על ידי הארשאד”.

(דרך הוורג’)

שודר בגלצ בפינה “האחראי על האינטרנט” בתוכנית “שישבת” בהגשת עידן קוולר. הפינה משודרת מדי שבת ב-19:30

13 בפברואר, 2016 | בנושאים: האחראי על האינטרנט בשישבת בגלצ | תגובה אחת

למה ירושלמים מתלוננים על חניה של הרכבת הקלה ב-100 שקל ליום שעולה רק 5.90 שקלים ליום?

עיריית ירושלים מפעילה חניוני חנה-וסע בחינם, עבור אנשים שמשאירים את הרכב בחניון וממשיכים אל תוך העיר ברכבת הקלה. עד כה החניונים היו פתוחים בחינם לכל התושבים, ובאחרונה הודיעה העירייה שתחל לגבות תשלום מלא וגבוה על חנייה יומית מנהגים שלא נוסעים ברכבת אך מנצלים את החניון להחנות את רכביהם. אל חשש, ירושלמים, עד סוף הכתבה תדעו איך לחנות שם בזול.

הרכבת הקלה מופעלת על ידי חברת סיטיפס. תעריף הנסיעה הגבוה ביותר בה הוא 5.90 שקלים לנסיעה בודדת, והוא יורד עד 4.72 שקלים לנסיעה בודדת בכרטיסיה של 20 נסיעות במחיר רגיל, בלי ההנחות לזכאים השונים. העירייה מפעילה שלושה חניוני חנה-וסע בסמוך לתחנות הרכבת הקלה בהר הרצל, גבעת התחמושת ופסגת זאב. לפי דיווח של אורלי נמט במקומון “כל העיר”, באחרונה החלה העירייה להדפיס על על כרטיסי החניה בחניונים אזהרה: “מי שאינו נוסע ברכבת הקלה יחויב בסך 100 שקל”.

תושבת העיר רותם בן עמי מספרת בידיעה: “מתחילת ינואר התחילו לבדוק האם נסעתי ברכבת והשתמשתי בחניון כחניון חנה וסע, או שהשארתי בו את הרכב בלי שהשתמשתי ברכבת”. התושבת ואלרי יוקלוק מספרת שנסעה ברכבת הקלה, אך לא הצליחה לפתוח את מחסום היציאה: “ניגשה אלי עובדת של המקום שאמרה לי שאני צריכה להעביר את הרב קו. הסברתי לה שהשתמשתי בכרטיס בודד [מנייר; ע”ק] ואחרי ויכוחים רבים, נתנו לי לצאת באופן חד פעמי מבלי לשלם ואמרו שהפעם הבאה תהיה בתשלום”.

מדוברות העירייה נמסר כי “העירייה מבצעת בדיקה והרצה למערכות אלקטרוניות הקוראות את כרטיסי הרב קו וכרטיסי הנייר במטרה לוודא כי אכן בוצעה נסיעה בתחבורה הציבורית ולאפשר חניה חינם. בעתיד תושבים שיחנו בחניונים ולא ייסעו בתחבורה הציבורית יאלצו לשלם עבור שעות החניה”.

מי שכבר הבינו למה חניה יומית בחניון חנה-וסע למי שלא משתמש ברכבת לא באמת עולה 100 שקלים מתבקשים לא לקלקל לאחרים. נעבור לסיפור אחר על חניון ירושלמי שגובה 100 שקלים, ואז נפתור את התעלומה:

חבר ביקר לפני מספר חודשים בירושלים ביום שישי בצהריים, והחנה את מכוניתו בחניון. כשחזר בערב גילה אמת ירושלמית מצערת: החניון הושפע ממאבקי השבת העירוניים, חזר בתשובה, החל לשמור מצוות ואינו פתוח בשבת. החבר הרים כמה טלפונים עד שהגיע להנהלת החניון, שהסכימה לשלוח מישהו לפתוח לו את השער אבל דרשה דמי חילוץ של 100 שקלים.

במילים אחרות, החניון לא סגור בשבת, אלא שהוא גובה 100 שקל על חניה בשבת, ופחות מכך אם מספר בעלי רכב מתאמים ביניהם את שעת היציאה, מזמינים את המחלץ כשכולם מוכנים לצאת ומתחלקים בדמי החילוץ. באותה מידה, חניה אסורה באדום-לבן, בכחול-לבן בלי כרטיס וכו’, כשהעונש לא כולל גרירה/חסימה, היא לא באמת חניה אסורה, אלא חניה מותרת עם הימור מותח על גובה התעריף, שיעמוד על בין 0 לכמה מאות שקלים.

(יש מי שמגדר הימורים כאלו. בצרפת ובשוודיה יש גופים שמוכרים מעין ביטוח לנוסעים שמתפלחים לרכבת. הפרמיה נמוכה מעלות הנסיעה, וכמות הנוסעים הנתפסים על ידי פקחים נמוכה מספיק כדי לא לרושש את קופות המבטחים. ביטוחים דומים עשויים לצמוח בישראל עבור אמצעי תחבורה ציבורית שבהם יש תיקוף עצמי, כמו ברכבת הקלה ובקווי דן שמאפשרים כניסה מהדלתות האחוריות, שמפוקח רק בדיעבד ורק אם פקח עולה על הנסיעה הספציפית).

כמו הדוח על החניה באדום לבן ודמי החילוץ מהחניון הסגור בשבת, גם את התשלום היומי לחניוני החנה-וסע אפשר לראות או כקנס על שימוש אסור או כתעריף גבוה על שימוש חריג.

ואפשר פשוט לחנות בחניון החנה-וסע, לקנות כרטיס רכבת ב-5.90, לתקף אותו ברכבת (אם זה בכלל נדרש טכנית) ולהעביר אותו במכונה ביציאה מהחניון. מקווה שעזרתי, ירושלמים.

12 בפברואר, 2016 | בנושאים: עירוניה | 4 תגובות

מידע ממשלתי חופשי באינטרנט?? • הצנזורה נ’ הפייסבוקאים • החופש לנהוג במכונית // רבע לדיגיטל

איתמר ב”ז על חופש מידע, מידע ממשלתי נגיש וחפיש, משהו שאין הרבה ממנו בישראל | גיל טבת על הצנזורה שגילה את הפייסבוקאים | ומה יקרה כשלא ירשו לנו לנהוג במכוניות. האזינו:

חופש המידע? שלח לנו בקשה בפקס

לפני הרבה שנים קראתי באתר שקיפות דובר אנגלית על נסיון כושל של בעלי האתר להשיג את רשימת הדומיינים המלאה בסיומת הממשלתית האמריקאית .gov. מסקרנות פניתי בבקשת חופש מידע לגורם הרלוונטי, ואחרי זמן מה קיבלתי פתק שהודיע שמחכה לי חבילה בדואר (זה היה בימים שהדואר עבד, לפני ששר הדואר בנימין נתניהו שבר אותו). החבילה נראתה מבחוץ כמו חבילת ניירות למדפסת, וכשפתחתי אותה מצאתי בפנים תדפיס של רשימת הדומיינים המלאה – ניירות על גבי ניירות של לינקים מודפסים, בלתי חפישים ועל כן בלתי שימושיים.

הממשל האמריקאי עבר כברת דרך מאז, והיום הוא מעורר קנאה בטיפול שלו בחופש מידע, במיוחד בהשוואה למצב המייאש בישראל, כך סיפר בתוכנית איתמר ב”ז, כתב תקשורת באתר “העין השביעית”. על ההבדלים בין ישראל לארה”ב בתחום אפשר ללמוד מאנקדוטה ששיתף ב”ז בהרצאה שנשא בפני ממונים על יישום חוק חופש המידע בגופים ממשלתיים ומוניציפליים:

קציצת הדגים שיהודים מכירים בכינוי “גפילטע פיש” זכתה בשנה שעברה לחשיפה תקשורתית חריגה אחרי שהתגלתה הודעת אימייל שבה הילרי קלינטון – כשכיהנה כמזכירת המדינה ‒ ביקשה מהצוות הקרוב שלה לבדוק “היכן אנחנו עומדים” בעניין. הסיפור שעומד מאחורי הודעת האימייל הזו, שזכה לסיקור נאה בשעתו, הוא סיפור אפרורי מתחום היצוא וחבל להכביר עליו מלים. אבל יש לו גם היבטים אחרים.

לא מזמן, כמה חודשים אחרי שסיפור הגפילטע זכה לכותרות בתקשורת הישראלית והאמריקאית, ערכתי ניסוי: התקשרתי לאחותי הקטנה ‒ ישראלית בת עשרים-ומשהו ואדם משכיל לכל הדעות ‒ ושאלתי אותה אם היא זוכרת את פרשת הילרי קלינטון והגפילטע פיש. התשובה שקיבלתי היתה מעניינת: היה איזה סיפור עם אימייל שדלף ופורסם בוויקיליקס, לא?

חזרתי על הניסוי הזה כמה פעמים, וקיבלתי תשובות דומות. המשותף לכולן הוא שהן שגויות. האימייל הזניח, הלא חשוב אך המסקרן של הילרי קלינטון לא הודלף לאף עיתונאי, הוא לא נחשף במסגרת הליך משפטי, ואף האקר לא פרץ למחשב האישי של קלינטון כדי לפרסם אותו.

הודעת הגפילטע פיש של מזכירת המדינה נחשפה באופן יזום על-ידי מחלקת חופש המידע של מחלקת המדינה האמריקאית. יחד איתה נחשפו בשלבים כמה עשרות אלפי אימיילים אחרים שקלינטון שלחה וקיבלה, וכל מי שרוצה לקרוא אותם יכול לגשת ברגע זה ממש לאתר האינטרנט של מחלקת המדינה, להיכנס למנוע החיפוש, ולהקיש כאוות נפשו.

במושגים אמריקאיים, זו אינה יוזמה יוצאת דופן. כשעבדתי בדסק חדשות, אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה בתחילת משמרת היה להיכנס לאתר הבית-הלבן ולבדוק מה הלו”ז של הנשיא להיום – והאם צפויות לצאת משם כותרות. בישראל, לעומת זאת, בשביל לקבל לו”ז של שר, ראש עיר או ראש ממשלה, צריך בדרך כלל להגיש בקשת חופש מידע, על כל המשתמע מכך: המידע יגיע כעבור כמה חודשים במקרה הטוב, וגם אז יכלול מידה מוגזמת של השחרות או סתם ניסוחים שאי-אפשר ללמוד מהם דבר.

לייק מהצנזורה

https://www.youtube.com/watch?v=TF3JZmUA_lo

הבלוגר זיטו ברברוסה לא צריך להעביר פוסטים שלו לאישור הצנזורה הצבאית, אבל כשלושים בלוגרים ופייסבוקאים התבקשו להעביר לה טקסטים לאישורה לפני פרסומם. במהלך רקורסיבי ומעורר חשד, הצנזורה אסרה על הנמענים של פנייתה לפרסם את תוכנה המלא (אתם ביניהם? הלשינו לעין השביעית, כי הצנזורה לא מוכנה לחשוף את זהותם).

אחד הנמענים, יוסי גורביץ, הגיב בפייסבוק של בלוגו, “החברים של ג’ורג'”:

הצנזורה הצבאית הודיעה לי הערב שהיא דורשת לראות מראש את הפוסטים והסטטוסים שאני כותב ביחס לצה”ל ולמערכת הבטחון. אין בדעתי לציית לדרישה.

המשמעות של הדרישה הזו היא חיסול המדיה החדשה בישראל, שנשמתה היא מהירות התגובה. אני בוחן את הצעדים המשפטיים שזמינים לי.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

שוחחתי על כך עם איש התקשורת גיל טבת, לשעבר ראש דסק ורכז כתבים ב”הארץ”, שבמסגרת תפקידיו עבד מול הצנזורה. לדבריו, הצנזורה היא גוף ליברלי במפתיע, שאפשר לדון ולנהל איתו מו”מ על הפסילות שלו. עם זאת, הוא לא מצליח להבין למה הצנזורה פונה לפייסבוקאים ולבלוגרים; לטענתו, הבלוגרים לא נחשפים למידע בטחוני רגיש ועל כן לא מפרסמים מידע כזה, ולכן אין צורך להטריח אותם בהגשה לצנזורה.

ובינתיים בפייסבוק, יואב יעקב ליפשיץ פתח אירוע מחאה בשם “סטטוסים מאושרים :) מציפים את הצנזורית הצבאית, לבקשתה, בפניות לאישור סטטוסים”, וזה די מסביר את עצמו אבל הנה גם הסבר מפורט:

אריאלה בן אברהם, הצנזורית הצבאית הראשית, פנתה למספר בלוגרים ופעילי שמאל בפייסבוק והודיעה להם שמעתה עליהם להעביר את הסטטוסים שלהם לאישור מוקדם של הצנזורה. אמנם מדובר בצעד לא דמוקרטי ומטומטם, אך סך הכל אלו חדשות טובות!

ראשית, מפני שלפי פרסומים שונים צה”ל וכוחות הבטחון האחרים עוקבים ומנטרים מזה זמן רב אחר הפעילות ברשתות החברתיות של ערבים, פעילי שמאל ושל גורמים שונים שמעניינים אותם. הדבר היה צריך לעורר הדים גדולים, כפי שעוררו מסמכי סנודן בארה”ב, אך לא כך היה. כל עוד הרובוטים של צה”ל חיפשו בשקט, מאחורי הקלעים של המכונה, מילים “חשודות” בפייסבוק, הפרסום לא גרם רעש. רק כאשר הגורם האנושי הופיע לפנינו, בדמותה של בן אברהם, הסטוקרית שהתפתתה לגלות לנו את נוכחותה הקריפית בפייסבוק, הציבור התחיל לדבר על הריגול אחריו ועל וצנזורה.

שנית, מי מאיתנו לא מצטער לפעמים על סטטוס שפרסם? בדיחה לא מוצלחת, קמפיין לא מדויק נגד “שתולים”, משפט פתטי שבמקום לשלוח לאקסית מפרסמים כסטטוס כששיכורים… השירות שהצנזורה מציעה, חינם אין כסף, הוא שירות שיכול למנוע מבוכה רבה. אדם מיומן, מעין עורך שעובר על סטטוסים רבים מדי יום, ויכול לייעץ לכם אם זה סטטוס שראוי לפרסום או עדיף לגנוז אותו.

לכן אני חושב שזה רעיון מצויין להפוך את האינטראקציה עם הצנזורה לדו-כיוונית. גם מכיוון שאנחנו אזרחים שומרי חוק (לרוב). אקטיביסט מידע טען פעם שאחת הדרכים האפקטיביות להילחם בריגול ההמוני ברשת הוא להציף את שירותי הביון במידע מיותר, עד שהם יקרסו כלכלית. בואו נציף את הצנזורה בפניות, בבקשות לאישור מוקדם של סטטוסים, עד שהצנזורית תגיד “לא עוד, אין לי כל כך הרבה תקנים, אני מבינה שהבקשה מגוחכת ולא דמוקרטית!”.

אלו הדרכים לפנות לצנזורה שמצאתי:
מיילים של הצנזורה: censor3@idf.gov.il או censor1@idf.gov.il
טלפון לאישור: 03-7605800

פניתם לצנזורה? הדביקו את המייל ששלחתם כאן!

עם או בלי קשר, דף הפייסבוק של הצנזורית הצבאית הראשית אריאלה בן אברהם, שעמד שומם ללא תכנים ושממנו הגיעה הפנייה אל הבלוגר גורביץ, נסגר בימים האחרונים.

סע, סע מפה כבר

אפשר להניח שכבר במאה הנוכחית, העצמכוניות (מכוניות אוטונומיות, הנהוגות ללא מגע יד אדם) יחליפו את המכוניות הנהוגות בידי אדם, בהיותן יעילות ובטוחות יותר. הנהיגה האנושית תהפוך מרע הכרחי לסכנה מיותרת לחיי אדם. ואז תבוא הראקציה: המאבק על החופש והזכות לנהוג במכונית.

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ

9 בפברואר, 2016 | בנושאים: רבע לדיגיטל | 3 תגובות

← לדף הקודם — לדף הבא →