אונס בפייסבוק! התאבדות בפייסבוק! פייסבוק פייסבוק פייסבוק! הקלקתם?
פוסט של הלל גרשוני
בתזמון מעניין הזדמנו היום שלוש פרשות פייסבוק לכותרות החדשות.
“נער התאבד בזמן צ’ט בפייסבוק”, זועקת כותרת אחת, מנסה להתחרות בחברתה “חשד: אנסו בת 12 שפגשו בפייסבוק”. ותוך כדי כך, עולה מבזק שלפיו הפרקליטות הורתה לחקור קבוצות פייסבוק המסיתות נגד ערבים.
עיתונאות במיטבה: הרי אונס והתאבדויות לא חסר. כיצד למשוך קוראים לידיעה הזו? מה מבדיל אותה מידיעות אחרות? אה, כמובן: הפייסבוק! מילת הקסם שכל כותרת תכרע ותיפול לפניה.
טיפ לכתבים: כתבו ידיעה חדשותית, מכל סוג שהוא, ושתלו בה את המילה “פייסבוק”. מובטח לכם שהיא תגיע לעמוד הראשי בתוך שנייה, והמילה “פייסבוק” תמורקר ותודגש.
הרי מה יש לנו כאן? נער התאבד. האם הפייסבוק גרם לו להתאבד? לא. אולי החברים שלו בצ’ט של הפייסבוק גרמו לכך, כך נרמז (האשמה נוראית!). אבל באותה מידה הם יכלו לדבר אתו בטלפון, או לשלוח לו גלויה. נדמיין את הכותרת: “נעד התאבד במהלך שיחת טלפון!”
מה לגבי הידיעה השנייה? אנסו בת 12 שפגשו בפייסבוק. הם יכלו לפגוש אותה גם בבית הספר, או ברחוב, או בכל מקום. הפייסבוק הוא במקרה המקום שבו מצאו אותה.
דווקא המבזקון שהוזכר הוא הקשור ביותר לפייסבוק באמת (אם כי אם ננקה את ההתלהבות מהפייסבוק, לא נמצא בזה עניין רב מעבר לעוד פתיחה בחקירה ביחס למישהו שמלכלך על מישהו).
האם יש מסר המתחבא מאחורי הדברים? “הפייסבוק הוא המצאה מסוכנת”, “שמרו את בניכם ובנותיכם מן הפייסבוק הנורא”? אולי. זה לא חדש – לפני שנפוץ הפייסבוק האשימו את הצ’ט, ולפני כן בטח האשימו את הטלפון ואת הדואר. אולי יש כאן הסרת אחריות: לא אנחנו אשמים, זו הטכנולוגיה אשמה.
ואולי אין יותר מדי פילוסופיה מאחורי הדברים, אלא פשוט שימוש המילות קסם שמושכות קהל קוראים, וככל שירבו בהן הכתבים והעורכים, כן ייטב.
אבל אל דאגה: בקרוב גל ההתלהבות מההמצאה החדשה, ואת מקומה תתפוס המצאה אחרת. רק המתאבדים ימשיכו להתאבד, והאנסים ימשיכו לאנוס, ודור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני, סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על האילוסטרציה הבלתי נסבלת של האונס בגליון דצמבר 2010
האילוסטרציה הבלתי נסבלת של האונס
פוסט של הלל גרשוני
מכירים אותה?
אם אתם גולשים מדי פעם באתר ynet, קשה להאמין שלא נתקלתם בתמונה הזו. אולי באחת מהכתבות האלו:
משום מה, עורכי אתרי החדשות לא נלאים מלהשתמש באותה תמונת אילוסטרציה לאונס, שוב ושוב. למען הדיוק, היא לא היחידה, אבל רוב תמונות האילוסטרציה חוזרות על עצמן פעמים רבות. ליקטתי מבחר מהן מ-ynet (השימוש דווקא בו הוא לצורך אילוסטרציה בלבד, אך בהחלט יש לו קשר לפוסט). לא את כל החוזרות על עצמן הבאתי כאן, אך המבחר בהחלט מייצג. האילוסטרציה האופיינית: אישה (צעירה, תמיד צעירה) אחרי האונס, ידיה על פניה, או לפחות פניה מוסבים מהצופה. לעתים זו צללית בלבד, או דמות מטושטשת. לעתים נדירות יותר האילוסטרציה היא של זמן האונס – ההתנגדות (ידיים מושטות בניסיון נואש להילחם), אישה על רקע צללית של אקדח או קצה-גבר-מאיים, או אף זוג ידיים על מיטה, בתנוחה שאמורה לסמל שמדובר באונס. גם במקרה של ילדים, האילוסטרציה יכולה להיות של ידיים מכסות על פנים, אך אפשר גם חיבוק עם מבוגר, או עם דובי. תמונה אחרת שחוזרת פעמים רבות היא של ילדים מתנדנדים על רקע השמש. למה? ככה.
מה זה אומר על התפיסה שלנו את האונס ואת הנאנסות? האם אפשר היה לחשוב על תמונות אילוסטרציה אחרות מאלו הממלאות את אתרי החדשות והעיתונים עד זרא? האם בכלל יש צורך בתמונות אילוסטרציה לכל דבר?
את הניתוח המפורט אני משאיר לאחרים. אסתפק בהצגת “גלריית אילוסטרציות האונס” המצמררת מכמה מובנים. שימו לב, אגב, לכותרות מעל לתמונות, הנעות בין אינפורמטיביות יבשה לזוועה טבלואידית, עם גיחות להומור (?) קליל.
___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני, סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני סיפר איך גוגל הציל את מדינת היהודים בגליון דצמבר 2010
כך הציל גוגל את מדינת היהודים
פוסט של הלל גרשוני
המצב היה קשה. הכוחות הפלסטינים כיתרו כבר את קרני שומרון וקדומים, ואיימו להגיע עד לאריאל, לשילה ואולי אפילו לפסגות. מצב הרוח של העם היה בשפל. הכוחות הסדירים של צה”ל בקושי הצליחו לעצור את הכוחות הפלסטינים, וחיכו נואשות לעזרה שתבוא.
ראש הממשלה שאל בהערכת המצב מה מה עוד נותר לעשות: “גייסתי את כל כוחות המילואים, יש רכבת אווירית מארה”ב, ותכל’ס בתוך כמה ימים נוכל לחסל את המתקפה הפלסטינית באבה. אבל עדיין מצב הרוח של העם בקאנטים, ולכן גם הפופולריות שלי בסכנה. זה לא שלא נקטתי באמצעים מקדימים–- הופעתי כבר במעיל רוח ספורטיבי בעשרות אתרים בכל הערוצים, שידרתי מסירים תקיפים אך מרגיעים, וגם הבטחתי שנפצה את כל התושבים ביום שאחרי. מה עוד אפשר לעשות?”
“שמעתי”, אמר מזכיר הממשלה בהיסוס, “שיש איזה כלי נשק מגניב שיכול לנצח במקרים כאלה בלי בעיות”.
“איך קוראים לו?”
“נראה לי סופר-טנק או משהו. רגע, נחפש בגוגל”.
“הנה הנה, מה זה?”
“כן, זה הסופר-טנק! תראה איזו תמונה מגניבה! ללחוץ על הזמנה עכשיו?”
“רגע, רגע, לא כל כך מהר. צריך שיקול דעת! יש איזה וידאו, ביוטיוב או משהו?”
“נראה לי שכן. בוא נחפש… הנה, מצאתי. בוא נראה”.
“וואללה, זה ממש מגניב הסופר-טנק הזה. תראה איך הוא מפרק לטנקונים הקטנים האלה את הצורה! יאללה, תזמין שניים”.
“אוקיי, פרטי כרטיס אשראי?”
“קח את זה של תקציב הבורקסים של הממשלה”.
“סבבה. זה 10 מיליון דולר”.
“יאללה, תזמין, העם בלחץ”.
“הנה, מה כתוב פה? תודה שהזמנת את הסופר-טנק. הוא יגיע בתוך שבעה ימי עסקים”.
“יופי, מצוין”.
“מה מצוין? במי כבר יישאר לו להילחם אחרי שבוע? אנחנו גומרים אותם ממילא בתוך יומיים!”
“נרים טלפון לרמטכ”ל ונראה אם הוא יכול לדחות קצת את הניצחון, שיתאים ללו”ז של הסופר-טנק”.
“סבבה. בינתיים תפיץ את כל התמונות והסרטונים לכל העיתונאים. אני רוצה לעלות אישית על הסופר-טנק כשהוא מגיע”.
וכך, ילדים, ניצלה מדינת ישראל. ולזכר הנס הזה, אנו חוגגים במשך שמונה ימים ציור של גוגל-דודלים, כתודה לאלוהי הגוגל על שמצא את הסופר-טנק, וכתודה על המלחמה שהספיקה לשמונה ימים, עד שהגיע הסופר-טנק שהציל את כבודה של מדינת ישראל ואת כיסאו של העומד בראשה.
___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני, סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על בן סהר/שׂהר בגליון נובמבר 2010
שׂיפור עצוב
פושׂט של הלל גרשוני
אמרו לו / מילים: פלויצ’יני; לחן: פאולו קונטה; תרגום: עלי מוהר; גיור לחומרא: הלל גרשוני; ותודה לבן שהר
זהו שׂיפור עצוב על ילד
אחר כך נער
היום כבר איש
הוא לא שמע קולם של אלה
שהזהירו הוא נשאר אדיש
הוא לא שמע מה שאמרו לו
לכן היום הוא בעשׂק ביש
[…]
אמרו לו שהחולצה האדומה
זאת לא מציאה
אמרו לו שהוא נכנשׂ פה לצרה
ואין יציאה
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתגבר
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער
___________________
היה זה פושׂט של הלל גרשוני, שׂטודנט לתלמוד ולשון, עורך שׂפרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על הפייסבוק של ח"כ אורי אורבך בגליון נובמבר 2010
לרגל מינויו ליו”ר הסיעה, ח”כ אורבך יורד אל העם
פוסט של הלל גרשוניבתחילת דרכי הפייסבוקית הייתי “חבר” של כמה פוליטיקאים וידוענים. מהר מאוד הבנתי שלא הם אלה שנמצאים מאחורי המקלדת, ושהפייסבוק משמש את עוזריהם להפצת “ספאם פרלמנטרי” מהסוג של הודעות לתקשורת. לאט לאט סיננתי את רובם, אך את ח”כ אורי אורבך השארתי, אף שהיה ברור שלא הוא המנהל את חשבונו. מצד שני, את הבלוג שלו ואת הניוזלטר שלו הוא כותב בעצמו, ושנינותו ניכרת שם היטב, אז לי הספיק דף הפייסבוק כאוסף תזכורות וקישורים לדברים שהם אכן פרי-מקלדתו.
לפני יומיים פורסמה בעמוד הפייסבוק של אורי ההודעה: “ח”כ אורי אורבך מונה ליו”ר סיעת הבית היהודי. ח”כ אורבך אמר שהוא מתכוון לנצל את תפקיד יו”ר הסיעה כדי להעצים את פעילותה הפרלמנטרית ולקדם את האחדות הפוליטית של הציונות הדתית”. מיד באה תגובה של אדם בשם אמיר מלכה: “ח”כ אורי אורבך מונה ליו”ר סיעת הבית היהודי וכבר מדבר על עצמו בגוף שלישי???”. הגבתי וכתבתי את מה שהיה צריך להיות ברור לכל חבר-פייסבוק של אורבך: “הפתעה, הפתעה: לא אורבך מנהל את חשבון הפייסבוק שלו….”. הדבר, מסתבר, אכזב קשות רבים מאותם חברים, ואותו מלכה כתב: “אורי…. אני מאוד מעריך ומוקיר אותך…. אבל אם אתה לא מוצא זמן לנהל את הקשר הכי ישיר בעולם מול בוחריך בעצמך (דף הפייסבוק שלך) סגור אותו…. זה פטתי לתת לילדון (עוזר פרלמנטרי צעיר) לנהל אותו בשמך…. בתקווה שהעוזר הצעיר לא יחליט בשמך למחוק תגובה זו…”.
הדבר הביא את “הילדון”, כלומר העוזרת הפרלמנטרית עידית, לכתוב תגובה בשם עצמה: “אורי מעדיף ומשתדל לעדכן בעצמו את חבריו אבל עליכם להבין שלא תמיד מוצא את הזמן לכך. כל עדכון, גם אם נכתב ע”י אחד מעוזריו, נעשה בהוראתו. כל הודעה אישית מגיעה אליו ישירות. נסו אותנו. עידית – עוזרת לח”כ אורי אורבך”. הדבר לא הרגיע את הרוחות, וניכר היה שיש מרמור על העובדה שלא אורבך הוא הנמצא מאחורי תמונתו בפייסבוק, אלא עידית וחבריה לעבודה.
והנה, מסתבר שלמרמור יש השפעה: אמש, בשעת לילה מאוחרת, הופיע סטטוס חדש: “חברים יקרים, לאט לאט, בצעד לא בטוח אני מתחיל לכתוב בעצמי (כן, ממש בעצמי) בפייסבוק, מדי פעם. נהיה בקשר”, ומבול הברכות לא איחר להגיע.
מסקנה? כתבו ונדנדו לחשבון של הח”כ שלכם, בפייסבוק או במייל. יש סיכוי שגם הוא ילך בעקבות אורבך, שהבין עד כמה המגע האישי עם הבוחרים שווה זהב טהור.
ואולי יהיה יתרון נוסף: אם כל הפוליטיקאים יתמכרו לפייסבוק ויבלו את זמנם בפארמוויל ובכתיבה על קירות וירטואליים, אולי יהיה להם פחות זמן לנהל את המדינה, והדברים יעלו על המסלול הנכון.
___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני, סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי. גרשוני כתב על קריקטורות משוכפלות בגליון אוקטובר 2010
מצאו את ההבדלים: קריקטורת צ’ילה-אחמדינג’אד של הארץ ושל מקור ראשון
פוסט של הלל גרשוניהאם ערן וולקובסקי הוא שם העט של שי צ’רקה?
ערן וולקובסקי, “הארץ”, 15.10.2010:
שי צ’רקה, מקור ראשון, 15.10.2010:
___________________
היה זה פוסט של הלל גרשוני. גרשוני כתב על אסתר זנדברג והזרם הנאו-סטיריקני של "הארץ" בגיליון יולי 2010
עוד על קומיקס וקריקטורות:
• בידרמן ממחזר
• זבנג פרסומי: פרסום סמוי בקומיקס
• ווף ווף, נבח רוני (פִּיץ’ למערכון תוכנית סאטירית פוליטית)
• שלושה מיעוכים של גרפילד
אסתר זנדברג והזרם הנאו-סטיריקני
סערה בשלולית ביקורת התקשורת: בכתבה של אסתר זנדברג במוסף גלריה ב”הארץ”, העוסקת בדוח על לימודי האדריכלות בארץ, בחרה הכתבת שלא לדווח על החלק העוסק במכללת אריאל בדוח, באומרה: “כמי שמשוכנעת שאין צידוק מוסרי לקיומה של אקדמיה בהתנחלות בשטחי כיבוש, ולא כל שכן לקיומו של בית ספר לאדריכלות שעיסוקו במרחב, לא תהיה התייחסות במדור לבית הספר לאדריכלות במכללת אריאל. היה אפשר לצפות מאינטלקטואלים ואנשי אקדמיה בינלאומיים חברי הוועדה שיימנעו מלעניק לגיטימציה למוסד, גם אם נאותו לעשות את כל הדרך לישראל”.
קלמן ליבסקינד הזדעזע ואפילו יובל דרור ב”העין השביעית” צקצק בלשונו. רק אילן ברמן הסביר שמדובר ב”מעשה מחאתי, מידתי ומעורר מחשבה”.
במחילה מכבודם של שלושת הכותבים הנ”ל, הם לא הצליחו לעלות על האופי האמיתי של כתבתה של זנדברג. כי זאת לדעת: זנדברג, יחד עם עוד קבוצת עיתונאים מצומצמת, שייכת לזרם סטירי-אוונגרדי חתרני, שמטרתו לערער על השיח השגור בכלי התקשורת הגדולים, וזאת על ידי הבאתו אד-אבסורדום, תוך הקצנה קריקטורית מובהקת.
אנשי הזרם מאמינים כי חובה על הסטיריקן החדש לפעול מתוך-תוכו של השטח שאותו הוא מבקר, ולצורך כך הם נוקטים בשיטות הסוואה והתחמקות הלקוחות בעיקר מתורתם של אנשי השיעה האמונים על ה”תקייה” הגורסת היטמעות מוחלטת והידמות לאויב על מנת להכריעו מבפנים. הסטיריקנים החדשים משננים בכל הזדמנות את מילות המפתח “כיבוש”, “אפליה”, “פלסטין” ו”הדוסים האלה”, על מנת לרכוש את אמונם של קובעי הטעם הטוב כך שיוכלו להמשיך ולהפעיל את שיטות הסבוטאז’ המתוחכמות מתוככי מערכת “הארץ”.
נציג מובהק של הזרם הוא העיתונאי הסטיריקן גדעון לוי, הנוקט בטקטיקה המכונה בפי מומחים לתחום “העמסה” (ובפי ההדיוטות “המאסה”). מדי שבוע מפרסם לוי טור על מסכנות הפלסטינים ורשעות הצבא הישראלי ו/או המתנחלים, ללא לאות במשך שנים רבות. הפואטיקה הסטירית של לוי מרשימה באיכותה, והיא מכוונת באלגנטיות אך בתקיפות אל עבר התעלמות התקשורת הישראלית בכלל ו”הארץ” בפרט מן הצד של תושבי יו”ש היהודים ומסיקור בעיותיו ואילוציו של צה”ל אל מול הטרור הפלסטיני. שיטת “ההעמסה” זכתה להצלחה כה מסחררת, עד כי למעשה לא ברור כמה אנשים קוראים בפועל את טורו של לוי. שיטת הקריאה המקובלת, מספרים, היא הסתכלות בכותרת ובתמונה המתחלפת תוך צקצוק בלשון ודפדוף לעמוד הבא. יש הטוענים כי בינתיים לוי התקדם בשיטותיו האוונגרדיות והוא מפרסם לצד הכותרת והתמונה שירים פרי עטו, רשימות מכולת, ושרבוטים אקראיים של החתול שלו. אמנם למעשה אין דרך לבדוק את הטענה הזו, שכן מחקרים הוכיחו כי לא נותרו בארץ קוראים המסוגלים להתגבר על אפקט ה”דפדוף תוך כדי צקצוק”.
זנדברג, לעומת זאת, נוקטת בטקטיקה אחרת, הידועה בשם “השבירה”. טקטיקה זו נחשבת בדרך כלל כבוטה יותר וכעדינה פחות משיטותיו של לוי, אך יש לה החן שלה. הפנינה שצוטטה לעיל היא ככל הנראה אחד השיאים בכתיבתה של זנדברג: אמירה בוטה, ישירה, החודרת אל הקרביים. היכולת להטמיע סטירה אל תוך אמירה כה ישירה היא ללא ספק אחד הכישרונות הגדולים של זנדברג. הנה, אומרת זנדברג, אני שמאלנית. אני אדווח על המציאות איך שבא לי ואגזור מדוחות במספריים נתונים העוסקים בצד הלא-נכון של המפה. ההבלטה הקריקטורית של שיטת הז’ורנליזם הרגיל בתקשורת ראויה ללא ספק להערכה רבה, וחבל שכה מעטים הם המסוגלים להעריך פנינה שכזו.
אין לדעת כמה עוד כתבים משתייכים בסתר לזרם הסטיריקני-אוונגרדי הזה, שראוי אולי לכנותו “פוסט ג’ורנליזם”. עם זאת רגליים לסברה שתת-קבוצה חדשנית עוד יותר עסקה לאחרונה בהקמה של פרויקט סטירי מושחז במסווה של עיתון שלם. על כל שוחרי הסטירה לקוות, אם כן, שהשמועות על מותו של עיתון “העיר” היו מוקדמות.
הלל גרשוני הוא סטודנט לתלמוד ולשון, עורך ספרים וקשקשן בשעות הפנאי
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
