קומוניקטים מופרכים בנושא אייפון? הביאוהום לכאן
קיבלתם הודעה לעיתונות שמנסה להיקשר לבהלת האייפון (התקשורתית בעיקרה)? שלחו ל-temp@kenans.net.
מקו ותפוז משתמשים בתבנית קומוניקט השת”פ
אתמול פרסם פה דובי קננגיסר תבנית להתפעלות הדדית של מנכ”לים בקומוניקט שמבשר על שיתוף פעולה בין החברות שלהם:
אנחנו [שמחים/גאים/מאושרים/מבסוטים] על שיתוף הפעולה עם [שם חברה ב’] ה[סוג שירות] המוביל ברשת הישראלית. [שם חברה ב’] הם ה[סוג שירות] הפופולרי ביותר [בישראל/בארץ/בעולם/ביקום/בפתח-תקווה], והשילוב בין [סופרלטיב] של [שם חברה ב’] לבין ה[סוג שירות] ה[סופרלטיב] של [שם חברה א’] יאפשר לנו לתת [שירות טוב יותר/הנאה מוגברת/ערך מוסף/פורקן] ל[לקוחות/גולשים/קליינטים/פראיירים] שלנו.
היום הגיע קומוניקט שת”פ תפוז-מקו, ויש לנו סיבה טובה לחשוב שהם קיבלו פה השראה:
דן חן, מנכ”ל פורטל תפוז, מסר: ”תפוז גאה ושמחה לשתף פעולה עם קשת ו- MAKO. לתוכניות הכי טובות בטלוויזיה מגיעה מערכת הפורומים והקהילות הכי טובה באינטרנט. שיתוף הפעולה יעשיר את היצע התכנים של MAKO ויגדיל את הסטיקינס באתר, ומצד שני יעשיר את הפורומים של תפוז ואת אתר FLIX בתכנים המצוינים של קשת ו-MAKO”.
יובל נתן, המנהל והעורך הראשי של MAKO מסר: “אמנם בנגזרת מסוימות MAKO ותפוז הן חברות מתחרות, אך בבסיס פעילותן יש שוני מהותי, ובחיבור כזה אנו מקווים לגלות שהחוזקות של שני האתרים עושות טוב לכל הצדדים המעורבים”
תבנית לקומוניקט על שיתוף פעולה
דובי קננגיסר קרא את הפוסט על סופרלטיבים ריקים בקומוניקטים, ופיתח תבנית גנרית לקומוניקטים כאלה. לשימושכם:
אנחנו [שמחים/גאים/מאושרים/מבסוטים] על שיתוף הפעולה עם [שם חברה ב’] ה[סוג שירות] המוביל ברשת הישראלית. [שם חברה ב’] הם ה[סוג שירות] הפופולרי ביותר [בישראל/בארץ/בעולם/ביקום/בפתח-תקווה], והשילוב בין [סופרלטיב] של [שם חברה ב’] לבין ה[סוג שירות] ה[סופרלטיב] של [שם חברה א’] יאפשר לנו לתת [שירות טוב יותר/הנאה מוגברת/ערך מוסף/פורקן] ל[לקוחות/גולשים/קליינטים/פראיירים] שלנו.
קרמבו שיווקי
סיבה טובה לא להיות איש הנהלה בכיר: כשאתה איש הנהלה בכיר, אתה צריך להיות חתום על טקסטים קרמבואיים (מלאים אוויר, מלאכותיים, חסרי ערך תזונתי ומתוקים להחליא) כגון דא:
יובל נתן, עורך Mako, מסר כי “אנחנו גאים להכריז על שיתוף-הפעולה עם מורפיקס, המילון המוביל ברשת. זהו אחד הכלים בעל השימושים הפופולריים ביותר בארץ, ואנחנו בטוחים כי בשילוב בין היכולות הטכנולוגיות המובילות של מלינגו לתוכן האטרקטיבי שלנו, נוכל לתת ערך נוסף לגולשים של שני האתרים”.
מנכ”ל מלינגו, יוני נאמן, הוסיף: “אנחנו שמחים על שיתוף-הפעולה עם Mako, מהאתרים המובילים ברשת הישראלית. אנחנו רואים סינרגיה בין היכולת של Mako להביא את התכנים הפופולריים ביותר בישראל, ומעמדה כאחד השחקנים המרכזיים בתחום הפרסום באינטרנט, לבין שירות המילון והחיפוש האנציקלופדי הפופולרי של מורפיקס. שיתוף-הפעולה יאפשר לנו להמשיך ולהרחיב את המילון ואת סל השירותים המוגשים בו, להנאת הגולש הישראלי”.
שונא מתנות // עומר כביר נגד מתנות מיחצנים
פוסט של עומר כביר
הכול התחיל לפני קצת יותר משבוע, במסיבת עיתונאים של HP. בכניסה לחדר בו נערכה המסיבה (אחרי ארוחת בוקר מפוארת, כמובן) גילה כל כתב תיק גב חדש ממתין על הכיסא. ולא סתם תיק גב מהסוג שקונים ב-20 שקל בשוק הפשפשים. תיק יוקרתי למחשב נייד, כולל מנעולים ושאר שכלולים. מאחר שזמן לא רב קודם לכן קניתי לעצמי תיק דומה, יכולתי להעריך את מחירו בסביבות ה-200 שקל.
בחודשיים וקצת שאני עובד ככתב הטכנולוגיה והאינטרנט של כלכליסט כבר הספקתי להיות בכמה מסיבות עיתונאים ולהיחשף למתנות שמחולקות. אבל עד אז מדובר היה בדברים קטנים, סמליים אפילו. מנעול לנייד מבאג, חולצה מאיידיגיטל, צ’ופסטיקס מהודרים מהרדיו הלאומי של סין. אבל לא משהו כזה, לא מתנה כל כך יקרה שברור שאינה סמלית בלבד.
ביום שהתחלתי לעבוד ככתב (אחרי כעשר שנים בתפקידי עריכה שונים) נראה היה לי כמובן מאליו שלקבל דברים מיחצנים זה No-No. אני לא לוקח את המתנות שהם מחלקים, אפילו לא את העטים והפנקסים שממתינים בערכת עיתונות בכל אירוע. אם הם רוצים להעביר לי חומרים על Disk On Key, אני מבקש שישלחו במייל או מעתיק לנייד ומשאיר את הדיסק במקום. חנייה אני מעדיף לשלם בעצמי, ולהתחשבן אחר כך עם הנהלת חשבונות במערכת. נפלתי רק פעם אחת, במסיבת העיתונאים הראשונה שהייתי בה, כשנתתי ליחצ לשלם על החנייה. כבר בדרך הביתה הבנתי שזו הייתה טעות, ואת הסכום שהיחצ שילמו תרמתי לעמותת לתת.
זה לא תמיד קל לוותר על המתנה. היחצן עושה לא פעם פרצוף נעלב, ומתעקש “אז אולי תיתן למישהו במערכת?”, וגם העיתונאים האחרים עלולים לתת בך את מבטי ה”עוד פעם הוא והפרינציפים המיושנים שלו”. וכמובן, זה לא פשוט לוותר על מתנה שווה במיוחד כשהמוח משדר “רוצה, רוצה, רוצה”. אבל בסופו של דבר עדיף לוותר ולדעת ששום דבר, אפילו התת-מודע, לא השפיע על תוכן הידיעה שכתבת ושלחת לעורך.
בחזרה למתנה של HP. משום מה, חשבתי שמרבית העיתונאים ינהגו כמוני. מסתבר שהייתי תמים מדי. עד כמה שהבחנתי, כולם לקחו את התיק. עיתונאים צעירים וותיקים כאחד, גם כאלו שהמערכת אוסרת עליהם קבלת מתנות, גם כאלו שבהזדמנות זו או אחרת אמרו שהם לא לוקחים מתנות. כנראה שהפיתוי היה גדול מדי. נו, זה באמת היה תיק יפה.
זה לא צריך לעבוד ככה. עיתונאי לא יכול לקבל מתנה ממושא הסיקור שלו, ואחר כך לכתוב עליו ולקוות שהוא יישאר אובייקטיבי. זה בלתי אפשרי, ולו בגלל מראית העין שבדבר. הבעייתיות של הנושא זועקת לשמיים, ולא סתם עידוק בחר לכנות את המתנות האלו שוחץ (אגב, עידוק מתוודה שהוא לא צדיק הדור, וחוטא לעתים במתנות קטנות דוגמת Disk On Key, אותם הוא מחשיב כזוטות לאור מחיריהם היום).
לכן, התחלתי בשבוע שעבר לתעד בטוויטר שלי את המתנות שמחלקים היחצנים, ואת מעט העיתונאים ההגונים שבוחרים לוותר עליהן. לפני כמה ימים עידוק הציע הצעה שאי-אפשר לסרב לה – להעביר את הפרויקט הצעיר ל-404. לכן, מעתה, אדווח כאן על המתנות השונות שזוכים העיתונאים לקבל, כולל תמונות ואותות הצטיינות לסרבני המתנות.
אבל לבד אי-אפשר. קיבלתם קומוניקט שמבטיח מתנה בתמורה להגעה לאירוע? הייתם במסיבת עיתונאים וחילקו משהו? צלמו ושלחו בתוספת פרטים ותיאור קצר לדוא”ל StopTheFreebies@gmail.com. חשאיות מובטחת למעוניינים, למרות שאין במה להתבייש. יחד נשים לזה סוף (נו, מותר לשגות באשליות לפעמים).
הבלוגרים באים. והם רוצים תשלום
פוסט אורח של עינת מירון
עידו קינן בא לברך ויצא מקלל. כשחשף שבלוגרים מקבלים תשלום עבור פוסטים, התחושה אצל העיתונאים המסורתיים היתה שהנה, אוטוטו התופעה תעלם מהעולם. כולם יוקיעו אותה. אנשי השיווק שעשו זאת עד היום יבינו כמה היא נוראית ובא לציון גואל. בפועל קרה בדיוק ההפך. העיתונאים הממוסדים אכן כעסו, אבל נדמה שבחודשים האחרונים הבלוגרים דרים לידם, כתף לצד כתף, מוזמנים באופן גלוי למסיבות עיתונאים ומעורבים בקמפיינים שיווקיים אפילו בלי שיתחמו אותם בקטגוריה נפרדת.
מספר בלוגרים ששמעו שאני מייצגת חברות שמעניינות אותם באופן אישי פנו אלי ישירות בזמן האחרון. ללא הקדמות מיותרות הם הניחו הצעה על השולחן: תני מוצר בחינם (הם ידעו בדיוק מה הם רוצים, עד רמת הדגם) ואנחנו נכתוב, נפרגן ונספר למה בחרנו דווקא בו. תקבלי יופי של חשיפה.
כשהראיתי את הפניות לאחד הלקוחות שלי, הוא התעצבן. “אם הם רוצים יחס מקצועי ורציני, שלא יתעסקו במסחרה”, אמר. הבלוגרים מצדם הסבירו שההבדל בינם ובין עיתונאי שסוקר את המוצר ומחזיר אותו הוא שהעיתונאי מקבל משכורת על עבודתו והם לא, ולכן לגיטימי מבחינתם לקבל את המוצר בחינם.
הנקודה הזו מעלה את השאלה אם נכון לשלם לבלוגרים בכסף מזומן או במוצרים, כי הבלוג הוא בעצם מקום העבודה שלהם, ולא האם לגיטימי בכלל שבלוגר ישמש כעיתונאי.
ככלל, למרות דעות שונות, אני לא רואה בעיה במקצועיות ובאמינות של בלוגרים בהשוואה לעיתונאים. לעתים דווקא הבלוגרים, שפתחו בלוג מתוך אהבה אמיתית לתחום, מכירים ומבינים אותו הרבה יותר מאשר עיתונאי שזו עבודתו. דווקא אני, שמכירה את כללי המשחק, נפלתי כשרכשתי מכשיר סלולרי מתקדם, שפורגן והומלץ ללא הפסקה בכל עיתון. אחרי שבועיים עם המכשיר התגלו התקלות. כששאלתי את העיתונאים שפרגנו לו למה עשו זאת, הם אמרו שעמדו לרשותם מספר ימים בלבד להשלמת הבדיקה, ולכן לא יכלו להתנסות בתקלות שימוש כמו אלו שאני נתקלתי בהן. דווקא מהסיבה הזו, בלוגרים שיודעים להביא לקוראים שלהם חדשות אמיתיות וערך מוסף, שמספקים, גם אם באיחור יחסי לכתבות אחרות בתקשורת, סיקור מעמיק וענייני שמבוסס על חוויית המשתמש שלהם, דווקא הם נותנים לקורא הממוצע שירות הרבה יותר חיוני.
את המצב האידילי הזה אני חייבת לסייג. בלוגר שהבלוג הוא התחביב שלו מספק לקוראים שלו התרשמות בלבד. הוא לא יכול להיחשב מבקר, אלא אם יש לו מלבד אהבה לתחום גם את הכישורים המקצועיים הנדרשים.
בחודש שעבר עוררה החבילה העוברת של נוקיה N97 מיני-סאגה. בלוגרים שהשתתפו במשחק קיבלו את המכשיר הסלולרי, לא לפני שחתמו על חוזה התקשרות לפיו במועד ההחזרה, אם תגלה חברת יורוקום שהמכשיר ניזוק, היא תהיה רשאית לדרוש את שווי הסכום לתיקון, לשיקולה. חברה בלוגרית התלוננה בפניי על כך. שאלתי אותה מדוע חתמה אם זה כל כך מכעיס אותה. תשובה לא קיבלתי, רק התייחסות כללית: “נתנו, זה מדליק, רציתי שיהיה לי”. אותה בלוגרית גם אמרה חד וברור שמבחינתה, היא חושבת שיורוקום צריכה לתת את המכשיר בחינם למי שהשתתף במשחק. “הם רצו שנעשה באזז, בזבזתי כמה שעות להעביר את כל הזיכרונות והתמונות למכשיר החדש, למה אחרי כל זה שלא אקבל אותו לתמיד ובחינם?”
באמת שאני לא יודעת מה חלק מהבלוגרים חושבים לעצמם. על פניו, נכון, אדם צריך לקבל תמורה עבור עבודתו, אבל האם השתתפות במשחק או הגעה למסיבת עיתונאים היא עבודתו של הבלוגר?
אם עד לפני חצי שנה, אזרחים מהשורה רק קראו על אירועים עמוסי סלבז, שמעו על מיזמים חדשים שעומדים לקרות בעיתונות המסורתית, התקנאו במינגלינג עם כוכבי הריאלטי, תהו מה טעמם של מעדני הקייטרינג וזממו על שקיות הגודיז שחולקו לאורחים הרצויים, הרי שהיום, אותם אזרחים שמחזיקים בלוג ברשת האינטרנט מרגישים סלבס בעצמם. הם חלק מהסיקור. השמות שלהם מופיעים באותן רשימות מוזמנים מצומצמות, והם מקבלים יחס של מלכים מאנשי השיווק שכל כך חפצים ביקרם.
ביצה ותרנגולת. ברגע שאותו בלוגר יפסיק לכתוב, הוא יפסיק לעניין את אנשי השיווק ולכן יפסיק להיות מוזמן לאותם אירועים נוצצים ולא יקבל הזמנה להשתתף במשחק רשת חדש. הוא יחזור לאלמוניות. ליום העבודה השגרתי שלו.
בלוגרים צריכים לזכור שהסיבה שהביאה אותם לתוך רשימות המוזמנים היתה מובילות כלשהי באינטרנט, עניין מצידה של קבוצת קוראים גדולה. המסחרה שחלקם נוקטים בה תרחיק אותם מאותן רשימות ותכניס במקומם בלוגרים אחרים, צנועים יותר, בעיקר כאלה שמבינים את כללי המשחק.
הדרך שבה בלוגרים יוכלו להתפרנס מהבלוג שלהם תהיה רק כשיתמקצעו. כרגע, החיזור של אנשי השיווק אחריהם הוא טרנדי, גימיקי אפילו. אבל צריך לזכור, בלוגר לא אמור לקשט כל אירוע. הוא לא מבין בכל נושא. הוא לא אמור לסקור כל מוצר שיוצא לשוק, בכל תחום. לא ייתכן שאותו בלוגר יכבד בנוכחותו פתיחה של מסעדה רגע אחרי שהיה נוכח באירוע טלוויזיוני כלשהו ורגע לפני קבלת גאדג’ט טכנולוגי חדיש.
מודל כמו זה שמנסה להנהיג אורנג’, אם יצליח, יועתק לאתרי נישה, ובלוגרים שירצו להישאר עצמאיים לכל דבר ועניין, אם יתמקצעו, יהפכו לאטרקטיביים עבור משרדי הפרסום, שלאט לאט יתחילו להקצות עבורם תקציבי פרסום ייעודיים, ממש כמו שהם מקצים תקציבים לאתרי נישה או מוספים פרסומיים. כשהבלוג יהיה מקצועי לכל דבר ועניין, גם חברות מסחריות ימצאו את הדרכים שלהן לפרגן לבלוגר כלכלית.
עינת מירון מנהלת את מירון תקשורת משווקת, משרד יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי-שיווקי המתמחה בעבודה עם חברות טכנולוגיה ו-IT
מן הארכיון: ארד אקיקוס על אתיקה בפרסום בניו מדיה
עדכונים בסיפור אריה ניר והטוקבקים
טוקבקים שמפרסמים את הספר “המסע לממלכת אורידור” פורסמו בכתבות על מותו של מו”ל הספר, אריה ניר, סיפרתי כאן.
שירלי יצחקי מיחסי הציבור של ההוצאה פרסמה תגובה:
הידיעות הללו הוכיחו שאין גבולות אבל אנחנו לא אנשים כאלה. לא יחסי הציבור ולא אנשי הוצאת אריה ניר כתבו תגובה שיש בה המלצה נסתרת על ספר. אנחנו כואבים מאד את מותו הפתאומי של אריה ואין בליבנו דבר חוץ מהאסון שנפל עלינו. אנא הניחו לנושא. מישהו עשה מה שעשה, העיסוק בזה רק מענג אותו יותר.
וּורד טוכטרמן הוסיפה:
כשקראתי על זה אצל גילי, מיד פניתי למיכל רגב (הסופרת), שאותה אני מכירה אישית ובהחלט לא האמנתי שהיא מסוגלת לדבר כזה.
היא הגיבה בזעזוע ואמרה שמיד תברר את העניין. היא אמרה שתגובות מעין אלה לחלוטין לא מקובלות עליה, שאריה ניר היה אדם יקר ועורך נהדר ושהיא כואבת את אובדנו, ושהכאיב לה לקרוא את התגובות האלה.
זו לא פעם ראשונה שאני רואה מקרה שמישהו (לפעמים מישהו בעל יוזמה חופשית בהוצאה, לפעמים מישהו מבין חבריו ומכריו של הסופר) עושה לספר שירות דוב שכזה, אם כי זה באמת אחד מהמקרים היותר ציניים ומצערים שראיתי.
יאיר לפיד מגייס תרומות מעובדי ידיעות ששכרם קוצץ
[עדכונצ’יק 23/2/2009] יובל דרור פרסם ב”העין השביעית” טור דעה על הפוסט הזה [\עדכונצ’יק]
יאיר לפיד שלח אימייל לעובדי ידיעות אחרונות:
From: משאבי אנוש
Sent: Wed 2/18/2009
To: קבוצת ידיעות
Subject: בקשת עזרה מחברה לעבודה- תרומת ימי חופשחברים,
אני פותח במילה המיושנת הזו – “חברים” – מפני שאני עדיין מאמין בה. אני עדיין מאמין שמערכת עתונאית אינה רק מוסד כלכלי, אלא גם סוג של שותפות ערכית, נפשית, חברית.
במשפחה המורחבת שלנו יש חברה אחת שזקוקה מאתנו לפעולה דחופה של הצלת חיים. כל חיינו אנחנו כותבים על אחרים, אבל עכשיו אחת משלנו נמצאת לבד על הגבעה, נואשת וזקוקה לעזרה, ואנחנו לא יכולים להשאיר אותה שם לבד.
א’ [עובדת קבוצת ידיעות, מחקתי את השם המלא; ע”ק] אימצה בן – ד’ [הסתרתי את השם המלא] – שהוא היום בן תשע. ילד רב קסם שהיא הצילה מהורים מתעללים וטיפלה בו בארבע השנים האחרונות. רק אחרי שסיימה את תהליך האימוץ והביאה אותו לארץ, התברר שד’ חולה במחלה נוראה שמעולם לא שמעתם את שמה – FAS – שנגרמה מהרעלת אלכוהול ששתתה אימו הביולוגית בעת ההריון. ד’ מסוכן לעצמו, ומסוכן לסביבתו, והוא מאושפז כבר יותר משנה במחלקה סגורה, שיכולה להציע לו רק תרופות פסיכיאטריות.
זה אינו מקום לאף ילד. לא שלנו, לא של אחרים.
זה היה נורא אילו לא היה לו סיכוי, אבל זה נורא עוד יותר מפני שיש לו. יש טיפול אחד – ניסיוני, מורכב, שברירי – שאולי יכול לעזור לד’. תחשבו שיכולתם להציל את הילד שלכם. שיכולתם לתפוס אותו ברגע האחרון ולהזיז אותו ממכונית חולפת. היא כמעט ודרסה אותו, אבל בשניה האחרונה הספקתם לזנק ולגרור אותו אל המדרכה.
ועכשיו תחשבו שלא הספקתם.
זה המצב של א’. היא יודעת מה הטיפול הנכון לד’, גם הרופאים יודעים, אבל הטיפול עולה 120,000 שקל, ואין לה. קופות החולים, ביטוחי הבריאות והמדינה אינם מטפלים כלל במחלה הזאת. כל אגורה שהיתה לה הלכה על טיפולים קודמים במהלך ארבע שנות גיהנום. היא עמדה בזה עד עכשיו לבד, מבלי שאיש מאתנו יידע עם מה היא מתמודדת.
אבל עכשיו היא לא יכולה יותר. היא זקוקה לנו. לקבוצת “ידיעות אחרונות” יש תוכנית שבה כל העובדים תורמים – דרך מקום העבודה – חלק מסויים, קטן מאוד, מימי החופשה שלהם. אתם לא תרגישו את זה בסוף החודש, א’ וד’ ירגישו את זה כל חייהם.
אני פונה אליכם להצטרף אלי ולתרום.
יאיר לפיד
מי מכם היכול ומוכן לתרום ימי חופשה
יודיע למשאבי אנוש בידיעות אחרונות בפקס : 03-6082484 או במייל חוזר ל: משאבי אנוש,
את מס’ ימי החופשה אותם הוא רוצה לתרום. נא לציין את שם החברה והמחלקה.
עיתונאי זועם מקבוצת ידיעות העביר לי את התגובה הבאה:
יאיר היקר,
תמצוץ לי אתה והשותפות הערכית שלך, צדקן מתנשא שכמוך. תוכל לבקש ממני תרומות אחרי שאני אקבל מיליון דולר על הופעה בקמפיין של בנק הפועלים.
שלך,
עיתונאים שקיצצו להם את השכר
יש לי סקופ בשבילכם: לתוכן חינם יש מחיר
בשנה שעברה כתבתי על עתירה שהגיש אתר “סקופ” לבג”צ, במסגרתה דרש האתר תעודת עיתונאי לכותביו. אין לי מושג מה מצב העתירה עכשיו, אבל סקופ לקח את עצמו ברצינות לגמרי, וניסה להציג את עצמו כאלטרנטיבה אמיתית לתקשורת המושחתת. נו, שויין.
שוחחתי לרגל העניין עם מנכ”ל סקופ מיכאל וייס, שהאשים את העיתונות הישנה בהיכנעות ליח”צ. והנה מה שהוא אמר: “אם את כתבת תיירות בעיתון מודפס, הסבירות שתוזמני לקוקטיילים, מסיבות וטיסות לחו”ל הרבה יותר גבוהה מהסיכוי שזה יקרה לכתב שלנו. אני לא אומר שאצלנו זה לא קורה, אבל אצלנו זה בשוליים. חוקר מאוניברסיטת בן-גוריון, צבי רייך, שבדק את הנושא, מצא שכ-50% מהידיעות בעיתונות הממוסדת מקורן ביחסי ציבור, לעומת 3% בלבד אצלנו”.
שנה אחרי, אני מסיירת בסקופ, והנה מה שהעליתי בחכתי:
1. “המועמדים לפריימריס בליכוד מגלים את האינטרנט“. רשימה על ארבעה אתרי מועמדים, ביניהם אחד, יחיאל לייטר (חייבים לגלוש לאתר שלו, זה קאלט ברמות). “גילוי נאות: הכותב מתנדב בקמפיין האינטרנט של יחיאל לייטר”. ממש נאות.
2. כתבה על “איך לזהות מוסך מוסמך” שנכתבה על-ידי דורון אובזנק, ובסופה לינק איזכור/פרסומת לבצע בדיקות לרכב. בדף אודות הכותב נכתב כי הוא “עוסק בדוברות ויחסי-ציבור, אסטרטגיה ותקשורת שיווקית”. היית קונה ממנו ציפלינגים משומשים לרכב או אבקת חשמל? אובזנק הוא הדובר של איגוד המוסכים. לא יודעת אם זה עושה את זה טוב יותר או רע יותר, אבל זה שזה לא צוין זה ממש ממש בעייתי.
3. “חדשות 2 יורדים על הצימרים – ואז שמים פרסומת למלון“. למטה: הכותב ומשפחתו מפעילים צימר במצפה מנות שבגליל המערבי.
ויש עוד: המון “סקירות” של דני בר, יועץ שיווק לעסקים קטנים ובינוניים. כולן מפרגנות לעסק שבו עוסקת הכתבה; פרסומות לאולג’ובז (1, 2, 3) – העמוד אודות הכותב ריק; וסתם יצירות מופת פובליציסטיות.
צילום ארכיון (14/5/2008): מנכ”ל סקופ מיכאל וייס, רכז הכתבים עומר צור והעורך הראשי (עכשיו לשעבר) שי גולדן
כבר לפני שנה חשבתי שוייס משליך אבנים מבעד לחלונות בית הזכוכית שלו, אבל מאז מצבו של סקופ רק החמיר. לא כל הכותבים הם יחצנים, אבל רבים הם בעלי אינטרסים שמנסים לקדם אתר קיקיוני, בית עסק קטן שברשותם וכו’. אם בעיתונות, לפי וייס, העיתונאים עושים קופי-פייסט להודעה לעיתונות ומדביקים באתר/עיתון, בסקופ היחצנים עושים זאת בעצמם וחותכים את המתווך.
הבעיה שהביאה את סקופ למצבו הנוכחי היא האמונה השלמה שעיתונות אזרחית זה תוכן חינם – למה לשלם, פה זה אינטרנט, לכתוב כל טמבל יכול. האתר אינו מלכ”ר, אך בעליו יוצאים מנקודת הנחה שכותבים איכותיים ירוצו לכתוב בו ולא יצפו לאגורה בתמורה. בדרך הקשה הם גילו שמי שמוכן לכתוב בחינם הוא רק מי שיש לו משהו למכור.
• מן הארכיב: האם ל-scoop יש זכות קיום?
רבין היה רוצה שנכבה את האור כשאנחנו יוצאים מהבית
יש גופים שעדיף להם לא לציין את רצח רבין, כמו שאנחנו לומדים מההודעה המהממת לעיתונות ששלחה חברת החשמל ב-30/10/2008:
חברת החשמל ציינה 13 שנים לרצח יצחק רבין
בטקס מרגש, במעמד הגב’ דליה רבין-פילוסוף, יו”ר הוועד המנהל של מרכז יצחק רבין, ובהשתתפות תלמידי בית הספר על שם יצחק רבין בנשר, ציינה היום (ה’) חברת החשמל 13 שנים להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, בידי בן העוולה יגאל עמיר.
הטקס התקיים באתר תחנות הכוח “אורות רבין” ליד חדרה, שיחידת היצור מספר 5 בו, נחנכה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין, באירוע רב משתתפים, ארבעה ימים בלבד לפני הרצח.
דליה רבין אמרה בטקס “ריגשתם אותי מאוד. כאן היום ביחד עם אנשי חברת החשמל והילדים של בית הספר ע”ש רבין בנשר, אנחנו מרימים את השלטר למסע זיכרון בן שלושה שבועות. זיכרון ללילה הנורא ההוא בו כבה האור ונדלקו הנרות בכיכר בתל אביב”
מנכ”ל חברת החשמל, עמוס לסקר אמר “במהלך עשרת החודשים האחרונים השתתפתי במספר רב של כנסים ואירועים. טקס זה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין גורם לי להתרגשות מיוחדת.
אנו במשפחת חברת החשמל, כחברה מובילה במדינת ישראל, חייבים לחרוט על דיגלנו בהתנהגות היום יומית שלנו, ביחסי העבודה, ביחסים עם ספקים ולקוחות, ובהתנהלות שלנו מחוץ לכותלי החברה את דגל כיבוד האדם, כיבוד האדם, כיבוד הדעה של האחר, וחופש הוויכוח. אנו חייבים להפנים ערכים אלה הן ברמת החברה והן ברמה האישית של כל אחד מאיתנו, ואם נעשה זאת כי אז נתרום ולו במעט לקיום התפילה שכרצח ראש הממשלה יצחק רבין לא יהיה עוד.”יו”ר דירקטוריון חברת החשמל, מוטי פרידמן, אמר “חסרונו של יצחק רבין, גיבור מלחמות ישראל ואיש השלום, מורגש היטב.
תמיד ידענו בחברת החשמל, כי בהתייחסות של יצחק רבין לצרכיה של החברה, הוא נהג באחריות רבה, וגילה אוזן קשבת והבנה. אך ידענו גם, שבנוסף להתייחסותו העניינית, יש בליבו גם איזו מחויבות – יתרה של בן, למורשת שהשאיר אביו, שהיה מראשוני עובדי החברה עוד מימי רוטנברג, ואשר במהלך השנים גדלה וצמחה, לתפארת מדינת ישראל.יו”ר ארגון העובדים של חברת החשמל, מיקו צרפתי אמר “האסון הזה מלווה אותנו עד היום.
יצחק רבין היה מנהיג בכל תחום. הוא ידע להכיר ולהוקיר את החברה בה עבד אביו. אנחנו בחברת החשמל חייבים לשמש דוגמא כמי שנושאים את שמו”
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
